רמב"ם על בבא מציעא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על בבא מציעא · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו כו': הודיענו בזה כי אין הפרש בין בהמה שיש בה תשלומי ארבעה וחמשה או כלים שאין בהם זולת תשלומי כפל הואיל ושלם זכה בכפל.

ואמרו שלם ולא רצה לישבע, ואפילו לא שלם אלא שאמר בבית דין הריני משלם והוחזר הדבר הגנוב אחר כך הרי הוא ברשותו:

משנה ב[עריכה]

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כו': עוד יתבאר בפרק אחרון משבועות שהנושא שכר והשוכר אינם חייבים כלום מן המיתה אבל ישבע שמתה כדרכה ושלא פשע בה ונפטר, והשואל יתחייב לשלם הבהמה אם מתה ברשותו כפי מה שיתבאר עוד.

וזה השוכר — שנותן לו רשות בעל הפרה שישאילנה, שאל"כ היה חייב לדברי הכל לפי שעיקר הוא אצלנו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים שלא פשע בה שומר שני כמו שנתבאר עוד. והלכה כרבי יוסי:

משנה ג[עריכה]

אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע כו': זהו כשלא תבעוהו הם אלא שרצה לצאת ידי שמים. אבל כשתבעוהו ואמר להם שגזל לאחד מהם — ישבע כל אחד משניהם שהוא הנגזל ומשלם מנה לזה ומנה לזה, וזהו קנס לפי שעבר על התורה וגזל. וכן כשיאמר לו כל אחד מהם כי אביו הוא אותו שהפקיד אצלו — ישבע כל אחד משניהם כי אביו היה המפקיד וישלם להם מנה מנה לפשיעתו, שהיה לו לכתוב על אותו הממון זה הוא מופקד אצלו מפלוני:

משנה ד[עריכה]

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים כו': זה הדין הוא כשנתנו השלש מאות דינרין בכיס אחד לפי שיאמר להם כיון שראיתי שהיה ביניכם מן האחוה והנאמנות כל אחד מכם לחבירו, עד שנתתם ממונכם ביחד בכיס אחד, לא עלה על לבי לזכור למי הם המאה ולמי הם המאתים. אבל אם נתן זה המאה וזה המאתים בשני כיסים וכל אחד משניהם טוען שהמאתים שלו — ישבעו שניהם שבועת התורה ויתן מאתים לכל אחד משניהם, לפי שפשע ולא כתב שם כל אחד ואחד מהם על כיסו כמו שקדם. ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ה[עריכה]

וכן שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז כו': ההקש בזה כמו ההקש במנה ומאתים והדין אחד. ואמנם הביא זה המשל השני שלא תאמר הואיל ובזו התביעה יפסיד בעל כלי גדול עליו לפי שהוא מפסיד הכלי עצמו ונותן לו קצת דמיו יהיו שניהם מונחים עד שיבא אליהו כדי שיודה הרמאי מהם על האמת — קמ"ל שאין הדבר כן אלא זהו כמו מנה ומאתים שלא הפסיד בעל המאתים עצם (ממנו) [ממונו] אלא הפסיד קצתו. ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ו[עריכה]

המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין כו': מחלוקת הוא כשאבד מהם כשיעור חסרונו הידוע או פחות, אבל כשהתחילו בהפסד ואבד מהן יותר מחסרונו הידוע, לדברי הכל מוכרן בבית דין. ועוד יתבאר לפנים שיעור החסרון למיני הזרעים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה ז[עריכה]

המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות כו': כבר בארנו במה שקדם מפירושינו כי הכור ל' סאה והסאה ששה קבין. ופירוש ״איכפת״ — שאינו משים דעתו לרוב המדה או למיעוטה, כשאכלו העכברים לא נוסיף ברוב המדה. ופירוש ״קמעא״ — מעט.

ולזו המשנה תנאים. מהם שיערב הנפקד אלו הפירות עם פירותיו ואכל מן הכל ולא נודע שיעור מה שאכל, אבל אם ייחד אותם הפירות אומרים לו הרי שלך לפניך. וכמו כן אם ידע שיעור מה שאכל יחשב לו מן החסרון שיעור מה שראוי לו.

ואמרו ״הכל לפי המדה והכל לפי הזמן״ שיחשב לכל כור מה שזכר מהחסרון בכל שנה.

וזרע פשתן הנאמר כאן הוא בגבעוליו. ואורז הוא שיהיה מקולף

וצריך שיחזיר לו בזמן שמדד לו בשעה שהפקיד אצלו לפי שבימות הגשמים יוסיף הדבר המדוד לרטיבת האויר ובימות החמה יחסר.

ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוחנן בן נורי לפי שנתפזר ונאבד מוסיף על מה שאוכלין העכברים שזכר

וזה הדין לא תקיש עליו לפי שהוא בארץ ידועה רצוני לומר ארץ ישראל ואמנם ידינו בזה הענין כפי הזרעים של אותה מדינה ואויר הידוע אצל הדרים בה מעניני חסרון הזרעים אצלם ודע זה:

משנה ח[עריכה]

יוציא לו שתות ליין רי"א חומש יוציא לו נ' לוגין כו': זה שאמר רבי יהודה חומש לפי שהיין שבעירו היה חסר חומש וכבר אמרתי לך שהדין בזה הענין הוא לדון כפי המנהג באותה המדינה ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ט[עריכה]

המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה כו': תחלת משנה זו היא לרבי ישמעאל שאומר לא בעינן דעת בעלים וכבר נתבאר דעתו בסוף קמא ולפיכך הוא אומר משהניחה בין לצרכה בין לצרכו פטור. וסיפא לרבי עקיבא שאומר דעת בעלים בעינן וכבר קדם לך דעתו בזה לשם ולפיכך הוא אומר משהניח לצרכו חייב לצרכה פטור. וכבר נודע שהלכה כר"ע, ולפיכך בשתי ההלכות, לצרכו חייב, לצרכה פטור, לפי שאנו צריכים דעת בעלים ואע"פ שהחזירה למקומה:

משנה י[עריכה]

המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן כו': כספים בעין אין להם שמירה מעולה אלא הטמנה בקרקע או בכותל בתוך טפח הסמוך לתקרה או סמוך לקרקע, וכל מה שזולת זה הוא פושע ולא שמר כדרך השומרין וחייב לשלם עד שיפרש עליו.

וכמו כן אם נתן הכספים במלבושו שעושין בו כעין כיס או שקשר אותן בסדינו או על בטנו — בכל אלה פושע אלא אם יתפשם בידו שנאמר וצרת הכסף בידך, אלא אם יפרש על בעל הממון.

ואם הפקיד אצלו ערב שבת ולא היה לו פנאי לטמנם יטמין במוצאי שבת מיד ואם אבדו ביום השבת אינו חייב כלום:

ומן העקרים שלנו כל המפקיד — על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד, ולפיכך אם נתן הפקדון לבניו הגדולים אינו חייב לשלם, אלא ישבע שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם וישבעו הם כמו כן שבועת התורה ששמרו כדרך השומרים, ולא נאמר בכגון זה שיתן האדם לאשתו ולבניו שומר שמסר לשומר חייב.

ודע כי שומר שמסר לשומר איזה שומר שיהיה כשיבאו עדים שהשומר השני לא פשע אלא ששמר כדרך השומרים אין השומר הראשון חייב לשלם ואין אחד מהם חייב שבועה לפי שהעדים מעידים באונס ואין מקום לשבועה אלא כשאין שם עדים:

משנה יא[עריכה]

המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש כו': צרורין הוא שיהיה קשר משונה או שישים עליהם חותם. ומה שזולת זה קרואין מותרין.

ומה שאמר חייב באחריותן ואפי' לא נשתמש בהן לפי שאם נתיר להם להיות משתמש בהם נעשה שומר שכר עליהם ועוד יתבאר לך דין שומר שכר. אבל כשיהנה מהם ונשתמש בהם אפילו נאנסו חייב באחריותן לפי שנעשה עליו כמו חוב. והלכה כר"י:

משנה יב[עריכה]

השולח יד בפקדון בש"א ילקה בחסר וביתר כו': החושב לשלוח יד בפקדון בש"א חייב כו': מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהלכה הראשונה היא בתוספת שנתוספת בגוף הגזילה כגון שגזל רחל גזוזה וטענה אצלו בש"א משלם אותה ואת גזתה וב"ה אומרים לא ישלם לו אלא רחל גזוזה ור"ע אומר אם היתה גזוזה בעת שתבעה בדין משלם גזוזה ואם היתה טעונה משלם טעונה והלכה כב"ה אבל ביוקר ובזול אין ביניהם מחלוקת אבל הדין ביניהם כמו שאבאר כשגזל סחורה בשוה זהוב ואח"כ היה שוה ב' זהובים ואכל אותה אחר היוקר אם היא ראויה לאכילה או מכרה או נתנה לזולתו ישלם ב' זהובים כמו שהיתה שוה בעת שהוציאה מרשותו לפי שכל זמן שהדבר הגזול בעין חוזר לבעלים ולפיכך ישלם כמו שהיתה שוה הגזילה כששינה אותה או שהוציאה מרשותו אם אבדה אותה גזילה או נגנבה או יצאה מתחת ידו שלא מדעתו משלם כשעת הגזילה וכמו כן אם הוזלה משלם כשעת הגזילה. ומה שהם חולקין בסוף המשנה הוא בדיוק המקרא בש"א על כל דבר פשע ואפילו במחשבה יהיה פושע וב"ה אומרים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח יד. ואמרו כיצד הוא מפרש דעת ב"ה וכשנטל ממנה רביעית והקרים הנשאר חייב לשלם אע"פ שלא הגביהה לפי שבסבת מה שהטה נתקלקל השאר. ומה שאמר הגביהה ונטל ממנה רביעית אינו על תנאי שיטול ממנה שום דבר על כל פנים ואז יהיה חייב אלא כיון שהגביהה נתחייב באונסיה ואפי' לא פחתה בשום פנים ולא נטל ממנה שום דבר. ודע זה