ביאור:ויקרא יט ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ויקרא יט ט: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט."



הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר[עריכה]

פרשת קדושים מביאה רשימה מפורטת של דוגמאות איך לקיים את עשרת הדברות (שמות כ).

כדי להקים חברה הגונה ואנושית, אלוהים מסביר חוק חשוב: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר ... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט י).

פְּאַת שָׂדְךָ[עריכה]

פְּאַה - דופן, צד, פינה, קצה (ויקימילון).

  • יש מפרשים שמדובר בפינה או קצה, ככתוב: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" (שמות כה כו).
  • יש מפרשים שמדובר לאורך כל הדופן, הצד, ככתוב: "וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה" (שמות כז יב).

נראה שהפאה היא כל ההקף של השטח המוגדר: השדה, החצר, המבנה, העיר, המדינה.
הפאה אינה קו דק בעל אורך ללא עובי, אלא מדובר בשטח ברוחב ידוע המקיף את האזור, ככתוב: "לֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט כז).
הפאה על הפנים היא אזור השערות המתחיל בשער הראש, יורדת לצד האוזן עד לזקן, וכך נוצר אזור רחב של שער שמקיף את הפנים ללא השערות.

מה רוחב "פְּאַת שָׂדְךָ" ?[עריכה]

גם אם מדובר בפינה וגם אם מדובר באורך הפאה, השטח לא הוגדר. חז"ל הגדירו את השטח כחלק אחד משישים (פאה א ב).
ניתן לחשוב שמדובר בשטח שאותו הקציב בעל השדה, לפי טוב ליבו.

סביר יותר שהשטח היה ברור ומוגדר לעניים ולא היה מתנה לאחר הקציר, כדי למנוע סיכסוכים בין הענים לבין בעל השדה.

קיימת תופעה שהשדה אינו מניב שווה בכל השטח, אפילו אם איכות האדמה זהה, וכל האדמה נמצאת במישור אחיד, וכמות המים זהה.
שדה מופרד משדות של אחרים בשבילי גישה ובחומות. הצמחים הגדלים לאורך הגבול פגיעים יותר לרוח, לאבק הדרכים ולקרינת השמש, ולכן ברוב המקרים הם מניבים פחות. ניתן בקלות לראות שגובה שיבולי החיטה בגבול השדה ועצים בקצה המטע נמוכים יותר. סביר להניח שהפאה שהושארה לעניים, היא האזור המוגדר הזה בו הצמחים היו ירודים.

השפעה חברתית[עריכה]

בעל השדה ידע שאין ביכולתו למנוע מעוברי אורח לפגוע בשדה. העניים והזרים שעברו בדרכים, ראו את השדות. העניים ידעו שפאת השדה תהיה להם, וזה כאילו רכושם, ולכן הם נמנעו מלרדת מהדרך ולרמוס את פאת השדה. העניים נעשו שומרי השדה ומנעו מאחרים או רועי צאן לעלות על השדה, כי אז יפגע חלקם. כך הפאה יצרה חומת מגן לשאר השדה, ובזכות המתנה לעניים, בעל השדה קיבל יבול רב יותר.

בנוסף אם העניים לא יקבלו עזרה, הם יהפכו לגנבים ושודדים ויקחו לבעל השדה את רכושו ואולי גם את חייו, כך תמורת מתנה קטנה, בעל השדה קנה לעצמו שלווה.

וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט[עריכה]

כאשר כלי הקציר פוגעים בשיבולים, חלק מהגרעינים נושרים על הקרקע. החוק דורש מבעל השדה לקבוע את היום המתאים, ואז לקצור את התבואה עם כלים חדים ועובדים מאומנים, אבל מה שנופל על הקרקע אסור לו לאסוף - העניים והגרים ילקטו את הזרעים.

בצורה זאת העניים חייבים לעבוד ולא מקבלים אוכל בחינם, הם אוספים את הזרעים וכך מונעים מהעכברים להתרבות, וגם בשנה הבאה הזרעים האלה לא יצמחו מחדש בלי להתחשב בתוכנית הזריעה של בעל האדמה.