ביאור:משנה בבא קמא פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י מבנה
----
מבוא למסכת בבא קמא ומבנה המסכת
המסכת עוסקת באחריות של אדם לנזקים שנגרמים על ידו או על ידי רכושו. היא אינה עוסקת בגרימת מוות או ברצח אדם.
אחד הנושאים החוזרים במסכת הוא הקשר בין האדם לבין השור. שני אלו נחשבים כבעלי אחריות מסוימת לנזקיהם, והדמיון ניכר בפרקים ב, ג, ד, ה, ונרמז גם בפרק ו.
נושא נוסף במסכת הוא הדרך שבה היא מטפלת בדיני התורה שבכתב: הפירוט של ארבעת אבות הנזיקין מופיע כאן רק בפרקים ה-ו, ואילו פרקים א-ד מפתחים תורת נזיקין עצמאית של חז"ל, הנעזרת בדרשות על התורה שבכתב והעושה מאמץ ניכר לנטרל אותה, כגון צמצום של דיני מכירת השור שבספר שמות (ראו לקמן ג, ט). כך גם הדיון שבפרק ז בדין ארבעה וחמישה מביא את הדין הזה לצמצום משמעותי. העיקרון הראשי של תורת הנזיקין הזו הוא עיקרון האחריות המופיע בפרק זה במשנה ב, שהוא כשלעצמו מבוסס על מדרש על אותם ארבעה אבות נזיקין, תוך נסיון לרציונליזציה שלהם. כך משמשת הגישה של חז"ל כאמת מידה מרכזית לפירוש התורה שבכתב.
מבחינת סדר הדברים וכמות הדינים, ניכרת במסכת הדגשת המקרים של נזקים שנגרמים עקב רשלנות, ויחסית מוצנעים המקרים שבהם יש כוונה להזיק. ההדגשה הזו משקפת את ההעדפה השכיחה במשנה להתיחס בעיקר לאנשים נורמטיביים ולא לעבריינים המודעים לעבריינותם.
דיני הגזילות והחבלות שבסוף המסכת מצומצמים גם הם, וניכרת מגמה להקל על הפושעים שעשו מעשים כאלו, גם על חשבון הניזק.
לסיום, מבנה המסכת:
- פרק א' משמש מבוא לתורת הנזקים של חז"ל, המבוססת על עיקרון האחריות.
- פרקים ב'-ד' מפתחים את הגישות הללו, בדרך כיאסטית: פרק ב' מפרט את חמשת המועדים שנזכרו בסוף משנה ד' בפרק א'. פרק ג' מרחיב בנזקי האדם, שהוא המועד החמישי שם, ומשווה אותם לדיני השור. פרק ד' עוסק בדיני השור התם, שהופיע בתחילת המשנה הנ"ל, ומתאר את אחריותו החלקית של השור עצמו למעשיו.
- פרקים ה'-ו' מהווים מדרש על ארבעת אבות הנזיקים שהופיעו בפרק א' משנה א'. פרק ה' חוזר ומשווה את נזקי השור לנזקי האדם, הנקשרים לבור ולגרימת הפלה לאשה. פרק ו' עוסק בנזקי מבעה והבער, ובסופו משווים את שריפת הגדי לרצח אדם, תוך ציון ההבדלים בין השנים.
- פרק ז' עוסק בדין תשלומי ארבעה וחמישה, והוא מגשר בין דיני הנזקים שבתחילת המסכת לבין דיני הגזילות והחבלות שבסופה. התשלומים מוגבלים למדי למעשה, וחלים במקרים נדירים למדי.
- פרק ח' עוסק בדיני חבלות ובפיצוי עליהם.
- פרק ט' עוסק בדיני הגזלן, ומשווה אותו לאומן שקיבל עליו אחריות לרכוש שאינו שלו לצורך תיקון. בסוף הפרק נדונות דרכי הכפרה של הגזלן. נראה שעצם הגזילה אינה מעשה נורא כמו שמקובל היום לראותו, וההשוואה לדיני האחריות המקצועית ממחישה זאת.
- פרק י' עוסק בנושא הנראה בעיני בני ימינו כשערורייה: רשימת מקרים שבהם מותר לאדם להשאיר אצלו את רכוש הזולת, וגבולות האחריות שלו על נזקים שגרם לחבירו.
עקרונות חוקי הנזיקין[עריכה]
חטיבה I: מדרש על ארבעה אבות נזיקין[עריכה]
|
סדר אבות הנזיקין נתון לפי חריזה. אבות הנזיקין מופיעים בפרשיות שונות בתורה (שמות כא לג-לו, שמות כב ד-ה), אבל הצד השווה שבהם הוא העיקר, והוא הנדון במסכת זו. התשלומים נובעים מהאחריות, ולכן יש בהם צד של קנס בנוסף לפיצוי. בניגוד לחברת ביטוח המפצה בלי לקבל אחריות, או בעל שור תם, כפי שנראה להלן. לעניין 'דרכו לילך ולהזיק' השוו מכילתא נזיקין יא. מבחינה מדרשית מדובר במקרה נדיר של "בניין אב מארבעה כתובים", כלומר ארבעה פסוקים שונים המלמדים עיקרון אחד משותף. הפיצוי הוא ממיטב שדהו של המזיק (שמות כב ד), וראו גיטין ה, א. הלשון "מיטב הארץ" הוא מבראשית מז ו. |
(א) ארבעה אבות נזיקים: השור והבור, והמבעה וההבער.
- לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור.
- ולא זה וזה, שיש בהן רוח חיים - כהרי האש, שאין בו רוח חיים.
- ולא זה וזה, שדרכן לילך ולהזיק - כהרי הבור, שאין דרכו לילך ולהזיק.
הצד השוה שבהן - שדרכן להזיק, ושמירתן עליך.
- וכשהזיק - חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:
חטיבה II: הגדרת החובה על סמך עיקרון האחריות[עריכה]
|
חזרה על עיקרון האחריות: התשלום נובע מהתרשלות בחובת השמירה. התוספתא א, א מזהה את השורה הראשונה עם השור והבור. בכך היא נסוגה מההכללה שבמשנה א, וחוזרת למיון הנזקים לפי ארבעה אבות נזיקין. האחריות לשמירה אינה תלויה בגובה הנזק. גם התרשלות קטנה עלולה לחייב את המתרשל בנזק גדול. משנה זו מסכמת את האחריות של המזיק והמקרים שבהם הוא פטור מתשלום. לשונה מיוחדת בגוף ראשון, והשוו ב"ב ט, א, שם הדובר הוא אדמון - אחד מדייני ירושלים הקדומים. לעניין "רשות הניזק והמזיק": בשיטת רבי, (לקמן ה, ג:) אין חייבים על נזק בחצר המזיק גם כשיש רשות לניזק להיכנס. פירוש אחר, לפי שיטת חכמים שם: אם לניזק היתה רשות להיות במקום כמו למזיק - חייב המזיק לשלם. - וראו מכילתא נזיקין יד |
(ב) כל שחבתי בשמירתו - הכשרתי את נזקו.
- הכשרתי במקצת נזקו - חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו.
נכסים שאין בהם מעילה אין חייבים על היזק להקדש., נכסים של בני ברית אין חייבים על נזק לגויים., נכסים המיוחדים אין חייבים על נזק להפקר.,
ובכל מקום - חוץ מרשות המיוחדת למזיק אין חייבים על נזק ברשות (חצר) של המזיק. ורשות הניזק והמזיק.
וכשהזיק - חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:
חטיבה III: דרכי התשלום על נזק[עריכה]
(ג) שום כסף התשלום על הנזק הוא לפי שומת ערכו ולא בדרך של אחד תמורת אחד., ושוה כסף העדיפות היא לתשלום במזומן או מנדל"ן, ולא ממטלטלין, (אבל אם הניזק תפס מטלטלין שמים לו מהם).,
בפני בית דין אין תשלום בלי בית דין מוסמך., ועל פי עדים בני חורין בני ברית העדים צריכים להיות יהודים ולא עבדים..
|
משנה ג מנוסחת ככתב חידה וכרשימת תיוג של עקרונות העוסקים בדרכי התשלום על הנזק. התוספתא א, ב מפרשת את העקרונות, ומכאן שמשנתנו קודמת לה. |
והנשים בכלל הנזק דין הנשים כדין הגברים בעניין הנזקים, כמזיקות או כניזקות..
והניזק והמזיק בתשלומין במקרה של "תם" יש שיתוף בין הניזק למזיק – ראו להלן.:
חטיבה IV: חמישה תמים וחמישה מועדים[עריכה]
|
חמישה תמים - כלומר חמישה מעשים שהבהמה אינה צפויה לעשות. אם נגרם נזק באחת הדרכים הללו - אין אחריות על בעל הבהמה, כי אינו אמור לשמור אותה מהם, כלומר אין הכלל של "שמירתן עליך" מתקיים (ראו משנה א). אמנם צריך לפצות את הניזק, אבל התשלום אינו עונש. וראו מכילתא נזיקין יב, שלדעת ר' אליעזר נשיכת השור אינה במסגרת חמשת התמים אלא נלמדת בקל וחומר. חמשת המועדים (שיפורטו לקמן בפרק ב) הם מקרי נזק שונים המתרחשים באופן טבעי, ולכן צריך להישמר מהם תמיד, אפילו אם אין העדה בבית הדין. אמנם במקרא כתוב "והועד בבעליו", כלומר ההעדה חלה על הבעלים, אבל אפילו במקרה הדומה להעדה שבמקרא, של "שור המועד" - לשון המשנה קושרת את העדות לשור, ולא לבעליו. ואכן, הזאב וכו' הם מועדים למרות שאין להם בעלים. וראו תוספתא א, ג, שם נראה שחמשת המועדים הם הזאב והארי והדב והנמר והברדלס, ולהם מוסיפים את הנחש, שבאמת דינו שונה משלהם גם במשנתנו. בסך הכל לפנינו שתי רשימות של חמישה מועדים, וראו גם מכילתא נזיקין י, שם מופיעה רשימה שלישית: 'חמישה דברים בין שור תם למועד'. השוו סנהדרין א, ד, שם קובע ר' אליעזר שלבעלי החיים המנויים כאן אין צורך בבית דין, לא רק להעדה בהם אלא אפילו להריגתם, שכל הקודם להרגן זכה. כאן הוא מסתייג מכך לגבי בני תרבות. אבל גם ר' אליעזר מודה שאין נחש בן תרבות, שנאמר "ואיבה אשית בינך ובין האשה", (בראשית ג טו). בשור מועד הבעלים נענש, ובתם השור עצמו, ששינה מטבעו. |
(ד) חמישה תמין וחמישה מועדין:
- הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף לדחוף ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט.
- השן מועדת לאכול את הראוי לה בניגוד לנשיכה. הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה ולא בבעיטה.
- ושור המועד שהתברר שדרכו להזיק, ושור המזיק ברשות הניזק ברשות הניזק חייב אדם לשמור את שורו במיוחד, לפי דעת ר' טרפון לקמן ב, ה., והאדם.
הזאב והארי והדב והנמר והברדלס והנחש - הרי אלו מועדין.
- רבי אליעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות - אינן מועדין.
- והנחש - מועד לעולם.
מה בין תם למועד?
- אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו מינימום בין ערכו של המזיק וחצי הנזק שנגרם.,
- ומועד משלם נזק שלם מן העליה בלי תלות בערכו של המזיק: