ביאור:משנה מסכת פאה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת פאה: דיני מתנות עניים
[עריכה]מבוא למסכת פאה
[עריכה]מסכת פאה עוסקת בדיני מתנות עניים: פאה, לקט, שכחה, פרט ועוללות.
המונח "מתנות עניים" מייצג היטב את הבעייתיות בהן: מדובר במתנה, לכאורה, ומתנה היא עניין וולונטארי. מצד שני מדובר בדין ובחובה הלכתית. המסכת עוסקת רבות במאמצים להגדיר את מתנות העניים במסגרת שיח הזכויות והחובות המשפטי, ולהוציא אותן מהשיח של החסד הטהור.
כחלק מהמהלך הזה עושים חכמים גם האחדה של מתנות העניים השונות, שבתורה שבכתב נראות כתלויות בסוג הגידול החקלאי: שדה, כרם או מטע. הם מבטלים את הגבולות הללו, וקובעים תחתיהם גבולות חליפיים. כך למשל מורחבות מצוות פאה ושכחה, ומוחלות גם על קטניות ומטעים (ראו ספרא קדושים פרק א ז, וכן לקמן ו ז, שם מוחלת מצוות שכחה אף על היבול המחובר לקרקע), אבל מפסחים ד, ח נראה שהיתה התנגדות להרחבת מצוות הפאה גם לירקות. מנגד, מורחבות גם מצוות הפרט והעוללות לזיתים, ולא רק לגפנים.
אין בידינו עדויות מתקופת המקרא ומתחילת ימי בית שני לנתינת מתנות עניים, חוץ מהלקט המופיע במגילת רות. מצד שני, אין דיון על תבואה שלא הופרשו ממנה מתנות עניים, ואילו בעניין מעשר ראשון היתה תופעה כזאת רווחת, כפי שרואים במסכת דמאי. לפחות בסוף ימי בית שני נראה שהפרשת מתנות העניים היתה נפוצה, ואפילו גויים נהגו בה לעיתים (ראו לקמן, ד, ט.)
במסגרת הדיון בזכויות העניים עולה גם השאלה מיהו עני. לדוגמא: מה זכויותיו של הפועל העני שעובד עבור בעל הבית? ומה זכויותיו של בעל הבית עצמו, כשהוא אינו בביתו? מצד שני יש מאמץ להגביל גם את זכויות העניים, כך שלא יפגע המטע או הכרם, וכן כדי שלא יפגעו העניים זה בזה.
נושא נוסף הוא היחס בין מתנות העניים לבין ההקדש, שהרי מצד אחד אין מתנות עניים בשדה של הקדש, ומצד שני אין מתנות העניים עצמן חייבות בתרומות ובמעשרות. לכן חשוב להגדיר את הגבול בין "מתנות העניים" לבין נתינה - גם לעני - כמתנה, החייבת בתרומות ובמעשרות.
ניתן לראות את עריכת פרקים א-ד ומחצית פרק ה כנסיון לעקוב אחר הסדר של מתנות העניים בויקרא יט ט- י.
הפרק הראשון מוקדש לעקרונות מצוות הפאה: אמנם אין לה שיעור, אבל למעשה נקבע לה שיעור מינימום ברור למדי. פרקים ב-ג מגדירים את השדה ואת המטע החייבים בפאה. עד סוף פרק ג לא נזכרים העניים, ונראה כאילו הפאה היא מהמצוות שבין אדם למקום, שהוא בעל הבית האמיתי. פרק ד עוסק בדרכי נתינת הפאה לעניים, ובמאבקים ביניהם על הלקט. בפרק ד (משנה ט) גם נאמר במפורש שאין לבעל השדה זכות לבחור לאיזה עני יעניק את המתנות.
הפרקים הבאים מוקדשים ליתר מתנות העניים: פרק ה מציג את מצוות הלקט מול מצוות השכחה: הלקט הוא זכותם של העניים, ואילו השכחה היא חובתו של בעל הבית. כיוון שכך, במקרה של השכחה נוצרים לעיתים מצבים שבהם לא ברור לעניים אם אכן היא נשכחה, ועליהם לברר זאת עם בעל הבית. לעניינים כאלה מוקדש הפרק הששי. פרק ז משלים את הדיון במצוות השכחה במטעים, וכן בשאר מצוות המטע כגון פרט ועוללות. הפרק האחרון עוסק בשאלת ההגדרה של העניים, גם כאשר הם מוכרים בשוק את המתנות שלהם, וכן במצוות הצדקה.
וראו גם
פירוט הפרקים
[עריכה]פרק א: "אלו דברים שאין להם שיעור" - גבולות חדשים למצוות פאה
פרק ב: "ואלו מפסיקין" - כמה פאות לשדה, ומהו שדה?
פרק ג: "מלבנות התבואה" - פאה משדות קטנים: קרקע, חיים, וחובות ציבוריים
פרק ד: "הפאה ניתנת" - מאבקים על מתנות עניים
פרק ה: "גדיש שלא לוקט" - הלקט כזכותם של העניים, והשכחה כחובת בעל הבית
פרק ו: "בית שמאי" - השכחה כמצווה שמתקיימת בהיסח הדעת