רמב"ם על בבא מציעא א

רמב"ם · על בבא מציעא · א · >>

בבא מציעא פרק א

• ראו גם: נוסח המשנה בבא מציעא א רמבם

משנה א

זה הדין הוא כשאוחז כל אחד משניהם בחוט שפת הטלית. אבל אם תפס כל אחד מהם לעצמו בחלק ממנו, יש לכל אחד משניהם מה שתפס והחזיק בו, והנשאר מן הטלית יחלקו אותו בשווה אחר שישבעו שניהם כמו שנזכר.

ומה שאמר זה אומר כולה שלי - הוא מדבר כשמכר המוכר הטלית לאחד משני בני אדם שהיו מצויין לפניו בדמים ידועים, וכל אחד משניהם נתן לו אותן הדמים, ולקח מן האחד ברצונו ומן השני אנוס וקיבל אותו ממנו על דעת שיחזיר לו, ונסתפק למוכר שאינו יודע לאיזה מהם מכר, וכל אחד מן הלוקחין טוען מכר לי ברצונו, ישבעו שניהם כמו שאמרו בתקנת החכמים כדי שלא יהא כל אחד תופס בטליתו של חבירו, ויחלקו הטלית והדמים שנתן האחד מהם שיחזיר להם המוכר.

ואילו ידע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי יהא נאמן בעדותו, ואף על פי שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד משניהם אני לקחתיה, ותהיה עדותו כדין עד אחד דעלמא, ואז תהיה השבועה דאורייתא מפני העד לא בתקנת חכמים כמו שאמרנו, ולא יזכה בטלית האחד יותר מחבירו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אחד.

ומעיקרנו כי הנשבע הנוטל שום דבר בשבועתו לא ישבע על יותר ממה שראוי ליטול באותה שבועה, ולפיכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ולא ישבע שהיא כולה שלו מאחר שאינו נוטל אלא חציה.

ועל אלו הדינים כולם תקיש ותדין:

משנה ב

למדך שרוכב ומנהיג שווים, ובלבד שינענע רגליו על הבהמה כדי שתלך. ואם לא היה כך אלא שהיה יושב עליה בלבד, המנהיג קנה.

והודיעך שאם הודו או באו עדים, ואפילו אחר שפסקו הדין עליהם בשבועה, חולקין שלא בשבועה:

משנה ג

אם הרוכב אמר להולך ברגליו זכה לי בו, לא יוכל לומר כשיקחנה אני זכיתי בה, אלא חבירו הרוכב קנה. אבל יוכל לומר אני זכיתי בה כשאמר לו תנה לי, כמו שנזכר:

משנה ד

כשיהיה עומד בשדה, כל מה שהוא עמו בתוך ארבע אמות שלו קנה וכאילו הגיע לידו, ואין לשום אדם בו זכות.

ואמנם זה הדין האמור בזו ההלכה, הוא במי שהוא עומד ברשות הרבים או בשדה חבירו שאין דרך בני אדם לעמוד שם, לפיכך לא קנו לו ארבע אמות שלו, אפילו נפל על המציאה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק קנה.

ומה שאמרנו שזכתה לו שדהו יתכן זה בשני תנאים, האחד שיהיה עומד בתוך שדהו, והשני שיהיו אותן הגוזלות והצבי הולכים לאט ומתמהמהים, בעניין שיוכל להשיגם אם ירוץ:

משנה ה

כל הסומך על שלחן אביו מציאתו של אביו ואפילו הוא בן ארבעים שנה, וכל בן שאינו סומך על שלחן אביו והוא מבן שש שנים ומעלה מציאתו לעצמו. וזהו מה שכוון בזו המשנה באמרו גדולים וקטנים.

אבל הבת כל זמן שהיא נערה מציאתה לאביה, [ואפילו אינה סומכת על שולחנו ואפילו היתה מכורה רצה לומר שמכרה לאמה מציאתה לאביה,] לפי שכל שבח נעורים לאב כמו שנתבאר בפרק רביעי מכתובות:

משנה ו

חכמים אומרים, אחריות טעות סופר הוא, לכך אין הפרש אצלם בין שטר שיש בו אחריות או שטר סתם שאין בו זכר אחריות, נפרעין בו מנכסים משועבדים ולפיכך לא יחזיר, ואפילו היה מודה אותו שיש עליו השטר שהוא חייב בו ושלא פרע ממנו כלום לא יחזיר, לפי שיש לחוש שמא הסכמה ביניהם לטרוף בו מנכסים משועבדים ויטרוף מן הלקוחות שלא כדין.

והלכה כחכמים שאומרים אחריות טעות סופר הוא.

אבל אם הוא מפורש בשטר על מנת שאין לך עלי אחריות, יחזיר כשיודה אותו שיש עליו החוב:

משנה ז

דייתיקי - מלה מורכבת, ופירוש עניינה "דא תהא למיקם ולהיות". והוא שטר שמקנהו בו נכסים מטלטלים או קרקע או דבר מן הדברים הנוהגים בין בני אדם מן התנאים והחיובים.

ושוברין - שטרות מחילה שעושין המלוים ללווים מן הפרעון שמקבלין מהם, וכיוצא בו.

ואמר כתובין היו, ונמלך שלא ליתנם - שמלמד כי כשיאמר תנו נותנים זהו בשכיב מרע, שיכול לחזור בדבריו ומתנתו ויעביר אותה מאיש לאיש, אבל דיני הגיטין כשנפלו כבר נתבאר זה בפרק שלישי מגיטין:

משנה ח

אגרות שום - שטרי השומות. וזה כי בעל חוב צריך שומא והכרזה, ואותה שעה ירד בקרקע הלוה במקום ששמו לו שהוא כשיעור מה שיש לו אצלו אחר ההכרזה, כמו שיתבאר.

ואגרות מזון - רצה לומר מזון האשה והבנים, שכתבו להם הדיינים הורדה בקרקע שימכרו אותו למזונות, כמו שיתבאר בכתובות.

ושטרי ברורין - הם שטרי ברירה כשמסכימין הבעלי דינים על הדיינים שידונו ביניהם איזה תביעה שתהיה, כמו שיתבאר בסנהדרין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד.

ותכריך של שטרות - הוא שלושה שטרות כרוכות קצתם בקצתם או יותר מזה.

ואגודה - הוא שלושה שטרות או יותר קשורות כולם אגודה אחת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אחד לוה משלשה יחזיר ללוה - ובלבד שיהיו השלושה שטרות מקויימים בבית דין. אבל אם אינם מקויימים לא יחזיר אותם לשום אדם, לפי שיש לומר שמא כל אחד מהם הביא שטרו לבית דין לקיימו, ונתקבצו כולם ביד הדיין או שלוחו ונפלו מידו, ומצא אותם אותו שהחובות השלושה עליו.

וכמו כן אמר שלשה לוין מאחד יחזיר למלוה - ובלבד שיהיו כתיבתן שונות. אבל אם היו מכתיבת איש אחד, יש לנו לומר מיד הסופר נפלו לא מיד בעל חוב.

וסמפון - דברים כתובים בפתקא בכלל השטרות. יעשו באותן השטרות מה שכתוב באותו הפתקא הנמצאת עם השטרות. ובלבד שיהיו אלו השטרות בין שטרות קרועים או שנמצאו עם השטרות ביד שליש, שאם לא תהיה אותה פתקא קשורה עם השטרות יעשו כפי מה שכתוב בה, לפי שהיא ביד שליש והשטרות גם כן ביד שליש.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה בבא מציעא, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב