ביאור:משנה סנהדרין פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת סנהדרין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

רשימת הנחנקים[עריכה]

חטיבה I: רשימת הנחנקים[עריכה]

(א) אלו הן הנחנקין: המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל,

וזקן ממרא על פי בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה,
והבא על אשת איש, וזוממי בת כהן, ובועלה.

חטיבה II: פירוט הנחנקים[עריכה]

הקללה היא על זכרון ההורים, שקיים גם לאחר מותם.

וראו תוספתא יבמות יב, ה, הדנה במקרה שקילל או הכה את מי שספק אם הוא אביו.

אחי יוסף אינם חייבים מיתה, שהרי לא נכנס לרשותם אלא לבור, וראו דינים נוספים בעניין הגונב נפש בתוספתא ב"ק ח, א.

"המכה אביו ואמו" - אינו חייב, עד שיעשה בהן חבורה.

זה חומר במקלל מבמכה: שהמקלל לאחר מיתה - חייב, והמכה לאחר מיתה - פטור.

"הגונב נפש מישראל" - אינו חייב, עד שיכניסנו לרשותו.

רבי יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו
שנאמר (דברים כד ז) "והתעמר בו ומכרו".
הגונב את בנו - [רבי ישמעאל בנו של] רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין.
גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין:


העיסוק בבתי הדין מחזיר אותנו לתחילת המסכת.

וראו ספרי דברים קנג, ושם קנד: בתקופת יבנה אין דין זקן ממרה, וראו גם במשנה ד.

הסטורית, כנראה לא היה בית דין גדול ממשי בתקופה כלשהי. הדבר הקרוב ביותר לכך היה ביבנה עצמה, שבה דרש רבן גמליאל ציות מחבריו, אבל כמובן לא היה יכול לדון אותם אלא לכל היותר לנדות אותם. בתקופת אושא והתלמוד לא נידו זקנים, ראו ירושלמי מו"ק ג, א.

(ב) "זקן ממרא על פי בית דין" - שנאמר (דברים יז ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט" וגו'.

שלושה בתי דינין היו שם: אחד יושב על פתח הר הבית
ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.
באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר: כך דרשתי - וכך דרשו חברי, כך לימדתי - וכך לימדו חברי.
אם שמעו - אומרים להם.
ואם לאו - באין להן לאותן שעל פתח העזרה, ואומר
כך דרשתי - וכך דרשו חברי, כך לימדתי - וכך לימדו חברי.
אם שמעו - אומרים להם.
ואם לאו - אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית
שממנו יוצאת תורה לכל ישראל, שנאמר (דברים יז י) "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'".

מותר לזקן ללמד את תורתו, ומחלוקת בהלכה היא לגיטימית, אבל אם כפר בסמכות בית הדין - חייב מיתה.

לגבי מערכת בתי הדין, ראו תיאור מלא שלה בתוספתא ז, א.

ממילא אין לשמוע בקול התלמיד. ועיינו הוריות א: התלמיד חייב להורות לעצמו, אבל לא לציבור.

חזר לעירו, ושנה ולימד כדרך שהיה למד - פטור.
ואם הורה לעשות - חייב, שנאמר (דברים יז יב) "והאיש אשר יעשה בזדון"
אינו חייב - עד שיורה לעשות.

תלמיד שהורה לעשות - פטור, נמצא חומרו - קולו:


גם בית הדין שהורה שאין תפילין בתורה פטורים, ראו הוריות א, ג.

התפילין מופיעים אפילו באיגרת אריסטיאס קנט.

חטאו של הזקן הוא ביחסו לחבריו ולא לתורה שבכתב. והשוו הוריות ב, ו-ז.

(ג) חומר בדברי סופרים מדברי תורה: האומר "אין תפילין", כדי לעבור על דברי תורה - פטור.

"חמש טוטפות", להוסיף על דברי סופרים - חייב:


(ד) אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה,

לעיל א, ה לא הופיע הזקן הממרה בין נדוני בית הדין הגדול, ונראה ששם המשנה בשיטת ר' יהודה. אבל ראו תוספתא ג, ד, שם מופיע הזקן, כשיטת ר' עקיבא.

יתכן שר' עקיבא רוצה להדגיש את הדין שאין בימיו זקן ממרה, לא רק כיוון שאין על מי להמרות (ראו לעיל משנה ב), אלא גם שאין בי"ד המוסמך לדון את הזקן.

אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים,
ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל,
שנאמר (דברים יז יג) "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד", דברי רבי עקיבא.
רבי יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד,
וכותבין ושולחין שלוחים בכל המקומות: "איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין":


נביא השקר עבר עבירה בדיני אדם, ואילו הכובש את נבואתו וכו' עבר על נבואה, ולכן ימות בידי נותן הנבואה, וראו מלכים א יג כב.

ברשימת חייבי מיתה בידי שמים שבתוספתא כריתות א, ב חסרים הנביאים הללו.

וראו הדגמות מהתנ"ך לנביאים הללו בתוספתא יד, ד.

(ה) "נביא השקר" - המתנבא על מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו - מיתתו בידי אדם.

אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו
מיתתן בידי שמים, שנאמר (דברים יח יט) אנכי אדרש מעמו:


מתנבא בשם ע"ז אינו כנביא שקר, והשוו דברים יג ב לדברים יח כ.

הבא על אשת איש - ראו לעיל ז, ט, וכן כתובות ד, ה.

ראו ספרי דברים קצ, וכן תוספתא סנהדרין יד ד: "כל הזוממין והבועלין מקדימין לאותה מיתה..." המקרה הזה שונה כי הבועל אינו חייב שריפה, ולומדים מהביטוי "לאחיו" ולא לאחותו.

זוממי בת כהן היו יכולים להיחשב כמי שהתחייבו בשתי מיתות, כדלעיל ט, ד, אבל למרות זאת הם נידונים במיתה הקלה מהשתים.

(ו) "המתנבא בשם עבודה זרה", ואומר "כך אמרה עבודה זרה"

אפילו כיוון את ההלכה, לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור.

"הבא על אשת איש", כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין

אף על פי שלא נבעלה, הבא עליה - הרי זה בחנק.

"וזוממי בת כהן ובועלה",

הא: כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה - חוץ מזוממי בת כהן ובועלה: