ביאור:ספרא/קדושים

פרשת קדושים

פרשה א

על ויקרא יט ב-ד

דורש "כל עדת בני ישראל" – שכולם שמעו את הפרשה.

[א] "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו" - מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל.
ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלוים בה.

פרושים ונפרדים מהעריות שנזכרו בפרק יח.

"קדושים תהיו" - פרושים תהיו.

קדושת אדם אינה יכולה להיות דומה לקדושת הקב"ה, ולכן הופכת הדרשה את סדר המילים בפסוק וקוראת "כי" במובן "כדי": קידוש שמו של הקב"ה בעולם הוא התפקיד של בני אדם. אבל גם קריאה כזאת אינה טענה שקדושת הקב"ה תלויה במעשינו; מדובר על קידוש שמו, דהיינו קידוש התדמית של הקב"ה בעולמנו.
אבא שאול מסביר את הפסוק כפשטו: תפקיד הפמליא אינו להיות מלכים אלא להשתדל להיות דומים למלך, כך גם תפקידנו אינו להיות קדושים כמו הקב"ה אלא להשתדל להתקדם בהקשר של הקדושה.

"כי קדוש אני ה' אלקיכם" - לומר אם מקדשים אתם עצמכם - מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי.
ואם אין אתם מקדשים עצמכם - מעלה אני עליכם כאילו לא קדשתם אותי.
או אינו אומר אלא אם מקדשים אתם אותי הריני מקודש, ואם לאו איני מקודש?
תלמוד לומר "כי קדוש אני" - בקדושתי אני, בין מקדשים אותי ובין אין מקדשים אותי.
אבא שאול אומר: פמליא למלך, ומה עליה? להיות מחקה למלך.

גם אשה חייבת במורא אב ואם, אבל כיוון שהיא מחוייבת גם לבעלה - בדרך כלל היא נפטרת מהמחויבות להוריה. והשוו לעיל אחרי מות פרק יג א.

[ב] "איש" - אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "תיראו" - הרי כאן שנים.
[ג] אם כן למה נאמר "איש"? אלא שהאיש סיפוקו בידו, והאשה אין ספוקה בידה, מפני שיש רשות אחרים עליה.

שורת השוואות בין היחס להורים והיחס לקב"ה, בענייני מורא כבוד ואיסור הקללה. הדרשן מעיר שאין אפשרות להשוואה בין הכאת האב והאם להכאת הקב"ה, כיוון שאי אפשר להכות את הקב"ה.
ההשוואה בין היחס להורים והיחס לקב"ה מתבקשת, שהרי שלושתם יצרו את האדם המכבד; וראו גם מכילתא בחדש ח.
הסטואיקנים טענו שיש בהורים צד אלוהי, שהרי הם יוצרים אדם; אבל כאן לא נאמר כדבריהם, אלא שהם יוצרים אדם יחד עם האל ואינם משתווים לו, וראו לקמן פיסקה י.

[ד] נאמר "איש אמו ואביו תיראו" ונאמר "את ה' אלקיך תירא". (דברים ו, יג) הקיש מורא אב ואם למורא המקום.
[ה] נאמר "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) ונאמר "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט).
הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום.
[ו] נאמר "מקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז) ונאמר "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" (ויקרא כד, טו).
הקיש קללת אב ואם לקללת המקום.
[ז] אבל אי אפשר לומר 'מכה' כלפי מעלה. וכן בדין, ששלשתם שותפים בו.

ראו כריתות ו ט וכן במכילתא שם: ר' שמעון למד מהיפוך הסדר של האב והאם כאן לעומת שמות כ יב שהיחס לשניהם צריך להיות באותה רמה. חכמים חולקים עליו ומעדיפים את האב כי גם האם חייבת בכבודו.

[ח] ר' שמעון אומר: כבשים קודמים לעזים בכל מקום.
יכול מפני שהם מובחרים? תלמוד לומר "אם כבש תביא קרבנו לחטאת" - מלמד ששניהם שקולים.
תורים קודמים לבני יונה בכל מקום.
יכול מפני שהם מובחרים? תלמוד לומר "ובן יונה או תור לחטאת" - מלמד ששניהם שקולים.
[ט] האב קודם לאם בכל מקום. יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם?
תלמוד לומר "איש אמו ואביו תיראו" - מלמד ששניהם שקולים,
אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו.

הגדרת מצוות כבוד ומצוות מורא; המורא בדרך כלל מתבטא בהימנעות מפעולה והכבוד - בפעולה אקטיבית.

[י] איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו ולא סותת מתקן את דבריו.
איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

למרות שלעיל בפיסקאות ד-ז השוו את היחס להורים אל היחס לקב"ה, אם נוצר קונפליקט - המחוייבות לקב"ה גוברת, כי גם ההורים חייבים בכבודו; והשוו לנאמר בפיסקה ט על כבוד האם.

יכול אמר לו אביו ואמו לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, ישמע להם?
תלמוד לומר "ואת שבתותי תשמֹרו אני ה'" - כולכם חייבים בכבודי.

לא רק שאין לעבוד אלילים, אלא אסור אפילו לחשוב על כך ולפנות אליהם. ר' יהודה מוסיף גם איסור להתבונן בפסלי ע"ז ולהתעמק בסיפורי המיתולוגיה, אפילו בלי כוונה לעבדם.

"אל תפנו אל האלילים" - אל תפנה לעבדם. ר' יהודה אומר: אל תפנה לראותם - ודיו.

דרשה בגנות האלילים ושמותיהם.

[יא] "אלילים" - זה אחד מעשרה שמות המגונים שנתגנה בהם עבודה זרה לשם מעשיה.
אלילים על שם שהם חלולים משחק מילים אלילים-חלולים. בחללים שבפסלים (מבפנים) היתה חלאה וליכלוך, ואף מושבות של עכברים. הסבר אחר (לפי השומרונית): חלולים - שקרים.
פסל על שם שהם נפסלים פסולים
מסכה על שם שהם נסוכים נוזלים
מצבה על שם שהם עומדים ואינם זזים
עצבים על שם שהם נעשים פרקים פרקים מעוצבים מחלקים שונים, המחוברים יחדיו בחוטים או במסמרים.
תרפים על שם שהם מרקיבים בלשון חכמים תר"פ מחליף את רק"ב.
גלולים על שם שהם מגועלים
שקוצים על שם שהם משוקצים
חמנים על שם שהם עומדים בחמה
אשרים על שם שהם מתאשרים מאחרים תלויים בעובדיהם

אלוהותם של האלילים נובעת מציבור עובדיהם, העלולים לייחס להם כוחות; זאת בניגוד לקדושת הקב"ה, שאינה תלויה במעשי אדם; ראו לעיל פיסקה א. אם אכן מייחסים להם כוחות ומתיחסים אליהם כאל אלוהות יש בדבר איסור, וראו היחס לאפרודיטי בע"ז ג ד.

"אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה"- תחלתם אלילים הם. אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלהות!

אין להשתמש באליל גם אם נוצר ע"י גוי; וכן אין ליצור אליל עבור גוי. אם יהודי יצר אליל והשתמש בו – עובר על שנים או שלושה איסורים.

[יב] "ואלהי מסכה לא תעשו" - יכול יעשו להם אחרים? תלמוד לומר "לא... לכם".
אי "לא... לכם", יכול הם יעשו לאחרים? תלמוד לומר "לא תעשה".
מכאן אמרו: העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות - משום "לא תעשה" ומשום "לכם".
ר' יוסי אומר: משום שלש - משום "לא תעשה", משום "לא... לכם", ומשום "לא יהיה לך" (שמות כ, ג).

פרק א

על ויקרא יט ו-ט

הדרשה קושרת את הרצון והכוונה של השוחט עם זמני האכילה, ומסיקה מכך את הכלל היסודי של דיני הפיגול: הם תלויים בכוונת השוחט והכהנים בזמן זביחת הקרבן. (בזמן השחיטה, קבלת הדם, הולכתו למזבח וזריקתו על המזבח); וראו זבחים ב ב-ה.

[א] "וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו ביום זבחכם יאכל וממחרת" שאין תלמוד לומר!
 אלא אם אינו ענין לאכילה - תנהו ענין לזביחה
אף תחילת זבחכם לא יהיה אלא על מנת לאכול לב' ימים!

הרחבת דין הפיגול לכל הקרבנות הנאכלים לשני ימים, ע"י הצירוף "זבח שלמים".

[ב] אין לי אלא שלמים. מנין לכל הנאכלים לשני ימים שלא תהיה זביחתו אלא על מנת לאכול לשני ימים?
תלמוד לומר "וכי תזבחו...שלמים" "וכי תזבחו זבח" - לרבות זבחים הנאכלים לב' ימים
שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול לשני ימים!

יש לייחד שחיטה לכל בהמת קרבן, בניגוד לדין החולין; ראו חולין ב ב.

[ג] 'תזבח' "תזבחהו" - אין שוחטין שני ראשים בבת אחת.

ראו לעיל צו פרק יג א. השוחט את הזבח וחושב לאכול אותו מחוץ למקום המותר (בשלמים: מחוץ לירושלים) – הקרבן פסול, למרות שאינו נקרא "פיגול"; ויתכן שהוא נקרא גם "פיגול" - ראו זבחים ג ה.

[ד] "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" שאין תלמוד לומר!
אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו, תנהו ענין חוץ למקומו.

כאן חוזרים לפשט הפסוק: האוכל נותר (בשלמים: ביום השלישי או אחריו) - חייב כרת.

[ה] "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרת" - זה בנין אב: כל שהוא קדש - חייבים עליו כרת.

ראו פאה ב ז.

[ו] "ובקצרכם" - פרט לשקצרוהו הלסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה.
"ובקצרכם" - פרט לשקצרוה גויים. מיכן אמרו: נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט והשכחה והפאה.
ור' יהודה מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העימור.

הרחבת דיני הפאה לפירות העץ ולקטניות; וראו במבוא למסכת פאה, פאה א ד-ה, וכן פאה ד ז.

[ז] אין לי אלא קוצר. תולש מנין? תלמוד לומר "לקצור". קוטף מנין? תלמוד לומר (ויקרא כג, כב) "בקצרך".
אין לי אלא תבואה. קטניות מנין? תלמוד לומר "ארצכם". אילנות מנין? תלמוד לומר "שדך". כולל "שדה אילן" – מטע.

יכול הירק והקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפנות, הכל בכלל?
תלמוד לומר "קציר": מה קציר מיוחד שהוא אוכל, ונשמר אינו מתקלקל מהר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום. ניתן לשמר אותו
יצאו ירקות, שאף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום.
יצאו התאנים, שאף על פי שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת. והתבואה והקטניות בכלל זה.
[ח] ובאילן: האוג והחרובין, האגוזים והשקדים, הגפנים והרמונים, הזיתים והתמרים חייבים בפאה.

ראו תוספתא פאה א ה-ז, כר' שמעון. שלוש דרשות על "לא תכלה"; וראו תוספתא פאה ב ו-ז.

[ט] "לא תכלה פאת שדך" - אין פאה אלא מחמת הכילוי אחרי הקציר של בעל הבית, ואין פאה אלא שיש לו שם שהוגדר כ"פאה"., ואין פאה אלא בסוף. השדה, כר' שמעון
מיכן אמרו: נתן, בין בתחלה בין באמצע - הרי זו פאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים.
[י] וכן היה ר' שמעון אומר: בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו:
מפני גזל עניים, מפני ביטול עניים, ומפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך".
פני גזל עניים כיצד? שלא יראה האדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני "בוא וטול לך פאה"
מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים "עכשיו הוא נותן פאה"
אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת - ויבואו בשעת הכילוי.
מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו העוברים והשבים אומרים "ראו איך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פאה לעניים"
ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך"

שדה של גוי – אפילו בשותפות עימו – פטור מפאה; וראו פאה ד ו-ט, ותוספתא פאה ב, ח-ט.

[יא] "שדך" - ולא שדה אחרים. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: "שדך" - ולא שותף עם הגוי.

דורש את לשון היחיד, וראו פאה ב א.

"שדך" - לחייב על כל שדה ושדה.

פרק ב

על ויקרא יט ט

המשל לדרשה דלעיל פרק א יא. וראו פאה ב א.

[א] מיכן אמרו: אלו מפסיקים לפאה: הנחל, והשלולית, דרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים,
ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, הבור, והניר, וזרע אחר.
והקוצר לשחת מפסיק, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש.

השוו פאה ב ב, שם לא מופיעה דעת ת"ק שלנו, ושם נראה שהוא מיקל ביחס לר' יהודה.
הציטוט מישעיה מלמד כי גם מקום שאינו ניתן לעיבוד על ידי מחרשה הרתומה לבקר נחשב "שדה", והוא קשור לסוף אותו פסוק "וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שה", כלומר יש שימוש חקלאי גם לשדה כזה, ולכן הוא חייב בפאה, ואין השטחים הטרשיים שמפריעים למעבר מפסיקים.

[ב] אמת המים הקבועה - הרי זו מפסקת. ר' יהודה אומר אם אינה יכולה להקצר כאחת הרי זו מפסקת.
"כל ההרים אשר במעדר יעדרון" (ישעיה ז, כה), אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו - הוא נותן פאה לכל.

השוו פאה ב ג-ד. כאן נוסף גובה הגדר.

[ג] הכל מפסיקין לזרעים; ואינו מפסיק לאילן אלא גדר שהוא גבוה עשרה טפחים.
אם היה שער כותש אינו מפסיק לאילן אלא נותן פאה לכל.
[ד] לחרובים - כל הרואים זה את זה.
אמר רבן גמליאל נוהגים היו בית אבא, נותנים פאה אחת לזיתים שהיה להם בכל הרוח
ולחרובים כל שרואים זה את זה. ר' אלעזר בר צדוק אומר משמו: אף לחרובין שהיה להם בכל העיר.

אם לא קצר את שדהו אלא קטף את השיבולים אחת אחת פטור מלקט; וראו תוספתא פאה א יד.

[ה] "ולקט קצירך" - לא לקט קיטוף.

ראו פאה ד י. אם נפלו חיטים מידי הפועל מסיבה שאינה קשורה לקציר – הן עדיין רכוש בעל הבית.

"ולקט קצירך" - אין לקט אלא מחמת הקציר.
מיכן אמרו: היה קוצר, קצר מלא ידו, תלש מלא קומצו, הכהו קוץ, עקצו עקרב, נבעת,
נפל מידו על הארץ - הרי (זה) של בעל הבית.
תוך היד ותוך המגל - לעניים. אחר היד ואחר המגל - לבעל הבית.
ראש המגל וראש היד - ר' ישמעאל אומר: לעניים, ר' עקיבא אומר: לבעל הבית.

ראו דעת חכמים בפאה ד ט, שאין לבעל הבית רשות להעדיף עני מסוים או ללקט עבורו. דורש "לא תלקט לעני", וכן אסור לבעל השדה ללקוט בשדהו גם לעצמו, אפילו אם הוא עצמו נחשב עני.

[ו] "לא תלקט... לעני" - לא תסייע את העני. "לא תלקט" - הזהיר את העני בשלו.

פרק ג

על ויקרא יט י

ראו פאה ז ז: ר' אליעזר מפרש "עוללות" כאשכולות שנשארו לאחר הבציר, בדומה ללקט, ור' עקיבא מפרש בדומה למשנה המצוטטת להלן "איזוהי עוללת". כרם שכולו עוללות לדעתו הוא רכוש העניים מהזמן שנבצרו כרמים אחרים.

[א] "וכרמך לא תעולל" - מיכן אמרו כרם שכולו עוללות: ר' אליעזר אומר לבעל הבית, ר' עקיבא אומר לעניים.
אמר ר' אליעזר: ו"כי תבצור... לא תעולל" (דברים כד, כא), ואם אין בציר, מנין עוללות?
אמר לו ר' עקיבא: "וכרמך לא תעולל" - אפילו כולו עוללות.
שיכול הואיל והתיר הכתוב את העוללות לעניים, יבואו עניים ויטלו אותם בכל שעה שירצו?
אם כן למה נאמר "כי תבצור... לא תעולל"? – אין לעניים זכות בעוללות קודם לבציר!

ראו פאה ז ג; והשוו פאה ד י, דיון דומה בעניין הלקט.
בשני פסוקים נאמר הציטוט שלפנינו: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ" (משלי כב כח), וכן "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא, כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ" (משלי כג י-יא). הראשון מראה שמדובר בזכות העניים עוד מימי אבותינו, והשני מוכיח שמדובר בפגיעה בזכויות העניים והיתומים.
ברוב הנוסחאות הציטוט אינו כנוסח המסורה, אלא "עולים", כנראה שמדובר בדרשת "אל תקרי", המפרשת "עולים" – עניים, בדומה לשפה הערבית.

[ב] "ופרט כרמך" - אין פרט אלא מחמת הבציר.
מיכן אמרו: היה בוצר, עקץ את האשכולות, הוסבך בעלים ונפל בארץ ונפרט - הרי זה של בעל הבית.
המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים.
על זה נאמר "לא תשיג גבול עולם".

ראו פאה ז ד.
בעניין "גרגר יחיד", ר' יהודה נצמד להגדרות דלעיל, שהרי הגרגר הוא נטף בלי כתף, ואילו חכמים רואים את ההגדרה כדרך לקבוע שמדובר באשכול קטן.

[ג] איזהו עוללות? כל שאין לה כתף ולא נטף.
יש לו כתף אבל לא נטף, נטף אבל לא כתף - לבעל הבית. אם ספק - לעניים.
עוללות שבארכובה: אם נקצרת עם האשכול - הרי של בעל הבית. ואם לאו - הרי של עניים.
גרגיר יחיד: ר' יהודה אומר: אשכול, וחכמים אומרים: עוללות.

עני שאינו יהודי, כולל גר-תושב, אינו זכאי למתנות עניים, וגם יהודי אינו זכאי להן אלא אם הוא עני. התנאי של העוני מפורש אצלנו והתנאי של היהדות נובע ממצוות מעשר עני.

[ד] "לעני" - יכול לעני מאחרים? מן הגויים תלמוד לומר "לגר".
אי "לגר" יכול לגר תושב? תלמוד לומר "ללוי" (דברים כו, יב). מה לוי, בן ברית - אף גר, בן ברית.
[ה] אי "ללוי ולגר" יכול בין חסרים בין שאינם מחוסרים?
תלמוד לומר "לעני" - מה עני מחוסר ובן ברית אף כולם מחוסרים ובני ברית.

הכלל לעניין דלית (כרם מודלה) ודקל, שבעל הבית קוטף ומחלק להם, וכן הכלל לגבי שאר הגידולים, שהעניים בוזזים בעצמם – בתוקף גם אם נראה שלעני הדורש אותו יש אינטרס אישי, כגון שיש לו יותר כח מלאחרים או אם העני הדורש לחלק קטן וחלש יותר מהאחרים; וראו פאה ד א-ב.
ר' שמעון משווה את עץ האגוז לדקל, כי גם עליו לא כל עני יכול לטפס ויש סכנת נפילה.

[ו] "תעזוב" - הנח לפניהם והם יבזבזו. יבזזו
אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבזבז - אפילו בריא, אפילו ידיו יפות גדולות - לזה שומעים, שאמר כהלכה.
יכול בדלית ובדקל כן? תלמוד לומר "אותם". אפילו תשעים ותשעה אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק
אפילו זקן או חולה - לזה שומעים, שאמר כהלכה.
מה ראית לומר בדלית ובדקל לחלק ובשאר כל הפירות לבזבז, אחר שריבה הכתוב מיעט?
תלמוד לומר "קציר" - מה קציר מיוחד, שהקטן הנמוך מושל בו כגדול - יצאו הדלית והדקל, שאין הקטן מושל בהם כגדול.
ר' שמעון אומר חלוקי אגוזים כדלית וכדקל.

התבואה שבפאה כוללת גם את הקש, ולא רק את הגרעינים, וכן התלתן כולל את גבעולי הצמח, ותמרים שמחלקים (בניגוד לתבואה ולתלתן) – כוללים את המכבדות. אם על העץ אין תמרים, כי הם נשרו באופן טבעי – אינו חייב להוריד את המכבדות הריקות ולחלקן לעניים, אבל אם התמרים נשרו לאחר שהוריד את המכבדות מן העץ – המכבדות ניתנות לעניים גם הן, שהעניים יכולים להשתמש בהן להסקה.

[ז] "תעזוב" - לפניהם. הנח תבואה בקשה, תלתן בעמיריו, תמרים במכבדות.
יכול אפילו השירה אותם הרוח? תלמוד לומר "אותם".
הפרישם ואחר כך השירה אותם הרוח - כשם שזכו בהם כך זכו בעציה.

מצוות מתנות עניים חוזרת כאן ובפרק כג, והדרשה מסיקה שספק לקט – לקט וכו'; וראו פאה ד י-יא.

מנין שספק לקט – לקט, ספק שכחה – שכחה, ספק פאה - פאה? תלמוד לומר "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב)

הסמיכות בין שני הפסוקים במשלי מלמדת שענשו של גוזל הדל הוא נטילת נפשו בידי שמים, למרות שלכאורה חטא רק לעני. הקדושה הנדרשת מהאדם מתבטאת במצוות שבין אדם לחברו.

"אני ה' אלקיכם" - אני איני גובה מכם אלא נפשות
שנאמר (משלי כב, כב) "אל תגזל דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער"
וכן הוא אומר (משלי כב, כג) "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש".

פרשה ב

על ויקרא יט יא-יד

ראו גם מכילתא בחדש ו: "עונש" הוא פסוק המופנה לבית הדין כדי לגזור את ענשו של עבריין, אבל לשם כך צריך גם אזהרה, כלומר פסוק האוסר את העבירה על עבריין פוטנציאלי.

[א] "לא תגנובו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר בגניבה "שנים ישלם" (שמות כב, ג).
למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר "לא תגנובו".

הרחבת האיסור "לא תגנובו": האיסור חל גם אם הגניבה אינה אלא כדי לצער את הנגנב, והגנב מתכוון להחזיר לו אותה לאחר זמן; וגם אם גונב כדי שישלם לנגנב כפל או פי ארבעה וחמישה, ולכן הגניבה משתלמת לנגנב אסור לגנוב. בן בג בג מוסיף, שאפילו גנב הגונב את רכושו שלו מבית חברו, שגנב אותו ממנו, במקום לתבוע אותו בבית הדין - עובר על האיסור, וראו בבא קמא כז ב.

[ב] "לא תגנובו" על מנת למיקט.
"לא תגנובו" על מנת לשלם תשלומי כפל ולא על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה.
בן בג בג אומר לא תגנוב את שלך מאחר הגנב - שלא תראה גונב.

לעניין עונש ואזהרה ראו לעיל פיסקה א.

[ג] "לא תכחשו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "וכחש בה" (ויקרא ה, כב).
למדנו עונש. אזהרה מנין? תלמוד לומר "ולא תכחשו".
"לא תשקרו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ונשבע על שקר" (ויקרא ה, כב).
למדנו עונש. אזהרה מנין? תלמוד לומר "ולא תשקרו".

איסור הגניבה חל על גברים ונשים כאחד.

[ד] "איש בעמיתו". אין לי אלא איש באיש. אשה באיש, איש באשה מנין? תלמוד לומר "בעמיתו" מכל מקום.

עבירה על איסור הגניבה עלולה להוביל לשורת חטאים נוספים, שהרי אם יתבע הנגנב את הגנב יטען הגנב שהרכוש שלו, והוא עלול להתדרדר גם לשבועת שקר בבית הדין, כלומר מעבירה בין אדם לחבירו הוא עלול להגיע גם לעבירה בין אדם למקום, ולפגוע גם בממד המקודש הזה. דורש את הסמיכות של פס' יא-יב.

[ה] "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר"
הא אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר!

הרחבת איסור שבועת השקר בשם ה' לכל כינוייו ושמותיו.

[ו] "ולא תשבעו בשמי לשקר" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "לא תשא שם ה' אלקיך לשוא" שיכול אין לי חייבים אלא על שם המיוחד לבד.
מנין לרבות את כל הכינויים? תלמוד לומר "בשמי" - כל שם שיש לי.

שבועת שקר ושבועת שוא מחללות את שם ה', וראו שבועות ג ח, שהרי מדובר בשבועה בשם ה' והדבר מחלל את שמו.
הדרשה השניה קוראת וחיללת – והתחללת (בניגוד לפס' א', "קדושים תהיו"): השבועה לשקר גורמת לנשבע לאבד את הקדושה האנושית ולהיות לחלק מעולם בעלי החיים. הפסוק מישעיהו מתאר תוצאה של איבוד הגבולות בין עבד לאדוניו, בין שפחה לגבירתה, בין קונה למוכר, בין מלווה ללווה וכו'.

[ז] "וחללת את שם אלקיך" - מלמד ששבועת שוא חילול השם.
דבר אחר: "וחללת" - נעשה אתה חולין לחיה ולבהמה
[ח] וכן הוא אומר "על כן אלה אכלה ארץ ויאשמו ישבי בה על כן חרו ישבי ארץ ונשאר אנוש מזער" (ישעיהו כד, ו).

נראה שהדרשן קורא "תעשוק" כפעולה הקשורה בשקר, והוא מצמצם את השקר לכבישת שכר שכיר וכדומה – דברים של ממון. כלומר הפסוק מצמצם את האיסור לשקר על אודות חברו לעניינים הדומים לאיסור המופיע בפסוק "ולא תלין פעולת שכיר" וכו'.

[ט] "לא תעשוק את רעך" - יכול אפילו אמר "איש פלוני - גבור הוא", והוא אינו גבור
"איש פלוני - חכם הוא", והוא אינו חכם; "איש פלוני - עשיר הוא" והוא אינו עשיר?
תלמוד לומר "לא תגזול". מה גזל מיוחד, שהוא של ממון - אף עושק דבר של ממון. ואיזה? זה הכובש שכר שכיר.

איסור הלנת שכר חל גם על עבודת הבהמה ועל השכרת קרקע, וראו גם ב"מ ט יא-יב ותוספתא ב"מ י א. דורש "לא תלין פעולה בשכירות".
האיסור חל רק במקרה שהשכיר תובע את שכרו, ולא במקרה שהוא מסכים לתשלום מאוחר.
רשאי המעסיק לשלם את השכר בבנק (שולחני) או בתווי שי של חנות (חנווני).

"לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר". אין לי אלא שכר האדם
שכר הבהמה והכלים מנין? שכר הקרקעות מנין? תלמוד לומר "לא תלין פעולת" - כל דבר.
[י] "עד בקר - אינו עובר עליו אלא עד בוקר ראשון. ביום הבא אחרי העבודה.
יכול אפילו לא בא ולא תבעו? תלמוד לומר "אתך" - לא אמרתי, אלא שלא ילין אתך לרצונך.
[יא] יכול אפילו המחהו אצל החנוני ואצל השולחני יהא עובר עליו? תלמוד לומר "אתך", לא ילין אתך לרצונך.
[יב] "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" - אין לי אלא שכר יום שהוא גובה כל הלילה.
שכר הלילה שגובה כל היום מנין? תלמוד לומר "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו).

איסור הקללה חל על כל אדם חי, ולא דווקא על חרש.

[יג] "לא תקלל חרש" - אין לי אלא חרש. מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר "ונשיא בעמך לא תאור".
אם כן למה נאמר "חרש"? מה חרש מיוחד, שהוא בחיים - יצא המת, שאינו בחיים.

שלוש דוגמאות לדיסאינפורמציה העלולה לפגוע בחבר:
הטעיה בענייני שידוכין, עצה לא טובה המכוונת לגרום לזולת נזק, או עצה שהנותן עומד להרויח ממנה, ויש לו בה אינטרס עסקי.
הדוגמא האחרונה קשה להוכחה, והיא נתונה ללב של המייעץ וליראת ה' שבו.

[יד] "ולפני עור לא תתן מכשול" - לפני סומא בדבר.
בא אמר לך "בת איש פלוני מה היא לכהונה?" אל תאמר לו כשרה - והיא אינה אלא פסולה.
היה נוטל ממך עצה - אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו.
אל תאמר לו "צא בהשכמה" שיקפחוהו לסטים, "צא בצהרים" בשביל שישתרב,
אל תאמר לו "מכור את שדך וקח לך חמור" ואת עוקף עליו ונוטלה הימנו!
שמא תאמר "עצה טובה אני נותן לו!" - והרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלקיך אני ה'".

פרק ד

על ויקרא יט טו-יט

הדגשה של האחריות הרובצת על כתפי הדיינים בבית הדין. אין מדובר על דיין שטעה בדין אלא על דיין שקלקל אותו בזדון. דיין כזה מכונה בחמישה שמות גנאי וגורם לחמישה עונשים החלים על כלל העם.
שמות הגנאי מבוססים על דברים כה טז, ועל דברים ז כו, שם מכונה ע"ז "תועבה", והדרשן טוען שעיוות דין דומה לע"ז. העונשים מבוססים על ישעיה א.

[א] "לא תעשו עול במשפט" - בדין. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי, משוקץ, חרם, ותועבה.
וגורם לחמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה
ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותו מארצו.

הדגמות לשיקולים לא ענייניים בדין, העלולים להטות את הדין לטובת העני או לטובת העשיר.

[ב] "לא תשא פני דל" - שלא תאמר "עני הוא זה
והואיל ואני והעשיר הזה חייבים לפרנסו - אזכנו, ונמצא מתפרנס בנקיות", לכך נאמר "לא תשא פני דל".
[ג] "ולא תהדר פני גדול" - שלא תאמר "עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה
לא אביישנו ואראה בבשתו, עד כמה שאני מביישו", לכך נאמר "לא תהדר פני גדול".

דורש "בצדק תשפוט": לא רק שהדין צריך להיות צודק ומאוזן, אלא גם תהליך המשפט ושמיעת הטענות צריך להיות צודק ולא מפלה; וראו תוספתא סנהדרין ו ב.

[ד] "בצדק תשפט עמיתך" - שלא יהיה אחד מדבר כל צרכו, ואחד אתה אומר לו "קצר בדברך".
שלא יהא אחד עומד ואחד יושב.
אמר ר' יהודה: שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם - מושיבים. ואיזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב.

לפי הדרשה הזאת אין הפסוק פונה לדיין הרשמי אלא לכל אדם, שישפוט את חברו לכף זכות; וראו אבות א ו.

דבר אחר: "בצדק תשפט עמיתך" - הוי דן את כל האדם לכף זכות.

שוב, הדרשה הראשונה קושרת את הפסוק לתהליך הדין, ודורשת רכיל-רך; והשניה רואה אותו כמופנה לכל אדם, ודורשת רכיל-רוכל.

[ה] "לא תלך רכיל בעמך" - שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה.
דבר אחר: שלא תהיה כרוכל שהוא מטעים דברים והולך.

ר' ניחמיה מסכם את המנהג הקיים בדין, תוך שילוב הדרשות דלעיל על "בצדק תשפוט עמיתך"; וראו סנהדרין ג ו-ז.

[ו] אמר רבי נחמיה כך הוא מנהגם של דיינים: בעלי דין עומדים לפניהם ושומעים את דבריהם
ומוציאים אותם לחוץ ונושאים ונותנים בדבר.
גמרו את הדבר הזה - מכניסים אותם, הגדול שבדיינים אומר "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב".
[ז] ומנין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר "אני מזכה וחבירי מחייבים אבל מה אעשה ורבו עלי"?
לכך נאמר "לא תלך רכיל בעמך". וכן הוא אומר "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, יג)

לא רק אם השביע בעל הדין את העד בשבועת העדות, אלא אפילו אם לא השביע העד חייב להתיצב ביוזמתו ולא לגרום לבעל הדין להפסיד ממון ("דמים").
שתי הדרשות הבאות קוראות "דם רעך" כדם ממש, שרעך בסכנת מוות ועליך להצילו מפני רוצחיו או מפני סכנות אחרות; וראו גם סנהדרין ח ז.

[ח] ומנין שאם אתה יודע לו עדות, שאין אתה רשאי לשתוק עליו? תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך".
ומנין אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, חייב אתה להצילו בנפשו?
תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך".
ומנין לרודף אחר חבירו להורגו, ואחר הזכור, ואחר נערה המאורסה חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך".

ראו נחמיה יג כה. הדיין חייב במקרים מסויימים להכות ולקלל את בעל הדין – מעשים שנראים כביטויי שנאה, אבל אסור לו לשנוא אותו בלבבו, ואם מכה אותו צריך לעשות זאת כדי להשיג מטרה חינוכית.

"ולא תשנא את אחיך" - יכול לא תקללנו, לא תכנו, ולא תסטרנו? תלמוד לומר "בלבבך" - לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב.

השוו דרשה דומה בב"מ ב י: הכפלת מילה נדרשת כחזרה על הפעולה פעמים רבות. מצווה להוכיח את העבריין, אבל לא במחיר העלבתו והלבנת פניו. המסקנה של שלושת החכמים היא שבדור הזה אי אפשר להוכיח את העבריינים, אם מפני שאין יודעים כיצד להוכיח בלי להעליב, אם בגלל שהעבריינים נעלבים בקלות. אבל ר יוחנן בן נורי מביא את תוכחתו לר' עקיבא כדוגמא לתוכחה נכונה, שר' עקיבא ידע כיצד לקבלה מבלי להיעלב ור' יוחנן ידע כיצד להוכיח אותו, וראו משלי ט ח, כר' אלעזר בן עזריה.

ומנין שאם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים - חזור והוכיח? תלמוד לומר "הוכח תוכיח".
יכול אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא".
[ט] אמר ר' טרפון: "העבודה אם יש בדור הזה יכול להוכיח!"
אמר ר' אלעזר בן עזריה: "העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת!"
אמר ר' עקיבא: "העבודה אם יש בדור הזה יודע האיך מוכיחים!"
אמר ר' יוחנן בן נורי: מעידני עלי שמים וארץ, שיותר מארבעה וחמשה פעמים לקה עקיבא על ידי
לפני רבן גמליאל שהייתי קובל לו עליו!
וכל כך הייתי יודע שהיה מוסיף לי אהבה!

הגדרת הנקימה והנטירה: הנוקם משיב רעה תחת רעה. הנוטר זוכר ומזכיר לחברו את הרעה שגמל איתו, ומתנשא עליו.

[י] "לא תקם" עד היכן הוא כוחה של נקימה?
אמר לו "השאילני מגלך", ולא השאילו. למחר אמר לו "השאילני קרדומך".
אמר לו "איני משאילך כשם שלא השאלת לי מגלך" - לכך נאמר "לא תקם".
[יא] "לא תטר", עד היכן כוחה של נטירה?
אמר לו "השאילני קרדומך" ולא השאילו. למחר אמר לו "השאילני מגלך".
אמר לו "הא לך, איני כמותך, שלא השאלת לי קרדומך", לכך נאמר "לא תטר".

צמצום איסור הנקימה והנטירה, לישראל בלבד.

[יב] "לא תקם ולא תטר את בני עמך" - נוקם אתה ונוטר לגויים.

ר' עקיבא רואה מצוות רבות כנגזרות מאהבת הרע. בן עזאי רואה את אהבת הרע עצמה כנגזרת מאהבת הקב"ה, שכולם עשויים בדמותו - וראו סנהדרין ד ה; וכן מרחיב בן עזאי את יריעת האחווה לכל בני האדם ואילו ר' עקיבא מאפשר להגביל אותה רק לישראל.

"ואהבת לרעך כמוך" - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה.
בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" - זה כלל גדול מזה.

הרבעה של בהמה בבהמה בת מינה מותרת, והאיסור הוא רק על הרבעת כלאים, עם בהמה ממין אחר.

[יג] אילו נאמר "בהמתך לא תרביע" יכול לא יאחוז בבהמה ויעמידנה לפני הזכר?
תלמוד לומר "כלאים" - לא אמרתי לך אלא משום כלאים.

מרמז לטעם המצווה, שהוא לקיים את חוקי הטבע של הקב"ה ולא ליצור מינים חדשים; וראו במבוא למסכת כלאים, ההסברים השני והשלישי.
לעניין חיה ובהמה, טהורה וטמאה ראו גם כלאים ח ב, ובביאור שם. המשנה עוסקת בכלאי הנהגה דווקא, ואילו הדרשה עוסקת בכלאי הרבעה.

[יד] אין לי אלא בהמתך על בהמתך.
בהמתך על בהמת אחרים, בהמת אחרים על בהמתך, בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין?
תלמוד לומר "את חקותי תשמרו".
[טו] אין לי אלא בהמה על בהמה. בהמה על חיה וחיה על בהמה מנין?
טמאה על טהורה, טהורה על בהמה טמאה מנין? תלמוד לומר "את חקותי תשמרו".

כלאי הזריעה אסורים גם בהנאה ובקיום, ובכך הם חורגים מאיסור כלאי ההרבעה, וראו כלאים ח א.

[טז] "שדך לא תזרע" - אין לי אלא שלא יזרע. שלא יקיים מנין?
תלמוד לומר "שדך לא... כלאים" - לא אמרתי אלא משום כלאים.

איסור הרכבה דומה לאיסור הרבעה, ראו לעיל פיסקה יד-טו.

[יז] מנין שאין מרכיבים עץ סרק על גבי עץ מאכל, ולא עץ מאכל על גבי עץ סרק, ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל?
תלמוד לומר "את חקותי תשמרו".

דורש "בגד" ולא אניצי צמר או פשתים, וכן דורש "שעטנז", וראו כלאים ט ח. הדרשה של רשב"א אינה תומכת באיסור הלבד וצוטטה כאן מהמשנה.

[יח] "ובגד כלאים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב, יא),
יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן? תלמוד לומר "בגד".
אין לי אלא בגד. מנין לרבות הלבדים? תלמוד לומר "שעטנז" - דבר שהוא שוע טווי ונוז.
ר' שמעון בן אלעזר אומר: נלוז ומליז הוא אביו שבשמים עליו.

ראו כלאים ט ה: מדובר בסוחר המציע בגד כלאים לגויים, דבר המותר בכלאי בגדים.
מותר מן התורה להציע כלאים מתחתיו, אבל אסור מדברי חכמים.

מכלל שנאמר "לא יעלה עליך", יכול לא יפשיל את הקופה לאחריו? תלמוד לומר "לא תלבש".
"לא תלבש" אין לי אלא שלא ילבש. מנין שלא יתכסה?
תלמוד לומר "לא יעלה עליך". מותר אתה להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים לא יעשה כן
שלא תהיה נימא אחת עולה על בשרו.

פרק ה

על ויקרא יט כ-כב

ביאת ילד בן תשע נחשבת ביאה מדברי חכמים וגם בהקשר הזה, וראו גם יבמות ז ד.

[א] 'איש' - פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד? תלמוד לומר "ואיש".

כל שפחה קטנה, שלא הביאה שתי שערות – פטורה; וראו לקמן פיסקה ח.

[ב] "כי ישכב את אשה" - פרט לקטנה.

אם לא פלט שכבת זרע – פטורים; וראו לקמן פיסקה ט וכן יבמות ו א, וכן לעיל זבים פרק ו ח.

"שכבת זרע" - פרט למערה.

לפי הפשט מדובר בשפחת מין של אדם ("נחרפת לאיש"), ששכב איתה אדם אחר. ר' ישמעאל מפרש שמדובר בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, ואילו ר' עקיבא מוסיף גם את התנאי שהשפחה משוחררת בחציה (כלומר היתה שייכת לשני אדונים ואחד מהם שיחרר אותה). שניהם אינם מכירים בזכותו של האדון לנצל את שפחתו לסיפוק יצריו המיניים; וראו תוספתא כריתות א ט. וראו גיטין ד ה, שהמצב של "חציה שפחה וחציה בת חורין" אינו קיים למעשה - לפחות לא לטווח ארוך.
ר' אלעזר כר' עקיבא;
האחרים מכירים גם באירוסין של עבד כנעני לשפחה כנענית, ודורשים מהיהודי לכבד גם אירוסין כאלה, ולכן לא לשכב עם שפחה כזאת. והשוו ל"יחסי מרות" בחוק הישראלי המטילים על הגבר מהמעמד הגבוה את מלוא האחריות.

"והיא שפחה": יכול בשפחה כנענית הכתוב מדבר? תלמוד לומר "והפדה".
אי "והפדה", יכול כולה? תלמוד לומר "לא נפדתה". הא כיצד? פדויה ואינה פדויה.
את שחציה שפחה וחציה בת חורין במאורסת לעבד עברי הכתוב מדבר, דברי רבי עקיבא.
ר' ישמעאל אומר: בשפחה כנענית הכתוב מדבר, המאורסת לעבד עברי.
אם כן מה תלמוד לומר "והפדה לא נפדתה"? דברה תורה כלשון בני אדם.
ר' אלעזר בן עזריה אומר: כל עריות כבר אמורות!
משויר אין לנו, אלא שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי.
אחרים אומרים: "לא יומתו כי לא חופשה" - בשפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני.

ראו קידושין א ג: 'עבד כנעני (וכן שפחה כנענית)... קונה את עצמו בכסף ובשטר'. דורש "או חופשה לא ניתן לה"; וראו גם תוספתא גיטין ב ט.

[ג] "והפדה לא נפדתה" - בכסף ובשוה כסף.
בשטר מנין? תלמוד לומר "או חופשה לא נִתן לה"
להלן הוא אומר "וכתב לה"; מה "לה" האמור להלן בשטר אף כאן בשטר.
אין לי אלא כסף בחציה ובשטר בכולה. מנין אף שטר בחציה?
תלמוד לומר "או חופשה לא נתן לה", מה בכסף בחציה - אף שטר בחציה.

השפחה לוקה והשוכב עימה מביא קרבן אשם.

[ד] "בקרת תהיה" - מכות, מלמד שהיא לוקה.
יכול אף הוא ילקה? תלמוד לומר "תהיה" - היא לוקה והוא אינו לוקה.

אם קבלה גט שחרור, התארסה ושכבה עם גבר זר – שניהם חייבים מיתה, כדין נערה מאורסה בת חורין; אבל נתינת הכסף לאדון בלבד אינה משחררת אותה, אלא רק לאחר שהוא כתב לה גט שחרור.

[ה] "לא יומתו כי לא חופשה", הא אם חופשה - הרי אלו חייבים מיתה.
ר' שמעון אומר משום רבי עקיבא: יכול יהיה הכסף גומר בה?
תלמוד לומר "לא יומתו כי לא חופשה" - עירה כל הפרשה כולה ל"כי לא חופשה"
מלמד שאין גומר בה כי אם בשטר.

תכונות איל האשם נלמדות מאשם מעילות, וראו לעיל חובה פרק כ ו.

[ו] "והביא את אשמו לה' אל פתח אהל מועד איל אשם".
נאמר כאן "איל אשם" ונאמר להלן "איל אשם" (ויקרא ה, טז). מה "איל" האמור להלן, בכסף שקלים - אף כאן, בכסף שקלים.

גם אם בא על השפחה הנחרפת הרבה פעמים הבועל מתכפר באיל יחיד, דורש את לשון היחיד.

[ז] "וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא" - מלמד שהוא מביא חטאת אחת על ביאות הרבה.

דורש את הכינוי "חטאת" (קרבן על שגגה) לחטא של הבועל, שבדרך כלל הוא בזדון.

"ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" - לעשות את המזיד כשוגג.

סיכום: שורה של שבעה היבטים שבהם חטאו של השוכב עם השפחה שונה משאר העריות.

[ח] כל העריות עשה בהם את הקטן כגדול, והשפחה - לא עשה הקטנה כגדולה.
[ט] כל העריות עשה בהם המערה כגומר, והשפחה - לא עשה בה את המערה כגומר.
[י] כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוים במכות ובקרבן
ובשפחה - היא לוקה והוא אינו לוקה, הוא מביא קרבן והיא אינה מביאה קרבן.
כל העריות בחטאת, ושפחה חרופה - באשם.
כל העריות בנקבה קרבן של נקבת עיזים, ושפחה – בזכר. איל זכר.
כל העריות חייב על כל ביאה וביאה, ובשפחה - אינו חייב אלא אחת על ביאות הרבה.
כל העריות לא עשה בהם מזיד כשוגג, ושפחה - עשה בה את המזיד כשוגג.

פרשה ג

על ויקרא יט כג-כה

השוו לעיל מצורע ה א: גם הלכות צרעת הבית תלויות בכניסה לא"י המערבית.

[א] 'כי תבואו'. יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" - הארץ המיוחד.

הכניסה לארץ מחייבת בערלה כל נטיעה המתרחשת אחריה: בין ע"י יהודי, אף אם נכנסו לארץ ולא כבשו את כולה – בין ע"י גוי; וראו ערלה א ב.

[ב] 'כי תבואו... ונטעתם' - פרט לשנטען גוי עד שלא באו לארץ.
או יכול שאני מוציא את שנטעו גוי משבאו לארץ? תלמוד לומר "כל עץ".
מיכן אמרו: עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע - פטור. נטעו, אף על פי שלא כבשו - חייב.

ראו ערלה א ב, שם העולה מאליו חייב בערלה, וראו דעת ר' שמעון בן אלעזר לקמן פיסקה ה ובתוספתא ערלה ב, שהעולה מאליו לרבים דווקא פטור מערלה.
בעניין הברכת הגפן ראו ערלה א ה.
ר' מאיר תולה את חיוב הערלה בכך שההברכה יונקת מהאדמה ולא מהגפן המקורית.

"ונטעתם" - פרט לעולה מאליו.
"ונטעתם" - פרט למרכיב ולמבריך.
מיכן אמרו: סיפוק גפנים וסיפוק על גבי סיפוק, אף על פי שהבריכה בארץ - מותר.
ר' מאיר אומר: מקום שכחה של הגפן המקורית יפה - מותר. מקום שכחה רע - אסור.

השוו ערלה א ט, שר' יוסי אסר לזרוע אגוז של ערלה, שהוא פרי האסור בהנאה, אבל התיר לנטוע יחור שנלקח מהערלה. כאן אין עוסקים במקור האגוז והיחור אלא בעצם נטיעתם.

אין לי אלא שנטע אגוז ושקד. נטע ייחור מנין? תלמוד לומר "כל עץ".

ראו ערלה א א. לעניין מניית שנות הערלה במקרה ששינה את דעתו ראו תוספתא ערלה א.

"עץ מאכל" - ולא עץ סרק. "עץ מאכל" - פרט לנוטע לסייג ולקורות ולעצים.
ר' יוסי אומר: אפילו אמר 'הפנימי למאכל והחיצון לסייג' - הפנימי חייב והחיצון פטור.
[ג] אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם.
שאין ראוי להם מנין? תלמוד לומר "כל עץ". נטעו לעצים וחישב עליו לאכילה שינה את דעתו והחליט לאכול את הפירות מנין? תלמוד לומר "כל עץ".
מאימתי הוא מונה לו? משעת נטיעתו.

ראו ערלה א ז-ח.

"פריו" - פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים ולמי סמדר. או יכול שאני מוציא את עקנקלות ענבים מקולקלים והבוסר?
תלמוד לומר "את פריו", דברי ר' יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר "וערלתם ערלתו... ערלים" - לרבות את כולם עלים ולולבים וכו'.

פירות הערלה אסורים גם כשהעץ בשנה רביעית ומעלה.

[ד] "שלש שנים". יכול בתוך שלש שנים הוא אסור ולאחר שלש שנים יהיה מותר? תלמוד לומר "יהיה".

מחלוקת האם עץ הנטוע לשימוש הרבים חייב בערלה. ר' שמעון בן אלעזר פוטר מערלה רק עץ שעלה מאליו לרבים; וראו תוספתא ערלה ב.

"לכם" - להביא את הנטוע לרבים.
[ה] ר' יהודה אומר "לכם" - פרט לנטוע לרבים.
ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו: הנטוע לרבים חייב בערלה. עלה מאליו לרבים - פטור מן הערלה.

ראו ערלה ג א: למרות שמדובר דווקא בעץ מאכל, איסור הערלה חל על כל השימושים בפרי. וראו לעיל פיסקה ג, שר' עקיבא מרבה מהפסוק הזה גם ענבי בוסר וענקוקלות (ענבים מקולקלים).

[ו] "לא יֵאָכל" - אין לי אלא שלא יאכל. מנין שלא יצבע בו, ושלא יהנה בו, ושלא ידליק בו את הנר?
תלמוד לומר "וערלתם ערלתו... ערלים" - לרבות את כולם.

דורש "ובשנה", שהשנה הרביעית מתחילה בראש השנה, וממילא חלק של שנה מכונה 'שנה'.
לעניין מתנות עניים מנטע רבעי ראו מעשר שני ה ג. בית הלל דורשים "כל פריו".

[ז] מנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה? תלמוד לומר "ובשנה הרביעית".
"יהיה כל פריו" - להביא את הפרט ואת העוללות כדברי בית הלל.
בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודים לעצמם, ובית הלל אומרים: כולו לגת.

השוואת דיני נטע רבעי לדיני מעשר שני מבוססת על גזירה שוה "קדש".

[ח] "קדש". מה "קדש" (דברים כו יג,) אמור להלן - טעון חומש וביעור, אף "קדש" האמור כאן - טעון חומש וביעור.

ראו תוספתא ברכות ד א: ר' עקיבא רואה את כל העולם כהקדש לה', הטעון ברכה כדי לקבל רשות לאכול.
לעניין 30 יום חשובים שנה ראו גם לעיל פיסקה ז. גם כאן דורש "ובשנה".

[ט] "הלולים" - מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו.
מיכן אמרו: היה ר' עקיבא אומר: לא יטעום אדם כלום קודם שיברך.
מנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה? תלמוד לומר "ובשנה החמישית".

ר' יוסי טוען שמעשר שני הוא רכוש הבעלים, אלא שיש לאכלו בירושלים. ר' עקיבא רואה אותו כקודש ודורש "להוסיף לכם תבואתו" כברכת ה', שחלה בשנה החמישית אם שמר אדם את מצוות הערלה ונטע רבעי.

"תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו"
ר' יוסי הגלילי אומר: הרי אתה כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית.
מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים.
ר' עקיבא אומר: דברה תורה כנגד היצר, שלא יהיה אדם אומר 'הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם',
לכך נאמר "להוסיף לכם תבואתו".

ראו מע"ש ה ח, שההלכה הזאת מיוחסת לר' עקיבא.

[י] "תבואתו" - מלמד שאין נפדה אלא תבואה. מיכן אמרו: אין פודין את הרבעי עד שיגיע לעונת המעשרות.

פרק ו

על ויקרא יט כו-כח

אוסף דרשות לפסוק הסתום "לא תאכלו על הדם" הראשונה אוסרת לאכול איבר מבהמה שחוטה שעדיין מפרכסת, והיא מתבוססת בדמה.

[א] מנין לאוכל מן הבהמה עד שלא תצא נפשה עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".

דרשה שניה קשורה לסדר העבודה במקדש: כל זמן שלא זרק את הדם על המזבח אסור לאכול מבשר הבהמה.

דבר אחר: "לא תאכלו על הדם" - לא תאכל מן הבשר והדם קיים במזרק.

ר' דוסא ור' עקיבא מפרשים "על הדם" כדמם השפוך של הרוגי בית דין. ר' דוסא מפנה אותו לקרובי ההרוגים, כאוסר עליהם לאכול סעודת הבראה, כי אין לכבד את ההרוגים – וראו סנהדרין ו ו: "ולא היו מתאבלין". ר' עקיבא מפנה את הפסוק לבית הדין עצמו, ודורש מזקני בית הדין לצום ביום הריגת הנדון, ונראה שהוא מגיב לדברי ר' דוסא בטענה שהריגת הנדון היא סיבה טובה לאבל ולצום; וראו סנהדרין ה ה, שהיו ממעטים במאכל.

ר' דוסא אומר: מנין שאין מברין על הרוגי בית דין? תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".
ר' עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמים כלום אותו היום?
תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".

העבירה הפורמאלית של בן סורר ומורה היא אכילה ושתיה (ראו סנהדרין ח ב.) ר' יוסי מוצא כאן את האזהרה שלא יגרום אדם לעצמו באכילתו שישפך דמו כבן סורר ומורה. ניתן לקשור את דעתו לדעות של ר' דוסא ור' עקיבא דלעיל, כך שהוא קורא את הפסוק כמופנה לעבריין עצמו.

ר' יוסי בר' חנינא אומר: אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".

הניחוש והעוננות קרובים לכישוף, ומעמידים את העושה אותם כמתחרה בקב"ה. האיסור כולל, לדעת ת"ק, גם אסטרולוגיה וכן אחיזת עיניים שעלול אדם לנקוט כדי להטעות את הציבור.
ת"ק ור' שמעון מפרשים "לא תעוננו" מלשון עין; ר' עקיבא מפרש מלשון עונה, שגוזר את העתיד מהעונה ומהזמן הנוכחי וכופר ביכולת של הקב"ה להנהיג את עולמו; וראו תוספתא שבת ח ה-ו.

[ב] "לא תנחשו" - כגון אלו שהם מנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים.
"ולא תעוננו" - אלו אוחזי עינים.
ר' שמעון אומר: זה המעביר על העינים.
ר' עקיבא אומר: אלו נותני עתים
כגון אלו שהם אומרים "למודות ערב שביעיות להיות חטים יפות", "עקורות קטניות להיות רעות"

האיסור הוא על הספר, המקיף פאת ראשו של אדם וגם על הניקף, שהקיפו את פאת ראשו. דורש את לשון הרבים; וראו תוספתא מכות ד י.

[ג] "לא תקיפו" - אחד המקיף ואחד הניקף.

הגדרת פאת הראש, וראו פאה א ג, שגם פאת השדה היא בקצהו.

"פאת ראשכם" - סוף ראשכם, ואלו הם הצדעים מיכן ומיכן.

הצירוף של פרשתנו עם הפסוק מפרשת אמור מגדיר את האיסור כהשחתת וגילוח הזקן בתער. מספרים אינן משחיתות ומלקט ורהיטני אינם מגלחים, ולכן לא חל עליהם האיסור.

[ד] "ולא תשחית את פאת זקנך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה).
יכול אפילו גלחו במספרים כבתער יהיה חייב? תלמוד לומר "ולא תשחית... פאת זקנך".
אי "ולא תשחית... פאת זקנך" יכול אפילו לקטו במלקט וברהיטני יהא חייב?
תלמוד לומר "זקנם לא יגלחו". הא כיצד? גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר: זה תער!

ראו מכות ג ה. ר' אלעזר אינו רואה כל איזור גילוח כאיזור נפרד, ומחלק בין המלקות דווקא ע"י התראה – ראו שם משנה ח.

[ה] "פאת זקנך" - סוף זקנך. מלמד שהוא חייב על הראש שתים: אחד מיכן ואחד מיכן, הצדעים, ראו לעיל פיסקה ג.
ועל הזקן שתים מיכן ושתים מיכן, ואחת מלמטן.
ר' אלעזר אומר אם נטלן כולם כאחת אינו חייב אלא אחת.

ר' אליעזר חולק על פיסקה ד לעיל ומחייב גם על השחתה שאינה גילוח.

[ו] עד שיטלנו בתער. ר' אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט וברהיטני חייב.

מיעוט ושני ריבויים בעניין השרט לנפש; וראו תוספתא מכות ד יד, שם מוחלפת השיטה של ר' יוסי ושל ת"ק.

[ז] "ושרט לנפש". יכול אפילו שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שאבדה בים יהא חייב?
תלמוד לומר "לנפש" - לא אמרתי שריטה אלא שהוא על המת.
[ח] מנין לחמש שריטות על מת אחד, שהוא חייב על כל שריטה ושריטה?
תלמוד לומר "ושרט", לחייב על כל שריטה ושריטה.
[ט] ר' יוסי אומר: מנין לשריטה אחת על חמש מתים, שהוא חייב על כל מת ומת?
תלמוד לומר "לנפש", לחייב על כל מת ומת.

ראו מכות ג ו. ר' שמעון טוען שאיסור הכתובת הוא דווקא בכך שהמקעקע טוען לשליטה על הקב"ה ומנסה לדחוק את רגליו, בדומה למכשף. הוא קורא את סוף הפסוק כציטוט של הכתובת האסורה. והשוו תוספתא מכות ד טו, שדווקא אם קעקע שם ע"ז חייב!

[י] "וכתבת קעקע". יכול אפילו כתב ולא קעקע יהא חייב? תלמוד לומר "קעקע".
אי "קעקע", יכול קעקע ולא כתב יהא חייב? תלמוד לומר "וכתבת".
הא כיצד? עד שיכתב ויקעקע בדיו ובכוחל, ובכל דבר שהוא רושם.
ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: אינו חייב עד שיכתב שם השם
שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' ".

פרק ז

על ויקרא יט כט-לב

בת כהן יכולה להינשא לישראל או ללוי, למרות שילדיה יהיו במעמד נמוך (חולין) מזה של הוריה. האיסור הוא על זנות, כלומר על יחסי מין ללא נישואין, והוא חל על הורי הבת וכן עליה עצמה; וראו תוספתא קידושין א ב.
הפסוק שלנו מרמז על איסור הזנות, אך אינו מפרש את האיסור ומשאיר אותו עמום. אבל הדרשה מציגה את הזנות כאיסור ממשי. והשוו גם דברים כג יט, גם שם מופיע איסור על הקרבת אתנן זונה, שניתן להסיק ממנו גינוי של הזנות, אבל אין איסור מפורש על הזנות עצמה.

[א] "אל תחלל את בתך להזנותה". יכול לא יתננה ללוי ולא יתננה לישראל?
תלמוד לומר "להזנותה" - לא אמרתי אלא חילול שהוא לשם זנות.
[ב] ואיזה זה? זה המוסר לחברו בתו הפנויה שלא לשם אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות.

אם הזנות פושה בציבור הארץ מזנה ומוציאה זנים לא רצויים של הפירות. ר' יהודה דורש את הפסוק הבא בירמיה, שלא ירדו כלל גשמים והארץ לא תצמיח דבר.

[ג] "ולא תזנה הארץ" - מזנים הם לפירות.
יכול על מעשה יחידי? תלמוד לומר "ומלאה הארץ זמה", ולא על מעשה יחידי.
[ד] ר' יהודה אומר, הרי הוא אומר "ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך" (ירמיה ג, ב).
מהו עונשו של דבר? "וימנעו רבִבִים, ומלקוש לוא היה, ומצח אשה זונה היה לך, מֵאַנת הִכלם" (ירמיה ג, ג).

הזנות מביאה לאיבוד שליטה על היוחסין, ולגילוי עריות בשגגה המכונה בפי ר' אליעזר בן יעקב "זימה".
ר' אליעזר גוזר גזירה שווה "זימה" לפרק כ, וקובע שבעיני הקב"ה דין הזנות כאיסורי עריות.

[ה] ר' אליעזר בן יעקב אומר, מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהן בא,
והיא שקבלה מאנשים הרבה ואין יודעת מאיזה מהם קבלה - שגג ונשא לבתו, שגג והשיאה לבנו.
נמצא הוא נושא לבתו, ובנו לאחותו. נמצא ממלא את העולם ממזרים שנאמר "זמה" - זה מה הוא?
[ו] ר' אליעזר אומר, מנין שהוא ענוש לפני המקום כבא על אשה ואמה?
נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה הִוא" (ויקרא כ, יד).
מלמד שהוא ענוש לפני המקום כבא על אשה ואמה.

ההקדמה של מצוות השבת ליראה מהמקדש נדרשת שבניין המקדש אינו דוחה שבת; והשוו לעיל פרשה א י, שם הופיעה מצוות השבת אחרי יראת אב ואם ונדרש מהאיחור ששבת קודמת ליראת אב ואם!

[ז] יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר "את שבתותי תשמֹרו ומקדשי תיראו".

המקדש אמנם עמוס באיסורים ובהגבלות כניסה, אבל לא ממנו יראים אלא מהקב"ה. דורש את ההצמדה של המקדש לשבת.

אמר שבת משם שמירה ואמר מקדש משם מורא.
יכול יהא ירא מן המקדש? תלמוד לומר "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"
מה שבת, לא מן השבת אתה מתירא, אלא ממי שפקד על השבת,
אף מקדש, לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש.

דרשה שניה על הקשר בין המקדש לשבת: תוקף מצוות המורא חל גם בזמן הזה!

[ח] אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש קיים מנין?
תלמוד לומר "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו", מה שמירת שבת לעולם - אף מורא מקדש לעולם.

השוו לעיל פרשה א י "איזהו מורא"; וראו גם ברכות ט ה.

[ט] איזהו מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובתרמילו, במנעלו ובאפונדתו, ובאבק שעל רגליו
ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחמר.

האובות והידעונים חייבים סקילה, ראו ויקרא כ כז. הדרשה מגדירה אותם והפניה אליהם אסורה בלאו; וראו סנהדרין ז ז.

[י] "אל תפנו אל האֹבת ואל הידעונים". "אוב" זה פיתום המדבר משחיו ו"ידעוני" המדבר בפיו.
הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם - באזהרה.

דורש "אל תפנו... אני ה' אלהיכם. הפניה לאובות וכו' ממירה את הקב"ה בהם.

[יא] "אל תבקשו לטמאה בהם" - מלמד שאינם באים עליו על אדם, אלא אם כן הפנה דעתו להם ונטמא בהם.
הא אם מטמא אתה בהם - דע מה אתה מחליף, מה במה!

דורש את הכפילות שיבה – זקן, שהמצווה היא דווקא לזקן בתורה. ר' יוסי הגלילי מרחיק לכת וקובע שיש לכבד כל ת"ח שקנה תורה. אבל ראו דברי איסי בן יהודה בסוף הפרק.

[יב] "מפני שיבה תקום" - יכול אפילו אשמיי? רשע תלמוד לומר "זקן"
ואין זקן אלא חכם, שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל".
ר' יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו".

הגבלה של מצוות הקימה וההידור למצבים שאין בהם חסרון כיס.

[יג] יכול יעמוד לפניו מרחוק? תלמוד לומר "והדרת פני זקן". אי "והדרת", יכול יהדרנו בממון?
תלמוד לומר "תקום והדרת" מה קימה, שאין בה חסרון כיס - אף הידור, שאין בו חסרון כיס.

לשאלה "איזהו הידור" השוו לעיל פרשה א י וכן לעיל פיסקה ט. ההידור זהה למורא.

[יד] איזהו הידור? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו ולא סותת מתקן את דבריו.

אין לחמוק ממצוות ההידור, אבל הזקן עצמו – ראוי שלא יטריח את הציבור ולא יקים את היושבים; וראו מעשה ביבמות קה ב.

יכול אם ראהו יעצים עיניו כאילו לא ראהו? הרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלקיך אני ה' ".
הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר "ויראת מאלקיך".
[טו] ר' שמעון בן אלעזר אומר, מנין לזקן שלא יטריח? תלמוד לומר "זקן ויראת מאלקיך".

איסי חולק על הדרשות דלעיל פיסקה יב, וקובע שיש לקום מפני כל אדם מבוגר.

איסי בן יהודה אומר "מפני שיבה תקום" - אפילו כל שיבה במשמע.

פרק ח

על ויקרא יט לג-לז

מי שהתגייר בחו"ל ועלה לארץ צריך להביא ראיה על הגיור או עדים, אבל בחו"ל אינו צריך להביא ראיה. נראה שהדרשה מניחה שבחו"ל גוי לא יתחזה ליהודי, אבל בארץ, כשיש בה רוב יהודי – עלול לעשות כך.
והשוו ספרי זוטא לבמדבר טו יד.

[א] בא ואמר "גר אני" יכול יקבלו? תלמוד לומר "אתך" - במוחזק לך.
את שבאו עדים מנין? תלמוד לומר "בארצכם".
אין לי אלא בארץ, בחוץ לארץ מנין? תלמוד לומר "אתכם" - בכל מקום שאתם.
אם כן למה נאמר "בארצכם"? אלא בארץ צריך להביא ראיה ובחוץ לארץ אין צריך להביא ראיה.

 המאנה את הגר בהונאת דברים מתרעם על האפשרות להתגייר ומחזיק בהשקפה גזענית; וראו ב"מ ד י.

[ב] "לא תונו אותו" - שלא תאמר לו "אמש היית עובד עבודת כוכבים, והיום נכנסת תחת כנפי השכינה?"

ראו תוספתא דמאי ב ו. אין יהדות חלקית. הדרשה מסייגת מעט את קודמתה.

[ג] "כאזרח" - מה אזרח, שקבל עליו את כל דברי התורה - אף גר, שקבל עליו כל דברי התורה.
מיכן אמרו: גר שקבל עליו את כל דברי התורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלים אותו.
ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים.

היחס לגר צריך להיות כמו לכל יהודי – אהבה והכלה, והוא אמור לנבוע מהזכרון הלאומי של יציאת מצרים - אבל הוא אינו "רעך"!

[ד] "יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך"
כשם שנאמר לישראל "ואהבת לרעך כמוך" - כך נאמר לגרים "ואהבת לו כמוך".
"כי גרים הייתם בארץ מצרים" - דעו מנפשם של גרים, שאף אתם הייתם גרים בארץ מצרים.

לעניין הדיין ראו לעיל פרק ד א. כל סוחר פועל כדיין כאשר הוא מודד, ולכן האחריות החלה עליו היא כשל דיין.

[ה] "לא תעשו עול במשפט". אם לדין, כבר הדין אמור! אם כן למה נאמר "לא תעשו עול במשפט" במדה... ובמשורה"?
מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במידה קרוי עוול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה.
וגורם לחמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק השכינה
ומפיל ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.

לעניין המחק ראו בבא בתרא פט ב.

[ו] "במדה" - זו מדת הארץ. מדידת שטח "במשקל" - זו טריטני. משקל קטן של צורפים
"ובמשורה" - זו זיר גדול, מידת נפח של נוזלים ויש אומרים זו קוטית קטנה, מידת נפח של קמח/אבקה ויש אומרים זו המחוק. מחק – מקל ישר המיישר את הקמח הנמדד.

החנוני והסוחר צריכים לוודא שהמידות והמשקולות שלהם מדויקות. ר' יוסי בר' יהודה מקשה, שההין והאיפה – שתיהן מידות נפח, ומדוע צריך הפסוק לפרט את שתיהן? הוא דורש "הין צדק" – הן צדק, כלומר שלא ישקר ומה שאומר עליו "הן" יהיה אמת.

[ז] "מאזני צדק" - צדק את המאזנים יפה. "אבני צדק" - צדק את המשקלות יפה.
"איפת צדק" - צדק את האיפות יפה. "והין צדק" - צדק את ההין יפה.
ר' יוסי בר' יהודה אומר: והלא ההין בכלל איפה הוא, ונאמר "איפת צדק"
אם כן למה נאמר "והין צדק יהיה לך"? לאו צדק והין צדק.

את מינוי הפקחים לומד מהמילה "יהיה".
ראו ב"ב ה י-יא: השאריות שנשארו בכלי המידה מצטברות ומקטינות את הכלי. לכן חשוב לנקות אותו.
רשב"ג מחייב את בעל הבית לנקות בכל חודש, כי השאריות שלא נוקו הרבה זמן - מתקשות, אבל הסוחרים המקצועיים משתמשים הרבה פעמים בכלים, ולכן השאריות אינן מתיישנות.
החנווני, למרות שבסך הכל כמות המכירה שלו קטנה יותר - משתמש במידה פעמים רבות יותר, כי הוא מוכר להרבה לקוחות. ראו בן סירא תרגום כהנא מב, ד: "ועל שחק מאזנים ופלס, ועל תמחות איפה ואבן".

[ח] "יהיה לך" - מנה לך אגרדמין פקחים שאוכפים על כך.
מיכן אמרו: הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום. בעל הבית - אחת לי"ב חדש.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: חילוף הדברים!
החנוני מקנח מדותיו פעמיים בשבת, וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת
ויקנח מאזנים על כל משקל ומשקל.
[ט] אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בלח, אבל ביבש אינו צריך.
וחייב להכריע לו טפח.
היה שוקל לו עין בעין - נותן לו גרומים, אחד מעשרה נותן לו בלח, ואחד מעשרים ביבש.

למצוות מידות יש קשר מיוחד ליציאת מצרים, ולכן נזכרה כאן יצאת מצרים: יתכן שהקשר מסתמך על שמות ה ח; פרעה נענש כי השית על ישראל מכסה מוגזמת של עבודה.

[י] "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" - על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים
על תנאי שתקבלו עליכם מצות מדות.
שכל המודה במצות מדות - מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מדות - כופר ביציאת מצרים.

ראו לעיל אחרי מות פרשה ח י.

[יא] "ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם" - ליתן שמירה ועשייה לימוד וקיום המצוות לחקים, ושמירה ועשייה למשפטים.

ראו גם לעיל אחרי מות פרק יג טו.

"אני ה'" - אני נאמן לשלם שכר.

פרשה ד

על ויקרא כ ב-ה

אמנם אין אנחנו יודעים מה פשר ההבדלים בין הלשונות הללו, ולכן אנו מתיחסים אליהן כאילו הן זהות, כלשון בני אדם - אבל יש מקום לנסות ולדרוש אותן.

[א] "ואל בני ישראל תאמר", "ואל בני ישראל תדבר" (ויקרא כד, טו), "אמור אל בני ישראל" (שמות לג, ה), "דבר אל בני ישראל"(ויקרא א, ב),
"צו את בני ישראל" (ויקרא כד, ב), "ואתה תצוה אל בני ישראל" (שמות כז, כ)
ר' יוסי אומר: דברה תורה כלשון בני אדם, בלשונות הרבה - וכולם צריכים להדרש.

השורה הראשונה בדרשה סותרת את הדרשה דלעיל אחרי מות פרק יג א, המסיקה שלשון "איש איש" מחייבת גם את הגויים. הפתרון הוא שאמנם אסורי העריות חלים גם על הגויים, אבל דיניהם בעניין, אם באו על עריות גויות – שונים מדיני ישראל, ועליהן לדון בהם.

"גר" - אלו הגרים. "הַגָר" - לרבות נשי הגרים. "בישראל" – לרבות נשים ועבדים. כלומר יהודים למיניהם, אבל לא גויים
[ב] אם כן למה נאמר (ויקרא יח, ו) "איש איש"?
להביא את הגויים שבאו על עריות האומות, שידונו בדיני האומות
ושבאו על עריות ישראל - שידונו בדיני ישראל.

לומד משלושה פסוקים העוסקים במולך שלושה דינים: חייב דווקא אם נתן לע"ז המכונה "מולך", ולא לאחרת; חייב דווקא אם מסר לכוהני המולך והעבירו את בנו באש, ולא אם העביר באש בעצמו, וכן לא אם מסר את בנו והכהנים לא העבירו אותו באש; וראו סנהדרין ז ז.

[ג] "אשר יתן מזרעו למלך" - לא שיתן מזרעו מיכך וכך
"אשר יתן מזרעו למלך" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "ומזרעך לא תתן" (ויקרא יח, כא),
יכול אפילו העביר ולא מסר יהא חייב? תלמוד לומר "אשר יתן מזרעו".
יכול אפילו מסר ולא העביר יהא חייב? תלמוד לומר "ומזרעך לא תתן להעביר למלך".
יכול אפילו מסר להעביר למולך שלא באש יהא חייב?
תלמוד לומר (דברים יח, י) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים"
"העברה" "העברה" לגזירה שוה. מה "העברה" האמורה כאן, למולך - אף "העברה" האמורה להלן, למולך.
ומה "העברה" האמורה להלן, באש - אף "העברה" האמורה כאן באש.
נמצאת אתה אומר שימסור ויעביר באש למולך.

הציבור הרחב ("עם הארץ") מגבים את בית הדין והורגים חייבי מיתות במקומו, אם אין לבית הדין מספיק כוחות לעשות זאת בעצמו. יש כאן סכנה של היתר דם ומשפט לינץ', למרות שמדובר במצב קיצון.

[ד] "מות יומת" - בבית דין. מנין אם אין בבית דין כח יפה, שעם הארץ מסייעים אותו?
תלמוד לומר "עם הארץ ירגמוהו".

שתי דרשות המתמודדות עם ההבדל בין "עם הארץ" בלשון המקרא, שהוא מושג חיובי – למשמעות השלילית של המושג בתקופת חז"ל, כניגוד לנאמנים, לחברים ולתלמידי החכמים; וראו דמאי ב ב-ג.

דבר אחר: "עם הארץ" - עם שבגינו נבראת הארץ.
רבן גמליאל אומר: עם שהם עתידים לירש את הארץ על ידי הדברים הללו.

יש להפשיט את הנסקל מבגדיו; אם הנסקל מת בכך שהניחו עליו אבן אחת – אין צורך להמשיך ולסקלו, והתושב"ע מעדיפה לצמצם ככל האפשר את הפגיעות בגוף הנהרג, וראו לקמן פרק י ז; וראו סנהדרין ו ג-ד.

"ירגמוהו" - ולא בכסותו.
"באבן" - מלמד שאם מת באבן אחת, יצא.

[ה] "ואני אתן את פני" - פונה אני מכל עסקי ועוסק בו.

ראו לעיל אחרי מות פרשה ז ד: נתינת פני הקב"ה באדם יכולה להיות לטובה או לרעה, השוו למשל במדבר ו כו; והשוו לספרי דברים פיסקה קמג.

חייבי כרת נענשים בנפרד מהציבור, ואינם מחייבים את הציבור הרחב בגלל חטאיהם; וראו לעיל כמה פעמים; למשל לעיל אחרי מות פרק ט ב.

"באיש" - ולא בצבור. "ההוא" - ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. "והכרתי אותו מקרב עמו" - ועמו שלום.

השוו לעיל פיסקה ג: שם דרשו את אותם הפסוקים למיעוטים וכאן – לריבויים.

[ו] "כי מזרעו נתן למלך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י),
אין לי אלא בנו ובתו. בן בנו ובן בתו מנין? תלמוד לומר "כי מזרעו נתן למלך".
[ז] אין לי אלא זרע כשר. זרע פסול ממזר ודומיו מנין? תלמוד לומר "בתתו מזרעו למלך" - כל זרע שיש בו.

השוו לעיל פרק ד א ופרק ח ה. גם עבודת המולך גורמת לגלות, כמו עיוות המשפט ורמאות במידות. גישה שונה מזו שבפיסקה ה לעיל ובסוף הפרשה: לפיה היחיד מסכן את כל הציבור.

[ח] "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי"
מלמד שהוא מטמא את המקדש ומחלל את השם, ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.

דורש את הכפילות "העלם יעלימו": אם העלימו מעטים במעט עבירות – יעלימו רבים בהרבה מהן, והשוו מכילתא ויסע א, "אם שמוע תשמע"; העבירה של העלמת העין היא עצמה העונש של חולשת מעמדו של בית הדין, ובשלב הבא - העלמת עין הכפויה עליו בגלל חולשתו.
לדרשה יש הקשר היסטורי: היא מנסה להסביר את המצב בסוף ימי בית שני, שבהם נאסר על בתי הדין להוציא להורג חייבי מיתות, ומציגה את המצב הזה כעונש על שהעלימו פניהם ולא דנו רוצחים כמו הורדוס, וראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ספר יד, ט, ד. הדרשה מתארת, בדומה ליוספוס, סנהדרין חלשה וחסרת אונים, שאינה זוכה לגיבוי מ"עם הארץ".
נראה שאילו היה לסנהדרין גיבוי היו אנשי ירושלים מוציאים את הורדוס להורג, בכל דרך שהיו יכולים - עוד לפני שהשתלט על העיר.
כמאה שנים לאחר שניטלו מהסנהדרין דיני נפשות אמרו ר' עקיבא ור' טרפון שאין לדון אנשים למוות כלל – ראו מכות א י.

[ט] "ואם העלם יעלימו". מנין אם העלימו בדבר אחד סוף שדברים הרבה מעלימים?
תלמוד לומר "אם העלם יעלימו".
[י] ומנין אם העלימו בית דין אחד, סוף שבבתי דינים הרבה מעלימים?
תלמוד לומר "אם העלם יעלימו".
[יא] מנין אם העלימו בסנהדריות של ישראל, סוף שסנהדרי גדולה מעלמת
ודיני נפשות נטלין מהם על כך? לכך נאמר "ואם העלם יעלימו".
[יב] "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא לבלתי המית אותו" - בכל מיתה שירצו.

ראו לעיל פיסקה ה.

[יג] "ושמתי אני את פני" - פונה אני מכל עסקי ועוסק בו.
"באיש" - ולא בציבור. "ההוא" - ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

ר' שמעון טוען שהעונש צריך להיות משפחתי, שהרי המשפחה אחראית לצמיחתו של הפושע, ובדרך כלל היא מנסה גם לחפות עליו מפני הדין - אבל בודאי אין ענשה של המשפחה כעונשו של הפושע עצמו; לכן יעניש אותה הקב"ה ביסורין.

"ובמשפחתו", מה תלמוד לומר? אמר ר' שמעון, וכי מה חטאת המשפחה?
אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס - שאין כולה מוכסים
שיש בה לסטים - שאין כולה לסטים, מפני שמחפים עליו.
[יד] "והכרתי אותו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ובמשפחתו", יכול תהא משפחתו בהכרת?
תלמוד לומר "אותו" - אותו בהכרת, ואין משפחתו בהכרת - אלא ביסורין.

הרחבת עונש הכרת לשאר ע"ז; דורש "הזונים אחריו"; וראו לעיל פיסקה ה.

[טו] "והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המלך" - לרבות שאר ע"ז בהכרת.
"מקרב עמם" - ועמם שלום.

פרק ט

על ויקרא כ ט, כב-כז

השוו מכילתא נזיקין ה לפס' יז, שם לומדים את חיוב האשה משמות כא יז; וראו גם לעיל זבים פרשה א א, שם מרבה ר' יהודה מהביטוי הזה קטנים, שהרי הנשים מפורשות שם בפסוק.

[א] "איש" - אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "איש איש".

צמצום האיסור: דווקא המקלל את אביו הוודאי או אמו הוודאית. ולא אביו בספק או אמו בספק; ראו יבמות יא ז.

"כי יקלל את אביו" - ולא את אבי אביו. "ואת אמו" - ולא את אבי אמו.
"אביו" ודאי, ולא הספק. "אמו" ודאית, ולא הספק.

השוו מכילתא נזיקין ה לפס' יז. אביו של הגר אינו יהודי, ולכן אינו אביו הוודאי; אבל אמו – כן. וראו יבמות יא ב. ר' עקיבא חולק על ר' יוסי ופוטר את הגר שקילל את אמו הגויה, אבל אם האב אינו ידוע - גם הוא מודה שחייב על קללת אמו ולא על קללת אביו המסתורי.

[ב] "אביו ואמו קלל" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז),
יכול לא יהא חייב עד שיקלל שניהם בבת אחת? תלמוד לומר "מקלל אביו..." "ואמו קלל" - אפילו אחד מהם.
והלא הגר חייב על אמו ואינו חייב על אביו, דברי ר' יוסי הגלילי!
ר' עקיבא אומר: "אביו ואמו קלל" - את שהוא חייב על אביו - חייב על אמו
ואת שאינו חייב על אביו - אינו חייב על אמו.
מודה ר' עקיבא בשתוקי, שהוא חייב על אמו אף על פי שאינו חייב על אביו.

מכה אביו ואמו חייב מיתה בחנק דווקא אם היו בחיים ועשה בהם חבורה; אבל המקלל חייב מיתה בסקילה אפילו לאחר מותם; וראו סנהדרין יא א.

[ג] "אביו ואמו קלל" - אפילו לאחר מיתה. והלא דין הוא: הואיל והמכה חייב והמקלל חייב.
מה מכה, אינו חייב אלא בחיים - אף המקלל, אינו חייב אלא בחיים!
תלמוד לומר "אביו ואמו קלל" - אפילו לאחר מיתה.
"דמיו בו" - בסקילה.

המשך פרק ט, על ויקרא כ כב-כז. בחלק מהמהדורות מופיע בפרק יב לקמן, לפי סדר הפסוקים

ראו לעיל אחרי מות פרשה ח י; והשוו לעיל פרק י ג, דרשה אחרת – כנראה שאינה מהספרא.

[ד] "ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם" - ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים.

דורש "לשבת בה", והשוו לדרשת בראשית רבה א ב, שם טוענת הדרשה "העולם ומלאו של הקב"ה הוא. כשרצה נתנו לכם, וכשרצה נטלו מכם ונתנו לנו": לפי בראשית רבה זכות ישראל על הארץ נובעת מהכיבוש שלה, המעיד על רצון ה'; לפי הדרשה כאן הזכות מובנית בישראל, שנועדו לשבת בא"י.

"ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" - אני איני מביא אתכם אלא על מנת לירש,
לא ככנענים, שהיו שומרי המקום עד שתבואו.

השוו לעיל אחרי מות פרק יג טז-יז. כאן לא הארץ מקיאה את יושביה אלא הקב"ה מנהל ומרחיק ממנה עוברי עבירה.

[ה] "ולא תלכו בחקת הגוי"- אלו המצריים. "אשר אני משלח מפניכם" - אלו הכנענים.
"כי את כל אלה עשו" - מלמד שהיו הכנענים שטופים בדברים האלה. "ואקץ בם" - כאדם שהוא קץ ממזונו.
[ו] "ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם" - אתם נאים יורשים אותם, שאתם פתחתם תחלה.
וכן הוא אומר "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום" (שיר השירים ד, יב).

הארץ אינה של הכנענים אלא של ישראל, והכנענים אינם ראויים לרשת נחלה כלשהי, שהרי הם בני חם ועבדים לבני שם. תשובה לתנועת "הכנענים"...

[ז] "ואני אתננה לכם לרשת אותה" - עתיד אני ליתנה לכם ירושת עולם.
שמא תאמרו "אין לך ליתן לנו אלא משל אחר?", והלא משלכם היא!
והיא אינה אלא חלקו של שם, ואתם בניו של שם - והם אינם אלא בני חם. ומה טיבן בתוכה?
אלא שהיו שומרי המקום עד שתבואו.

דיני העריות, האוסרים אשת איש ומשכב זכר – הם המבחינים הבולטים בין ישראל והגויים!
והשוו לעיל אחרי מות פרק יג א: שם חוקי העריות אינם מיוחדים לישראל אלא חלים גם על הגויים, אבל הם חוטאים בהם.

[ח] "אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים" - ראו כמה ביניכם ולאומות:
באומות העולם, אדם מקשט את אשתו ומוסרה לאחר, אחד מקשט את עצמו ונמסר לאחר.

הבהמה ה"טמאה" היא נבילה, ולא חמור וכדומה; וראו לעניין דיני השחיטה חולין ב א. רובו של הסימן גדול מחציו אפילו בחוט השערה. אותו הסבר, האוסר בשר ששחיטתו אינה תקינה, חל גם לעניין העוף ושחיטתו.

[ט] "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה" - צריכים לומר בין פרה לחמור? והלא מפורשים הם!
אם כן למה נאמר "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה"? בין טהורה לך לטמאה לך
בין שנשחט רובו של קנה ובין שנשחט חציו. וכמה הוא בין רובו לחציו? מלא שיער.
[י] "ובין העוף הטמא... אשר הבדלתי לכם לטמא" - לאסור.

מבוסס על הדרשה "קדושים תהיו – פרושים תהיו", ראו לעיל פרשה א א.

[יא] "והייתם לי קדושים כי קדוש אני" - כשם שאני קדוש כך אתם הֶיו קדושים.
כשם שאני פרוש כך אתם הֶיו פרושים.

הקב"ה אינו כופה עלינו את שמירת המצוות, אלא משאיר את הבחירה בידי האדם, ומתנה את הקשרים בינו לבין ישראל בשמירתן.
כל המצוות, מדיני שעטנז עד דיני עריות - מצטיירות בדברי ר' אלעזר כחסרות טעם פנימי וכמצוות המכונות בידי רס"ג "שמעיות": הוא כופר במוסר אוניברסלי (שהיה עשוי להסביר את איסורי העריות) וכן בטענה שהמצוות הן טבעיות (למשל הנמקת איסורי מאכל בטענה של שיקולי בריאות), ותולה את הייחוד של ישראל במשמעת לציוויי הקב"ה; וראו בקורתו של הרמב"ם על גישה כזאת במו"נ ג לא.

[יב] "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"
אם מובדלים אתם מן העמים - הרי אתם לשמי; ואם לאו - הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו.
ר' אלעזר בן עזריה אומר:
מנין שלא יאמר אדם "אי אפשי איני רוצה ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר. אי אפשי לבוא על הערוה"
אבל "אפשי, אני רוצה ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך"?
תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" - נמצא פורש מן העבירה ומקבל כי מקבל עליו עול מלכות שמים.

מרבה אשה טומטום וכו' מ"או".

[יג] 'איש ואשה' - אין לי אלא איש ואשה. טומטום ואנדרוגינוס מנין? תלמוד לומר "או אשה".

ראו סנהדרין ז ז: בעל האוב והידעוני עצמם – ענשם סקילה, והשואל אותם ומשתמש בשירותיהם עובר על לאו אבל אינו נענש.

"כי יהיה בהם" - ולא הנשאל בהם.
"אוב" - זה פיתום, המדבר משחיו. "וידעוני" - המדבר בפיו. הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם - באזהרה.

ראו מכילתא נזיקין ה, וכן לקמן פרק י פסקאות ז, י ועוד.

[יד] "מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם", זה בנין אב: כל "דמיהם בם" האמורים בתורה - בסקילה.

פרק י

על ויקרא כ ו-יד

מכאן ועד סוף קדושים הם הוספות הילקוט בשם תורת כהנים

הדרשה מסבירה את הצורך בשלושה פסוקים שונים העוסקים באיסור אוב וידעוני.

[א] "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם" למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני" (ויקרא כ, כז). עונש שמענו, אזהרה מנין?
תלמוד לומר "אל תפנו אל האבות ואל הידעונים" (ויקרא יט, לא). עונש ואזהרה שמענו, כרת לא שמענו.
תלמוד לומר "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים".

הכפלת החיוב להיות קדושים הוא לקדושה שבהתרחקות מע"ז.

[ב] "והתקדשתם והייתם קדושים" - זו קדושת פרישת ע"ז.
אתה אומר קדושת פרישת ע"ז או אינה אלא קדושת כל המצוות?
כשהוא אומר "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב) הרי כל המצות אמורות
ומה תלמוד לומר "והתקדשתם והייתם קדושים"? - זו קדושת פרישת ע"ז.

על הביטוי המשלב שם הויה (נאמן לשלם שכר) עם שם האלוהות (דיין להיפרע). וראו גם לעיל אחרי מות פרק יג ד ושם פסקאות יג-יד. גם שם וגם כאן הדרשה הזאת אינה בספרא אלא בתוספות עליו, כנראה מהתלמוד.

"כי אני ה' אלקיכם" - אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.

דורש את ההכפלה שמירה-עשיה לעניין שמירת הדרשות על ענייני ע"ז. והשוו לעיל פרק ח.
לעניין "אני ה' מקדשכם" השוו לעיל פרשה א א, דברי אבא שאול.

[ג] "ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם" - שאין לי אלא מה שפרט הכתוב.
שאר דקדוקי הפרשה מנין? תלמוד לומר "ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם".
[ד] "אני ה' מקדשכם" - כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים.

השוו לעיל אחרי מות פרק יג א: הצירוף "איש איש" נדרש כריבוי. וראו לעיל פרק ט א, כאן הוסיפו לדרשה גם אנדרוגינוס וטומטום.

[ה] "איש" - מה תלמוד לומר "איש איש"? לרבות בת, וטומטום ואנדרוגינוס.

ראו לעיל פרק ט ב. כאן נוספה דעת ר' יונתן, שאין צורך בדרשה, שהרי לא נאמר "אביו ואמו יחדיו". וראו מכילתא נזיקין סוף ה.

"ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז) - אין לי אלא אביו ואמו.
אמו שלא אביו, אביו שלא אמו מנין? תלמוד לומר "אביו ואמו קלל" - מכל מקום, דברי ר' יאשיה.
ר' יונתן אומר: משמע הוא שניהם כאחד ומשמע אחד ואחד בפני עצמו, עד שיאמר לך הכתוב "יחדיו".

ראו סנהדרין ז ח, ומכילתא שם. ר' אחי לומד על קללת ההורים מסיפור המקלל, ואולי פירש שם שהאיש קילל את יריבו בשם ה' ולא את הקב"ה; ר' חנינא לומד מקללת הסוטה על קללת ההורים.

[ו] "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" - בשם. אתה אומר בשם, או אינו אלא בכינוי?
תלמוד לומר "בנקבו שם יומת" (ויקרא כד, טז) שאין תלמוד לומר "שם",
ומה תלמוד לומר "שם"? אלא להביא את המקלל אביו ואמו, שלא יהא חייב עד שיקללם בשם, דברי ר' אחי בר' יאשיה.
ר' חנינא בר' אידי אומר: הואיל ואמרה תורה 'השבע' ו'אל תשבע', 'קלל' ו'אל תקלל'.
מה "השבע" (במדבר ה, כא), בשם - אף "אל תשבע", בשם.

גם כאן ראו במכילתא שם. הדרשה מתאמצת לטעון שאיסור קללת ההורים נגזר מאיסור קללת דיין ("אלהים") או נשיא או חרש, ולמעשה הוא כולל כל אדם מ"עמך", כלומר קללת כל יהודי.

[ז] "מות יומת" - בסקילה. אתה אומר בסקילה, או באחת בכל המיתות שבתורה?
תלמוד לומר "דמיו בו", ולהלן (ויקרא כ, כז) נאמר "דמיהם בם".
מה "דמיהם בם" שנאמר להלן, בסקילה - אף "דמיו בו" שנאמר כאן, בסקילה.
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר (שמות כב, כז) "אלהים לא תקלל".
ואם נשיא הוא אביו - הרי הוא בכלל "ונשיא בעמך לא תאור".
אינו לא דיין ולא נשיא אלא בור - הרי אתה דן מבנין אב מבין שניהם:
לא ראי דיין כראי נשיא, ולא ראי נשיא כראי דיין.
הצד השוה שבהן - שהם בעמך, ואתה מוזהר על קללתם
אף אביך, שבעמך, אתה מוזהר על קללתו.
אי מה הצד שבהם שהם גדולים, ומעמך, וגדולתן גרמה להם ואתה מוזהר על קללתן
אף אביך שהוא גדול, ומעמך, וגדולתו גרמה לו - אתה מוזהר על קללתו!
תלמוד לומר "לא תקלל חרש" - דבר הכתוב באומללים של אדם.
מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו? - נשיא ודיין יוכיחו!
מה לנשיא ודיין שכן גדולתן גרמה להם? - חרש יוכיח!
הרי אתה דן בבנין אב מבין שלשתן: לא ראי דיין כראי נשיא, ולא ראי נשיא כראי דיין
ולא ראי זה וזה כראי חרש ולא ראי חרש כראי שניהם.
הצד השוה שבשלשתן - שהם בעמך, ואתה מוזהר על קללתם. מה להצד השוה שבהן שכן משונים אינם אנשים רגילים?
אם כן נכתוב קרא "אלהים וחרש", או "נשיא וחרש" "אלהים" למה לי? אם אינו ענין לגופו - תנהו ענין לאביו.

אם קטן שכב עם אשה נשואה – הוא פטור ממות, וכן אם אשת הקטן שכבה עם אדם זר – הם פטורים, וכן השוכב עם אשת הגוי פטור ממות.

[ח] "ואיש" - להוציא את הקטן. "אשר ינאף את אשת איש" - להוציא את אשת קטן.
"אשר ינאף את אשת רעהו" - להוציא את אשת אחרים גויים.

מיתה בחנק אינה מפורשת בתורה שבכתב אלא רק בתורה שבעל פה; עיקרה הוא הפרדת הנשמה מהגוף בלי להשאיר בגוף סימנים, וראו דברי רבי כאן. ר' יאשיה טוען שחנק היא המיתה הקלה ביותר, לאו דווקא מבחינת הייסורים שחווה הנידון אלא מבחינת הציבור הרחב, שאינו רואה פצעים גלויים במיתה זו. הוא מעדיף את המיתה הקלה ביותר באופן מודע לכך שההמתה הזאת אינה בתורה שבכתב. ר' יונתן אינו מדרג את קושי המיתות וקובע בפשטות שהמתה בחנק היא ברירת המחדל בתורה, ורבי מנמק את דבריו בהשוואה בין מיתת חנק למיתה בידי שמים, שגם בה בדרך כלל אין פצעים גלויים. כל התנאים מחפשים דרך שלא לפגוע בגוף הנהרג, כנראה מתוך שיקול ערכי המתנגד לפגיעה בגוף, וראו תוספתא סנהדרין ט סוף ג, להסבר ערכי אפשרי.
לתיאור ההמתה בחנק ראו מכילתא נזיקין תחילת ה, וכן סנהדרין ז ג.

"מות יומת" - בחנק. אתה אומר בחנק, או אינו אלא באחת בכל מיתות שבתורה?
אמרת צא וראה: כל מיתה הסתומה בתורה אין אתה רשאי למושיבה להחמיר עליה אלא להקל עליה, דברי ר' יאשיה.
ר' יונתן אומר: לא מפני שהוא קלה אלא מפני שנאמרה סתם, וכל מיתה שנאמרה סתם אינה אלא חנק.
רבי אומר: נאמרה מיתה בידי שמים ונאמרה מיתה בידי אדם.
מה מיתה האמורה בידי שמים, מיתה שאין בה רושם - אף מיתה האמורה בידי אדם, מיתה שאין בה רושם.
מיכן אמרו: מצות הנחנקים היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו
ונותנים סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאת.

איסור הניאוף מוטל על גברים ועל נשים, וראו מכילתא בחדש ח.

עונש שמענו. אזהרה מניין? תלמוד לומר "לא תנאף" (שמות כ, יג) - אחד האיש ואחד האשה.

בניגוד ל"איש איש", המילה "איש" פעם אחת ממעטת. קטן שבא על אמו פטור, ראו גם לעיל פיסקה ח.
דרשת הגזירה שווה מופיעה לקמן בהמשך הפיסקה.

[ט] "ואיש" - להוציא את הקטן.
"אשר ישכב את אשת אביו" - משמע היא אשת אביו שהיא אמו.
אשת אביו שאינה אמו, אמו שאינה אשת אביו מנין?
תלמוד לומר "ערות אביו גלה" - מופנה, להקיש לדין גזירה שוה.

הביטוי "דמיהם בם" מלמד על עונש סקילה.

"מות יומת" - בסקילה. אתה אומר בסקילה או באחת מכל המיתות שבתורה?
תלמוד לומר "דמיהם בם", ולהלן (ויקרא כ, כז) נאמר "דמיהם בם".
מה "דמיהם בם" שנאמרה להלן, בסקילה - אף "דמיהם בם" שנאמר כאן, בסקילה.

מהלך הדרשה מפותל: השוואה בין פס' ז לפס' ח בפרק יח מוכיחה שהבא על אשת אביו גילה את ערוות אביו, ראו ויקרא יח ח, שבו מפורש ש"ערוות אשת אביך" היא "ערוות אביך". לאחר שנדרש הפרק הנ"ל כאזהרה נדרש פרק כ כעונש, בעזרת גזירה שווה "ערוות אביך-ערוות אביו".

עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר "ערות אביך וערות אמך לא תגלה". (ויקרא יח, ז)
"ערות אביך" - זו אשת אביך, או ערות אביך כמשמעו?
הרי אתה דן: נאמר כאן "ערות אביו" ונאמר להלן "ערות אביך... לא תגלה".
מה "ערות אביך" שנאמרה להלן, באשת אביך הכתוב מדבר
אף "ערות אביך" שנאמרה כאן, באשת אביך הכתוב מדבר
ומשמע בין אשת אביו שהוא אמו, בין אשת אביו שאינה אמו.

אחרי שהשלימה הדרשה את הטענה שגם על אשת אביו שאינה אמו חייב סקילה, היא משלימה גם את המקרה הנוסף: הבא על אמו שאינה אשת אביו, כגון שהתגרשה מאביו: שוב הדרשה לומדת מפרק יח "אמך היא" את האזהרה, ומשם בגזירה שווה לעונש בפרק כ.

אמו שאינה אשת אביו מנין? תלמוד לומר "אמך הוא" (ויקרא יח, ז), מכל מקום.
אין לי אלא באזהרות, שעשה אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו.
בעונשין מנין? הרי אתה דן: נאמר כאן "ערות אביו" ונאמר להלן "ערות אביו".
מה "ערות אביו" שנאמר להלן, עשה אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו
אף כאן, עשה אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו.
"אמך הוא" - משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב.

דורש "תבל" – תיבול, שינוי הטעם של חוט ההורשה. הדרשה השניה דורשת משחק מילים חטא – חתוי (דוחה במיוחד). המילה "תבל" מסמנת את משחק המילים המפולפל הזה.

[י] "ואיש אשר ישכב את כלתו... תבל עשו" - על שם שתיבל את החוט.
"תבל עשו" - על שם שחיתו את החטא.

ראו גם לעיל פיסקה ט.

"מות יומתו" - בסקילה. אתה אומר בסקילה, או באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
תלמוד לומר "דמיהם בם", ונאמר להלן (ויקרא כ, כז) "דמיהם בם".
מה "דמיהם בם" האמורים להלן, בסקילה - אף "דמיהם בם" האמורים כאן, בסקילה.

גם כאן העונש מופיע בפרקנו, ואילו האזהרה בפרק יח.
נישואי הבן לשפחה או לנכרית אינם תקפים, ולכן אין עונש מוות לאב שבא עליהן.

עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר (ויקרא יח, טו) "ערות כלתך לא תגלה".
אי "כלתך", אפילו שפחה, אפילו נכרית? תלמוד לומר "אשת בנך הוא"
לא אמרתי אלא באשה שיש לה אישות עם בנך! יצאו השפחה והנכרית, שאין להם אישות עם בנך.

מבוגר שקיים יחסים הומוסקסואליים עם קטן – רק המבוגר מומת; הקטן נחשב בן זוג ליחסים כאלה, אבל אין לו עונש מוות.
האיסור על יחסים הומוסקסואליים מלמד שכל העריות האסורות הן גם כשבא על אשה שלא כדרכה (רקטומאלי), שהרי יחסים בין שני זכרים הם בהכרח יחסים שלא כדרכם.

[יא] "ואיש" - להוציא את הקטן.
"אשר ישכב את זכר" - אף הקטן במשמע.
"משכבי אשה" - מגיד הכתוב ששתי משכבות באשה.
ר' ישמעאל אומר: הרי זה בא ללמד ונמצא למד.

ראו לעיל פיסקאות ט-י.

"מות יומתו" - בסקילה. אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה?
תלמוד לומר "דמיהם בם" ולהלן (ויקרא כ, כז) הוא אומר "דמיהם בם".
מה "דמיהם בם" האמור להלן, בסקילה - אף כאן, בסקילה.

כמו בעניין הנואף, הבא על אשת אביו או על אמו, וכן הבא על כלתו – גם כאן העונש בפרק כ קשור לאזהרה שבפרק יח.
הדרשן מניח שהצד הפאסיבי ביחסים הומוסקסואליים מכונה "קדש", ור' עקיבא דורש את הכתיב "תשכב" שעשוי להקרא גם "תישכב".

עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר (ויקרא יח, כב) "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".
אין לי אלא אזהרה לשוכב. אזהרה לנשכב מנין?
תלמוד לומר (דברים כג, יח) "לא יהיה קדש מבני ישראל".
ואומר (מלכים א יד, כד) "וגם קדש היה בארץ".
רבי עקיבא אומר: "ואת זכר לא תִשְׁכַּב משכבי אשה" - קרי ביה "תִשכב".

דרשת אגדה בין דרשות ההלכה: הכנענים חטאו בעריות שזדונם כרת ושגגתן מחייבת חטאת, כמו משכב זכר ומשכב בהמה, ועל עבירות אלו גלו מארצם.

ר' חנינא בר אידי אומר: משכב זכר והבהמה היו בכלל כל העריות, והרי הכתוב מוציאן מכללן וקראן "תועבה"
לומר לך: מה אלו, ערוה שחייבים על זדונה כרת ושגגתה חטאת, ועליה גלו כנענים
אף כל, ערוה שחייבים על זדונה ועל שגגתה חטאת, ועליו גלו כנענים.

הקטן פטור על העריות, וראו גם לעיל פיסקה ט-י.
אם אנס או פיתה נערה, ולא נשא אותה לאשה – יכול אדם לשאת את אימה, אבל אם אנס את הבת אחרי שנשא את האם – חייב; וראו יבמות יא א.

[יב] "ואיש" - להוציא את הקטן.
"אשר יקח את אשה ואת אמה" - בכולן הוא אומר "שכיבה" וכאן הוא אומר "לקיחה"
ללמדך שלעולם אינו חייב אלא דרך לקוחין.
מכאן אמרו נושאין על האנוסה ועל המפותה, והאונס והמפתה על הנשואה - חייב.

הדרשה מרבה על סמך המילה "זימה" גם את השוכב עם בת אשתו או נכדתה, עם בתו ועם נכדתו ("זכרים", "למטה"), וגם את השוכב עם חמותו או עם אם חמותו ("למעלה"); וראו סנהדרין ט א.

[יג] 'אשה ואמה' - אין לי אלא אשה ואמה. בתה, בת בתה, בת בנה מנין?
הרי אתה דן: אומר כאן "זימה" ונאמר להלן (ויקרא יח, יז) "זימה".
מה "זימה" האמורה להלן, בתה ובת בתה ובת בנה - אף זימה שנאמר כאן, בתה ובת בתה ובת בנה.
[יד] מנין לעשות זכרים כנקבות? הרי אתה דן: נאמר כאן "זימה" ונאמר להלן "זימה"
מה "זימה" האמורה להלן, עשה את הזכרים כנקבות - אף "זימה" האמורה כאן, עשה את הזכרים כנקבות.
ומנין לעשות למטה כלמעלה? הרי את דן: נאמר כאן "זימה" ונאמר להלן "זימה".
מה "זימה" שנאמרה להלן, עשה למטה כלמעלה - אף "זימה" שנאמר כאן, עשה למטה כלמעלה.

ר' ישמעאל דורש "אתהן" את אחת, לפי היוונית, שבה "הן" היא אחת. ר' עקיבא דורש אתהן-אותן. שניהם מסכימים שהאשה הנשואה לו פטורה, אבל ר' ישמעאל מחייב גם אם בא על חמותו או על בת אשתו וכו' אחרי מות אשתו, ואילו ר' עקיבא פוטר.

[טו] "באש ישרפו אותו ואתהן" - את אחת מהן, דברי ר' ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: "אתהן" - עד שיהיו שתיהן; שאם היה נשוא אשה ובא על בתה - חייב.
בתה ובא על אמה - חייב.

ראו לעיל פיסקאות ח-יא: כאן העונשים ובפרק יח האזהרות.

"באש ישרפו אותו ואתהן" - עונש שמענו, אזהרה לא שמענו!
תלמוד לומר (ויקרא יח, יז) "ערות אשה ובתה לא תגלה".

פרק יא

על ויקרא כ טו-יז

השוו לדרשות דלעיל פרק י יא: שכיבה עם בהמה דומה למשכב זכר: הקטן אינו מומת עליה אבל שכיבה איתו מחייבת את השוכב.

[א] "ואיש" - להוציא את הקטן. "אשר יתן שכבתו בבהמה" - בין גדולה בין קטנה.

השוו לדרשות דלעיל פרק י ט-יא: כאן דורש מוות בסקילה מ"תהרוגו", ולא מ"דמיו בו". ההנחה היא שדרך הריגת האדם היא כדרך הריגת הבהמה.

"מות יומת" - בסקילה. אתה אומר בסקילה או באחת מכל המיתות שבתורה?
תלמוד לומר "ואת הבהמה תהרוגו". נאמר כאן "הריגה" ונאמר להלן (דברים יג, י) "הריגה".
מה "הריגה" האמורה להלן - סקילה, אף כאן סקילה.

אמנם בפס' טז מופיע עונש לאשה העומדת להירבע ע"י בהמה, אבל על האיסור לגבר לעשות כך לומדים דווקא מהפסוק המיותר לכאורה בספר שמות.

[ב] למדנו עונש לשוכב. עונש לנשכב מנין? תלמוד לומר "כל שוכב עם בהמה מות יומת"
(שמות כב, יח) - אם אינו ענין לשוכב תנהו לנשכב.

האזהרות בדיני עריות מופיעות בפרק יח, וראו גם לעיל פרק י יא.
"קדש", לדעת ר' ישמעאל, הוא גבר הנשכב פאסיבית הן ע"י גברים אחרים – הן ע"י בהמה; גם כאן נראה שיש הקבלה בין משכב זכר לבין משכב בהמה. ר' עקיבא לשיטתו שם, קורא את המילה "שכבתך" ככוללת גם משכב פאסיבי.

למדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב. אזהרה מנין? תלמוד לומר "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה" (ויקרא יח, כג).
למדנו אזהרה לשוכב. אזהרה לנשכב מנין? תלמוד לומר "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח)
ואומר "וגם קָדֵש היה בארץ" (מלכים א יד, כד), דברי ר' ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר "לא תתן שְׁכָבְתְּךָ" - לא תתן שכיבתך.

השוו לעיל פרק י ט-יא. לפי הדרשה דין האשה הנשכבת ע"י בהמה נפרד מדין האיש שעושה כך, אבל ענשיהם שוים.

[ג] "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו" - בסקילה.
אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה?
תלמוד לומר כאן "דמיהם בם" ולהלן נאמר "דמיהם בם".
מה "דמיהם בם" האמור להלן - סקילה, אף "דמיהם בם" האמור כאן - סקילה.
[ד] עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר "ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא" (ויקרא יח, כג).

הבהמה לא חטאה, אבל גרמה בעקיפין למות אדם, ולכן יש להרוג אותה, כדין שור שנגח אדם; וראו טעם נוסף בסנהדרין ז ד.
הדרשה מסיקה שגם אדם שגרם לחברו לסור מדרך הישר ראוי לעונש כזה, שהרי יש לאדם מודעות והבחנה בין טוב לרע. בעקבות הדרשה הזאת מובאות דרשות נוספות המלמדות מוסר השכל מחפצים דוממים או צמחים ובהמות - לבני אדם בעלי מודעות והבחנה בין טוב לרע.

[ה] "והרגת את האשה ואת הבהמה" - אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?
אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב תסקל.
קל וחמר: ומה אם בהמה, שאינה יודעת להבחין בין טוב לרע - על שבאת תקלה על ידה לאדם אמר הכתוב 'תסקל'
אדם, שגורם לחברו להטותו מדרך החיים לדרך המות - על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם!

לימוד דומה לקודם, הפעם מדיני אשרה ומדיני השמדת עבודה זרה.

[ו] כיוצא בו אתה אומר "אבד תאבדון את כל המקומות... ונתצתם את מזבחותם..."
והרי דברים קל וחמר: ומה אם המקומות והאילן, שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים
על ידי שבאה לאדם תקלה על ידיהם אמר הכתוב 'השחת שרוף וכלה והעבר מן העולם'
אדם שהוא גורם לחברו להטותו מדרך חיים לדרך מות - על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם!
וכי למה אמרה תורה להחריב את המקומות ולאבד את האילנות? מפני שמזכירים גנותו של אדם.
והלא הדברים קל וחמר. ומה אם כך חס הקב"ה על הרשעים, קל וחמר על כבודם של צדיקים!

לימוד דומה לקודמיו, הפעם לצד הזכות: הצדיקים שעושים מצוות יזכו לשכר כמו עץ פרי.

לענין צדיקים מהו אומר? "כי תצור אל עיר ימים רבים לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן
כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות", והרי הדברים קל וחמר:
ומה האילנות, שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים
על שעושים את הפירות חס עליהם המקום מלהעבירם מן העולם
אדם שעושה את התורה, ועושה רצון אביו שבשמים - על אחת כמה וכמה שיחוס עליו המקום מלהעבירו מן העולם!

צידו השני של המדרש הקודם: דין הרשעים כדין עץ סרק, שאין להימנע מלהשחיתו.

[ז] לענין רשעים מהו אומר? "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא..."
והרי הדברים קל וחמר: ומה אם האילנות, שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים
על שאינם עושין את הפירות לא חס עליהם המקום מלהעבירם מן העולם
אדם שאינו עושה את התורה, ואינו עושה רצון אביו שבשמים
על אחת כמה וכמה שלא יחוס עליו הכתוב מלהעבירו מן העולם!

ראו מכילתא בחדש יא. ריב"ז דורש שלמות – שלום: יש לכבד את האבנים שמשמשות למזבח ולא להניף עליהן ברזל. יתכן שיש קשר למעשיו של ר' יוחנן בזמן המרד הגדול, שניסה להביא שלום ולהיכנע בשם המורדים.

[ח] רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך" (דברים כז, ו)
אבנים המטילות שלום.
והרי הדברים קל וחמר: ומה אם אבנים, שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות
על ידי שמטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים - אמר הכתוב "לא תניף עליהם ברזל"
אדם שמטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין עיר לעיר,
ובין מדינה למדינה, ובין אומה לחברתה - על אחת כמה וכמה שלא תבואהו הפורעניות!

ראו מכילתא שם. רשב"א רואה את המזבח כסמל לאריכות ימים.

[ט] ר' שמעון בן אלעזר אומר, הברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם.
אינו בדין שיניף המקצר על המאריך.

ראו לעיל פיסקה א.

[י] "ואיש" - להוציא את הקטן.

הכלל "אין עונשין מן הדין" מסביר את הייתור של המילה "אחותו".

"אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו" - אין לי אלא בת אביו ולא בת אמו, בת אמו ולא בת אביו.
אחותו מן האב ומן האם מנין? תלמוד לומר "אחותו" - מכל מקום.
עד שלא יאמר הכתוב יש לי בדין: אם חייב על אחותו מן האב ושלא מן האם, מן האם ושלא מן האב
קל וחמר מן האב ומן האם! אלא אי אמרת כן ענשת מן הדין. לכך נאמר "אחותו", ללמדך שאין עונשין מן הדין.

המזיד חייב כרת, ואם שניהם היו מזידים – שניהם נכרתים כהמשך הפסוק.

[יא] "וראה את ערותה והיא תראה את ערותו" - עד שיהיו שניהם מזידין.

השם "חסד" נתפס בעינינו כברכה, והדרשה מסבירה את הכינוי הזה לנושא את אחותו, המנסה לחזור על מעשי קין, שנשא את אחותו בהיתר מיוחד בחסדו של הקב"ה, כדי שיוכל לבנות את העולם.

"חסד הוא" - ושמא תאמר 'קין נשא את אחותו!', תלמוד לומר "חסד הוא"
והעולם מתחלתו לא נברא אלא בחסד שנאמר "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

ראו לעיל פיסקאות ב, ד.

[יב] "ונכרתו לעיני בני עמם". עונש שמענו, אזהרה לא שמענו!
תלמוד לומר "ערות אחותך בת אביך או בת אמך" (ויקרא יח, ט).
אין לי אלא בת אביו ולא בת אמו, בת אמו ולא בת אביו. מן האב ומן האם מנין?
תלמוד לומר (ויקרא יח, ט) "אחותך".

כשם שאין עונשים מן הדין כך אין מזהירים מן הדין, ולכן המילה "אחותך" אינה מיותרת בפרק יח; וראו גם לעיל אחרי מות פרק יג יד.

ועד שלא יאמר הכתוב יש לי בדין: אם הזהיר על אחותו מן האב ולא מן האם, מן האם ולא מן האב
קל וחמר מן האב ומן האם! אלא אי אמרת כן הזהיר מן הדין. לכך נאמר "אחותך" ללמדך שאין מזהירין מן הדין.

דרשה על פרק יח: אם אביו בא על גויה או על שפחה אין האשה נחשבת אשתו, ובתה מותרת לאחיה (אם התגיירה או שוחררה). כך גם דין אחים שאין ביניהם קרבת בשר (ששני הוריהם שונים). פס' יא ממעט את איסור העריות באחווה מהכלל שבפס' ט שם.
אבל אם אחותו נולדה מאיסורי לאו שבדיעבד תופסים, כגון גרושה לכהן ואלמנה לכהן גדול – חל גם איסור עריות האחווה.

[יג] אי "אחותך", אפילו שפחה? אפילו נכרית? תלמוד לומר "בת אשת אביך" (ויקרא יח, יא).
אי "בת אשת אביך" יכול אפילו מאיש אחר? תלמוד לומר "מולדת אביך" (ויקרא יח, יא).
ואם כן למה נאמר "מולדת בית או מולדת חוץ" (ויקרא יח, ט)?
בין שאומרים לו "קיים" בין שאומרים לו "הוצא".

פרק יב

על ויקרא כ יח-כב

הדרשה הרגילה על "איש", ראו לעיל פרק י יא ופרק יא א ועוד. בהמשך מפרשת הדרשה שדווה היא נידה.

[א] "ואיש" - להוציא את הקטן.
"אשר ישכב את אשה דוה" - אין דוה אלא נדה
שנאמר "והדוה בנדתה והזב את זובו" (ויקרא טו, לג) מכל מקום.

ראו לעיל פרק ה ט – בניגוד לדין שפחה חרופה, ראו לעיל פרק ה ב; ולעניין המונחים 'מערה' ו'גומר' ראו גם יבמות ו א. הלימוד הוא מבנין אב מבין הנידה ואחות האב.

[ב] "וגלה את ערותה את מקורה הערה" - מגיד הכתוב שעשה בה את המערה כגומר.
שאר כל העריות מנין? אמרת, מה נדה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - עשה בה את המערה כגומר
אף כל ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - נעשה בה את המערה כגומר.
לא! אם אמרת בנדה, שיש בה טומאה - לפיכך עשה בה את המערה כגומר
תאמר בשאר כל העריות שאין בהם טומאה? לא יעשה בהם את המערה כגומר!
תלמוד לומר "כי את שארו הערה" (ויקרא כ, יט). הרי אתה דן מבנין אב מבין שניהם:
לא ראי נדה כראי אחות אב ולא ראי אחות אב כראי נדה.
הצד השוה שבהן - ערוה שחייבים על זדונה כרת ושגגתה חטאת, ועשה בה את המערה כגומר
אף כל ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - נעשה בה את המערה כגומר.

כרגיל, האזהרות בפרק יח והעונשים בפרק כ.

[ג] "ונכרתו שניהם מקרב עמם". עונש שמענו, אזהרה לא שמענו.
תלמוד לומר "ואל אשה בנדת טומאתה" (ויקרא יח, יט).

הדרשן מניחה שאשת אחי אביו מן האם מותרת, אבל טוענת שלמרות זאת אחות אביו ואחות אמו – אסורות אפילו אם אבותיהן שונים, והאחווה היא רק מן האם.

[ד] "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה"
אחות אמך בין מן האב ובין מן האם, ואחות אביך בין מן האב ובין מן האם.
אתה אומר אחות אמך בין מן האב בין מן האם, ואחות אביך בין מן האב בין מן האם,
או אחות אמך מן האב ולא מן האם?
והרי הדין נותן: הואיל ואסר אשת אחי אביו ואסר אחות אמו ואחות אביו,
מה אשת אחי אביו, מן האב ולא מן האם - אף אחות אמו ואחות אביו, מן האב ולא מן האם!
תלמוד לומר "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה"
אחות אמך בין מן האב בין מן האם, ואחות אביך בין מן האב בין מן האם.
"כי את שארו הערה" - לענין שאמרנו. לעיל פיסקה א.

דרשות חוזרות ונשנות.

[ה] "עונם ישאו" - עונש שמענו, אזהרה לא שמענו!
תלמוד לומר "ערות אחות אביך לא תגלה שאר אביך הִוא. ערות אחות אמך לא תגלה שאר אמך הִוא" (ויקרא יח, יג).
[ו] "ואיש" - להוציא את הקטן.

כאן הטענה שהופיעה לעיל פיסקה ד: אשת אחי אביו מן האם אינה אסורה לו, למרות שאחות אביו מן האם אסורה, ולמרות שדין היבום חל דווקא על אשת אחיו מן האב. הדרשה היא מדין גאולת העבד, שם נזכר "דודו" הגואלו, וחז"ל מניחים שמדובר דווקא באחי אביו מן האב, שהרי דודו מן האם אינו מבית אביו, ובתרבותם לא היה חלק מהמשפחה המורחבת.

"אשר ישכב את דדתו" - באשת אחי אביו הכתוב מדבר. או אינו אלא באשת אחי אמו?
תלמוד לומר "ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דדתך הִוא" (ויקרא יח, יד).
נאמר כאן "דודתך" ונאמר להלן "דודתך".
מה להלן, באשת אחי אביו הכתוב מדבר - אף "דודתך" שנאמר כאן, באשת אחי אביו הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא באשת אחי אביו מאמו?
והדין נותן: הואיל ואסר אחות אמו ואחות אביו, ואסר אשת אחי אביו.
מה אחות אמו ואחות אביו, בין מן האב בין מן האם - אף אשת אחי אביו, בין מן האב בין מן האם!
ועוד: קל וחמר: ומה אם במקום שהתיר מכלל אשת אחיו מאביו, בדין היבום, שחל רק על אחים מהאב אסר מכלל אשת אחיו מאמו,
מקום שלא התיר מכלל אשת אחי אביו מאביו - דין הוא שלא נתיר מכלל אשת אחי אביו מאמו!
תלמוד לומר "דודו"; נאמר כאן "דודו" ונאמר להלן (ויקרא כה, מט) "דודו".
מה "דודו" שנאמר להלן, במשפחת אביו הכתוב מדבר - אף "דודו" שנאמר כאן, במשפחת אביו הכתוב מדבר.

דין "ערירי" המתואר כאן הוא דין שמים, בדומה לדין הכרת ולמיתה בידי שמים.

[ז] "חטאם ישאו ערירים ימותו", אם יש להם בנים - קוברים את בניהם. אם אין להם בנים - מתים בלא בנים.
ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצליח בימיו" (ירמיהו כב, כט).

ראו לעיל פיסקה ה-ו.

עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר "ערות אחי אביך לא תגלה" (ויקרא יח, יד).
[ח] "ואיש" - להוציא את הקטן.

כאמר לעיל פיסקה ו, אשת אחיו מהאב אמנם אסורה, אבל אם האח מת בלי בנים היא מותרת ליבם – איסור על תנאי, בדומה לנידה.. דין זה אינו חל על אשת אחיו מאמו, האסורה לעולם.

"אשר יקח את אשת אחיו" - באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר.
או אינו אלא באשת אחיו, אפילו מאמו?
והדין נותן: הואיל ואסר אחות אמו ואחות אביו, ואסר אשת אחיו.
מה אחות אביו ואחות אמו, בין מן האב בין מן האם - אף אשת אחיו, בין מן האב בין מן האם!
תלמוד לומר "נדה היא" - לא אמרתי אלא באשת אח שהיא כנדה.
מה נדה, יש לה איסור ויש לה היתר - אשת אח יש לה איסור ויש לה היתר.
ואיזו היא אשת אח שיש לה איסור ויש לה היתר? זו אשת אחיו מאביו: אם יש לו בנים - אסורה. אין לו בנים - מותרת.

ראו לעיל פיסקה ז.

[ט] "ערות אחיו גלה ערירים יהיו", אם יש להם בנים - קוברים את בניהם. אם אין להם בנים - מתים בלא בנים.
ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר "כה אמר ה׳ כתבו את האיש הזה ערירי..." (ירמיהו כב, כט).
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר "ערות אשת אחיך לא תגלה" (ויקרא יח, טז).

מצוות היבום מתירה רק את האיסור של אשת אחיו, ולא איסורי עריות אחרים, כגון אחות אשתו או כל אחת מ15 העריות המנויות בתחילת יבמות; וראו יבמות א א-ב. אם מת אחיו בלי בנים, והיה נשוי לאחת מהעריות הללו – גם צרותיה של האסורה אינן מתיבמות ופטורות גם מחליצה.
נראה שהדרשה קוראת "אשה אל אחותה" במובן אשה אל חברתה, וכאן אשה אל צרתה.

[י] "ואשה אל אחותה לא תקח...עליה" (ויקרא יח, יח) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), שומע אני על אחת מכל העריות האמורות בתורה?
תלמוד לומר "עליה". נאמר כאן "עליה" ונאמר להלן "עליה".
מה "עליה" שנאמר להלן, ביבמה הכתוב מדבר - אף "עליה" שנאמר כאן, ביבמה הכתוב מדבר.
אין לי אלא אחות אשתו, שאר כל העריות מנין?
אמרת, מה אחות אשתו, ערוה שחייבים על זדונה כרת ושגגתה חטאת, אסורה להתיבם
אף כל ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - אסורה להתיבם.
[יא] אין לי אלא היא, צרתה מנין? תלמוד לומר "לצרור".
צרת כל העריות מנין? אמרת, מה אחות אשה ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - צרתה אסורה
אף כל ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - צרתה אסורה.
מכאן אמרו ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף כל העולם.

שש העריות החמורות כמובן אסורות להינשא לו, אבל צרותיהן מותרות, שהרי שש העריות החמורות אינן יכולות להינשא לאחיו, ואין איסור הנישואין לצרות אלא בהקשר של יבום; וראו תוספתא יבמות א ב.

[יב] או אף שש עריות חמורות שאמרו, שיהיו צרותיהן אסורות? אמרת,
מה תלמוד לומר אחות אשתו, ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ומותרת לינשא לאחיו וצרתה אסורה
אף כל ערוה שחייבין על זדונה כרת ושגגתה חטאת ומותרת להנשא לאחיו שאין צרה אלא מאח.
מכאן אמרו: שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים - צרותיהן מותרות.

כאן מתהפך הסדר: האזהרה בפרק כ והעונש בפרק יח.

[יג] אזהרה שמענו, עונש לא שמענו. תלמוד לומר "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה..." (ויקרא יח, כט).

ראו לעיל אחרי מות פרק יג טז. כאן מרחיבה הדרשה את הפרסוניפיקציה של ארץ ישראל.

[יד] "ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה" (ויקרא יח, כח)
ארץ ישראל אינה כשאר כל הארץ, אינה מקיימת בעלי עוברי עבירות.
משל למה הדבר דומה? לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו, אלא מקיאו
כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירות,
לכך נאמר "ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".
עד כאן הוספות הילקוט בשם תורת כהנים שהתחילו בתחילת פרק י