קטגוריה:ויקרא יט ט

הפסוק מתחיל בלשון רבים ובקצרכם , כי הוא פונה במקביל לשני קוצרים:

• לאדם שעכשיו עוסק בקצירה, הוא אומר לא תכלה פאת שדך לקצור - אל תקצור את כל היבול הנמצא בפאה (בקצה) של השדה;
• לאדם שהרגע סיים לקצור, אומר הפסוק ולקט קצירך לא תלקט - אל תחזור לאסוף את השיבולים שנפלו בזמן הקציר.

שני אלה - הפאה והלקט - נשארים לעניים ונחשבים ל"מתנות עניים".

פְּאַה היא דופן, צד, פינה, קצה (ויקימילון).

• יש מפרשים שמדובר בפינה או קצה, ככתוב: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" (שמות כה כו).
• יש מפרשים שמדובר לאורך כל הדופן, הצד, ככתוב: "וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה" (שמות כז יב).

נראה שהפאה היא כל ההקף של השטח המוגדר: השדה, החצר, המבנה, העיר, המדינה.
הפאה אינה קו דק בעל אורך ללא עובי, אלא מדובר בשטח ברוחב ידוע המקיף את האזור, ככתוב: "לֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט כז). גם הפאה על הפנים היא אזור השערות המתחיל בשער הראש, יורדת לצד האוזן עד לזקן, וכך נוצר אזור רחב של שער שמקיף את הפנים ללא השערות.

גם אם מדובר בפינה וגם אם מדובר באורך הפאה, השטח לא הוגדר. חז"ל הגדירו את השטח כחלק אחד משישים (משנה פאה א ב). ייתכן שמדובר בשטח שאותו הקציב בעל השדה, לפי טוב ליבו.

סביר יותר שהשטח היה ברור ומוגדר לעניים ולא היה מתנה לאחר הקציר, כדי למנוע סיכסוכים בין הענים לבין בעל השדה.

קיימת תופעה שהשדה אינו מניב שווה בכל השטח, אפילו אם איכות האדמה זהה, וכל האדמה נמצאת במישור אחיד, וכמות המים זהה. שדה מופרד משדות של אחרים בשבילי גישה ובחומות. הצמחים הגדלים לאורך הגבול פגיעים יותר לרוח, לאבק הדרכים ולקרינת השמש, ולכן ברוב המקרים הם מניבים פחות. ניתן בקלות לראות שגובה שיבולי החיטה בגבול השדה ועצים בקצה המטע נמוכים יותר. סביר להניח שהפאה שהושארה לעניים, היא האזור המוגדר הזה בו הצמחים היו ירודים.

בעל השדה ידע שאין ביכולתו למנוע מעוברי אורח לפגוע בשדה. העניים והזרים שעברו בדרכים, ראו את השדות. העניים ידעו שפאת השדה תהיה להם, וזה כאילו רכושם, ולכן הם נמנעו מלרדת מהדרך ולרמוס את פאת השדה. העניים נעשו שומרי השדה ומנעו מאחרים או רועי צאן לעלות על השדה, כי אז יפגע חלקם. כך הפאה יצרה חומת מגן לשאר השדה, ובזכות המתנה לעניים, בעל השדה קיבל יבול רב יותר.

בנוסף אם העניים לא יקבלו עזרה, הם יהפכו לגנבים ושודדים ויקחו לבעל השדה את רכושו ואולי גם את חייו, כך תמורת מתנה קטנה, בעל השדה קנה לעצמו שלווה.

כאשר כלי הקציר פוגעים בשיבולים, חלק מהגרעינים נושרים על הקרקע. החוק דורש מבעל השדה לקבוע את היום המתאים, ואז לקצור את התבואה עם כלים חדים ועובדים מאומנים, אבל מה שנופל על הקרקע אסור לו לאסוף - העניים והגרים ילקטו את הזרעים.

בצורה זאת העניים חייבים לעבוד ולא מקבלים אוכל בחינם, הם אוספים את הזרעים וכך מונעים מהעכברים להתרבות, וגם בשנה הבאה הזרעים האלה לא יצמחו מחדש בלי להתחשב בתוכנית הזריעה של בעל האדמה.

פרשת קדושים מביאה רשימה מפורטת של מצוות שמטרתן לסייע בקיום עשרת הדברות (שמות כ). כפי שהסברנו, מצוות פאה ולקט, מלבד העזרה לעניים, גם מסייעות לקיים את האיסור "לא תגנוב".

עוד על המשמעות החברתית של מצוות מתנות עניים, ראו במאמר האם לתת צדקה למי שאינו עוזר לעצמו?.

הלכות פאה לפי חז"ל מופיעות במדרש ספרא על הפסוק, וכן ב משנה מסכת פאה, פרקים א-ד .  הדרשות בספרא על הפסוק הן כפולות - לכל מילה יש שתי דרשות - כי ב ויקרא כג כב מופיע פסוק כמעט זהה, ולכל מילה בכל פסוק יש משמעות ( ראו פירוש מלבי"ם על הפסוק ) .

א. הדרשה הראשונה היא ממה שלא כתוב בפסוק - לא כתוב כמה פאה צריך להשאיר! ואכן חכמי המשנה מנו את הפאה ברשימה של "דברים שאין להם שיעור" ( פאה א א ) . אולם חכמים קבעו שיעור - אחד משישים (פאה א ב) .

ב. ובקצרכם - מכאן שחיוב פאה חל רק כאשר התבואה נקצרת ביוזמתו וברצונו של בעל-השדה. החוק מקל על חקלאים שתבואתם נקצרה בלי הסכמתם ובניגוד לרצונם:  "ובקצרכם - פרט לשקצרוהו הלסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה." (ספרא, פאה ב ז) .   החוק מקל גם על חקלאים שקצרו את השדה לפני שהתגיירו:  " "ובקצרכם - פרט לשקצרוה עכו"ם. מיכן אמרו:" "עכו"ם שקצר שדהו ואחר כך נתגייר-- פטור מן הלקט והשכחה והפאה...." " (ספרא, פאה ד ו) .

ג. את קציר - מכאן שחיוב פאה חל רק על דברים שנהוג לקצור, כגון תבואה וקטניות.  אמנם, ב (דברים כד כ): "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ - לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה", ופירשו חז"ל תפאר - תפארת האילן, שהיא בראשו; ומכאן שצריך להשאיר יבול גם על עצים. אמנם, בעצים אפשר להשאיר את הפאה גם בכיוון אנכי - בראש העץ, ולא דווקא בכיוון אופקי - בקצה השדה.    חכמים סיכמו את סוגי היבול שמהם יש להשאיר פאה: "מה קציר מיוחד - שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום" (ספרא, פאה א ד-ה) :

• אוכל - להוציא פשתן וצבע;
• ונשמר - להוציא הפקר;
• וגידוליו מן הארץ - להוציא פטריות;
• ולקיטתו כאחת - להוציא תאנים;
• ומכניסו לקיום - להוציא ירקות.

ד. קציר ארצכם - מכאן שחיוב פאה חל רק בארץ ישראל.

ה. לא תכלה פאת שדך - מכאן שיש להשאיר את הפאה בסוף הקציר - אחרי שמכלים לקצור את כל שאר השדה : "לא תכלה פאת שדך -- אין פאה אלא מחמת הכילוי ... ואין פאה אלא בסוף. מיכן אמרו: נתן בין בתחלה בין באמצע-- הרי זו פאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים" (ספרא, פאה א ג. וראו בהרחבה בפירוש מלבי"ם על הספרא) .   מדוע דווקא בסוף - למה לא לקיים את הכלל "זריזים מקדימים למצוות" ולהשאיר את הפאה כבר בהתחלה? ר' שמעון הציע 4 סיבות:

• מפני גזל עניים - " "שלא יראה האדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני "בוא וטול לך פאה"" ".
• מפני ביטול עניים - "שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים 'עכשיו הוא נותן פאה' אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי".
• מפני מראית העין  - " "שלא יהיו העוברים והשבים אומרים 'ראו איך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פאה לעניים'" ".
• מפני הרמאים - "שלא יהיו בעלי השדות אומרים: 'כבר הנחנו פאה'".

ו. שדך - מכאן שהחובה להשאיר פאה היא על בעל השדה (ולא, למשל, על אריס או שותף עם נכרי): "שדך - ולא שדה אחרים... ולא שותף עם העכו"ם" (ספרא) .   כמו כן, מי שיש לו כמה שדות - צריך להפריש פאה נפרדת מכל שדה: "שדך - לחייב על כל שדה ושדה". ומה בדיוק מפריד בין שדה לשדה? (פאה ב א-ו, פאה ג א-ה) :

• בשדות זרעים - "אלו מפסיקים לפאה: הנחל, והשלולית, דרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, הבור, והניר, וזרע אחר..."
• בשדות אילן - "גדר שהוא גבוה עשרה טפחים", אבל רק אם ה"שיער" של האילנות משני צידי הגדר לא "כותש" (נוגע זה בזה).
• בשדות של חרובים - רק מרחק גדול כל-כך שאינם רואים זה את זה.

חכמי המשנה נחלקו, מהו השטח הקטן ביותר שנחשב שדה וחייב בפאה (פאה ג ו) , ונפסקה הלכה כר' עקיבא "קרקע כל שהוא חייבת בפאה", שכן "פאת שדך - שדה כל שהוא משמע".

ז. לא תכלה... לקצור - מכאן שהחיוב בפאה הוא להשאיר אותה מחוברת לקרקע, ולכן "הפאה ניתנת במחובר לקרקע" (פאה ד א) . אסור לבעל-השדה ללקט את הפאה בעצמו על-מנת לחלק לעניים, וודאי שאסור לו ללקט ולתת לעני מסויים שהוא מכיר (פאה ד ט) .   אמנם, כשיש הרבה עניים הבאים ללקט, עקרון זה פועל לטובתם של העניים החזקים, שיש להם יותר כוח ללקט. לשם האיזון, ישנה מתנה אחרת - מעשר עני - שבעל השדה מחלק לעניים באופן שיוויוני.  עם זאת, כשהפאה נמצאת על עץ גבוה, כגון גפן מודלית או דקל, תיקנו חז"ל שגם הפאה תחולק לעניים באופן שיוויוני, כדי שלא יגיעו לסכנת נפשות (פאה ד א-ב) .  מסיבה דומה, אסרו על עניים להשתלט על כמות גדולה של פאה בבת-אחת, וכן אסרו לקצור את הפאה במגלות או קרדומות (פאה ד ג-ד)

פוסט על הפסוק בבלוג "התורה ואני"

המשך הפסוק ראו: דיני לקט בשדה .