רמב"ם על בבא מציעא ג
<< · רמב"ם · על בבא מציעא · ג · >>
בבא מציעא פרק ג
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה בבא מציעא ג רמבם
הודיענו בזה, כי אין הפרש בין בהמה שיש בה תשלומי ארבעה וחמשה או כלים שאין בהם זולת תשלומי כפל, הואיל ושלם זכה בכפל.
ואמרו שלם ולא רצה לישבע - ואפילו לא שלם, אלא שאמר בבית דין הריני משלם והחזיר הדבר הגנוב אחר כן, הרי הוא ברשותו:
עוד יתבאר בפרק אחרון משבועות, שהנושא שכר והשוכר אינם חייבים כלום מן המיתה, אבל ישבע שמתה כדרכה ושלא פשע בה ונפטר, והשואל יתחייב לשלם הבהמה אם מתה ברשותו, כפי מה שיתבאר עוד.
וזה השוכר — שנתן לו רשות בעל הפרה שישאילה, שאם לא כן היה חייב לדברי הכל, לפי שעיקר הוא אצלנו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים שלא פשע בה שומר שני, כמו שנתבאר עוד.
והלכה כרבי יוסי:
זהו כשלא תבעוהו הם, אלא שרצה לצאת ידי שמים. אבל כשתבעוהו ואמר להם שגזל לאחד מהם — ישבע כל אחד משניהם שהוא הנגזל ומשלם מנה לזה ומנה לזה, וזהו קנס לפי שעבר על התורה וגזל.
וכן כשיאמר לו כל אחד מהם כי אביו הוא אותו שהפקיד אצלו — ישבע כל אחד משניהם כי אביו היה המפקיד וישלם להם מנה מנה לפשיעתו, שהיה לו לכתוב על אותו הממון זה הוא מופקד אצלי מפלוני:
זה הדין הוא כשנתנו השלוש מאות דינרין בכיס אחד, לפי שיאמר להם כיון שראיתי שהיה ביניכם מן האחווה והנאמנות כל אחד מכם לחבירו, עד שנתתם ממונכם ביחד בכיס אחד, לא עלה על לבי לזכור למי הם המאה ולמי הם המאתים.
אבל אם נתן זה המאה וזה המאתים בשני כיסים, וכל אחד משניהם טוען שהמאתים שלו — ישבעו שניהם שבועת התורה ויתן מאתים לכל אחד משניהם, לפי שפשע ולא כתב שם כל אחד ואחד מהם על כיסו כמו שקדם.
ואין הלכה כרבי יוסי:
ההיקש בזה כמו ההיקש במנה ומאתים, והדין אחד. ואמנם הביא זה המשל השני שלא תאמר, הואיל ובזו התביעה יפסיד בעל כלי גדול עליו לפי שהוא מפסיד הכלי עצמו ונותן לו קצת דמיו, יהיו שניהם מונחים עד שיבא אליהו כדי שיודה הרמאי מהם על האמת — קא משמע לן שאין הדבר כן אלא זהו כמו מנה ומאתים, שלא הפסיד בעל המאתים עצם ממונו אלא הפסיד קצתו.
ואין הלכה כרבי יוסי:
מחלוקתם הוא כשאבד מהם כשיעור חסרונו הידוע או פחות, אבל כשהתחילה בהפסד ואבד מהן יותר מחסרונו הידוע, לדברי הכל מוכרן בבית דין. ועוד יתבאר לפנים שיעור החסרון למיני הזרעים.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
כבר בארנו במה שקדם מפירושינו כי הכור שלושים סאה, והסאה ששה קבין.
ופירוש איכפת — שאינו משים דעתו לרוב המידה או למיעוטה, כשאכלו העכברים לא יוסיף ברוב המידה.
ופירוש קמעה — מעט.
ולזו המשנה תנאים. מהם שיערב הנפקד אלו הפירות עם פירותיו ואכל מן הכל ולא נודיע מה שאכל, אבל אם ייחד אותם הפירות אומרים לו הרי שלך לפניך. וכמו כן אם ידע שיעור מה שאכל, יחשב לו מן החסרון שיעור מה שראוי לו.
ואמרו הכל לפי המדה והכל לפי הזמן - שיחשב לכל כור מה שזכר מן החסרון בכל שנה.
וזרע פשתן הנאמר כאן, הוא בגבעוליו.
ואורז - הוא שיהיה מקולף.
וצריך שיחזיר לו בזמן שמדד לו בשעה שהפקיד אצלו, לפי שבימות הגשמים יוסיף הדבר המדוד לרטיבת האויר ובימות החמה יחסר.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי יוחנן בן נורי, לפי שנתפזר ונאבד, מוסיף על מה שאוכלין העכברים שזכר.
וזה הדין לא תקיש עליו לפי שהוא בארץ ידועה רצוני לומר ארץ ישראל, ואמנם ידינו בזה העניין כפי הזרעים של אותה מדינה ואויר הידוע אצל הדרים בה מענייני חסרון הזרעים אצלם, ודע זה:
זה שאמר רבי יהודה חומש, לפי שהיין שבעירו היה חסר חומש.
וכבר אמרתי לך, שהדין בזה העניין הוא לדון כפי המנהג באותה המדינה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
תחילת משנה זו היא לרבי ישמעאל שאומר לא בעינן דעת בעלים, וכבר נתבאר דעתו בסוף קמא, ולפיכך הוא אומר משהניחה, בין לצרכה בין לצרכו, פטור.
וסופא לרבי עקיבא שאומר דעת בעלים בעינן, וכבר קדם לך דעתו בזה לשם, ולפיכך הוא אומר משהניח לצרכו חייב, לצרכה פטור.
וכבר נודע שהלכה כרבי עקיבא, ולפיכך בשתי ההלכות לצרכו חייב לצרכה פטור, לפי שאנו צריכים דעת בעלים ואף על פי שהחזירה למקומה:
כספים בעין אין להם שמירה מעולה אלא הטמנה בקרקע או בכותל בתוך טפח הסמוך לתקרה או סמוך לקרקע, וכל מה שזולת זה הוא פושע ולא שמר כדרך השומרין וחייב לשלם עד שיפרש עליו.
וכמו כן אם נתן הכספים במלבושו שעושין בו כעין כיס, או שקשר אותן בסדינו או על בטנו — בכל אלה פושע, אלא אם יתפשם בידו שנאמר "וצרת הכסף בידך"(דברים יד, כה), אלא אם יפרש על בעל הממון.
ואם הפקיד אצלו ערב שבת ולא היה לו פנאי לטמנם יטמין במוצאי שבת מיד, ואם אבדו ביום השבת אינו חייב כלום.
ומן העיקרים שלנו כל המפקיד — על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד, ולפיכך אם נתן הפקדון לבניו הגדולים אינו חייב לשלם, אלא ישבע שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם, וישבעו הם כמו כן שבועת התורה ששמרו כדרך השומרים, ולא נאמר בכגון זה שיתן האדם לאשתו ולבניו שומר שמסר לשומר חייב.
ודע כי שומר שמסר [לשומר] איזה שומר שיהיה, כשיבואו עדים שהשומר השני לא פשע אלא ששמר כדרך השומרים אין השומר הראשון חייב לשלם, ואין אחד מהם חייב שבועה לפי שהעדים מעידים באונס, ואין מקום לשבועה אלא כשאין שם עדים:
צרורין - הוא שיהיה קשר משונה או שישים עליהם חותם. ומה שזולת זה קרואין מותרין.
ומה שאמר חייב באחריותן - ואפילו לא נשתמש בהן, לפי שאם נתיר להם להיות משתמש בהם נעשה שומר שכר עליהם, ועוד יתבאר לך דין שומר שכר. אבל כשיהנה מהם ונשתמש בהם אפילו נאנסו חייב באחריותן, לפי שנעשה עליו כמו חוב.
והלכה כרבי יהודה:
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהלכה הראשונה היא בתוספת שנתוספה בגוף הגזילה, כגון שגזל רחל גזוזה וטענה אצלו. בית שמאי אומרים, משלם אותה ואת גיזתה. ובית הלל אומרים, לא ישלם לו אלא רחל גזוזה. ורבי עקיבא אומר, אם היתה גזוזה בעת שתבעה בדין משלם גזוזה, ואם היתה טעונה משלם טעונה.
והלכה כבית הלל.
אבל ביוקר ובזול אין ביניהם מחלוקת, אבל הדין ביניהם כמו שאבאר. כשגזל סחורה בשווה זהוב ואחר כך היה שווה שני זהובים, [ואכל אותה אחר היוקר אם היא ראויה לאכילה או מכרה או נתנה לזולתו, ישלם שני זהובים] כמו שהיתה שווה בעת שהוציאה מרשותו. [לפי שכל זמן שהדבר הגזול בעין חוזר לבעלים, ולפיכך ישלם כמו שהיתה שווה הגזילה כששינה אותה או שהוציאה מרשותו,] ואם אבדה אותה גזילה או נגנבה או יצאה מתחת ידו שלא מדעתו משלם כשעת הגזילה, וכמו כן אם הוזלה משלם כשעת הגזילה.
ומה שהם חולקין בסוף המשנה הוא בדיוק המקרא. בית שמאי אומרים, "על כל דבר פשע"(שמות כב, ח), ואפילו במחשבה יהיה פושע. ובית הלל אומרים, "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"(שמות כב, ז), עד שישלח יד.
ואמרו כיצד - הוא מפרש דעת בית הלל וכשנטל ממנה רביעית והקרים הנשאר חייב לשלם אף על פי שלא הגביהה לפי שבסיבת מה שהטה נתקלקל השאר.
ומה שאמר הגביהה ונטל ממנה רביעית - אינו על תנאי שיטול ממנה שום דבר על כל פנים ואז יהיה חייב, אלא כיון שהגביהה נתחייב באונסיה ואפילו לא פחתה בשום פנים ולא נטל ממנה שום דבר. ודע זה
משנה בבא מציעא, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב