משנה בבא מציעא ג יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ג · משנה יב | >>
השולח יד בפיקדוןכח - בית שמאי אומרים, ילקה בחסר וביתר.
ובית הלל אומרים, כשעת הוצאה.
רבי עקיבא אומר, כשעת התביעהל.
החושב לשלוח יד בפקדון - בית שמאי אומרים, חייב.
ובית הלל אומרים, אינו חייב עד שישלח בו יד, [ שנאמר (שמות כב, ז) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ]. כיצד?
הטה את החבית ונטל הימנה רביעית, ונשברה, אינו משלם אלא רביעית. הגביהה ונטל הימנה רביעית, ונשברה, משלם דמי כולה.
משנה מנוקדת
הַשּׁוֹלֵחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- כִּשְׁעַת הוֹצָאָה.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- הַחוֹשֵׁב לִשְׁלֹחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- חַיָּב;
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב):
- "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ".
- אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב):
- כֵּיצַד?
- הִטָּה אֶת הֶחָבִית,
- וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית,
- וְנִשְׁבְּרָה,
- אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית.
- הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית,
- וְנִשְׁבְּרָה,
- מְשַׁלֵּם דְּמֵי כֻּלָּהּ:
נוסח הרמב"ם
השולח יד בפיקדון -
- בית שמאי אומרין: ילקה בחסר, וביתר.
- בית הלל אומרין: כשעת הוצאה.
- רבי עקיבה אומר: כשעת התביעה.
- החושב לשלוח יד בפיקדון -
- בית שמאי - מחייבין.
- ובית הלל אומרין:
- אינו חייב - עד שעה שישלח יד.
- כיצד?
- הטה את החבית, ונטל ממנה רביעית, ונשברה - אינו משלם אלא רביעית,
- הגביהה, ונטל ממנה רביעית, ונשברה - משלם את הכל.
פירוש הרמב"ם
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהלכה הראשונה היא בתוספת שנתוספה בגוף הגזילה, כגון שגזל רחל גזוזה וטענה אצלו. בית שמאי אומרים, משלם אותה ואת גיזתה. ובית הלל אומרים, לא ישלם לו אלא רחל גזוזה. ורבי עקיבא אומר, אם היתה גזוזה בעת שתבעה בדין משלם גזוזה, ואם היתה טעונה משלם טעונה.
והלכה כבית הלל.
אבל ביוקר ובזול אין ביניהם מחלוקת, אבל הדין ביניהם כמו שאבאר. כשגזל סחורה בשווה זהוב ואחר כך היה שווה שני זהובים, [ואכל אותה אחר היוקר אם היא ראויה לאכילה או מכרה או נתנה לזולתו, ישלם שני זהובים] כמו שהיתה שווה בעת שהוציאה מרשותו. [לפי שכל זמן שהדבר הגזול בעין חוזר לבעלים, ולפיכך ישלם כמו שהיתה שווה הגזילה כששינה אותה או שהוציאה מרשותו,] ואם אבדה אותה גזילה או נגנבה או יצאה מתחת ידו שלא מדעתו משלם כשעת הגזילה, וכמו כן אם הוזלה משלם כשעת הגזילה.
ומה שהם חולקין בסוף המשנה הוא בדיוק המקרא. בית שמאי אומרים, "על כל דבר פשע"(שמות כב, ח), ואפילו במחשבה יהיה פושע. ובית הלל אומרים, "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"(שמות כב, ז), עד שישלח יד.
ואמרו כיצד - הוא מפרש דעת בית הלל וכשנטל ממנה רביעית והקרים הנשאר חייב לשלם אף על פי שלא הגביהה לפי שבסיבת מה שהטה נתקלקל השאר.
ומה שאמר הגביהה ונטל ממנה רביעית - אינו על תנאי שיטול ממנה שום דבר על כל פנים ואז יהיה חייב, אלא כיון שהגביהה נתחייב באונסיה ואפילו לא פחתה בשום פנים ולא נטל ממנה שום דבר. ודע זה
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ילקה בחסר וביתר - במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. בגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר:
ובית הלל אומרים כשעת הוצאה - מבית הבעלים כט, אם טעונה טעונה, ואם ריקנית ריקנית:
רבי עקיבא אומר כשעת התביעה - כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב (ויקרא ה) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין. והלכה בבית הלל:
החושב לשלוח יד בפקדון - אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי:
בית שמאי מחייבים - דכתיב (שמות בב) על כל דבר פשע, משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע:
עד שישלח בו יד - דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. והאי על בל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מנין שהוא חייב, תלמוד לומר על כל דבר פשע לא:
כיצד הטה את החבית - השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא:
ונשברה - לאחר זמן:
אינו משלם אלא רביעית - דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה:
הגביהה ונטל - לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה אפילו לא נטל ממנה כלום לב. ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע"פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה לג:
פירוש תוספות יום טוב
השולח יד כפקדון. שחייבו הכתוב אפילו נאנסו. דכתיב (שמות כ"ב) או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח. דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה. רש"י דף מ"א:
כשעת הוצאה. פירש הר"ב מבית בעלים. גמרא. ופירש"י כשעת הגזלה:
רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. פירש הר"ב דכתיב ביום אשמתו. גמרא ותמהו בתוספות מאי קסבר. אי סבר שינוי קונה למה ישלם כשעת התביעה [דאין לומר דקרא מליף דלא ליקני דא"כ ניליף מיניה לכל התורה] ואי סבר לא קנה א"כ [כשגזזה] לאחר התביעה נמי יהא הכל דנגזל. דבמאי קנה. ותירצו דבית שמאי דאמרי בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא. דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה. ובית הלל לא פליגי [נמי] בהא. אלא בית שמאי מיירי נמי בשינוי. [כדפירש הר"ב] כדאמרינן בגמרא מדלא קתני בזול וביוקר. ובהא פליגי בית הלל דשנוי קונה. ור' עקיבא פליג אזול ויוקר. דאמר משלם כשעת התביעה. בין הוזל בין הוקר. ע"כ:
החושב לשלוח יד בפקדון. לשון הר"ב אמר בפני עדים וכו'. וכן לשון רש"י. וזה לשון התוספות הך מחשבה הוה דבור כדיליף מעל כל דבר. וכן מחשבת פגול נמי הוי דבור ולא בלב כדמוכח פרק ב' דזבחים [ד' ל'] וכו' [ותמוה לי על מה שתמהו בפרק ב' דחולין דף ל"ט. דאי מחשבה בלא דבור לא אתיא ההיא סוגיא [כהוגן]. והא הכא מפשט פשיטא להו דדוקא על ידי דבור. ואתיא הסוגיא כהוגן ומה להם להסתפק ולעשות תימה]. וכן כתוב בפרשת שופטים לא תזבח כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע דלא כהרא"ם שכתב דדבור לאו דוקא. [ועליו תימה הסוגיא דפרק ב' דחולין דלעיל]. ועיין בלשון הר"ב במשנה ב' פ"ה דפסחים [וריש זבחים].
עד שישלח בו יד. כתב הר"ב והאי על כל דבר פשע דרשי ביה בית הלל אמר לעבדו וכו' קרא אפקי' מכללא דאין שליח לדבר עבירה שכתבתי במשנה ד' פ"ו דב"ק כמו דאפיק מעילה. וכן טביחה כמ"ש ריש פ"ו דמסכת מעילה. הכי איתא בהדיא בגמרא פ"ב דמסכת קדושין דף מ"ב ואשתמיטתיה למהר"ר ואלק זלה"ה שכתב בש"ע סימן רצ"ב על זה הדין וז"ל נראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא. או שאין לו לשלם. דהא אין שליח לדבר עבירה. עכ"ל. ותו אשתמיטתיה גמרא אחרת פרק קמא דמכילתין דף י' האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי. כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כדתנן בפרק החובל [דף פ"ז] נתגרשה האשה וכו' לא נתחייב שולחן. דשמעינן בהדיא דאע"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח. ואין לומר דדברי מהר"ר ואלק כשאין לו לעולם. דהיכי ידעינן השתא שלא יהיה לו. והא נשתחרר העבד. כיון שיוכל להיות שיקנה נכסים. פטור משלחו. ועל מ"ש שלא ידע וכו'. עיין מ"ש במשנה ו' פרק ז' דבבא קמא:
הגביהה ונטל. כ' הר"ב לאו דוקא נטל דמכי אגבהה על מנת ליטול כו'. גמרא. ומיהא על מנת ליטול בעינן. דשליחות יד אע"פ שאינה צריכה חסרון. על מנת לחסרו בעינן. ולא דמי למשנה ט' דלא בעינן ע"מ לחסרו אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה דהתם משום שואל שלא מדעת מחייבינן ליה. ולפיכך כתב הטור סימן רצ"ב דלא מחייב [במשנה ט'] אלא משעת תשמיש ולא משעת הגבהה שהרי אינו שולח בו יד. כיון שלא מחסרו. כלומר שאינו רוצה לחסרו:
ונשברה. כתב הר"ב ואם נטל רביעית וכו' והחמיץ וכו' שהוא גרם ליין שהחמיץ. שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר. רש"י:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כח) (על המשנה) השולח כו'. שחייבו הכתוב אפילו נאנסו. דכתיב או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח. דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ושבירתה. רש"י:
(כט) (על הברטנורא) גמרא. ופרש"י, כשעת הגזילה:
(ל) (על המשנה) רע"א כו'. פירשו התוס' דפלוגתייהו, דב"ש סברי שינוי אינו קונה וב"ה סברי דקונה והיינו בחסר ויתר. אבל ביוקרא חולא מודו ב"ה לב"ש דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ובהוזלה משלם כשעת הגזילה. ור"ע פליג אזול ויוקר דמשלם כשעת התביעה בין בזול בין ביוקר. ועתוי"ט:
(לא) (על הברטנורא) קרא אפקיה מכללא דאין שליח לדבר עבירה כמו דאפיק מעילה וכן טביחה. הכי איתא בהדיא בגמרא. ועתוי"ט:
(לב) (על הברטנורא) גמרא. ומיהו ע"מ ליטול בעינן. דשליחות יד אע"פ שא"צ חסרון. על מנת לחסרו בעינן. ולא דמי למשנה ט' דלא בעינן ע"מ לחסרו אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה. דהתם משום שואל שלא מדעת מחייבינן ליה. ולכך כתב הטור דלא מחייב אלא משעת תשמיש ולא משעת הגבהה שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו רוצה לחסרו:
(לג) (על הברטנורא) שכן דרך היין להחמיץ בכלי חסר. רש"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ילקה בחסר וביתר: אוקימנא לפלוגתא דב"ש וב"ה דבשבח גזלה הוא וכדפי' רעז"ל ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה דבברייתא דב"ש כר' מאיר וב"ה כר' יהודה אבל לענין יוקרא וזולא כ"ע ל"פ ודייקי' לה מדקתני בש"א ילקה בחסר וביתר ולא קתני ביוקר ובזול:
כשעת הוצאה: פי' כשעת גזלה רש"י ז"ל והיינו הוצאה מבית הבעלים:
ר' עקיבא אומר כשעת התביעה: ואפי' יש עדים שבשעה שגזלה לא היתה טעונה ס"ל לר"ע דמשלם כשעת התביעה כך פי' ר' יוחנן דברי ר' עקיבא. ועיין במ"ש ר"פ הגוזל עצים:
ב"ש מחייבין וב"ה: אינו חייב עד שעה שישלח בו יד כיצד וכו' כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ומחק השאר מספריו וכתב יש ספרים דלא גרסי כיצד:
עד שישלח בו יד: פי' בנמקי יוסף שיגביהנה ע"מ ליטול ואע"ג דלא נטל ע"כ:
שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו: אית דלא גרסי ליה. וביד פ"ג דהלכות גזלה ואבידה סימן י"א י"ב י"ג. ובטור ח"מ סימן רצ"ב:
הטה את החבית וכו': גמרא אמר רבה לא שנו אלא היכא דנטל ולא הגבי' כל החבית דפטור אלא נשברה דאונס הוא והרי לא קנה שיתחייב באונסיה אבל החמיצה פשיעה היא ומזיק בידים הוא דבשביל שחסרה החמיצה שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר וכמו שפי' כבר רעז"ל:
תפארת ישראל
יכין
השולח יד בפקדון: בשליחות יד שמחסרו, אז כשהגביהו לחסרו, מיד חייב באונסיה, ואפילו אחר שהחזירה, מדהו"ל כגזלן, אבל שליחות יד שאינו מחסרה, אינו חייב באונסין עד שישתמש, ואחר שהחזירו דינו כשאר שומר, מדלא הו"ל רק כשואל שלא מדעת [רצ"ב]:
בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר: דבשלח יד בבהמה מעוברת, ואח"כ ילדה, או טעונה וגזזה אחר ששלח יד, ונאבדו שניהן, משלם כשעת הגזילה., ובנטענה או נתעברה אחר ששלח יד ונאבדו שניהן, משלמה כשהיא השתא:
ובית הלל אומרים כשעת הוצאה: ר"ל כשעה ששלח יד, שאז הוציאה מרשות בעלים:
רבי עקיבא אומר כשעת התביעה: העמדה בדין בין שנתייקר או הוזל אז. וקיי"ל כב"ה מיהו ביוקרא וזולא כ"ע מודו דהדין כב"ש [רצ"ב] ועי' רפ"ט דב"ק:
החושב לשלוח יד בפקדון: שאמר בפני עדים שישלח יד:
בית שמאי אומרים חייב: דכתיב על כל דבר פשע, אפילו רק דיבר:
אם לא שלח ידו במלאכת רעהו: ודבר פשע דרשו ב"ה לרבות בשלח יד ע"י דיבור לשליח, אף דידע השליח שעושה עבירה, יש שליח לעבירה הכא. וחייב שולחו [שם]:
כיצד: חייב שולח יד:
הטה את החבית: שלא הגביה כולה ונקט הטייה לרבותא, דאע"ג שהטה לא מחשב הגבהה:
ונטל הימנה רביעית ונשברה: אח"כ אפילו באונס.
אינו משלם אלא רביעית: אבל בהחמיצה ע"י שנטל הרביעית, חייב, דגירא דיליה הוא:
הגביהה: על דעת שיטול רביעית:
ונטל הימנה רביעית: לאו דוקא. אלא ר"ל הגביה ע"מ ליטל, אפילו לא נטל, אפ"ה חייב בכולה ועי' לעיל ס"א:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת