לדלג לתוכן

משנה בבא קמא י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


בבא קמא פרק י', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נזיקיןמסכת בבא קמאפרק עשירי ("הגוזל ומאכיל")>>

פרקי מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם, פטורין מלשלם.

ואם היה דבר שיש בו אחריות, חייבין לשלם.

אין פורטין לא מתיבת המוכסין, ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהם צדקה.

אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק.

נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר, גזלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטים, אם נתיאשו הבעלים, הרי אלו שלו.

וכן נחיל של דבורים, אם נתיאשו הבעלים, הרי אלו שלו.

אמר רבי יוחנן בן ברוקה, נאמנת אשה או קטן לומר, מכאן יצא נחיל זה.

ומהלך בתוך שדה חברו להציל את נחילו.

ואם הזיק, משלם מה שהזיק.

אבל לא יקוץ את שוכו, על מנת ליתן את הדמים.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אף קוצץ ונותן את הדמים.

המכיר כליו וספריו ביד אחר, ויצא לו שם גניבה בעיר, ישבע לו לוקח כמה נתן, ויטול.

ואם לאו, לא כל הימנו, שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו.

זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו, אין לו אלא שכרו.

ואם אמר, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי, חייב ליתן לו.

שטף נהר חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים, הניח זה את שלו, והציל את של חבירו, אין לו אלא שכרו.

ואם אמר לו, אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי, חייב ליתן לו.

הגוזל שדה מחבירו, ונטלוה מסיקין, אם מכת מדינה היא, אומר לו הרי שלך לפניך, ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה אחרת.

שטפה נהר, אומר לו, הרי שלך לפניך.

הגוזל את חבירו, או שלווה הימנו, או שהפקיד לו בישוב, לא יחזיר לו במדבר.

על מנת לצאת במדבר, יחזיר לו במדבר.

האומר לחבירו: גזלתיך, הלויתני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך -- חייב לשלם.

אבל אם אמר לו, איני יודע אם גזלתיך, אם הלויתני, אם הפקדת אצלי, פטור מלשלם.

הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת או נגנב, חייב באחריותו.

לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, ומנו את הצאן ושלמה היא, פטור.

אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פירות עצים ופירות.

אבל לוקחין מן הנשים כלי [צמר ביהודה, וכלי] פשתן בגליל, ועגלים בשרון.

וכולן שאמרו להטמין, אסור.

ולוקחין ביצים ותרנגולים מכל מקום.

מוכין שהכובס מוציא, הרי אלו שלו.

ושהסורק מוציא, הרי אלו של בעל הבית.

הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו.

יתר מכן, הרי אלו של בעל הבית.

אם היה השחור על גבי הלבן, נוטל את הכל והן שלו.

החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלוש על שלוש, הרי אלו של בעל הבית.

מה שהחרש מוציא במעצד, הרי אלו שלו, ובכשיל, של בעל הבית.

ואם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית.

(א)

הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו, וְהִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם,

פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם.
וְאִם הָיָה דָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת,
חַיָּבִין לְשַׁלֵּם.
אֵין פּוֹרְטִין,
לֹא מִתֵּבַת הַמּוֹכְסִין,
וְלֹא מִכִּיס שֶׁל גַּבָּאִין,
וְאֵין נוֹטְלִין מֵהֶם צְדָקָה.
אֲבָל נוֹטֵל הוּא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ,
אוֹ מִן הַשּׁוּק:
(ב)

נָטְלוּ מוֹכְסִין אֶת חֲמוֹרוֹ וְנָתְנוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר,

גָּזְלוּ לִסְטִים אֶת כְּסוּתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ כְּסוּת אַחֶרֶת,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן.
הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַגַּיִס אוֹ מִן הַלִּסְטִים,
אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
וְכֵן נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים,
אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה:
נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר:
מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה.
וּמְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ לְהַצִּיל אֶת נְחִילוֹ;
וְאִם הִזִּיק,
מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק.
אֲבָל לֹא יָקֹץ אֶת שׂוֹכוֹ,
עַל מְנָת לִתֵּן אֶת הַדָּמִים.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
אַף קוֹצֵץ וְנוֹתֵן אֶת הַדָּמִים:
(ג)

הַמַּכִּיר כֵּלָיו וּסְפָרָיו בְּיַד אַחֵר,

וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר,
יִשָּׁבַע לוֹ לוֹקֵחַ כַּמָּה נָתַן, וְיִטֹּל.
וְאִם לָאו,
לֹא כֹּל הֵימֶנּוּ;
שֶׁאֲנִי אוֹמֵר:
מְכָרָן לְאַחֵר, וּלְקָחָן זֶה הֵימֶנּוּ:
(ד)

זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן,

וְזֶה בָּא בְּכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ,
נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ,
וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ,
וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ,
אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ.
וְאִם אָמַר:
אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ,
וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי,
חַיָּב לִתֵּן לוֹ.
שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ,
שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה, וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם,
הִנִּיחַ זֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ,
אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ.
וְאִם אָמַר לוֹ:
אֲנִי אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ, וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת שֶׁלִּי,
חַיָּב לִתֵּן לוֹ:
(ה)

הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וּנְטָלוּהָ מְסִיקִין,

אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא,
אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ;
וְאִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן,
חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת.
שְׁטָפָהּ נָהָר,
אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ:
(ו)

הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁלָּוָה הֵימֶנּוּ, אוֹ שֶׁהִפְקִיד לוֹ,

בַּיִּשּׁוּב,
לֹא יַחֲזִיר לוֹ בַּמִּדְבָּר;
עַל מְנָת לָצֵאת בַּמִּדְבָּר,
יַחֲזִיר לוֹ בַּמִּדְבָּר:
(ז)

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:

גְּזַלְתִּיךָ, הִלְוִיתַנִי, הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּי לָךְ אִם לֹא הֶחֱזַרְתִּי לָךְ,
חַיָּב לְשַׁלֵּם.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ:
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ, אִם הִלְוִיתַנִי, אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי,
פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:
(ח)

הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר,

וְהֶחֱזִירוֹ, וּמֵת אוֹ נִגְנַב,
חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.
לֹא יָדְעוּ בְּעָלִים לֹא בִּגְנֵבָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ,
וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וּשְׁלֵמָה הִיא,
פָּטוּר:
(ט)

אֵין לוֹקְחִין מִן הָרוֹעִים צֶמֶר וְחָלָב וּגְדָיִים,

וְלֹא מִשּׁוֹמְרֵי פֵּרוֹת, עֵצִים וּפֵרוֹת.
אֲבָל לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים כְּלֵי צֶמֶר בִּיהוּדָה,
וּכְלֵי פִּשְׁתָּן בַּגָּלִיל,
וַעֲגָלִים בַּשָּׁרוֹן.
וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ לְהַטְמִין, אָסוּר.
וְלוֹקְחִין בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִים מִכָּל מָקוֹם:
(י)

מוֹכִין שֶׁהַכּוֹבֵס מוֹצִיא,

הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ;
וְשֶׁהַסּוֹרֵק מוֹצִיא,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
הַכּוֹבֵס נוֹטֵל שְׁלשָׁה חוּטִין, וְהֵן שֶׁלּוֹ;
יָתֵר מִכֵּן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
אִם הָיָה הַשָּׁחוֹר עַל גַּבֵּי הַלָּבָן,
נוֹטֵל אֶת הַכֹּל וְהֵן שֶׁלּוֹ.
הַחַיָּט שֶׁשִּׁיֵּר מִן הַחוּט כְּדֵי לִתְפֹּר בּוֹ,
וּמַטְלִית שֶׁהִיא שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
מַה שֶּׁהֶחָרָשׁ מוֹצִיא בַּמַּעֲצָד,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ;
וּבַכַּשִּׁיל,
שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
וְאִם הָיָה עוֹשֶׂה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת,
אַף הַנְּסֹרֶת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת:


נוסח הרמב"ם

(א) הגוזל - ומאכיל את בניו,

והמניח לפניהם - פטורין מלשלם.
אם היה דבר שיש לו אחריות - חייבין לשלם.
אין פורטין -
לא מתיבת מוכסין, ולא מכיס של גבאין,
ואין נוטלין מהן - צדקה,
אבל נוטל הוא - מתוך ביתו, או מן השוק.

(ב) נטלו המוכסין את חמורו - ונתנו לו חמור אחר,

ליסטין את כסותו - ונתנו לו כסות אחרת,
הרי אלו שלו - מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
המציל מיד הגייס,
מיד הנהר, ומיד הליסטין,
אם נתיאשו הבעלים - הרי אלו שלו.
וכן נחיל של דבורים -
אם נתיאשו הבעלים - הרי אלו שלו.
אמר רבי יוחנן בן ברוקה:
נאמנת אשה, וכן קטן, לומר: מכאן יצא נחיל זה.
ומהלך בתוך שדהו - ונוטל את נחילו.
ואם הזיק - משלם מה שהזיק.
אבל לא יקוץ את הסוכה - על מנת ליתן דמים.
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
קוצץ - ונותן דמים.

(ג) המכיר את כליו, ואת ספריו - ביד אחר,

אם יצא לו שם גניבה בעיר -
ישבע כמה הוציא - ויטול.
ואם לאו - לא הכל ממנו,
שאני אומר, מכרן לאחר - ולקחן זה ממנו.

(ד) זה בא בחביתו של יין - וזה בא בכדו של דבש,

נסדקה כדו של דבש,
ושפך זה את יינו,
והציל את הדבש - לתוכה,
אין לו - אלא שכרו.
אמר לו: אציל את שלך - ואתה נותן לי דמי שלי,
חייב ליתן לו.
שטף הנהר חמורו - וחמור חברו,
שלו יפה מנה - ושל חברו יפה מאתים,
הניח את שלו - והציל את של חברו,
אין לו - אלא שכרו.
אם אמר לו: אציל את שלך - ואתה נותן לי דמי שלי,
חייב ליתן לו.

(ה) הגוזל שדה מחברו - ונטלוה מציקין,

אם מכת מדינה היא - אומר לו, הרי שלך לפניך.
ואם מחמת הגזלן - חייב להעמיד לו שדה.
שטפה נהר - אומר לו ,הרי שלך לפניך.

(ו) הגוזל את חברו,

או שלווה הימנו, או שהפקיד אצלו,
בישוב - לא יחזיר לו במדבר.
על מנת לצאת למדבר - יחזיר לו במדבר.

(ז) האומר לחברו:

גזלתיך, והלוותני, הפקדת אצלי,
ואיני יודע, אם החזרתי לך - אם לא החזרתי,
חייב לשלם.
אבל, איני יודע אם גזלתיך, אם הלוותני,
אם הפקדת אצלי - אם לא הפקדת,
פטור מלשלם.

(ח) הגונב טלה מן העדר - והחזירו,

מת או נגנב - חייב באחריותו.
ואם לא ידעו הבעלים בגניבתו, ובחזירתו,
ומנו את הצאן והיא שלמה - פטור מלשלם.

(ט) אין לוקחין,

מן הרועים - צמר, וחלב, וגדיים,
ולא משומרי פירות - עצים, ופירות.
אבל לוקחין - מן הנשים,
כלי פשתן - בגליל,
ועגלים - בשרון.
וכולן, שאמרו: הטמן - אסור.
ולוקחין ביצים, ותרנגולין - מכל מקום.

(י) מוכים -

שהכובס מוציא - הרי אלו שלו,
שהסורק מוציא - הרי של בעל הבית.
הכובס -
נוטל שלשה חוטין - והן שלו,
יתר מכן - של בעל הבית.
ואם היה שחור - על גבי לבן,
נוטל את הכל - והן שלו.
החייט -
ששייר מן החוט - כדי לתפור בו,
ומטלית - שהיא שלש על שלש,
חייב להחזיר לבעלים.
מה שהחרש מוציא,
במעצד - הרי הוא שלו,
בכשיל - הרי של בעל הבית.
אם היה עושה - אצל בעל הבית,
אף הנסורת - של בעל הבית.