עיקר תוי"ט על בבא מציעא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה בבא מציעא, פרק ג':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) כלים. אטרינן בגמרא דאיצטריך למתני בהמה לאשמעינן דכשרוצה לשלם ואינו רוצה לישבע שמקנה לו כפל זה אף על פי שהוא מרובה דהא כשטבח ומכר הגנב משלם ד' וה'. ואצטריך למתני כלים לאשמעינן דאע"ג דאין טורח בשמירתן כמו דאיכא בבהמה. אפ"ה מקני ליה כפילה כשרוצה לשלם:

(ב) (על המשנה) שאבדו. נקט אבדו אע"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא שאם נתיקר אחר אבידה וזה רצה לשלם ולא לשבע. אם נמצא אח"כ ונתיקר הכל של נפקד. כיון דלא אטרחיה לשלם בבי דינא. נ"י:

(ג) (על המשנה) למי כו'. דקים להו לרבנן דניחא להו, לבעלים שיהא בטוח בקרן על מנת שיהא ספק כפל העתיד לבוא של שומר. והרי הוא כמסורה לו ע"מ כן. שאם תגנב וישלם לו קרן. שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. גמ':

(ד) (על המשנה) נשבע כו'. לכאורה קשה הך סיפא למ"ל, פשיטא. מיהו בב"ק [דף ק"ח] דייק רבא מינה דאפילו נשבע אם שלם אח"כ הכפל לשומר. ואביי פליג בזה. והלכה כרבא. נ"י:

(ב)

(ה) (על המשנה) והשאילה. לעשות בה ימי שכירתו. רש"י:

(ו) (על המשנה) ישלם לשוכר. ובגמרא ונימא משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתא. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. ומשני מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני משעת מיתה הוא דקני ושבועה להפיס דעתו של בעה"ב. ופירש"י דמה שהוא נשבע למשכיר. להפיס דעתו שלא יאמר פשעת בה. ומ"ש הר"ב בשבועה כו', תועתק מנוסחא מוטעת, ברש"י. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) כיצד כו'. טעמא דר"י משום דחשוב שוכר כאלו השאילו בשליחות המשכיר. הלכך דין המשכיר עם השואל. הרא"ש:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) שכלל גדול הוא לכל הנוטלים שלא כדין שאין נוטלין אלא בשבועה כדאיתא בשבועות דף מ"ח. נ"י:

(ט) (על הברטנורא) משום דמתניתין תנן אביו נקט נמי בתבעו אבי כו'. אבל ה"ה אי תבעו כל אחד ואומר אני הפקדתי. וכ"מ בהר"ב במתניתין דלקמן. ולא דמי למקח דפט"ו דיבמות אות כ"א, דהתם עומד להתפרע מיד ולא הו"ל למידק. נ"י:

(י) (על המשנה) אביו כו'. אבל אחד מכם הפקיד כו' פטור. דהמפקיד עצמו הו"ל למידק. הרא"ש:

(ד)

(יא) (על הברטנורא) ומש"ה לא דמי למ"ש הר"ב במ"ז פ"י דב"ק. דבטוענו שמא הלויתיך חייב לצאת ידי שמים. נ"י:

(יב) (על המשנה) והשאר כו'. ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה. ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרינן משום דאינו יבול לישבע משלם. דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו. אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעים בין שניהם. ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. נ"י:

(ה)

'.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(יג) (על הברטנורא) גמרא ואמרינן דגוזמא הוא דהא ביותר מכדי חסרונן מוכרן כדמסיק הר"ב. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) והוא שיעור שמחסרין לשנה ונחסרו בפחות משנה. וה"ט דפליג רשב"ג. נ"י:

(ז)

(טו) (על המשנה) וכי כו'. וטעמייהו דרבנן דהני עכברי רשיעי ננהו. כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלו עמהון. ירושלמי:

(טז) (על הברטנורא) כלומר מדה מרובה היינו מעשרה כורין:

(ח)

(יז) (על הברטנורא) וחדא מתרתי דלעיל נקט. דהא בעינן נמי שהיה מסתפק מהן ואינו יודע כמה כדלעיל. דאל"ה היה מחסר לפי הערך:

(יח) (על המשנה) לוג כו'. פירושא דג' לוגין הוא:

(ט)

(יט) (על הברטנורא) כגון לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה ואפ"ה הוי גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה. דקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוא. ולהשתמש היינו ונשתמש. גמרא:

(כ) (על הברטנורא) לאו היינו דמ"ח פ"י דב"ק, דהתם בבעלי חיים כו' וצריכה שמירה יותר. והכא ברועה ששומר ברשותו וגנב מרשות עצמו הוא. וס"ל לר"י דלא בעינן דעת בעלים דעדיין שומר הוא עליו. וסגי בדעתיה. גמרא.

(כא) (על הברטנורא) דכיון שנשתמש בה לצרכו כלתה לו שמירתו. שלא היו רוצין הבעלים שיהיה עוד שומר עליהן ולא הויא חזרה כלל. רש"י:

(י)

(כב) (על הברטנורא) ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב, משמע הא כראוי פטור. והנ"י כתב דהא דאמרינן דדוקא בקרקע. דוקא להני דרי ובהנהו אתרי דשכיחי גנבי. ובן משמע בגמרא. וכן הוא בהדיא בירושלמי נעל כראוי כו' פטור:

(כג) (על הברטנורא) אתר שישבע הנפקד שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם. הר"מ:

(כד) (על המשנה) ונעל. לא קאי אמסרן כו' אלא בהניחן בביתו ובתיבתו איירי:

(יא)

(כה) (על הברטנורא) דהמפקיד אצלו יודע שהוא צריך מיד למעות. ולפיכך כשהפקידן צרורין נמי ישתמש בהן דדרך כל אדם לצור מעותיו. אבל חתומים גלי דעתיה שאינו חפץ שישתמש בהם. רש"י:

(כו) (על הברטנורא) ואע"ג דבפרק דלעיל מ"ז פרשינן דבדמי אבידה הוי שואל עליהו אפילו קודם שנשתמש, הנאת שמוש דהכא גריעא מדהתם. לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו אבל דמי אבידה יודע שישהה אצלו ימים רבים. הר"א. הר"ש:

(כז) (על המשנה) לפיכך כו'. והוא שיטמין בקרקע. הר"מ:

(יב)

(כח) (על המשנה) השולח כו'. שחייבו הכתוב אפילו נאנסו. דכתיב או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח. דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ושבירתה. רש"י:

(כט) (על הברטנורא) גמרא. ופרש"י, כשעת הגזילה:

(ל) (על המשנה) רע"א כו'. פירשו התוס' דפלוגתייהו, דב"ש סברי שינוי אינו קונה וב"ה סברי דקונה והיינו בחסר ויתר. אבל ביוקרא חולא מודו ב"ה לב"ש דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ובהוזלה משלם כשעת הגזילה. ור"ע פליג אזול ויוקר דמשלם כשעת התביעה בין בזול בין ביוקר. ועתוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) קרא אפקיה מכללא דאין שליח לדבר עבירה כמו דאפיק מעילה וכן טביחה. הכי איתא בהדיא בגמרא. ועתוי"ט:

(לב) (על הברטנורא) גמרא. ומיהו ע"מ ליטול בעינן. דשליחות יד אע"פ שא"צ חסרון. על מנת לחסרו בעינן. ולא דמי למשנה ט' דלא בעינן ע"מ לחסרו אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה. דהתם משום שואל שלא מדעת מחייבינן ליה. ולכך כתב הטור דלא מחייב אלא משעת תשמיש ולא משעת הגבהה שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו רוצה לחסרו:

(לג) (על הברטנורא) שכן דרך היין להחמיץ בכלי חסר. רש"י: