ביאור:משנה סנהדרין פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת סנהדרין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

הפרק מעמיד מול בית הדין סמכויות לגיטימיות אחרות. לא מופיעה כאן הסמכות של האימפריה הרומית, שלא נחשבה לגיטימית בעיניהם. לעומת זאת מופיעה כאן סמכות המלך, שהיתה בימיהם זכרון היסטורי מרוחק, וכן הכהן הגדול, שגם הוא סמכות שלא התקיימה למעשה אחרי החורבן.

יש לזכור שברוב תקופת החשמונאים היה הכהן הגדול גם מלך, אבל המשנה אינה מכירה באפשרות כזאת.

סמכויות אחרות ויחסן לבית הדין[עריכה]

חטיבה I: כהן גדול[עריכה]

(א) כהן גדול דן, ודנין אותו; מעיד, ומעידין אותו,

חולץ, וחולצין לאשתו, ומיבמין את אשתו,
אבל הוא - אינו מיבם, מפני שהוא אסור באלמנה.
מת לו מת - אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה,

כהן גדול הוא מוסד לאומי, ולכן דינו בסנהדרין הגדולה (ראו לעיל א, ה,) אבל עדיין הוא בסמכותה – בניגוד למלך.

וראו תוספתא ב, ח, שלמרות שהכהן יכול לשבת בסנהדרין - אינו משתתף בעיבור השנה.

לא כל דיני הכהן הגדול נמצאים כאן. מבין הדינים נבחרו, מלבד אלו הקשורים לבית הדין, אלו המבטאים את כבודו של הכהן הגדול, בעיקר בהקשרים של נישואין ואבלות, שבה הוא כאדם פרטי זקוק לציבור. לפי המשנה הוא משתתף גם בטקסים משפילים כגון חליצה, בניגוד למלך (משנה ב).

ויוצא עמהן עד פתח [שער] העיר, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש,
שנאמר (ויקרא כא יב) "ומן המקדש לא יצא".
וכשהוא מנחם אחרים - דרך כל העם עוברין בזה אחר זה,
והממונה הסגן ממצעו בינו לבין העם.
וכשהוא מתנחם מאחרים - כל העם אומרין לו "אנו כפרתך"
והוא אומר להן "התברכו מן השמים".
וכשמברין אותו - כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הספסל:


חטיבה II: המלך[עריכה]

המלך נמצא מעל לסמכות בית הדין, והוא נדון לפני הקב"ה. הוא גם אינו יכול לדון את הציבור במסגרת בית הדין, אלא במסגרת נפרדת משלו (ירושלמי סנהדרין ב ב).

הורדוס המלך ישב בסנהדרין והשתמש בה כדי להוציא להורג את אויביו. יתכן שהמשנה יוצאת נגד הניצול הזה.

הבבלי מנסה להכפיף את המלך לבית הדין, שנאמר "לא תגורו מפני איש" (דברים א יז), אבל בסיפור על כך נראה שעל החכמים הדנים אותו מועברת ביקורת מרומזת שהם חורגים מסמכותם, ולא על כך שהם חסרי אומץ לב.

החידוש העיקרי של חז"ל ביחס לנהוג בעמים אחרים וגם בתורה שבכתב הוא בתליית הסמכות לדון בכפיפות לחוק. בגלל הערך הזה הם לוקחים מהמלך את סמכותו לשפוט, בניגוד לכתוב, למשל שמואל א ח ו. אבל ראו משנה ד לקמן.

(ב) המלך לא דן, ולא דנין אותו, לא מעיד, ולא מעידין אותו,

לא חולץ, כי אין לירוק בפניו ולא חולצין לאשתו. לא מייבם, ולא מייבמין לאשתו. שאין נושאים אלמנתו
רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ או לייבם - זכור לטוב.
אמרו לו: אין שומעין לו.
ואין נושאין אלמנתו.
רבי יהודה אומר: נושא המלך אלמנתו של מלך,
שכן מצינו בדוד, שנשא אלמנתו של שאול,
שנאמר (שמואל ב יב ח) "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך":


(ג) מת לו מת - אינו יוצא מפתח פלטרין שלו.

לדעת ר' יהודה כבודו של המלך בידיו, והוא יכול למחול עליו. לדעת חכמים לא כך, אבל גם הם מסכימים שלצורך תפקידו כשליט יכול המלך לנהוג שלא על פי הפרוטוקול.

בתוספתא פרק ד נוצר קשר בין ההחמרה של ר' יהודה בדין הכהן הגדול - ראו משנה א - ובין הקלותיו כאן.

רבי יהודה אומר: אם רוצה לצאת אחר המטה - יוצא,
שכן מצינו בדוד, שיצא אחר מטתו של אבנר,
שנאמר (שמואל ב ג לא) "והמלך דוד הלך אחרי המטה".
אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס את העם. כי חשדו בו שהוא אחראי למות אבנר.
וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ - והוא מסב על הדרגש:


(ד) ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד.

ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו.
דרך המלך - אין לו שעור. ברחבו
וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש
לא ירבה לו נשים - אלא שמונה עשרה.
רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו.
רבי שמעון אומר: אפלו אחת, ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה.

הסרת לבו - ראו דברים יז יז, וראו מלכים א יא ג.

לפי גישת ר' יהודה יכול המלך להרבות סוסים נשים וכסף - ובלבד שלא יחזיר את העם למצרים ושלא יסור לבבו, ראו תוספתא ד, ג.

הגדרת סמכויות המלך ממחישה שלמרות שבית הדין אינו יכול לדון אותו, ההלכה עדיין מחייבת אותו ואת העם, והיא הקובעת מתי יש לשמוע בקולו. ספר התורה מסמל רעיון זה.

בשאלה האם צריך לכתוב את כל חמשת החומשים ראו ספרי דברים קס, ובתרגום השבעים נאמר שכותב רק את ספר דברים.

מכאן נראה שהמלך יושב בדין, בניגוד למשנה ב.

אם כן למה נאמר (דברים יז יז) "ולא ירבה לו נשים"? - אפילו כאביגיל. שהיתה צדקת
(דברים יז טז) "לא ירבה לו סוסים" - אלא כדי מרכבתו.
(שם) "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" - אלא כדי לתן אפסניא.
וכותב לו ספר תורה לשמו.
יוצא למלחמה - מוציאה עמו. נכנס - מכניסה עמו. יושב בדין - היא עמו.
מסב - היא כנגדו, שנאמר (דברים יז יט) "והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו":


(ה) אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו,

בניגוד לכהן גדול שאנו חייבים בכבודו, מן המלך אנו חייבים לפחד. לכן דיניו חמורים יותר מאלו של הכהן הגדול ומרחיקים אותו יותר מן העם.

ואין רואין אותו כשהוא מסתפר, ולא כשהוא ערום, ולא בבית המרחץ,
שנאמר (דברים יז טו) "שום תשים עליך מלך" - שתהא אימתו עליך: