רמב"ם על בבא מציעא ב

<< · רמב"ם · על בבא מציעא · ב · >>

בבא מציעא פרק ב

• ראו גם: נוסח המשנה בבא מציעא ב רמבם

משנה א

רבי יהודה אומר, כל מה שיהיה בו סימן יכריז, לפי שאפשר לבעליו שיאמר אותו סימן ויחזיר לו את שלו.

וכלי אנפוריא - הם כלים חדשים שלא נשתמשו ביד הבעלים בעניין שיוכלו להכירם, שאם נשתמשו בהם עד שיוכלו להכירם יש להראותם לאותו שטען שאיבדן, ואם הכירן יחיזרו אותם לו אם האיש נאמן, כמו שאמרו שתלמיד חכם הגון יחזירו לו אבדתו בטביעת עינא, ולפי שזה לא נשתמש עד שיהיה לבעליו בהן טביעת עין אינו חייב להכריז.

וכשימצא מהם שנים או יותר, כמו שני מחטין או שני שפודין וכיוצא בהן מן המניין, הוא סימן וחייב להכריז. אבל זה כשימצא ברשות היחיד שמעטים עוברים בהם, אבל מי שמצא דבר בסרטיא ופלטיא גדולה אפילו היה דבר שיש בו סימן הרי הוא שלו, ובלבד שיהיה המקום רוב גוים, אבל אם רוב ישראל יכריז.

והלכה כרבי יהודה, והלכה כרבי שמעון בן אלעזר:

משנה ב

כלי כמות שהוא, וכיס מעות כמות שהוא - עד שימצא אותם לבדם מבלי שום דבר בהם, לפי שיוכלו הבעלים לתת בהם סימן.

ושלשה מטבעות זה על זה - או יותר מהם, מורה שהונחו שם ביד, ואפשר לבעליו שיתן בהם סימן ויאמר שהם מונחים זה על זה:

משנה ג

אי אפשר לו שיקח אלו הדברים הנזכרים, לפי שיש לו לומר הבעלים הניחום לשם שיחזרו ויקחום, ואם לקחום לא יהיה להם בהם סימן שיתנו כדי שיחזירו להם מה שלהם, ולפיכך לא יגע בהן.

ואמרו מצא בגל או בכותל ישן - ובלבד שיהיה אותו דבר בתוך הקרקע לעניין שיוכל לומר שטמנו מזמן מרובה, אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה.

ואמרו מחציו ולחוץ שלו - הוא כשיהיה זה הדבר הטמון בכותל לשון זהב או חתיכת כסף או כיוצא בזה, אבל אם היה כלי מלא זהב הולכים אחר פי הכלי, אם הוא לחוץ זה הוא שלו, אם הוא לפנים של בעל בית, ולא נשגיח בחציו:

משנה ד

כבר בארנו אנחנו פעמים רבות כי שולחני שם המצרף ומחליף כסף וזהב במעות, וכסא שלו היא התיבה שישים עליה מעותיו.

ואמרו מצא בתוכו מעות הרי אלו שלו - אין זה אלא כשיהיו אותן הפירות מאיש שאסף אותן הפירות הצריך להם בידיו, ומקרקע שלו וידוע שהוא שלו, ולכך חייב להכריז:

משנה ה

בכלל כל אלו - הוא מה שנאמר "כל אבדת אחיך"(דברים כב, ג), כולל לשמלה ולזולתה.

וכשיהיה לאותו הדבר סימנים ואין לו תובעים והוא שיתיאשו הבעלים ממנו, אינו חייב להחזיר. ועניין היאוש, שיאמר מי שאבד ממנו אותו הדבר אוי לו שאבד כך וכך, או שיאמר דבר שיהיה עניינו זה:

משנה ו

עד האחרון שמיני של חג.

יכריז אחריו שבעת ימים, כדי שילך האיש ההוא שאבד האבדה לביתו וידרוש חפציו ויראה איזה חפץ יחסר לו, וישוב וימצא שמכריז ויתן סימן מה שאבד לו.

והלכה כרבי יהודה.

וכל זה כשיהיה המלכות לישראל, אבל היום יכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ואם המלכות חומס ומתירא שמא יקחו מה שמצא ויעלילו למלך, אינו חייב להודיע אלא לשכניו וחבריו בלבד:

משנה ז

עושה ואוכל - לא שיעמוד כן לעולם, אבל יש לו זמן קבוע כפי דבר המצוי, אם היתה בהמה גסה יטריח להיטפל בה שנים עשר חדש, וכמו כן התרנגולת. ואם בהמה דקה כלומר צאן וגדיים ועגלים של מרעה ואינם של מרבק ועיירים, יטרח וישתמש בהם ויאכילם שלושה חדשים אם היה הדבר מצוי. אווזים של מים מטפל בהן שלשים יום. ואחר הזמנים האלה, יקבל דמיהן על עצמו.

והלכה כרבי טרפון בדמי אבדה כמו שזכרנו בכאן, אבל מעות אבדה עצמה לא ישתמש בהן כלל:

משנה ח

בגדי הצמר צריך לנערם כדי שלא ירקיבו ויתקלקלו, אבל בגדי הפשתן לא יגע בהן כלל.

וכלי זהב וזכוכית אינם מעלים חלודה לעולם, לפיכך לא יגע בהן לפי שאינם צריכין להשתמש בהם כדי שימנעם מן החלודה.

ואמרו אין דרכו ליטול - הוא שיהיה זקן, ואינו לפי כבודו לפי שאינו ראוי להתבזות החכמה, והרמז לזה מה שנאמר "והתעלמת מהם"(דברים כב, א), כאלו צווה שיתעלם מהם בעניין מן העניינים, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל פעמים שאתה מתעלם:

משנה ט

כפועל בטל - רצה לומר כפועל שבטל ממלאכתו שבטל (ומצא חמור) ממנה.

ו"השב"(שמות כג, ד) - מקור, וידוע אצל כל בעלי לשון כי המקור נופל על המעט, ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני שמור, ותאמר שמרתי לפלוני ופלוני שמור, ולפיכך מורה "השב" שחייב להחזיר פעמים רבות. וכמו כן "הקם תקים"(דברים כב, ד), "שלח תשלח"(דברים כב, ז), ו"עזוב"(שמות כג, ה), וזולתם מן המקראות:

משנה י

כבר ידעת כי פרישות הכהן או נזיר מן הטומאה היא עשה ולא תעשה, נאמר בכהן "וקדשתו"(ויקרא כא, ח), ונאמר בנזיר "קדוש הוא"(במדבר ו, ח), וזו מצות עשה. ונאמר בכהן "לנפש לא יטמא"(ויקרא כא, א), ובנזיר כתוב "ועל כל נפשות מת לא יבא"(במדבר ו, ו). ובחזרת האבדה עשה בלבד, והוא שנאמר "השב תשיבם לאחיך"(דברים כב, א), ומעיקרנו אין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

ואמר רחמנא "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו"(ויקרא יט, ג), וכולן חייבין בכבודי, ולכן אינו חייב בכבוד אב ואם אם אמרו לו לעבור על מצווה מן המצוות. ומצווה מן המצוות לפרוק בחנם ולטעון בשכר. ורבי שמעון [אומר] זה וזה בחנם.

ואין הלכה כרבי שמעון, ולא כרבי יוסי.

ומן המבואר שמה שאמר זקן או חולה, הוא שב לבעל המשא.

ומה שאמר חייב - רצה לומר כי הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו, ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו אם הוא חלש הגוף:

משנה יא

דע כי אפילו לא יפרש לו זולתי דבר אחד מן המשנה נקרא רבו, אבל אינו מחויב להקדימו ולכבדו יותר מאביו כמו שנזכר באבדה ובשביה ולפרוק אלא אם כן היה רבו מובהק, והוא שתהיה רוב חכמתו ממנו.

והרמז מן התורה שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו, הוא דאמר רחמנא "אפס כי לא יהיה בך אביון"(דברים טו, ד), כאלו אמר אין אתה חייב להסיר רעה מאחר אלא כשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו, כי אם תהיה בעניין שאם תתן לאביון די מחסורו תשוב אתה עני כמוהו, אינך חייב לתת לו, וזה שאמרו שלך קודם לשל כל אדם:

משנה בבא מציעא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב