ביאור:משנה סנהדרין פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
מבוא למסכת סנהדרין ומבנה המסכת
בעיסוק בסדר המשפט עוסקים חז"ל בעצמם ובסמכותם, ובכך חשיבותה של מסכת סנהדרין.
עיקר המסכת מוקדש לדיני נפשות, ולרשימות המומתים השונות. ההוצאה להורג היא הפריבילגיה הבולטת ביותר של בית הדין בעיני חז"ל, וראו להלן.
במסכת ניכר היטב המאמץ של חז"ל שלא להרוג נפש. מאמץ זה ניכר במיוחד בהבחנות שנעשות בין דיני ממונות לדיני נפשות. המשנה עצמה מציבה סימן שאלה מול ההבחנות הללו בקביעה "משפט אחד יהיה לכם", (לקמן ד, א) אבל ממשיכה לפרט את ההבחנות. המאמץ להימנע מהוצאה להורג ניכר לכל אורך המסכת, וכן במכות א.
נראה שחז"ל ראו את תפקידו של בית הדין לא בענישת האשמים אלא דווקא בהצלתם מידי העונש הראוי להם, וראו פסחים יב א (בתרגום): ואנחנו נקום ונהרוג מספק? והתורה אמרה "ושפטו העדה... והצילו העדה"! הם סלדו מעונש המוות ועשו כל מאמץ כדי שלא לקיימו. אמירה מפורשת כזו אמר כידוע ר' עקיבא במכות א, י.
טעמה של ההימנעות מהוצאה להורג, בניגוד בולט לרוח המקרא, אינו ברור. יתכן לתת לו נימוקים היסטוריים או פילוסופיים. בין הנימוקים ההיסטוריים יש להדגיש שלמעשה לא היתה לבית הדין בסוף תקופת המשנה סמכות להוציא להורג מחד (ראו במכות, שם: "אילו היינו בסנהדרין..."), ומאידך הנציבים הרומיים הרבו בהוצאות להורג מטעמם. לפיכך יש לראות את עיקר המסכת כתיאור תיאורטי בלבד של הפעילות הרצויה של בית הדין. אי היכולת לבצע בפועל הוצאות להורג יכול להשפיע בכמה דרכים: הוא עשוי לגרום לחכמים להשתדל להקטין את הפער בין יכולתם בפועל לבין הדרישה ההלכתית, ולהעדיף ענשי מלקות כברירה לכתחילה; והוא עשוי גם להקטין את מידת האחריות של חז"ל לביעור הפשע, באשר המשימה הזאת נלקחה על ידי הרומאים (רמז לכך ניתן לשמוע בדברי רבן שמעון בן גמליאל במכות שם). כמו כן, יתכן שעצם ריבוי ההוצאות להורג של יהודים חפים מפשע גרם לחכמים לנסות להקטין את מספר המומתים, וראו לקמן, ו, ה.
הנימוקים הפילוסופיים מופיעים בחלקם לקמן ד, ה, במסגרת האיום על עדי נפשות, שממנו עולה ההערכה הרבה של חז"ל לחיי אדם, וחובת הזהירות בנטילתם. נימוק נוסף, דתי באפיו, מופיע בתוספתא (ט, ג), והוא נובע מתפיסת הבריאה של חז"ל, לפיה "צלם אלוהים" מתבטא בגוף האדם דווקא, ולפיכך יש לכבד אותו אפילו אם מדובר על אדם רשע. ראו גם את דברי ר' עקיבא באבות ג, יד, המדגיש את צלם אלוהים שבכל אדם.
בתיאור דרכי ההמתה (לקמן ז, ב-ג) ניכרת טקסיות רבה המדמה את המתת האדם להקרבת קרבן.
מבין דרכי ההמתה השונות רק שתים (סקילה ושריפה) נזכרו בתורה שבכתב, ושתי דרכים נוספות, קלות יותר, חודשו על ידי חז"ל. גם בעיצוב ארבע הדרכים ניתן להצביע על מגמה שלא להשחית את הגופה - למרות שמדובר בגופת עבריין חמור.
בתורה שבכתב, כאמור, עונש המוות נפוץ למדי. לעיתים נראה שהתורה מחזיקה אף בתפיסות פטריארכליות, לפיהן מותר לאדם להרוג את בני ביתו, או את הנכנסים לביתו ללא רשות, בלי צורך בפרוצדורה משפטית מסודרת. חז"ל התנגדו נחרצות לתפיסה פטריארכלית כזו, וטענו שאין להרוג אדם כלל אלא בדין. לכן, בדיון שלהם במקרים שנזכרו בתורה - כגון בן סורר ומורה, הגנב הבא במחתרת והרודף - הם עשו מאמצים להצדיק את ההריגות הללו, ולסייג אותן. לכך הם הקדישו את פרק ח במסכת, שבסופו מתפתחות דרכי הצדקה פטרנליסטיות, כביכול ההמתה נועדה לטובתו האישית של המומת. גם בטענות אלו ניתן לשמוע את הקושי המוסרי הכבד שעימו התמודדו, בהודאתם כי הם ממיתים לעיתים אדם זכאי.
מצד שני, למרות המאמצים שנעשו בדרך כלל להימנע מעונש מוות, נראה כי לעיתים החליטו חכמים כי יש להמית עבריינים מסויימים גם אם התורה אינה מתירה זאת, והם מפתחים דרכים עקיפות לכך, כדי שלא להיחשב רוצחים - ראו לקמן, ט, ה-ו.
פרק א במסכת עוסק בהצגת מערכת בתי הדין השונים, ומדגיש את סמכויותיהם מעבר לחריצת דין - כמוסדות ייצוגיים וטקסיים. פרק ב מעמת את בית הדין של חז"ל מול סמכויות לגיטימיות אחרות כגון מלך וכהן גדול (אין התיחסות מפורשת לסמכויות שנחשבו בעיני חז"ל לא לגיטימיות, כגון השלטון הרומאי). פרק ג מציג את הפרוצדורה הרגילה לדין בבתי הדין בענייני ממונות, כגון דרך בחירת הדיינים, כשרות העדים וחקירתם.
פרק ד פותח את הדיון בדיני הנפשות, ומציג את החומרה המיוחדת שבה התיחסו חז"ל לעניינים אלו, תוך מניית ההבדלים בין דיני ממונות לדיני הנפשות. פרק ה מציג, במקביל לפרק ג, את החקירה ואת דרכי הדיון בדיני נפשות. פרק ו מציג את דרך ההוצאה להורג בסקילה, שהיא המיתה הנפוצה ביותר לפי התורה שבכתב. פרק ז מציג את שאר הדרכים להוצאה להורג, ובהמשכו נמנות העבירות החמורות שעליהן סוקלים את הנדון.
פרק ח מוקדש ברובו לבעיה שהוזכרה לעיל, של הריגת בן סורר ומורה, וכאחת הדרכים להתמודד עם הבעיה המוסרית שבדין זה מובאים עוד מקרים הנהרגים "על שם סופם", והמתקבלים יותר על הדעת, כגון הגנב הבא במחתרת והרודף אחר חברו.
פרק ט נפתח ברשימות הנשרפים והנהרגים, ועובר לדון במקרי ספק ותערובות של חייבי מיתות שונות. בסופו מוזכרים גם מקרים שבהם ממיתים אדם שלפי התורה שבכתב אינו חייב מיתה.
פרק י עוסק בעונשים מעולמות רחוקים: עונש בעולם הבא ועונש לאנשי עיר הנידחת - שניהם נראו בעיני חז"ל כעונשים החורגים ממציאות חייהם בעולם הזה.
פרק יא חוזר לדון בעבירות שעליהן חייבים מיתה בחנק. מקומו הטבעי היה באמצע פרק ט, אבל הוא נדחה לסוף המסכת כי מופיע בו דיון על זקן ממרה על בית הדין. דיון זה מדגיש את סמכות בית הדין של חז"ל, ומקשר את סוף המסכת לתחילתה.
בתי הדין, גודלם ותפקידיהם
[עריכה]חטיבה I: בית דין של שלושה
[עריכה](א) דיני ממונות - בשלושה.
|
דיני ממונות - מדובר בתביעה אזרחית. נראה שמדובר בכותרת, שפרטיה הם "גזילות וחבלות, נזק" וכו'; וראו הצעות שונות לפורום הדיון בתוספתא א, א. מוציא שם רע, אם מתברר שטענתו אמת, מוסבת התביעה כלפי אשתו, והופכת לתביעה פלילית; אבל בתוספתא שם הלכה ב נראה שהחתן רשאי לוותר על מות הכלה. בי"ד של שלושה יכול לדון לא רק בענייני ממון בכלל אלא גם בענייני קנס. וראו אבות ד, ח, שהסיבה לכך שאין לדון יחידי היא דתית. |
גזלות וחבלות - בשלשה.
נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה - בשלושה.
האונס והמפתה והמוציא שם רע - בשלושה, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: מוציא שם רע - בעשרים ושלושה, מפני שיש בו דיני נפשות:
(ב) מכות - בשלושה.
|
מכות הן תביעה פלילית, והעונש הוא גופני. למרות זאת לדעת ת"ק בית הדין הוא של שלושה, כי לא מדובר בעונש מוות. לדעת ר' ישמעאל ראו ספרי דברים רמג: מלקות נכללות ב"מוות". לעניין עיבור השנה ראו תוספתא פרק ב. והשוו לדברי ר' יאשיה במכילתא פסחא סוף ב, ואין סתירה, כי הדנים בעיבור השנה כאן הם שלושה מחברי בית הדין הגדול של 71. המשנה עוסקת במספר הדיינים ולא במקומם, ולכן אינה מבחינה בין דייני ממונות, הנראים כמין בוררות וכשרים לה כל שלושה אנשים שבעלי הדין קיבלו עליהם - לבין דיני עיבור החודש או עיבור השנה, שמתקיימים ע"י שלושה מאנשי הסנהדרין הגדולה. |
- משום רבי ישמעאל אמרו: בעשרים ושלושה.
עיבור החדש - בשלושה.
עיבור השנה - בשלושה, דברי רבי מאיר.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: בשלושה מתחילין, ובחמישה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה.
- ואם גמרו בשלושה - מעוברת:
|
כאן מדובר בתפקידים לא שיפוטיים של בית הדין. בית הדין נתפס כאן כגוף המייצג את הציבור [בעיבורים], את הקהילה [בעריפת עגלה], את החכמים [בסמיכת זקנים], או את הממסד באופן כללי [בשאר המקרים]. הפורום של בית הדין שנוי בדרך כלל במחלוקת. לעניין סמיכת זקנים ראו ספרא חובה פרק ו א-ב. לדרשה לשיטת ר' יהודה בעריפת עגלה ראו ספרי דברים רה, וראו סוטה ט א, שאת המדידה היו עושים שלושה או חמישה מחברי בית הדין הגדול. ראו גם יבמות יג, א, שיש מחלוקת האם צריך בי"ד לשטר מיאון. תפקיד נוסף הוא שומת רכוש, כגון נטע רבעי או מעשר שאין דמיהם ידועים, או ערכים, קרקעות ואדם. ערכי קרקעות ואדם דורשים ציבור כמו בתפילה, וראו גם רות ד ב וכן מגילה ד, ג. בית הדין משמש כאן לא רק בתפקיד מקבל ההחלטה אלא גם בתפקיד של ייצוג הציבור באופן טקסי. |
(ג) סמיכת זקנים ועריפת עגלה שני טקסים הקשורים לעריפת העגלה, ולסמיכה על ראש פר החטאת המובא על חטא הציבור - בשלושה, דברי רבי שמעון.
- ורבי יהודה אומר: בחמישה.
החליצה והמאונין - בשלושה.
נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין - בשלושה.
ההקדשות - בשלושה.
הערכין המטלטלין - בשלושה.
- רבי יהודה אומר: אחד מהן כהן.
והקרקעות - תשעה וכהן.
ואדם - כיוצא בהן:
חטיבה II: בית דין של עשרים ושלושה
[עריכה](ד) דיני נפשות - בעשרים ושלושה.
|
גם כאן הביטוי "דיני נפשות" הוא כלל ואחריו בא הפירוט - עבירות שענשן מוות (או מכות, לדעת ר' ישמעאל - ראו משנה ב) לסמכות בית הדין של 23 להרוג את האשמים ראו ספרי דברים קמד. ת"ק ור' עקיבא מציגים את הריגת השור בבית הדין כגורם מכפר על המוות שגרם, ולכן דורשים בית דין רחב. אין כאן רק סילוק הנזק אלא גם מעין קרבן. בדומה לכך דין האדם המומת משמש לא רק לענישה אלא גם לכפרה, ולכן הוא מנוהל כטקס ממוסד, וראו תמורה ז, ד, שלאחר שנסקל השור נקבר. בעל השור המומת אינו מומת בעצמו (ראו מכילתא נזיקין י,) אבל את הרכב בית הדין קושרים לבית הדין שבו היו ממיתים אותו אילו היה בכך צורך. תפקיד בית הדין של 23 הוא גם לייצג את הציבור, ולא רק לחקור את העדים ולפסוק את הדין. לגבי הזאב וכו' שהמיתו את האדם, לדעת ר' אליעזר אין בהריגתם יסוד מכפר אלא הסרת נזק בלבד, ובתוספתא ג, א, הוא מרחיב את דבריו לכל בהמה חיה ועוף שהמיתו אדם חוץ משור; אבל ראו ב"ק א, ד, שם הוא מודה שאם הם בני תרבות - דינם כשור תם, חוץ מהנחש, שעליו נגזרה הגזירה "ואיבה אשית..." בראשית ג טו. וראו מכילתא בחדש ג, על פס' יג, דרשה בשיטת ר' עקיבא שגם חיה נדונה בעשרים ושלושה. |
הרובע והנרבע - בעשרים ושלושה,
- שנאמר (ויקרא כ טז) "והרגת את האשה ואת הבהמה",
- ואומר (שם) "ואת הבהמה תהרוגו."
שור הנסקל - בעשרים ושלושה,
שנאמר (שמות כא כט) "השור יסקל וגם בעליו יומת": כמיתת הבעלים כך מיתת השור.
הזאב והארי, הדב והנמר והברדלס והנחש - מיתתן בעשרים ושלושה.
- רבי אליעזר אומר: כל הקודם להרגן - זכה.
- רבי עקיבא אומר: מיתתן בעשרים ושלושה:
חטיבה III: בית דין של שבעים ואחד
[עריכה](ה) אין דנין לא את השבט נשיא שבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
- ואין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
|
שינוי הלשון ממחיש את מעמדו המיוחד של בי"ד של 71, שהוא הדרגה העליונה והלאומית. ועיינו לקמן יא, ב. וראו ספרי דברים קמד, שהוא ממונה על בתי הדינים של 23. פרטי הטקס של הוספה על העיר מופיעים בשבועות ב, ב. המשפט "ואין עושין..." אינו עוסק בנושא הפרק (פורום הדיון), אבל הובא כאן כדי להסביר את המשמעות הלאומית של דין כזה, שבגללה נדרש בי"ד של 71. הסטורית, בתקופת החשמונאים היתה סנהדרין כמועצה עליונה, אבל לא ברור כמה דיינים היו בה. היא כונתה "העם", ראו חשמונאים א יד כה. בתקופת הורדוס הוא ישב בעצמו בראש הסנהדרין והוציא להורג באמצעותה את אויביו. הוא צירף לה גם כמה מידידיו הלא-יהודים. יש גם אגדה קדומה על שבעים זקנים שכתבו את תרגום השבעים. |
אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
אין עושין סנהדריות לשבטים, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
אין עושין עיר הנדחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
- ואין עושין עיר הנדחת בספר, ולא שלוש. אבל עושין אחת או שתים:
(ו) סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלושה.
- ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד?
- שנאמר (במדבר יא טז): "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"
|
סנהדרין גדולה מייצגת את ההנהגה הלאומית כמו אצל משה, ויתכן שמייחסים לה אף נבואה או רוח הקודש, כמו לשבעים הזקנים. תפקידה העיקרי אינו שיפוטי, כי קשה לדון בפורום כל כך רחב. סנהדרין קטנה גם היא גוף מנהיגותי, כמו המרגלים שהיו ראשי העם. המדרש המורכב על מספר חברי הסנהדרין הקטנה חורג מהרגיל במשנה, שבדרך כלל אינה מנמקת את דבריה באמצעות פסוקים. קל יותר להסביר את המספר כ1/3 של 70. וראו תוספתא ז א, על המספר 23 כחלק חיוני מהסנהדרין הגדולה. המדרש מנוצל כאן כדי להדגיש את הרעיון שתפקיד בית הדין בענייני נפשות הוא להציל, ולא לקיים את הדין. וראו בפרק ד לקמן: כבר כאן ניתן לראות שההטיה לרעה צריכה להיות לפחות של 13 שופטים (מתוך 23), כדי לא לחזור על חטא דומה לשל המרגלים, ששפטו, לכאורה, משפט צדק על סמך מראה עיניהם. |
- ומשה על גביהן - הרי שבעים ואחד.
- רבי יהודה אומר: שבעים.
- ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה?
- שנאמר (במדבר לה) "ושפטו העדה... והצילו העדה",
- "עדה" שופטת ו"עדה" מצלת - הרי כאן עשרים.
- ומנין ל"עדה" שהיא עשרה?
- שנאמר (במדבר יד כז) "עד מתי לעדה הרעה הזאת" - יצאו יהושע וכלב.
- ומנין להביא עוד שלושה?
- ממשמע שנאמר (שמות כג ב) "לא תהיה אחרי רבים לרעות"
- שומע אני שאהיה עמהם לטובה, אם כן למה נאמר (שם) "אחרי רבים להטות"?
- לא כהטיתך לטובה הטיתך לרעה:
- הטיתך לטובה - על פי אחד, הטיתך לרעה - על פי שנים,
|
בסוף המשנה נראה שבית דין של 23 היה בכל עיר ראויה לשמה, והיה דן בדיני נפשות; אבל ראו מכילתא נזיקין ד לפס' יד, שדיני נפשות היו רק בלשכת הגזית. יתכן שמדובר בהלכה שאחרי החורבן. |
- ואין בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן עשרים ושלשה.
- וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין? - מאה ועשרים.
- רבי נחמיה אומר: מאתים ושלושים, כנגד שרי עשרות: