משנה בבא קמא י י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק י · משנה י | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מוכין שהכובס מוציא, הרי אלו שלו.

ושהסורק מוציא, הרי אלו של בעל הבית.

הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו.

יתר מכן, הרי אלו של בעל הביתלא.

אם היה השחור על גבי הלבן, נוטל את הכל והן שלו.

החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלוש על שלוש, הרי אלו של בעל הבית.

מה שהחרש מוציא במעצד, הרי אלו שלו, ובכשיל, של בעל הבית.

ואם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית.

נוסח הרמב"ם

מוכים שהכובס מוציא הרי אלו שלו שהסורק מוציא הרי של בעל הבית הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו יתר מכן של בעל הבית ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והן שלו החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו ומטלית שהיא שלש על שלש חייב להחזיר לבעלים מה שהחרש מוציא במעצד הרי הוא שלו בכשיל הרי של בעל הבית אם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית.

פירוש הרמב"ם

מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו כו': כבר התבאר בשבת כי המוכין הם חתיכות צמר קטנים שממלאים בהם הכסתות והכרים וכיוצא בהם. וכובס הוא שמלבן את הצמר. וסורק הוא הסורקו והמנפצו. וכדי לתפור הוא כמו אורך מחט. ומעצד כלי הנגר שמחליק בו או כיוצא בו. וכשיל הוא כלי הנגר שמתקן בו העץ. ונסורת הוא (העץ) שחיקת העצים כשנוסרין העצים לעשות מהן לוחות:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת בבא קמא


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מוכין שהכובס מוציא - מלבן הצמר מוציא מן הצמר דבר מועט ע"י שטיפה:

הרי אלו שלו - שאין הבעל [בית] מקפיד. ואם הקפיד לא הוי קפידא:

ושהסורק מוציא - הסורק את הצמר והמנפצו ל, מה שמוציא הוי דבר חשוב ורגילים להקפיד:

הכובס נוטל שלשה חוטים - דרך בגדי צמר להניח בסוף אריגתן ג' חוטין ממין אחר. והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומיפהו. ואם חוטין שחורין הם ארוגים בבגד לבן, רשאי הכובס ליטול הכל, לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:

החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו - שהוא כמלוא אורך המחט לב:

ומטלית שהיא שלש על שלש - גרסינן. חייט שהשוה את תפירתו וקוצע ממנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות, חייב להחזיר לבעל הבגד:

מעצד - כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח. ושפאין שהוא מוציא דקין הן:

כשיל - קרדום. ומפיל שפאין גסין:

אצל בעל הבית - כשכיר יום לג:

אף הנסורת - דק דק היוצא מתחת המקדח שהם דקים מאד. של בעל הבית:

פירוש תוספות יום טוב

ושהסורק מוציא. לשון הר"ב הסורק את הצמר. והמנפצו. וכן לשון הרמב"ם. ולשון הר"ב במשנה ב' פרק ז' דשבת המנפצו חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק. והרמב"ם כתב שם. מנפצו בשבט. כמו חובטו. ע"כ. ולשון רש"י בכאן שהסורק מוציא ע"י הקוצים שקורים קרדונ"שא). סורק פילונ"ש ב) על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק ע"כ. ולפי סדר השנוי במשנה ב' פ"ז דשבת. וכן בפי"ג מ"ד היינו קודם טוויה. ולפי סדר השנוי כאן הוא לאחר שנעשה בגד. וכן הם דברי רש"י בגמרא אדתניא ולא יטול [בו] יותר משלשה [חוטין] כתב וז"ל דרך הסרקים לתת לולאות של טווי במחט לארכו של בגד [ומותחו בהן]כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכו'. עד כאן. ומדבריו למדנו כפירוש הר"ב דשבת. שהסורק עביד תרתי שחובט במקל או שבט גם סורק במסרק. אלא דהא דשבת בצמר קודם טוויה כדי להחליקו בשבט ולסרקו להסיר הנימין הבלתי ראויים למלאכה. והכא חובטו לישרו. וסורקו להעלות נימיו ולהיות אריגת חוטין בלתי נראין:

יתר מכן הרי אלו של בעה"ב. לשון הטור סימן שנ"ח כולן לבעל הבית. וטעמא דבקפידא תליא מלתא. וכי הוי מידי דלא חזי ליה לא קפיד אבל במידי דחזי ליה קפיד. ויתר מכן חזי ליה וקפיד אכולה דהא הכל חזי ליה. כדרשכחן בדין האונאה [בפירש הר"ב] משנה ג' פרק ד' דבבא מציעא. וכן במשנה ב' פרק ז' דבבא בתרא. מדה בחבל וכו':

כדי לתפור בו. לשון הר"ב שהוא כמלא אורך המחט. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. ותימה דלא חזי לתפור בו כלל שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא מחט מצומצמת אין יכול לתחבו בבגד. ובגמרא מסקינן כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. דהיינו אורך מלא שני מחטין:

במעצד. פירש הר"ב כלי שמחליק בו וכו'. עיין מה שכתבתי בריש פי"ב דשבת:

אצל בעל הבית. לשון הר"ב כשכיר יום. אורחא דמלתא נקט דדרך שכיר יום לעשות אצל בעל הבית. ודרך קבלנות לעשות בביתם. והוא הדין נמי איפכא דקבלן עושה אצל בעה"ב. ושכיר יום בביתו דהוי דינא איפכא. דכולה מלתא תליא במקום המלאכה אם היא אצל בעה"ב קפיד בעה"ב על הכל. לפי שכיון שהיציאות הם אצלו קפיד עליהם מה שאין כן כשאינם אצלו לא קפיד עלייהו דלא טרח בהו לאייתוניה גביה. וזהו שדקדק הר"ב לכתוב כשכיר יום בכ"ף הדמיון ושינה מלשון רש"י שכתב שכיר יום. ומ"מ נראה שגם לדברי רש"י דינא הכי. כמו שכתבתי לדברי הר"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ל) (על הברטנורא) שהסורק מוציא ע"י הקוצים. רש"י. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) יתר כו'. כולן לבעה"ב וטעמא דבקפידא תליא מלתא. וכי הוי מידי דלא חזי ליה לא קפיד אבל במידי דחזי ליה קפיד. ויתר מכאן חזי ליה וקפיד אכולה דהא הכל חזי ליה כדאשכחן בדין האונאה. טור:

(לב) (על הברטנורא) בגמרא מסקינן כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט דהיינו אורך מלא ב' מחטין:

(לג) (על הברטנורא) אורחא דמלתא נקט כו'. והוא הדין נמי איפכא שקבלן עשה אצל בעל הבית ושכיר יום בביתו דהוי דינא איפכא. דכולה מלתא תליא במקום המלאכה אם הוא אצל בעל הבית קפיד בעל הבית על הכל. לפי שכיון שהיציאות הם אצלו קפיד עליהם. מה שאין כן כשאינם אצלו לא קפיד עלייהו דלא טרח בהו לאייתוניה גביה. וזה שדקדק הר"ב לכתוב כשכיר יום בכ"ף הדמיון:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מוכין שהכובס וכו':    קשר זו המשנה עם שלמעלה ממנה מבואר דכיון דקתני מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו וכו' מוכח שפיר דלוקחין ממנו אותן המוכין וכן מכל אחד מן הנזכרים במה מה שהוא שלו לוקחין וכדתני בברייתא בגמרא בהדיא:

ושהסורק מוציא:    מצאתי שכתב בספר מאירת עינים שם סי' שי"א וז"ל ושהסורק מוציא בא"ח סי ש"א מצאתי פירושו בפרישה והוא שדרך סורקים שלאחר שנעשה הבגד היינו לאחר האריגה הוא לוקח הבגד ומותחו ע"ג יתדות וסורקו בקוצים כדי שלא יהו נראין חוטי האריגה אלא יכסה אותו הצמר היוצאין מחוטי האריגה והוא נוי של בגדו וע"י אותה סריקה נשמט ונשאר ג"כ צמר הרבה בקוצים וכיון שהן הרבה יש קפידא בזה והן של בעל הבית ע"כ:

הכובס נוטל שלשה חוטין:    דרך אורגי בגדי צמר וכו' כך צ"ל בפי' רעז"ל:

החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו:    ירושלמי כמלא משיכת מחט וזה הלשון נקט הרמב"ם ז"ל שם ביד:

ומטלית שהיא שלש על שלש:    חייב להחזיר לבעלים. כך היא הגרסא בירושלמי וברב אלפס ובהרא"ש ז"ל וכן ג"כ שם ביד וא"כ הוא צ"ע מ"ש דהכא קתני חייב להחזיר לבעלים מכל בבות דמתני' ואפשר דהכא כיון דקתני ברישא ששייר משמע שאם היה רוצה היה יכול שלא לשייר שום דבר אלא שכיון לכתחלה לשייר כדי ליטלו לעצמו ולזה קתני הכא חייב להחזירו לבעלים ודיקא נמי דקתני ששייר לו ולא קתני שנשתייר כך נלע"ד. ובגמ' בברייתא קתני החייט ששייר מן החוט פחות מכדי לתפור בו ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעל הבית אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו ע"כ. ומדפירש רש"י ז"ל התם בברייתא דגרסי' ומטלית שהיא ג' על ג' או חייט וכו' עד הרי אלו של בעל הבית עיקר כונתו היא דלא גרסי' במתני' מלת פחותה אע"ג דניגרוס נמי משלשה על שלשה לשון זכר דהיינו טפחים דא"כ משמע דפליגא מתני' אברייתא וכך נלע"ד. וכבר יתכן לומר שנשמר דלא ניגרוס מטלית בלי ויו דמשמע ששייר מן החוט כדי לתפור בו מטלית קטנה שהיא שלש על שלש חדא דהא בגמ' מפר' וכמה כדי לתפור בו וכו' ועוד דמה שייך תפירה במטלית קטנה לבדה. שוב מצאתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל ששייר מן החוט כדי לתפור בו מטלית שהיא שלש על שלש חייב להחזיר לבעלים כן מצאתי בכל הספרים וכן היה נראה נכון דאי גרסי' ומטלית בוי"ו א"כ לא הזכיר בשיעור החוט כדי לתפור בו כמה תפירות וזה אינו דרך התלמוד אך בגמ' אינו כן עכ"ל ז"ל:

מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו:    בגמ' רמינן והא תניא במעצד הרי אלו של בעל הבית ותירץ רבא באתרא דתנא דידן איכא תרתי חציני לרבתי קרי לה כשיל ולזוטרתי קרי לה מעצד באתרא דתנא ברא חד הוא דאיכא וקרי ליה מעצד:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת בבא קמא. בעזרת שוכן רומה. ובעזרת האל הבורא. הטובה. נתחיל מסכת בבא מציעא.

תפארת ישראל

יכין

מוכין:    [וואלפלאקקען]:

שהכובס מוציא:    כשמכבסין בגד צמר [בוואלקמיהלע]. מתדלדל ממנו מוכין [ונ"ל דמה"ט נקרא ג"כ קצרא, מדמתקצר ונקמט הבגד בכביסה בהרחיים]:

הרי אלו שלו:    דמעט הוא, ומחל:

ושהסורק מוציא:    כשסורקין הצמר, או כשסורקין הבגד צמר אצל [הטוכשעהרער]:

הרי אלו של בעל הבית:    דלא מחל, מדמרובה הוא:

הכובס נוטל שלשה חוטין:    שהן בהזאהלבאנד מצבע אחר בשפת הבגד. מותר ליטלן כשמכבס הבגד וישנם עדיין בהבגד. ונ"ל דמיירי בבגד שאינו תפור רק שהוא כמו טלית להתעטף בו, דכך נוהגין כדי ליפות הבגד:

החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו:    והוא כאורך המחט. ונ"ל דבזמנינו שרבו הבעלי מלאכות וכל חוט קטן כזה ישליכוהו לא חשיבא ואין צריך להחזיר. ועיין סמ"ע בח"מ [פ"ח סק"ב בכיוצא בזה לענין פרוטה בקדושי אשה]:

ומטלית שהיא שלש על שלש:    אצבעות:

מה שהחרש מוציא במעצד:    [האבעל]:

ובכשיל:    [אקסט]:

של בעל הבית:    דשפאין גדולים הן:

ואם היה עושה אצל בעל הבית:    כשכיר יום, אפילו הוא קבלן:

אף הנסרות:    [זעגעשפענע]:

סליק מסכת בבא קמא

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי קיט א  רמב"ם הלכות גניבה ו ו  שולחן ערוך חושן משפט שנח ו