משנה בבא מציעא א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק א · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה י ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקויג.

זה אומר כולה שלי יד וזה אומר חציה שלי, האומר כולה שלי, ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקיםטו, והאומר חציה שלי, ישבע שאין לו בה פחות מרביע.

זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע.

נוסח הרמב"ם

שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי זה יישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו זה אומר כלה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כלה שלי יישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי יישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע.

פירוש הרמב"ם

שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר כו': זה הדין הוא כשאוחז כל אחד משניהם בחוטי שפת הטלית אבל אם תפס כל אחד מהם לעצמו בחלק ממנו יש לכל אחד משניהם מה שתפס והחזיק בו והנשאר מן הטלית יחלקו אותו בשוה אחר שישבעו שניהם כמו שנזכר ומה שאמר זה אומר כולה שלי הוא מדבר כשמכר המוכר הטלית לאחד משני בני אדם שהיו מצויין לפניו בדמים ידועים וכל אחד משניהם נתן לו אותן הדמים ולקח מן האחד ברצונו ומן השני אנוס וקבל אותו ממנו על דעת שיחזיר לו ונסתפק למוכר שאינו יודע לאיזה מהם מכר וכל אחד מן הלוקחין טוען מכר לי ברצונו ישבעו שניהם כמו שאמרו בתקנת החכמים כדי שלא יהא כל אחד תופס בטליתו של חבירו ויחלקו הטלית והדמים שנתן האחד מהם שיחזיר להם המוכר ואילו ידע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי יהא נאמן בעדותו ואע"פ שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד משניהם אני לקחתיה ותהיה עדותו כדין עד אחד דעלמא ואז תהיה השבועה דאורייתא מפני העד לא בתקנת חכמים כמו שאמרנו ולא יזכה בטלית האחד יותר מחבירו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אחד ומעיקרנו כי הנשבע הנוטל שום דבר בשבועתו לא ישבע על יותר ממה שראוי ליטול באותה שבועה ולפיכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה ולא ישבע שהיא כולה שלו מאחר שאינו נוטל אלא חציה ועל אלו הדינים כולם תקיש ותדין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שנים אוחזין בטלית — בגמרא מוקי למתניתין כגון שאחד מהם תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה, והאחד תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה. אבל אם הם אדוקים בבגד עצמו, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה ובשבועה:

זה אומר כולה שלי — אני קניתיה, ולי מכרה המוכר ולא לך; והמוכר מכר לאחד מהם, ולקח המעות משניהם: מאחד מדעתו, ומאחד בעל כרחו, ואינו יודע מהי מדעתו ומהי בעל כרחו. דאילו ידע והיה אומר: לזה מכרתי, היה כאן עד אחד, והיה שכנגדו חייב שבועה דאורייתא להכחיש העד; עכשיו שאינו יודע, שניהם נשבעים שבועה זו האמורה במתניתין. ובדין הוא שיהיו חולקים בלא שבועה, אלא שתקנו חכמים שלא יטול שום אחד מהם אלא בשבועה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר "שלי היא". ואיצטריך תנא לאשמועינן ב"זה אומר אני מצאתיה", דהיינו במציאה, וב"זה אומר כולה שלי", דהיינו מקח וממכר. אי תנא מציאה, הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורה התירא לאחוז בה שלא כדין, דאמר: חבראי לאו מידי חסר בה, איזיל ואתפוס ואפלוג בהדיה. אבל מקח וממכר, דאי לא הוה צריך לה לא הוה מהדר אבתרה למזבנה, וזה שבא לחלוק עמו וליתן חצי דמיה – שלא כדין מחסרו, וליכא למימר דמורי התירא, אימא לא רמו רבנן שבועה עליה. ואי אשמועינן במקח וממכר, הוה אמינא: מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי התירא ואמר: חבראי דמי קא יהיב, ואנא דמי קא יהיבנא, השתא דצריכה לדידי – אשקליה אנא, וחבראי לטרח וליזיל ולזבין אחריתי; אבל מציאה דליכא למימר הכי, אימא לא? צריכא:

ישבע שאין לו בה פחות מחציה — ואינו נשבע שכולה שלו כדקא טעין מעיקרא, דהא לא יהבי ליה כולה; ואי משתבע שחציה שלו, כדקא יהבי ליה, הוה מרע ליה לדבוריה קמא דאמר "כולה שלי". הילכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה, דמשמע הכי: כולה שלי כדקא אמינא מעיקרא; ולדבריכם, שאין אתם מאמינים לי בכולה, שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה:

פירוש תוספות יום טוב

בבא מציעא ממסכתא נזיקין. וענינה לדבר על הטענות והפקדונות והשכירות ודין השואל והשכיר וכל מה שהוא ראוי לחבר לזה הענין כמו שעשה הכתיב שאחר דיני שור ובור והבער. וכי ינצו אנשים. דבר על ארבעה שומרים. הרמב"ם. וכתבו התוספות איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסרות. נגר. ובעה"ב. דקתני במעצר הרי אלו שלו. ובכשיל הרי אלו של בעה"ב. תנא הכא נמי דיני חלוקה:

שנים אוחזין בטלית:    כתב הר"ב בגמרא (דף ז.) מוקי למתניתין כגון שהאחד מהם תופס וכו'. אבל אם הם אדוקים וכו' זה נוטל וכו' והשאר חולקים בשוה ובשבועה. וכן לשון הרמב"ם. ומסיים בחבורו פרק ט' מהלכות טוען ( פ"ט מהל' טוען) ויש לכל א' לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל. ע"כ. ונראה לי דטעמו שעל מה שיש בידו ממש לא שייכא תקנה שלא יהא כל אחד תוקף וכו'. דאי אמרת דתקנה זו נתקנה גם כן על מה שיש בידו ממש. א"כ בכל טוען על מה שיש לו ביד חבירו שהוא שלו תהיה בכלל התקנה ולא מצאנוהו במשנה עד דרי בתראי כמפורש בריש פרק ו' דשבועות:

זה אומר כולה שלי:    לשון הר"ב אני קניתיה וכו'. בגמרא במקח וממכר ופירש רש"י דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר. אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה - לא יחלוקו, דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו.

והתוספות כתבו בד"ה אי תנא וכו' דבכי האי גוונא נמי יחלוקו בשבועה. ולא אמרו יהא מונח אלא בשנים שהפקידו וכו' כדתנן במשנה ד' פרק ג' כיון שידוע לנפקד שהוא ודאי של א' מהם אפילו קודם שבאו לפני ב"ד לחלוק עליו. ע"כ.

ומה שכתב הר"ב והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם -- דאי מחד אינו נאמן לומר שמכר לאחר. ויש שיטות רבות ודעות חלוקות בנאמנות המוכר ואין להאריך.

ומה שכתב הר"ב שהוא עד אחד וכו' שאינו נוגע בעדות כלל. דאף על גב דקבל דמים אינו עומד אלא במי שפרע כדתנן במשנה ב' פ"ד וכן פירשה רש"י בפרק בתרא דקדושין דף ע"ג [ד"ה בזמן שמקחו בידו] להא דמוכר שקבל דמים דיש עליו מי שפרע. עיין שם. ולפיכך ז"ש בהגהת אשר"י דפרקין דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוי עד. כיון יכול שכנגדו להשביעו ולומר לו תן לי מקחי שקניתי ממך. ועד שצריך שבועה לא חשיב עד, ע"כ -- לא היה מן הצורך להגיה, דהכא לא מיירי אלא שנתנו הדמים ומי שפרע לא דמי לשבועה. דטעמא דעד שצריך שבועה אינו עד, פירשו התוספות בקדושין פ"ב דף מ"ג משום דרחמנא אמר (דברים י"ט) על פי שנים עדים יקום דבר, דמשמע הנאמנים בדבורם בלבד, אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם. ע"כ. ומי שפרע ליכא אלא דאנן לייטינן.

ומה שכתב הר"ב והיה שכנגדו חייב שבועה (זו) דאורייתא, וכן לשון הרמב"ם. וכתב המגיד פרק עשרים מהלכות מכירה דכן פוטר משבועה לאותו המסייעו. והכסף משנה כתב שאין שום גילוי בדבריו שיסבור כן. ע"כ. ומכל מקום מסקנת הפוסקים כך הוא שיפטור.

ומה שכתב הר"ב ובדין הוא שיהו חולקין בלא שבועה. מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד. גמרא דף ה' דהיכא דליכא חזקה לשום אחד ותפוסים בו יש להחזיק שניהם בשוה.

ומה שכתב הר"ב אלא שתקנו וכו' כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף [אוחז. רש"י ד' ג'] וכו' ומסקינן דאע"ג דחשיד אממונא, לא חשיד אשבועתא. וכתבו התוספות דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה כדאמרן בשבועות [דף ל"ט] וביומא [דף פ"ו] שהעולם נזדעזע על לא תשא, ע"כ.

ומ"ש הר"ב ואיצטריך וכו' אבל מקח וכו' דליכא למימר הכי שאם יודע שחבירו קנאה ליה לא הוי תפוס ומדתפס בה סבור שלו הוא ונתרצה המוכר. דהא נקט זוזי מתרוייהו אימא לא רמו רבנן שבועה עליה דמשום שבועה לא יפרוש שהרי סבור הוא לומר אמת. קמשמע לן דאפילו הכי ישבע. תוספות.

ומ"ש הר"ב אבל מציאה דליכא למימר הכי -- חבירי ילך וימצא אחרת. רש"י:

זה ישבע וכו' וזה ישבע:    אפילו לבן ננס דמשנה ה' פ"ז דשבועות דאמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. התם איכא ודאי שבועת שוא [דחד ודאי משתבע לשקרא], הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא, אימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה גמרא:

ישבע שאין לו בה פחות מחציה:    כתב הר"ב ואינו נשבע שכולה שלו וכו' דהא לא יהבי ליה. לרבנן דבן ננס איצטריך, דלא חיישינן לשבועת שוא. תוספות [דף ה' ע"ב].

ומ"ש הר"ב הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה דמשמע הכי וכו' וכלומר דלשון השבועה אינה אלא שאין לו בה פחות מחציה כלישנא דמתניתין. ומסייע ליה לב"י שכתב שמפני כן לא כתבו הרי"ף והרמב"ם אלא לשון המשנה ולא הצריכוהו שישבע בפי' בלשון שבועה שיש לו בה ואין לו וכו', שסוברים דאין צריך שיאמר כן בפירוש דלשון הנזכר במשנה כאילו אומר כן הוא. ע"כ. ודלא כרנב"ר שכתב נ"י בשמו שהניח הרי"ף והרמב"ם בתימה:

ויחלוקו:    ולא אמרינן יהא מונח כדאמרינן בשנים שהפקידו במשנה ד' פ"ג דהשאר יהא מונח. והכא כולה טלית כשאר דהתם הוא. דשאני התם דודאי שאר דחד מנייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח. הכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא - אמרי רבנן פלגי בשבועה. ואפילו תימא ר' יוסי דאמר הכל יהא מונח. התם ודאי איכא רמאי, הכא מי יימר דאיכא רמאי, אימא בהדי הדדי אגבהוה, וכל חד סובר שהוא הגביה קודם. [גמרא]:

ויחלוקו:    לדמי אי הוה פסידא בחלוקת הטלית עצמה. דומיא דרוכב על הבהמה דלקמן דתנן נמי יחלוקו, ובשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה. גמרא דף ח':

זה אומר כולה שלי וכו':    גמרא הא תו למה לי? קא סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי, ליהוי כמשיב אבדה וליפטר [משבועה כדתנן במ"ג פ"ה דגטין], [קמ"ל] דהאי אערומי קא מערים, סבר אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי, אימא הכי דאיהוי כמשיב אבדה ואיפטר:

ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים:    וא"ת על החצי שמודה חבירו למה צריך לישבע. וי"ל שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע בלבד, שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה לו חבירו. ואע"פ שכל הנשבע בב"ד על דעת ב"ד הוא נשבע -- מ"מ יש לדיין להחמיר שיפרש הנשבע בשבועתו כל צד רמאות שיכול לחשוב בלבו ומכאן הוא דשמעת הכי. נ"י:

וזה נוטל רביע:    כתבו התוספות וא"ת יהא נאמן דחצי שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי, כדאמרינן האי מגו גופיה לפטרו משבועה אי לאו משום דאיערומי קא מערים [כמ"ש בדבור זה אומר וכו'] ומפרש ריב"ם דמגו להוציא לא אמרינן דבחציו השני מוחזק זה כמו זה. ע"כ.

ונ"י כתב משום דלא אמרינן מגו אלא בטענות שקולות. אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה שלי שאינו מעיז פניו בחבירו כל כך מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי. ועוד שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר, אבל מדבר לדבר לא. ואפילו כשהיו אותן שני דברים שקולים, לפי שאפשר שבדבר אחד הוא מעיז, ובדבר אחר אע"פ שהוא שקול אינו יכול להעיז. ועוד שאילו היה נוטל חציו, יותר היה נוח לו לומר חציו ושיטול כל תביעתו מלומר כולה ושלא יטול אלא חציו. ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו [אף באומר חצי שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו]. והיינו דאמרינן בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טעון בלבד. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) שנים אוחזין בטלית. בגמרא מוקי למתניתין כגון שאחד מהם תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה, והאחד תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה. אבל אם הם אדוקים בבגד עצמו, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה, ובשבועה:זה אומר כולה שלי. אני קניתיה

(ב) (על הברטנורא) ולי מכרה המוכר ולא לך. והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם

(ג) (על הברטנורא), מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו, ואינו יודע מהי מדעתו ומהי בעל כרחיה. דאילו ידע והיה אומר לזה מכרתי, היה כאן עד אחד

(ד) (על הברטנורא), והיה שכנגדו חייב שבועה דאורייתא

(ה) (על הברטנורא) להכחיש העד. עכשיו שאינו יודע, שניהם נשבעים שבועה זו האמורה במתניתין. ובדין הוא שיהיו חולקים בלא שבועה

(ו) (על הברטנורא), אלא שתקנו חכמים שלא יטול שום אחד מהם אלא בשבועה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא

(ז) (על הברטנורא). ואיצטריך תנא לאשמועינן בזה אומר אני מצאתיה דהיינו במציאה, ובזה אומר כולה שלי דהיינו מקח וממכר. אי תנא מציאה, הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורה התירא לאחוז בה שלא כדין, דאמר חבראי לאו מידי חסר בה איזיל ואתפוס ואפלוג בהדיה, אבל מקח וממכר דאי לא הוה צריך לה לא הוה מהדר אבתרה למזבנה, וזה שבא לחלוק עמו וליתן חצי דמיה שלא כדין מחסרו וליכא למימר דמורי התירא

(ח) (על הברטנורא), אימא לא רמו רבנן שבועה עליה. ואי אשמועינן במקח וממכר, הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי התירא ואמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא, השתא דצריכה לדידי אשקליה אנא, וחבראי לטרח וליויל ולובין אחריתי, אבל מציאה דליכא למימר הכי

(ט) (על הברטנורא), אימא לא. צריכא:ישבע שאין לו בה פחות מחציה. ואינו נשבע שכולה שלו כדקא טעין מעיקרא, דהא לא יהבי ליה כולה

(יא) (על הברטנורא). ואי משתבע שחציה שלו כדקא יהבי ליה, הוה מרע ליה לדבוריה קמא דאמר כולה שלי. הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה, דמשמע הכי

(יב) (על הברטנורא), כולה שלי כדקא אמינא מעיקרא, ולדבריכם שאין לישבע. וי"ל שאלו לא היה נשבע אלא על הרביע בלבד. שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה לו חבירו כו'. נ"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שנים אוחזין וכו':    פ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע) ובירושלמי ר"פ שני דכתובות. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל כן הוא אוחזין בטלית ולא האוחזין וצ"ע בדרך הרמזים של סתרי תורה ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שנים אוחזין בטלית איידי דאיירי מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית דקתני במעצד הרי אלו שלו ובכשיל של בעל הבית תנא הכא נמי דיני חלוקה ואע"ג דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ואיכא מ"ד כולה נזיקין לאו חדא מסכת היא ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם לפי שרבי לא היה לומר כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים ושמא שנה בבא מציעא תחלה אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות מכדי תנא ממכות קסליק וכו' וכן בסוטה עכ"ל ז"ל. וכתוב בספר שארית יוסף בכלל כ"ד בנתיב א' בשם הר"ן ז"ל לשיטת מציעא דהקשה הר"ן ז"ל וא"ת פרק אלו מציאות היה לו לשנות ראשונה ללמד שיש מציאה ושהיא של מוצאה אבל עכשיו שעדיין לא למדנו שיזכה בשום מציאה היאך הוא שונה מחלוקתם של מוצאי מציאות וי"ל אין הכי נמי אלא משום דתנא מקמא קסליק ותנן בפ' הגוזל בתרא ישבע כמה הוציא ויטול תנא נמי הכא שאף הן נשבעין ונוטלין ע"כ ולפי זה נוכל לומר שגם התוספות לזה כוונו במה שאמרו איידי דקתני וכו' עכ"ל ז"ל. ופי' רש"י ז"ל שנים אוחזין דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המע"ה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן ליטול בשבועה ע"כ:

זה ישבע שאין לו בה וכו':    וא"ת אמאי לא אמרינן כל דאלים גבר כדאמרינן בפ' חזקת הבתים גבי דינא דההוא ארבא וי"ל דהתם אינם מוחזקים לא זה ולא זה ומש"ה אמרי' כל דאלים גבר אבל הכא דמוחזקים הם זה וזה לא אמרינן כל דאלים גבר והכא נמי אי מונח אארעא הוי דין כל דאלים גבר:

ויחלוקו:    ואין בחלוקתה לשנים הפסד דחזיא לקטנים. ומתני' מיתוקמא בין לרבנן דאמרי בעלמא גבי שור שנגח את הפרה וגבי המחליף פרה בחמור המע"ה דהתם דלא תפסי תרוייהו אמרי רבנן המע"ה והכא דתרוייהו תפסי לה בשבועה ובין לסומכוס דפליג עלייהו ואמר הממון המוטל בספק חולקין כי אמר סומכוס שמא ושמא אבל ברי וברי לא אמר חולקין אלא בשבועה ואפילו לרבה בר רב הונא דאמר אפילו ברי וברי אמר סומכוס חולקין בלא שבועה לא קשה מידי דשבועה זו דרבנן וכן נמי מיתוקמא מתני' בין לרבנן דאמרי לקמן פ"ג השאר יהא מונח עד שיבא אליהו בין לר' יוסי דאמר א"כ מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו דהתם ודאי איכא רמאי ומש"ה קנסינן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל הכא מי יימר דאיכא רמאי דלימא תהא הטלית מונחת עד שיבא אליהו אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה בין במציאה בין במקח. והעלה נמקי יוסף בשם הרנב"ר ז"ל דה"ה בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה או זה אומר אני מצאתיה היום וזה אומר אני מצאתיה אתמול דאינא ודאי רמאי דאמרי' יהא מונח כיון דתרוייהו תפסי דהא ההיא דר' יוסי חשיב כאילו תרוייהו תפסי כיון שהנפקד אינו תופס ממון זה אלא מכח שניהם וכל מה ששניהם יסכימו בו יש לעשות מ"מ בדשניהם תפסי אמרי' יהא מונח ובדלא תפסי אם הוא רמאי אחד מהם בודאי כדכתיבנא אמרינן ביה כל דאלים גבר ע"כ. ולשון ספר הלבוש בח"מ ריש סימן קל"ח כל אחד נשבע שיש לו חלק בזה הדבר ושאין לו בה פחות מחציה ונוסח שבועה זו בזה הלשון הוא מפני שבזה הלשון יתוקנו כמה רמאיות שהיו אפשר להיות בדעת הנשבע אם היה נשבע בלשון אחר שאם היה נשבע סתם שאין לו בה פחות מחציה היה אפשר לפרש כונתו אפילו אין לו בה כלום באמת הוא נשבע והכי נשבע שבועה שאין לי בה כלום אפילו מה שהוא פחות מחציה אין לי בה והרי אין לו בה כלום והוא צריך לישבע שיש לו בה חציה ואם ישבע שיש לו בה חציה הרי מרע לדבוריה שאמר כולה שלי ואם ישבע כולה שלי הרי אי אפשר ליתן לו כולה שהרי חברו תפוש בה ואתי לאפוקי לעז על ב"ד שנשבע שכולה שלו והם אומרים שיחלוקו לכך ישבע בזה הלשון אני אומר שיש לי בה ודעתי אפילו כולה יש לי בה ולדבריכם שאינכם מאמינים לי בכולה אני אומר יש לי בה חלק ואם תאמרו שליש או רביע שבועה שאין לי בה פחות מחציה ע"כ. ומבואר הוא במה שנכתב כבר ובמה שיכתב בס"ד:

וזה אומר חצייה שלי:    תוס' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ח.) ופי' רש"י ז"ל וזה אומר חציה שלי מודה הוא דהחצי של חברו ואין דנין אלא על חציה הלכך זה האומר כולה שלי ישבע וכו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל א' בו פחות מחציה ונוטל כל א' חציה ע"כ. ובגמ' פריך כי משתבע שאין לו בה פחות מחציה באמת הוא נשבע שהרי אין לו כלום דבשלמא אם היה לו בה שליש או רביע והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה נשבע בשקר שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה ואין לו בה חציה אבל כשאין לו בה כלום נשבע הוא באמת ואע"ג דע"ד ב"ד משביעין אותו מ"מ לא היה להם לתקן שבועה בלשון דלא משתמע שחציה שלו ומשני אמר רב הונא דאמר כולה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ושבועה זו מדרבנן כדי שלא יהא כל א' הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי הוא וחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. ואביי משמע דס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומוקי טעמא דמתני' דחיישי' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ומכיר בו ששכחה ויכפור בו והלך ותקף בטליתו הלכך נשבע שיש לו בה דמי חציה. ופרכינן ולימא כי היכי דתקיף ממונא מספיקא משתבע נמי מספיקא ומשני פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא מ"ט ממון אפשר בחזרה הלכך תפיס מספק ואם יזכור שלא היה חייב לו יחזירנו אבל אם נשבע שלא כדין אין תקנה לאותה שבועה אבל ודאי שאינו חייב לו לא תפיס ליה מידי דאע"ג דאפשר בחזרה נקרא רשע אע"ג דדעתו לשלם דכתיב חבול ישיב רשע גזלה ישלם:

וזה נוטל רביע:    ולא אמרינן לישקול חציה בשבועה מגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציה בשבועה משום דלא אמרי' מגו אלא בטענות שקולות אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה שלי שאינו מעיז פניו בחברו כ"כ מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי ועוד שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר אבל מדבר לדבר לא ואפילו בשהיו אותן שני דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר א' הוא מעיז ובדבר אחר אע"פ שהוא שקול אינו יכול להעיז ועוד שאילו היה נוטל חציה יותר היה נוח לו לומר חציה ושיטול כל תביעתו מלומר כולה שלי ושלא יטול אלא חציה ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי תביעתו אף באומר חציה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו והיינו דאמרי' בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד נמקי יוסף. ועוד כתב הוא ז"ל בפ' החולץ דף תט"ו שאפילו יש עדים לאומר שהמחצה שלו אין אומרים בו אין ספק מוציא מידי ודאי אלא זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע ע"כ. וביד פ' עשרים דהלכות מכירה סימן ד' ובפ"ט דהלכות טוען ונטען סימן ז' עד סוף הפרק. ובטור רוב פירקין בחשן המשפט סימן ס"ה ובסימן קל"ח איתה למתני' ובסימן רכ"ב: וכתוב בספר הלבוש בח"מ שם סימן קל"ח וז"ל בד"א שנשבע על ג' רביעית בחפץ שאינו עומד ליחלק אבל אם הוא דבר העומד ליחלק יכול זה ליטול החצי שמודה לו בלא שבועה ואח"כ נשבע כל אחד שיש לו בה ושאין לו בה פחות מחציה ע"כ והוא מהרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל עיין בספר הלבוש בחשן מש' שם סי' קל"ב מה"ט [*) צריך לעיין בס' הלבוש בעצמו כי הכת"י מס' מלאכ"ש פה נקרעו מהגליון איזה תיבות.]:

תפארת ישראל

יכין

שנים אוחזין בטלית:    ה"ה כל דבר, ולא אחזו בו בשיעור שיהיה נחשב בעיניהם שיטלו כל א' מה שבידם, מלבד חלוקתן בגוף הכלי. [אב"י לפמ"ש ע"ר סי' ו' דדוקא בשניהן אוחזין בחוטין שבשפת הטלית וכ"כ [בגמ' ד"ז א'] לפ"ז שפיר נקט טלית לאשמעינן הא]:

זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי:    ר"ל או שאומר כולה שלי בטענה אחרת, ולא מיירי במחולקים באריגה שאומר כל א' אני ארגתיה, דא"כ פשיטא שיחלוקו בשבועה, מדודאי איכא רמאי. שידע א' מהן שלא ארגה, ואפשר ע"י השבועה יפרוש, רק מיירי הכא במחולקים מי קנאה, דאפשר שאין בהן רמאי, ששניהן רצו לקנותה, וסבור כל אחד שאליו נתרצה המוכר, דומיא דמציאה שסבור כל א' שהוא הגביהה, ואפ"ה ישבע. ומיירי דנקט זוזי מתרווייהו, מחד מדעתיה ומחד בע"כ, ומסופק המוכר ממי לקח מדעתו, ומיירי נמי שאין מקחו בידו וכדקתני שנים אוחזין בטלית, דבמקחו בידו מסתמא ידע למי נתרצה כדי שלא יעבור במי שפרע:

זה ישבע:    דשבועה זו בדתפסי תרוויי' תקנת חכמים היא, דאל"כ לא יהא מנוחה לאדם בשוק, שיתפוס כל א' בטליתו ואומר שלו היא. והך דהכא דומיא לתוקף טלית שלובש חבירו מדמוחזקין שניהן בו:

שאין לו בה פחות מחציה:    אינו נשבע שכולה שלו, דהרי לא יטול כולו. וגם אינו נשבע שחציה שלו, דבהא מרעי ליה לטענתיה שאמר שכולו שלו, רק כך ישבע, שבועה שיש לי בה, ולדבריכם שאין אתם מאמינים לי על כולה, שבועה שאין לי בה פחות מחציה [וי"א דסגי בשישבע שאין לי בה פחות מחציה, ולא חיישינן לרמאות, שבאמת אין לו בה כלל ונשבע שפיר שאין לו בה פחות מחציה מדבאמת אין לו בה כלום. ליתא. דהרי על דעת ב"ד הוא נשבע. וק"ל כח"מ [פ"ז ס"כ], דאעפ"כ צריך לפרוט בשבועתו כל צד רמאות. ואף שזה דעת החולקים עכ"פ ק' מלקמן ז', דמוכח דצריך לפרוע בשבועתו כל הצורך]:

וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה:    ואפילו לבן ננס [שבועות פ"ז מ"ה] דבגוונ' שא' מהן נשבע לשקר, לא ישביעו כלל. הכא שאני, דאפשר ששניהן נשבעין באמת, שמצאוה או קנאוה ביחד:

ויחלוקו:    ואם יפסיד הטלית כשיחתכוהו לשנים, יחלוקו דמיו. ודוקא בששניהן אוחזין רק בחוטין שבשפת הטלית, והטלית תלוי באמצע, אבל באוחזין ממש בשיעור חשוב, כל א' נוטל בשבועה עד מקום שידו מגעת, וכשיש עוד מקצת טלית תלוי ביניהן, חולקין התלוי בשוה בשבועה [וי"א דבמה שאוחזין ממש א"צ שבועה רק ע"י גלגול בשבועת השאר [(שו"ע חו"מ, קלח)]:

האומר בולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים:    להכי נקט הך בבא, לאשמעינן דלא תימא ישבע רק על אותו רביע שנחלק עם חבירו, דא"כ אפשר דמורה היתירא להתכוון בשבועתו על הרביע שבאותו חלק שהודה לו חבירו:

והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע:    דהיינו חצי טענתו:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים

בבלי ב א  שולחן ערוך חושן משפט קלח א