גור אריה על רש"י דברים כד

<< · גור אריה על רש"י · דברים · כד · >>

פסוק א

[א] מצוה עליו לגרשה וכו'. פירושו, מה שאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו", דמשמע ששונאה, ואם שונאה בודאי יכול לגרשה אפילו לא מצא בה ערוה, כדסבירא להו לבית הלל (גיטין דף צ.), ולפיכך פירש דכך רוצה לומר, "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" - מצוה לגרשה. ובודאי בלאו ערות דבר נמי יכול לגרשה כשלא תמצא חן בעיניו, אלא כאשר מצא ערות דבר למצוה לגרשה. ומה שתלה הכתוב שלא מצאה חן, היינו לומר שאם לא מצאה חן - מצוה לגרשה מיד, שלא תשתנה דעתו ותמצא חן בעיניו. ולפיכך כתב "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" יגרשנה מיד. ואף על גב דאליבא דבית הלל שדרשו (שם) 'כי מצא בה ערוה או דבר', פירוש אם מצא בה ערוה יכול לגרשה, או דבר בעלמא - שהקדיחה תבשילו - יכול גם כן לגרשה, ולדידיה לא נוכל לפרש מצוה לגרשה. נראה לי כי בית הלל מפרש כך הכתוב; כי מצוה עליו לגרשה כי מצא בא דבר, ואותו דבר הוא דבר ערוה, ולכך מצוה לגרשה. ומדאמר שמצא בה דבר, שמע מינה שכל דבר גם כן יש לגרש על ידו, אלא שאינו מצוה רק אם הוא דבר ערוה. דאם לא כן, אלא שאין מגרש רק על ידי ערוה, לכתוב 'כי מצא בה ערוה'. ומזה ילפינן שערוה או דבר יכול לגרשה, ומכל מקום קרא במצוה איירי. ופשוט הוא:

פסוק ג

[ב] הכתוב מבשרו וכו'. דאם לא כן, 'ואם שנאה האחרון' מבעיא ליה:

פסוק ד

[ג] לרבות סוטה שנסתרה. בפרק קמא דיבמות (דף יא:). אף על גב דקרא לא איירי בסוטה שנסתרה, מכל מקום כיון דכתיב "אחרי אשר הטמאה", נתן טעם למחזיר גרושתו דאסורה לראשון אחר אשר הטמאה, בשביל כך לא יחזור, וזה הטעם גם כן כולל סוטה שנסתרה, דהא נטמאה מן הבועל, דאסור לחזור לבעלה. ואף על גב דלעיל (במדבר ה', ל"א) פירש (רש"י) "ונקה האיש מעון" משישקנה תהא אצלו בהיתר, אבל קודם השקאה היא עמו באסור, מכל מקום צריך "אחרי אשר הטמאה" לומר שיש בה לאו, דבכהאי גוונא מתרץ בגמרא שם (יבמות דף יא:):

פסוק ה

[ד] חדשה לו. דאם לא כן, 'כי יקח אשה בתולה' מיבעי ליה, מאי "חדשה", 'שהיא חדשה לו':

[ה] ולא לתקן הדרכים. ובגמרא מפרש (סוטה דף מד.), אם כן דאפילו כל דבר לא יעבור עליו - אפילו לספק מים ומזון ולתקן הדרכים - אם כן "לא יצא בצבא" למה לי. ומפרש לעבור בשני לאווין. וכך מפרש בפרק משוח מלחמה (שם):

[ו] אבל החוזרים מעורכי המלחמה וכו'. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מד.). מדכתיב "ולא יעבור עליו", מיעוטא הוא, "עליו" אינו חוזר, אבל חוזר על האחרים:

פסוק ו

[ז] לא ימשכנו בדברים שעושים בהם אוכל נפש. דאף על גב דכתיב "לא יחבול רחיים ורכב", לאו דווקא רחיים ורכב, אלא כל כלי אוכל נפש, כדאמרינן בפרק החובל "כי נפש הוא חובל" - לאתויי כל כלים שעושים בהם אוכל נפש. ולמה נאמר "רחיים ורכב", לומר מה רחיים ורכב שהם שני כלים שעושים מלאכה אחת, וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל שהוא שני כלים, חייב זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף על גב דעושה בו מלאכה אחת:

פסוק ח

[ח] לא תחבול שלא בשעת הלוואה. דלשון 'חבלה' משמע שהמלוה עושה זה, לאפוקי בשעת הלואה, דלא שייך חבלה, שהוא נותן לו ברצונו, ומה שהוא נותן לו - מלוה עליו. דכמו שהוא יכול למכור אליו מה שירצה, כך יכול למשכן לו מה שירצה. אלא שלא בשעת הלואה איירי, והוא חובל אותו על כרחו בבית דין, בזה כתיב "לא תחבול בגד אלמנה":

פסוק יט

[ט] למען יברכך ואף על גב שבאת לידו שלא במתכוין. פירוש, הא דכתיב כאן "למען יברכך" יותר מבשאר מקום, לומר לך אף על גב שבאת לידו שלא במתכוין. פירוש, כשזכו בו עניים לא ידע מן השכחה כלום, ואפילו הכי מברכו, קל וחומר העושה במתכוין - מניח פאה ולקט (ויקרא י"ט, ט') - ומכוין למצוה:

פסוק כא

[י] כל שאין לו לא כתף ולא נטף. פירוש, שלשון 'כתף' כשיש פסיגין קטנים יוצאים מן האשכול זה על גב זה, נראים כמשא המונח על כתיפו של אדם, זה נקרא 'כתף'. 'ולא נטף', פירוש שבאשכול עצמו יש הרבה גרגרים, כאילו הם נוטפים זה על זה, וזה נקרא 'נטף'. ואם אין לו פסיגין הרבה זה על זה, גם אין בשדרה עצמה גרגרים תלויים בשדרה ויורדין, אלא יש לו מעט, אחד הנה ואחד הנה, זה נקרא 'עוללות'. והרא"ם פירש שהוא מין אשכול שאין לו ענבים, רק למטה מחוברים יחד, ואין לו פסיגין. גם אין לו ענבים תלוים בשדרה. ולא יתכן פירושו, דהא שנינו (פאה פ"ז מ"ד) 'ספק - לעניים', פירוש ספק אם יש לו כתף או נטף. וזה לא יתכן לפירושו, דאיך יהיה בו ספק, הרי נראה איזה עוללות. אבל לפירוש זה הוי שפיר, כי לפעמים אין יכול לדעת אם יש לו כתף או נטף, דהכל תלוי אם תכופין וסמוכין זה לזה. לכך אמר אם אינו נראה שיש לו כתף, שלא נדע אם כל כך הם סמוכים, הוא לעניים. וכן פירש רבינו שמשון (שם):