משנה בבא מציעא ב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ב · משנה ג | >>

מצא אחר הגפה טו או אחר הגדר גוזלות מקושרין, או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע בהן.

מצא כלי באשפה, אם מכוסה, לא יגע בו, אם מגולה, נוטל ומכריז.

מצא בגל או בכותל ישן, הרי אלו שלו.

מצא בכותל חדשיח, מחציו ולחוץ, שלו, מחציו ולפנים, של בעל הביתיט.

אם היה משכירו לאחרים, אפילו בתוך הבית כ הרי אלו שלוכא.

משנה מנוקדת

מָצָא אַחַר הַגַּפָּה

אוֹ אַחַר הַגָּדֵר
גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין,
אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת,
הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן.
מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה,
אִם מְכֻסֶּה,
לֹא יִגַּע בּוֹ;
אִם מְגֻלֶּה,
נוֹטֵל וּמַכְרִיז.
מָצָא בְּגַל אוֹ בְּכֹתֶל יָשָׁן,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
מָצָא בְּכֹתֶל חָדָשׁ,
מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ,
שֶׁלּוֹ;
מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים,
שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים,
אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:

נוסח הרמב"ם

מצא לאחר הגפה,

או לאחר הגדר - גוזלות מקושרין,
או בשבילין שבשדות,
הרי זה - לא יגע בהן.
מצא כלי באשפה -
אם מכוסה - לא יגע בו.
ואם מגולה - נוטל ומכריז.
מצא בגל, או בכותל ישן - הרי אלו שלו.
מצא בכותל חדש -
מחציו ולחוץ - שלו.
מחציו ולפנים - של בעל הבית.
אם היה משכירו לאחרים -
אפילו מצא בתוך הבית - הרי אלו שלו.

פירוש הרמב"ם

אי אפשר לו שיקח אלו הדברים הנזכרים, לפי שיש לו לומר הבעלים הניחום לשם שיחזרו ויקחום, ואם לקחום לא יהיה להם בהם סימן שיתנו כדי שיחזירו להם מה שלהם, ולפיכך לא יגע בהן.

ואמרו מצא בגל או בכותל ישן - ובלבד שיהיה אותו דבר בתוך הקרקע לעניין שיוכל לומר שטמנו מזמן מרובה, אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה.

ואמרו מחציו ולחוץ שלו - הוא כשיהיה זה הדבר הטמון בכותל לשון זהב או חתיכת כסף או כיוצא בזה, אבל אם היה כלי מלא זהב הולכים אחר פי הכלי, אם הוא לחוץ זה הוא שלו, אם הוא לפנים של בעל בית, ולא נשגיח בחציו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אחר הגפה - סתימת כותל של עץ או של קנים:

גדר - של אבנים:

גוזלות מקושרין - בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן:

לא יגע בהן - דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהוטז, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו:

מכוסה לא יגע בו - דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם, דמשתמר הוא:

מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו - מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היהיז. ובלבד שיהיה בו חלודה רבה, שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם:

מחציו ולחוץ - באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים. אם מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתיאשו הבעלים. ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה. אבל אם היה כלי ובתוכו מעות, אם פי הכלי לחוץ הרי הוא שלו, ואם פי הכלי לפנים הרי הוא של בעל הבית:

אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו - דלא ידע דמאן נינהו, ובעליו נואשו:

פירוש תוספות יום טוב

אחר הגפה. מקום שמשתמר קצת אבל מקום שאין משתמר כלל ודאי אבדה היא ונתיאשו הבעלים כיון שאין בה סימן. ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו כדמוכח מצא כלי באשפה וכו' דמיירי שיש בו סימן מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז. תוספות:

הגפה. פירש הר"ב סתימת כותל וכו' כפירש"י. ועיין בפירוש משנה ב' פרק ו' דפאה:

גוזלות מקושרין וכו' לא יגע בהן. כתב הר"ב דאמרינן הני איניש אצנעינהו וכו' ומקום לא הוי סימן דמיירי במדדין ואיכא נמי למימר מעלמא אתו והוה ליה ספק הינוח. גמרא. וכתב מהר"ר ואלק כהן בסימן ר"ס דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמישי' אמות דלא תקשה אמתני' ו' פ"ב דב"ב א):

מצא בגל וכו' הרי אלו שלו. כתב הר"ב מפני שיכול לומר של אמוריים וכו'. לישנא דגמרא. ותנא בא"י קאי משום הכי נקט אמוריים וה"ה של שאר עם ועם במדינה ומדינה. וכתב הרמב"ם בפרק ששה עשר מהלכות אבידה והוא שימצאהו מטה מטה כדרך כל המטמונים הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן. שמא מונחים הם שם ע"כ. והטור ריש סימן ר"ס התנה עוד שזה הגל והכותל אין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו ע"כ. וכתבו התוספות וא"ת לקני חצרו לבעל הגל. או לבעל הכותל [כדתנן במ"ד פ"ק. ועיין מ"ש שם] וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות (ובשולחנות) [לפני שולחני] הרי אלו שלו. ואין חצרו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא ע"כ. וכ"כ הרמב"ם פט"ז מהלכות אבידה. ועיין לקמן בסמוך. וכן במשנה דלקמן:

מצא בכותל חדש. היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם. הרא"ש:

מחציו ולפנים של בעל הבית. לאו משום דתקנה לו חצרו הוא דא"כ אפילו מחציו ולחוץ. אלא כמו שכתב הרמב"ם פט"ז מהלכות אבידה שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בעל הבית שהממון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. ע"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש וקיימא לן יאוש שלא מדעת לא קנה. ואין צריך לטעם המגיד דהוה חצר שאינה משתמרת גם אינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה:

אפילו בתוך הבית. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. תוספות:

הרי אלו שלו. גמרא: ואמאי ליזל בתר בתרא מי לא תנן [בשקלים פ"ז משנה ב'] דעשוי להתכבד. אזלינן בתר בתרא. ומסיק כגון דבתרא עכו"ם הוא. א"נ דדרים ב' עכו"ם בהדי ישראל דכיון דרוב עכו"ם מתייאש. א"נ תולין דמרוב עכו"ם נאבד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על המשנה) הגפה. מקום המשתמר קצת. אבל מקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בו סימן. ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו. כדמוכח מצא בלי באשפה כו' דמיירי שיש בו סימן, מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכרץ. תוספ':

(טז) (על הברטנורא) ומקום לא הוו סימן דמיירי במדדין ואיכא נמי למימר מעלמא אתו, והו"ל ספק הינוח. גמרא. וכתב הסמ"ע דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך נ' אמה דלא תקשה ממ"ו פ"ב דב"ב:

(יז) (על הברטנורא) לישנא דגמרא. ותנא בא"י קאי מש"ה נקיט אמוריים וה"ה של שאר נכרים במדינה ומדינה כו'. וכתבו התוספ' וא"ת וליקני לו חצרו כו'. וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם. ועיין לקמן בסמוך ובמשנה דלקמן. ועיין תוי"ט:

(יח) (על המשנה) חדש. היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. אלא שהוא ואבותיו דרו בו מעולם. הרא"ש:

(יט) (על המשנה) בעה"ב. לאו משום דתקנה לו חצירו הוא דא"כ אפילו מחציו ולחוץ. אלא כמ"ש הר"מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בעה"ב שהממון שלו. או שהיה יורש, שאנן טוענין לו שמא של אביו הן אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. ע"כ. לפי שבא בחצירו קודם יאוש וקיי"ל יאוש שלא מדעת לא קנה. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) בתוך וכו'. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. תוספ':

(כא) (על המשנה) שלו. בגמרא ואמאי ליזל בתר בתרא, מי לא תנן בשקלים פ"ז מ"ב דהעשוי להתכבד אזלינן בתר בתרא. ומסיק דבתרא נכרי הוא. א"נ כו':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מצא אחר הגפה וכו':    כאן פי' רעז"ל גפה כפי' רש"י ז"ל אבל בפ' ששי דפאה גם בפ' שני דכלאים גם בפ"ד דעדויות העתיק פי' ר"ש ז"ל:

הרי זה לא יגע בהן:    בגמ' פריך ולהוי מקום סימן דאע"ג דמוקמי' להו במקושרין בכנפיהן שהיא קשר דכ"ע הכי מקטרי להו ולא הוי קשר סימן מ"מ המקום שהן בו להוי סימן ומתרצינן במדדין דאיכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר נמי דאיניש אצנעינהו וה"ל ספק הנוח וקי"ל דכל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר דליכא מאן דיהיב סימנא. וכתבו תוס' ז"ל האי אם נטל לא יחזיר י"מ דהיינו דוקא כשנטלו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשם לכך לא יחזיר למקום שנטל אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר וכן מוכח בירושלמי ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע"ג שלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר ע"כ. אבל בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ז) משמע דה"פ דואם נטל לא יחזיר וכדפי' רש"י ז"ל התם וז"ל שאם בא אחד ונתן סימן שהוא שלו לא יחזירנו שמא אינו שלו וסוף הבעלים לבוא ויביא עדים שהניחו שם לפיכך יהא מונח ביד זה עד שיבא אליהו דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם ספק הנוח היא ע"כ:

מצא כלי באשפה וכו':    בפירקי' דף כ"ד. ובגמרא רמינין עלה מהא דתניא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות ומוקי רב פפא למתני' באשפה שאינה עשויה ליפנות אלא שנמלך עלי' לפנותה ומש"ה נוטל ומכריז דאי לא שקיל האי השתא לכשיפנה יטלנה גוי או ישראל משומד הלכך אבידה היא ומוזהר עליה ורב זביד מוקי למתניתין בכובי וכסי דטמונים מדעת הן ולא יגע וברייתא בסכיני והמניק שהן כלים קטנים והשליכם שם עם האשפה שהוציא מן הבית:

מצא בגל וכו':    תוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף נ"ד:)

הרי אלו שלו:    וכתוב בנמוקי יוסף דכיון דטעמא הוי משום דתלי המוצא באמוריים כדמפרש בגמרא שמעינן מינה דאפילו יש בו סימן הרי אלו שלו וא"ת למה שלו תקני לו חצרו לבעל הכותל ותרצו בתוספות דאין חצר קונה בדבר שאינו עשוי שימצא כי הכא שהוא בעובי הכותל וכן מוכח לקמן מצא בחנות ובשלחנות הרי אלו שלו ואין חצרו קונה לו לחנוני ולשלחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופן לימצא ע"כ. עוד כתוב שם והא דאמרי' מחציו ולחוץ [הרי אלו שלו] ולא אמרי' יטול ויכריז כיון דאיכא סימן פי' רש"י ז"ל דכולה מתני' בדשתיך דומיא דרישא ואמרי' בני ר"ה הניחוהו שם ואייאוש וליכא למימר תיקני ליה חצרו לבעל הבית דקודם יאוש הוה התם ולא עדיפא חצרו מידו ואילו בא לידו קודם יאוש בעלים תו לא קני ליה הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצרו נמי לא קני ליה ע"כ. והרמב"ם ז"ל תירץ לקושיא קמייתא שהביא נ"י בשם התוס' פט"ז דהלכות גזלה משום דהוי אבודה ממנו ומכל אדם ע"כ. וכתוב בשלטי הגבורים שריב"ן ז"ל תירץ משום דהוי חצרו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון בימי האמוריים ועדיין לא היה חצרו עד לאחר מכאן ע"כ:

מצא בכותל חדש:    פי' הרא"ש ז"ל היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצאו מרשותן מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרין בו מעולם ע"כ:

אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו:    ובגמ' פריך ואמאי וליזיל בתר בתרא כדתנן בפ"ז דמסכת שקלים ובשעת הרגל הכל מעשר וטעמא משום דשוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואם נפלו שם לפני הרגל שרוב המעות הן חולין כבר מצאום מכבדי השוק אלמא אמרינן קמאי קמאי אזלו והני אחריני נינהו הכא נמי נימא קמא קמא אזל והני דבתרא נינהו ומוקי לה רב נחמן כגון שעשאו לבית פונדק לשלשה בני אדם דההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני ליהדרו לי ולא הדרו לי והשתא ליהדרו בתמיה אי דעתייהו להדורא אהדרוה ניהלי ואי לא אהדרוה ודאי בדעתייהו למגזלה. ורבא אמר אפילו בשלשה חייב להכריז ואפילו דלית בה ש"פ לכל חד וחד מ"ט אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחלה למנתיה לגבייהו דחברוהי וה"ל ש"פ לכל חד וחד מהנהו תרי ופסק הרי"ף ז"ל הלכתא כרבא דבתרא הוא הלכך משמע דמתני' לא מיתוקמא אלא כדאוקמה רב מנשיא בר יעקב שעשאה לבית פונדק לשלשה גויים וכתב בנ"י לשלשה גויים לאו דוקא דהה"נ לחד ובלבד שיהא הוא האחרון אלא משום וכו' ע"ש. ולשון הרמב"ם ז"ל ספט"ז דה"א אם היה משכיר ביתו לאחרים הרי הן של שוכר אחרון ע"כ. ובטור ח"מ סימן ר"ס:

תפארת ישראל

יכין

מצא אחר הגפה:    כותל של עץ או קנים:

או אחר הגדר:    חומת אבנים:

גוזלות מקושרין:    אף שמקושרין, אין הקשר סימן, שהכל קושרין בשוה:

או בשבילין שבשדות:    :

הרי זה לא יגע בהן:    מדמשתמר שם קצת, חיישי' שהונח שם בכוונה. וקיי"ל דבכה"ג רק באין בו סי' לא יגע בו, ואם נטלו בידו אפילו לא הוליכו עדיין לביתו, לא יחזיר, מדאין המקום משתמר יפה, רק יהא מונח אצלו עד שיבא אליהו, ובמקום שמשתמר יפה., כגון טלית וקורדם בצד גדר, והוא ספק הנוח, בין יש סימן או אין בו סי' לא יגע בו, ובעבר ונטלו והוליכו לביתו, שאפשר שחזר המניח ובקש ולא מצא, אם יש בו סי' יכריז, ובאין סי' יהא מונח עד וכו', ובלא הוליכו לביתו, יחזור ויניחנו על מקומו. ובמקום שאין משתמר כלל, אפילו ודאי הונח, ואין בו סי' בהחפץ או בהמקום, ביש בו סי' נוטל ומכריז, ובאין בו סי', הוה שלו [(שו"ע חו"מ, רס)]:

אם מכוסה לא יגע בו:    אפילו יש בו סימן, מדמשתמר שם יפה. ונ"ל דנקט אשפה, לאשמעי' דאפילו באשפה לא אמרי' רגלים לדבר שנאבדה שם. ודוקא באשפה שאינה רגיל לפנות, דאל"כ אבידה מדעת היא ואינו זקוק לה, וי"א דהוה הפקר ושרי לכל [(שו"ע חו"מ רסא, ד)]:

מצא בגל:    כותל שנפל:

ובכותל ישן:    שאינו זוכר מי בנאה:

הרי אלו שלו:    ובהיה החור שנמצח שם המעות מקום משתמר, צריך שהעלה המעות חלודה דאז ניכר דמזמן רב הונח שם, וגם שהיה מונח בעומק, ובחסר חד מהנך לא יגע בו. ובאינו חור משתמר, אז אפילו לא העלה חלודה, אבידה מדעת היא [(שו"ע חו"מ רס, א)]:

מצא בכותל חדש:    שידוע שאבותיו של הדר בו בנאוה, ולא יצא מרשותם מעולם, ולא אמרי' אפילו בל"ז תקנה לו חצירו. ליתא, דהרי לא ידע מהמציאה [כפ"א סי' כ"א]:

מחציו ולחוץ שלו:    של המוצאה, אפילו ביש סי', והוא שהעלו חלודה, דאז מסתמא נתיאש הטומנה שם:

מחציו ולפנים של בעל הבית:    אפילו באין סימן, ואפילו העלה חלודה, ודוקא שהבעל בית טוען ברי שהיא שלו, או שמא של אביו. ובממלאה המציאה כל רוחב הכותל, בספק ממון כזה לכ"ע חולקין, כמו ב' שהגביהו מציאה. מיהו סכין או כיס שנמצא שם, רואין, דלאיזה צד שפונה הבית יד, משם מסתמא נטמן:

אם היה משכירו לאחרים:    לשלשה עכו"ם כאחת [וי"א בב' עכו"ם וישראל אחד סגי], דאז הו"ל כפונדק, ולא מהימן בעה"ב שיטמין בפונדק. ואם הבעה"ב דר שם עדיין, צריך שידורו גם העכו"ם עדיין שם דאל"כ אזלינן בתר בתרא [תוס']:

בועז

פירושים נוספים