רש"י על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




דשיילינן להו - אם ראו הפרעון ואם לאו נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע:

עדי קיום - שכתבו הנפק דבי דינא לא מקיימי ליה אלא א"כ פרע:

סמפון שיש עליו עדים - בעדי קיום מוקמינן לה:

יתקיים בחותמיו - ואפי' יוצא מתחת יד מלוה כשר:

אין עליו עדי קיום - אבל עדים חתומין עליו:

ויוצא מתחת ידי שליש - שאין הלוה מוציאו ולא המלוה אלא שליש שביניהם נאמן:

או שיצא אחר חיתום שטרות - שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה כשר:

דהא הימניה מלוה לשליש - דעל כרחך אין כותב שובר אלא מלוה והוא מסרו ליד השליש:

פרק שני - אלו מציאות


מתני' אלו מציאות: מצא פירות מפוזרין - נתייאשו הבעלים מהן כדאמר בגמרא והפקר הן:

מעות מפוזרות - הואיל ואין להם סימן ניכר איאושי מיאש והוו להו הפקר וזהו טעם כולם:

כריכות - עומרים קטנים כמו מאלמים אלומים ומתרגמינן בירושל' מכרכן כריכן (בראשית לז):

ברה"ר - שהכל דשין עלייהו ואם היה סימן נקשר עליהן הרי הוא נשחת:

של נחתום - כל ככרות הנחתומין שוין אבל ככרות של בעל הבית יש בהן סימן:

ממדינתן - כמות שהן גזוזות כשאר כל גיזת המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא:

אניצי פשתן - רישט"א בל' אשכנז ובמקומינו פופי"ר:

ולשון של ארגמן - צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן:

מצא עיגול - של דבילה:

אנפוריא - בגמ' מפרש:

גמ' וכמה - חשוב פיזור:

קב - מפוזר בארבע אמות אבל בג' אמות לא הוי פיזור וטעמא מפרש ואזיל:

אי דרך נפילה - אם מצאם דרך נפילה שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו:

אפילו טובא - מקב נמי דכיון דאין בהן סימן איאושי מיאש:

ואי דרך הינוח וכו' - עתיד לחזור וליטלן:

במכנשתא דבי דרי - בשעת אסיפת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשאו את העיקר ונותרו אלו:

נפיש טרחייהו - לקבצן:

בציר מהכי - אם היה פזורן בפחות מכן:

משום דלא חשיבי - עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח קיבוץ של ארבע אמות:

שומשמין - דקין מאד ויש טורח בקיבוצן יותר מחטין אבל דמיהן יקרין:

תמרים ורמונין - גסים הן ואין טורח בקבוצן:


יאוש שלא מדעת - דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן:

לא הוי יאוש - לקמיה מפרש פלוגתייהו:

דמיאש לבסוף - לאחר שמצאו זה וכללא דיאוש כגון דאמר ווי ליה לחסרון כיס דגלי דעתיה שנואש מהן:

באיסורא אתא לידיה - דדבר שאינו עשוי להתיאש הוא:

זוטו של ים - מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו י' פרסאות או חמשה עשר פרסאות פעמיים ביום ושוטף מה שמוצא שם והולך זוטו לשון גודל ושירוע בלשון יווני כמו שכתבו הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי ואל זאטוטי (מגילה דף ט.):

ושלוליתו של נהר - כשהוא גדל ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא:

רחמנא שרייה - ואפי' באת ליד המוצא לפני יאוש:

לקמן - בשמעתין מנין לאבידה ששטפה נהר כו':

מהשתא הוי יאוש - שהרי נפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו:

דאבידה מדעת היא - שלא נפלו ממנו ומדעת הניחם הפקר:

עשוי למשמש - וקודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו ונואשו:

דיקירי - כבד משא:

סבי דאזלי אתיגרא - זקנים עניים הולכים על משענתם בנחת ורואין כל שבולת ושבולת ולשון נמושות כמו לא ימושו (ישעיהו נט) שממשמשין והולכים:

לקוטי בתר לקוטי - לשון נמושות כמו לא ימיש (שמות יג) שנוטלין ומשין הכל מלפניהם:

ואמאי - אי יאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא:

נהי - דלגבי עניים דהכא הוי יאוש מדעת שראו שהלכו בה הנמושות ונתיאשו אלא עניים דעיר אחרת עדיין לא ידעי והיאך מותרין בו אלא משום כיון דלכי ידעי מיאשי הוי יאוש משעה שהלכו בו ובהיתר באו ליד זה:

קציעות - תאנים שקוצצין אותם באיזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש:

ואפי' בצד שדה קציעות - שדה ששוטחים בה קציעות דידע דמהנהו אתו:

מותרות משום גזל - אע"ג דכי נפל לא ידע כיון דלכי ידע מיאש מהשתא הוי יאוש כרבא:

ופטורות מן המעשר - כדין הפקר דהפקר פטור מן המעשר:

בזיתים ובחרובים אסור - כאביי:

בשלמא רישא לאביי - מצי לתרוצי דמעיקרא ידע ואיאש כדמפרש ואזיל:

דקתני בזיתים ובחרובין אסור - וסלקא דעתך משום דלא עבידי דנתרי וליכא למימר ידע דאיאש ואע"ג דלכי ידע מיאש לא הוי יאוש מהשתא:

חזותו מוכיח עליו - מראיתו ניכר של מי הוא הלכך מריה לכי ידע דנפיל לא מיאש דמימר אמר כולי עלמא ידעי דדידי נינהו ולא הפקר הן ולא שקלי להו:

עם נפילתה נמאסת - הלכך כיון דידיע דנתרא מעיקרא מיאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקר לה:

לא ידיע - לא גרסינן ופירוש היה משובש בספרים:


ירדן - וכן שאר נהרות ותנא זה על יד הירדן היה יושב:

בלסטים מזוין - ובחזקה נטלה הימנו ומעיקרא ידע ומייאש:

שטף נהר קוריו - של זה ומצאן אחר:

הרי אלו כו' - ה"ג הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים דכל שטיפת נהר כקורות עצים ואבנים הבעלים ידעו בה מיד דיש לה קול:

הא סתמא - הא אם היתה אבידה אחרת שאין לנו לומר שידעו הבעלים לא הויא של מוצאה קשיא לרבא:

כשיכול להציל - ודכוותה במציאה אחרת דבר שיש בו סימן דיכול ליתן סימן וליטול מודינא בה דחייב להחזיר:

אפילו אין מרדפין נמי - דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא ולא מייאשי:

ע"י הדחק - ואם לא ימהר להציל לא יצילו הלכך אין מרדפין אפקורי אפקרינהו דהא ידעו ולא הצילו:

שלא מדעת - בעלים:

וליקט - לצורך בעל הבית:

ואם חושש - בעל הבית ומקפיד על מה שעשה זה:

משום גזל - שתרם תרומתו בלא רשותו:

כלך אצל יפות - היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן:

לא הוה ידע - אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה אמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה ולענין יאוש נמי כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש:

אתם גם אתם - כן תרימו גם אתם מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה שהשליח שתרם תרומתו תרומה וכיון דשליחות מהכא נפקא לן על כרחך שלוחכם דומיא דאתם בעינן:

אף שלוחכם לדעתכם - שהבעלים מינוהו שליח:

לבוסתנא - פרדס:

לא אכל - דגזל נינהו שהבעלים לא ידעו:

אם נמצאו יפות כו' - אלמא גלי דעתיה דניחא ליה ה"נ גלי דעתיה דניחא ליה במה שנתן לנו:

לא אמרו כלך אצל יפות - דהוי גלוי דעת אלא לענין תרומה:

עודהו הטל עליהן - המעלה פירותיו לגג וירד עליהן הטל:

ושמח - בטל שירד עליהן:

הרי זה בכי יותן - והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם:

נגבו - עד שלא מצאן:

אע"פ ששמח - עכשיו בטל שירד עליהן:


אינן בכי יותן - ולא אמרינן כיון דהשתא ניחא מהני האי דעתא למעיקרא ותיהוי הכשר וקשיא לרבא: כתיב כי יתן ולא כתיב כי יותן:

לדעת - שידע בנתינה והוכשר בעיניו ועודהו הטל עליהן עדיין הן בנתינתו:

ממנו - קרא יתירא הוא לאשמועינן שאינו אבוד אלא הימנו:

ואיסורא דומיא דהיתירא - כיון דמחד קרא ילפינן מצויה אצל כל אדם שיחזור ושאינה מצויה יזכה בה איתקושי אתקוש להדדי זו לאיסורא וזו להיתירא:

מה היתירא - שאינה מצויה לא חילק בין שיש בה סימן לשאין בה סימן:

אף איסורא - דמצויה אצל כל אדם לא חילק בין אין סימן דכי ידע מיאש ליש סימן דלכי ידע לא מיאש וכי היכי דיש סימן אסירא כי אין סימן נמי אסירא היכא דאיכא למימר לא ידע דנפלה קודם שבאת ליד זה:

יע"ל קג"ם - סימני הלכות הן יאוש שלא מדעת דהכא עד זומם למפרע הוא נפסל בסנהדרין (דף כז.) לחי העומד מאיליו בעירובין (דף טו.) קדושין שלא נמסרו לביאה בקדושין (דף נא.) גלוי דעתא בגיטא בגיטין (דף לד.) מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לענין עדות בסנהדרין (דף כז.):

הני תמרי דזיקא - שהרוח משיר:

היכי אכלינן להו - הא לא מיאש והא דנקט למיבעי בעיא מאחר דאיתותב רבא קשיא לי דבלא איתותב רבא איכא למיבעי דהא מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח עליו חוץ מן התאנה מפני שנמאסת עם נפילתה ונראה בעיני דלא נקט לה אלא להרבות בחומר איסור כלומר מאחר דאיתותב אפילו בדבר שאין בו סימן כ"ש שאלו אסורין שיש בהן סימן:

מעיקרא - מקודם נפילתו:

יאושי מיאש - דיודע הוא שהרוח משיר מהן והשקצים מזומנים לאוכלן:

יתמי - קטנים שאין הפקירן הפקר:

באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן - אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת הקרקע של יתומין ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים אלא הולכין אחר הרוב:

מוחזק ועומד מאי - קרקע עצמה של יתומין מאי:

כרכתא מאי - דקלים הכרוכין ומוקפין בגדר של אבנים סביב שאין שקצים ורמשים נכנסין שם:

העשוי לידרס - שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם והחפץ נמוך ונוח לידרס:

לא הוי סימן - שאין בעליו סומך לתת בו סימן מימר אמר נשחת הסימן בדריסת הרגלים:

ברה"י - כגון בשדה זרועה שאין רוב בני אדם דורכין בה ויש מיעוט שהולכין בה:

ה"ג אי דלית בהו סימן ברה"י מאי מכריז - כלומר כי מכריז זה מצא אבידה מאי מכריז שיוכל ליתן האובד סימן בה:

מכריז מקום - ואינו מכריז שם האבידה אלא שם המקום מי שאבדה ממנו אבידה במקום פלוני יבא ויאמר מה איבד וזה בא ואומר אבדתי שם חפץ פלוני:

והאלומות - עומרים גדולים:

רבה היכי מתרץ לה - רבה דאמר טעמא דרה"ר משום דנדרס מאי שנא אלומות:

ורבא - דמוקים לכריכות כשאין בו סימן מאי שנא כריכות ומאי שנא אלומות:

רבה מתרץ לטעמיה - דטעמא דרשות הרבים דכריכות משום סימן ובדבר שיש בה סימן:

במקום - טעמא דכריכות ברשות הרבים משום מקום ובדבר שאין בו סימן:


דמדרסא - וסימן העשוי לידרס הוא:

דמינשתפא - מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחילה:

דיקירי - כבידות:

הא של בעל הבית חייב להכריז - ואע"ג דבהדיא תני לה במתניתין איידי דנקט לאותביה מרישא כריכות ברשות הרבים דאותיב מינה לרבא נקט נמי לאותוביה לרבה מדוקי' דרישא:

אין מעבירין על האוכלין - המוצא אוכלין בדרך אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם הלכך לא נדרסו שמי שמצאן ראשון הגביהן:

אין מעבירין על האוכלין - לאו לשון דריסה הוא אלא כמו אין מעבירין על המצות (יומא דף לג.):

חיישי לכשפים - סבורים שמחמת כשפים הונחו לשם כדי להכשיל הדורסים עליהן ונהי נמי דאין מגביהין אותם מיהו לא דרסי עליהן משום כשפים:

לימא כתנאי - פלוגתא דרבה ורבא:

הבא מאיליו - הראוי לבא מאיליו כגון חרס פעמים שנופל בעיגול:

הוי סימן - דאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו ודבר שיש בו סימן הוא ואפילו הכי פליגי רבנן ואמרי הרי אלו שלו משום דקסברי מעבירין על האוכלין והוה ליה סימן העשוי לידרס:

ור"י סבר הוי סימן - ואע"פ שזה עשוי לידרס נמי הוי סימן:

ומעבירין על האוכלין - ואפילו הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז דסימן העשוי לידרס הוי סימן ועיגול היינו טעמא דסימן הבא מאיליו לאו סימן הוא ור"י סבר הוי סימן:

ורבה אמר לך כו' - והכא היינו טעמא דר"י משום דאין מעבירין על האוכלין ות"ק הכי נמי אית ליה אין מעבירין ומשום הכי ככרות של בעל הבית חייב להכריז וטעמייהו בעיגול משום דסימן הבא מאיליו הוא ור"י סבר הוי סימן:

איכא דאמרי סברוה כו' - וכי אתמר לימא כתנאי אאין מעבירין על האוכלין אתמר:

הלכתא כריכות ברה"ר כו' - כדמוקי לה בשאין בו סימן:

ברשות היחיד אי דרך נפילה הרי אלו שלו - דליכא למימר מקום הוי סימן דהא לא ידע היכא נפיל מיניה:

אי דרך הינוח נוטל ומכריז - מקום ולא יניחם שם שמא ימצאם עכו"ם ויטלם ושמא שכחום הבעלים:

אבל בדבר שיש בו סימן כו' - רבא לטעמיה דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן:


במנינא דשוין - כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד:

וגסטרון של אבר - שברי חתיכות של אבר:

שיכוין משקלותיו - שיאמר משקלו ויכוין האמת:

במתקלא דשוין - שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה:

חתיכה גופה סימן - יאמר מאבר פלוני היה:

או דדפקא - צואר שמעתי ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי דדפקא פלנק"ן מקום שדופק כשהוא יגע:

חתיכות דג חייב להכריז - קא ס"ד כשאין בהן סימן והחתיכה גופה סימן או מאצל הראש או מן הזנב:

ודג נשוך - זהו סימן שלו:

הכא במאי עסקינן - דקתני חתיכות דג חייב להכריז:

בדאיכא סימנא בפסקא - שלא נחתכה כדרך החותכין:

כי הא דרבה - כשהיה שולח בשר לאשתו ביד נכרי:

מחתך לה אתלת קרנתא - עושה החתיכה בת ג' קרנות כזה:

דומיא דדג נשוך - דיש בו סימן:

מתני' - דחייב להכריז:

ברשום - חביותיהם של חרס היו וגפין אותם במגופת חרס ושורקין טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא ריח היין ובימי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני כעשר או כט"ו יחד נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם ונושאן החנווני לביתו ומתניתין בחבית רשומה והיינו סימן שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד:

ופרכינן מכלל דברייתא - דקתני הרי אלו שלו בפתוחה קתני בתמיה פשיטא דהא אבידה מדעת היא שהניחה פתוחה וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה:

במציף - שהניח מגופה עליה ולא שרקה בטיט סימן ליכא ואבידה מדעת נמי ליכא:

קודם שנפתחו האוצרות - שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן:

ברקתא דנהרא - והיין בא לעיר בספינה והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר ונושאין אחת אחת ופעמים ששוכח:

איכא דאמרי כו' - נפקא מינה דאפי' כוון ואמר מקום מושבה מסוים לא הוי סימן:

כופרא - זפת דבר שאין בו סימן הוה:

מחסם - לשון לא תחסום (דברים כה) מגמגם בדבר ולבו נוקפו:

דקדחו ביה חלפי - אורטי"א בלעז גדלו עליה ש"מ מימים רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים:

שלא שבעתן - עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה:

נפקא מינה כו' - וכגון דזה התובען צורבא מרבנן הוא:

במסכת - יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו ואע"ג שסדורה היא לו יאמר לו לאו ומדת ענוה היא:

בפוריא - שימשת מטתך יאמר לאו מדת צניעות הוא:


באושפיזא - שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ואמר לאו מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו ויכלו את ממונו:

אגניב ליה כסא דכספא - כלי של אושפיזו היה:

בדי מחטין וצינוריות - לקמיה מפרש בדי מחטין שתולין בו מחטין:

וצינוריות - מזלגות קטנים שטוות בו זהב:

אחת אחת - בד אחת ומחרוז אחד:

חייב להכריז - דמנין הוי סימן:

שוכי - ענפים של אילן:

עלה אחד בבד אחד - במס' סוכה (דף מד:) גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ונשתיירו בה שלשה עלין לחין ואיכא דאמרי אפילו עלה אחד בבד אחד כשירה:

ברדלס - צבוע וי"א פוטיא"ש ודרך להרוג אווזים ותרנגולים:

וכל מקום שהרבים כו' - ואפילו דבר שיש בו סימן:

פליגי רבנן עליה - בתרוייהו:

המוצא מעות - קא ס"ד צבורי מעות דקתני מתני' חייב להכריז והכא הואיל ורבים מצויין שם הרי אלו שלו שנתייאשו הבעלים:

דאזיל בתר רובא - כלומר שהולך בדין מציאה אחר טעם רבים מצויים שם:

ברוב ישראל - דסתם בתי כנסיות ישראל בהן:

במפוזרים - ורבנן היא דמודו במפוזרין דתנן מעות מפוזרין הרי אלו שלו:

כנסיות - אסיפת מקום שמתכנסים שם להתיעץ ולהוועד:

דיתבי בהו כנענים - שהן חוץ לעיר ומושיבין בה כנענים לשמור:

מצא בה אבידה - משנה היא בסדר טהרות בעיר שישראל וכנענים דרים בה במסכת מכשירין:

ותפשוט מיהא - מקצת משאלותיך דמודו רבנן ברוב כנענים ופליגי ברוב ישראל:

בטמון - דכיון דטמנו לאו אבידה היא הלכך ברוב ישראל יכריז:

שאינה עשויה לפנות - רגילים היו בעלים להניחה ימים רבים ולא לפנותה מיד:

ונמלך עליה לפנותה - מיד ועל כרחו או יטלנו או יהא הפקר להכי נקט שאינה עשויה לפנות דאי עשויה לפנות אבידה מדעת היא שהיה לו לחוש שמא יפנה:


ואיבעית אימא לעולם רבנן - ובשאינה טמון ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב כנענים:

מי קתני כו' אינו חייב להכריז קתני - דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים הוא ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא:

מותרת משום מציאה - דאינו חייב להכריז:

ואסורה בהנאה - ולקמיה פריך א"כ מה היתר יש במציאתה:

בא ישראל ונתן סימן - יצאת מספק יין כנענים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא כנענים נתייאשו הבעלים:

ושדו בנהר בירן - ומושלכין בנהר בירן:

דמתקיל - יש בו מכשולים אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים ולא מיאש סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום:

סכרו ליה - שקורין נשנ"ש בלע"ז כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט):

אימא מישראל נפיל - לפיכך חייב להכריז ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כנענים לרבנן:

לא מיאש - שהכורה ימצאם:

דבי דיסא - שמוכרים שם חטים כתושין לדייסא ורבים מצויין שם:

בתר תריסר ירחי שתא - מצאם:

דגלדאי - רצענים:

דיו - עוף שקורין אוזלטו"ר והוא לשון דיה:

ושדיה בצנייתא דבי בר מריון - השליכתו בין דקלים של בר מריון:

אסור - שמא נתחלף בנבילה:

ורואהו - משנטלו עד שהשליכו:

כשמצאו באשפה - שדרך נבילה להשליכה באשפה:

פרגיות - גוזלות:

אשכח קיבורי דאזלי ביה אזלויי - מצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין:

אזלוי - ציידים העושים מכמורות:

מתני' מצא פירות בכלי - וסתם כלי יש בו סימן:

כמות שהוא - ריקן:

כיס - יש בו סימן לבעלים:

צבורי פירות - בגמ' מפרש סימנייהו או מנין או מקום:


שלשה מטבעות זו ע"ג זו - בגמרא מפרש סימנייהו:

גמ' טעמא דמצא כו' - התם הוא דאמר שהפירות לבעל הכלי:

הא כלי ולפניו פירות - הרי אלו הפירות של מוצאן ואע"פ שהכלי לבעל הסימן את הכלי יחזיר ואת הפירות יעכב לו ולא אמרינן מהאי מנא נפל:

מקצתן בכלי כו' - הדבר מוכיח דהנך דעל גבי קרקע דהנך הוא וחייב להחזירם למי שיתן סימן בכלי וכן מעות לבעל הכיס:

ה"ג - מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן. כגון מעות לפני כיס:

חייב להכריז - על הכל וינתנו המעות לבעל הכיס:

בא בעל סימן ונטל את שלו - את הכיס ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות:

הא - דקתני הרי אלו שלו:

בכובא וכיתנא - גיגית מוטלת ופשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מינה נפל הוה משתייר בה והוא הדין לכיס ולפניו מעות מהאי טעמא והא דקתני חייב בצנא ופירי דעבידי דשרקי ונפלי מיניה כולהו:

הא דקתני חייב בדאשתייר - ואיכא למימר הנך דאבראי מיניה נפל:

והא דלא אשתייר - כיון דסתם צנא יש לו אוגנין כפולים לתוכו אי מתוכו נפל הוה משתייר ביה דאוגנין מעכבי ליה:

ה"ג - הא והא דלא אשתייר ביה מידי:

הא דאית ליה אוגנין - לאו מיניה נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר ביה מידי:

ש"מ מנין הוי סימן - דאי לאו הכי מאי סימן איכא:

תני צבור פירות - דאין כאן מנין מאי סימניה מקום דכיון דצבורין הינוח הוה ויהיב סימנא במקום פלוני הנחתים:

תני צבורי פירות - סימני מנין דהוי מדחי ליה לא הא תפשוט ולא הא תפשוט:

והוא שעשוין כמגדלין - לקמיה מפרש ששלשתן רחבין זה מזה ומניח מלמטה את הרחב ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן כמגדל זה העשוי היסוד רחב ומקצר ועולה וכי מנחי הכי לאו דרך נפילה הוה אלא דרך הינוח והיה דעתו לחזור ולטלן ושכח הלכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר מגדלין היו עשויין:

ג' מטבעות - שאין דומות זו לזו ברחבן:

משלחפי שלחופי - מקצת זו על חבירתה ומקצת על גבי קרקע:

חייב להכריז - אלמא כי האי גוונא לאו דרך נפילה הוא:

של שלשה מלכים - קס"ד שלא היו צורותיהם שוות שכל מלך כותב שמו וצורתו על מטבע שלו:

אי דעשויין כמגדלין - שאין שוין ברחבן ומונחים כמו שפרישית:

אפילו של מלך אחד - שצורת שלשתן שוות:

של מלך אחד כעין שלשה מלכים - כלומר אפי' הן של מלך אחד שצורת שלשתן שוה והן כעין שלשה מלכים שחלוקין ברחבן ודומין לג' מטבעות: ה"ג והיכי דמי כגון שעשויין כמגדלין חייב להכריז:

דכולהו כי הדדי נינהו - שוין ברחבן:

אע"ג דכי הדדי מנחי - זה על זה ולאו משלחפי:

אימור [אתרמויי] אתרמי - דהכי נפל ואין זה הינוח וסימן אין לו בהם ואפי' מקום דלא ידע היכן נפל:

אפי' של מלך אחד מכריז - הואיל ומטבעות הוו זו ע"ג זו יש כאן סימן דלא אתרמי דנפול הכי:

ופרכינן מאי מכריז מנין - כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונתן סימן זו ע"ג זו מצאתם:

טבעא מכריז - מטבעות מצאתי הלכך תרי לאו סימנא הוא דמיעוט מטבעות ב':

כשיר - מוטלין בעגול כאצעדה:

כשורה - זו אצל זו:

כחצובה - כג' רגלי קנקן כל אחד כנגד אויר של שני כזה * _ *:

כסולם - רוב אמצעי על התחתון ורוב העליון על האמצעי כמו מעלות שקורין אשקולינו"ש:

פשוט מהא - דר"נ חדא:

כל שאילו מכניס כו' - וכי הוו כסולם ניטלים בבת אחת:


כאבני בית קוליס - מרקוליס והיא שם ע"ז ולקמיה מפ' היכי עבדי:

אחת מכאן ואחת מכאן - והשלישית חציה על זה וחציה על זה:

נירונית היא - נירון קיסר כתוב עליה:

מתני' מצא אחר הגפה [או אחר הגדר] גוזלות מקושרין - גפה סתימת כותל של עץ או של קנים:

גדר - של אבנים:

לא יגע בהן - טעמא מפ' בגמרא:

מכוסה לא יגע בו - דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא:

גמ' במדדין - ממקום למקום:

מעלמא אתו - ואין זה הינוח וכיון דאין בהן סימן נימא הרי אלו שלו:

ואיכא למימר איניש אצנעינהו - הואיל ומקושרין:

ספק הינוח - בדבר שאין בו סימן וכ"ש ודאי הינוח:

לכתחילה לא יטול - דאי שקלת לה ליכא למרייהו סימנין למיתב בהו ויפסיד הלכך לא יטול והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום:

ואם נטל לא יחזיר - דהא ליכא דיהיב סימנא:

שכן דרך אשפה ליפנות - ואי לא שקיל ליה האי השתא לכשיפנה יטלנה נכרי או ישראל חשוד הלכך אבידה היא ומוזהר עליה:

כובי וכסי - טמונים מדעת הואי ולא יגע בהן:

סכיני והמניק - שהן כלים קטנים אבדה הן שהשליכם שם עם האשפה שהוציאם מן הבית ולקמן פריך מאי שכן דרך אשפה לפנות:

אבידה מדעת היא - דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיפנוה:

היינו דקתני שכן דרך אשפה לפנות - שהבעלים נמלכים לפנות:

לפנות לה כלים קטנים - מן הבית שלא מדעת:

מתני' מצא בגל - גל אבנים מחומה שנפלה:

הרי אלו שלו - בגמרא מפרש:

מחציו ולחוץ - באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח דאע"ג דאמרן לעיל ספק הינוח לא יטול והאי הינוח הוא הא מוקמי' למתני' בגמרא דשתיך טפי דאיכא יאוש בעלים:

ואפילו מצא בתוך הבית כו' - דלא ידוע דמאן נינהו ובעליו נואשו:

גמ' תנא - גבי גל וכותל ישן:

שיכול לומר לו - לבעל הגל או לבעל הכותל:

של אמוריים - שהורישו אבותינו היו:

ישראל לא מצנעי - ומחציו ולפנים אמאי שלו הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים:


דשתיך טפי - העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו:

סכינא - הנמצא באחד מחורי הכותל:

בתר קתא - אזיל אי קתיה לגיו בני הבית נתנוהו שם אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם שכן דרך אחיזתו וכן כיסא בתר שנציה אשטדל"א בלע"ז:

באודרא - מוכין:

נסכא - פלטא של כסף:

ממולא - מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל:

לא צריכא דמשפע - הכותל לחד גיסא:

מהו דתימא - בחצי הגובה היה תחילה ואשתפוכי אשתפוך לצד הנמוך קמ"ל:

לפני סוחרי בהמה - בירושלים:

לעולם - בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל:

מעשר - שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים כדגמר שם שם מעשר משלמים במסכת מנחות (דף פב.):

ובהר הבית חולין - ואפילו בשעת הרגל ואע"פ שרוב מעות שבעיר מעשר שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלם לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל אלא אמרי' מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הן:

ובירושלים - בשאר שווקים שבה:

בשאר ימות השנה חולין - דרוב מעות שבעיר חולין:

ובשעת הרגל מעשר - שרוב מעות העיר מעשר:

ואמר רב שמעיה בר זעירא מאי טעם - בירושלים בשעת הרגל מעשר ולא אמרי' מלפני הרגל נפלו כדאמרן בהר הבית:

ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום - ואם נפלו שם לפני הרגל כבר מצאום מכבדי השוק אבל הר הבית אין צריך להתכבד בכל יום שאין טיט ועפר קולט שם מתוך שהוא משופע ועוד שאין אדם נכנס שם במנעל ובאבק שעל רגליו:

אלמא - בדבר שעשוי להתכבד אמרי' קמאי קמאי אזלו והני אחריני נינהו:

הכא נמי - סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא ונימא האחרונים שכחוהו שאילו הראשונים שכחוהו כבר מצאו האחרונים:

לשלשה ישראל - בבת אחת וכל שכן אם היו עובדי כוכבים ומי שנפל ממנו מיאש שלא ידע ממאן נבעי:

פונדק - מקום שעוברים ושבים לנים לילה אחד ושנים:

ואפילו ברוב ישראל - דעביד דמייאש ולא סמיך דליהדרו נהליה דלא מפלגי בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן:

שלשה עובדי כוכבים - איידי דנקט שלשה גבי ישראל נקט נמי גבי עובדי כוכבים וה"ה חד ובלבד שיהא אחרון:

אפילו תימא לשלשה ישראל - ולא תפשוט דהלכה כרשב"א דכי פליגי רבנן עליה היכא דנפלה במקום שהרבים מצויין דלא ידע להו לכולהו דסבר האובד ומימר אמר ההוא דאשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע הרגל יכריז עליה ואתן סימן ואטול אבל הכא דידע להו לכולהו ותבענהו ולא אודו איאושי מיאוש מימר אמר כו':

אמרי קמייהו - אמרתי לפניהם:

והשתא ליהדרו - בתמיה:


נקיטנא ליה כו' - משבענא ליה שבועת היסת ולא נתייאש מיד כשמשמש ולא מצא ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי:

אי נקיטנא וכו' - ואינו יכול להשביעו בטענת שמא שאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעים שלא בטענה כו' (שבועות דף מה.) וא"ת הא מקמי יאוש אתי לידיה ואוקימנא הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד כרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כו' (לעיל דף כא:):

אימור שותפי נינהו - בסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש מימר אמר אחד מן השותפים מצאה ולצערני הוא שותק ונמצא כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו והא אוקמיה כאביי הלכך אע"ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר אבל כי אין בו שלש פרוטות מה נפשך אי שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה ואם של אחד מהם הוא או של השנים נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא והרי משמט ואמר לא לקחתיו אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו:

אימור שותפי נינהו - ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש:

ראה סלע שנפלה - ולא גרסינן משנים:

נטלה לפני יאוש - שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו:

עובר משום השב תשיבם - לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) כדאמר בבבא קמא (עט.) לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל הלכך הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה:

המתין לה כו' - בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה:

עובר בלא תוכל להתעלם - שהרי העלים עיניו:

בי חלתא - בין החולות:

ארבלא - כברה:

מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו - בדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מיאש שהכל נכנסים לשם:

בין התיבה - שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתיבה ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני:

שולחני - מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאין להחליף אף הן נותנין שם מעותיהן:

הרי אלו שלו - דאמרינן מן הבאין נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו:

הלוקח פירות מחבירו - מפרש בגמרא:

ואם היו צרורין - הוי סימן או קשר או מנין שבהם:

גמ' אמר רבי אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן - נראה בעיני דלא גרסינן צרורין:

לפני - משמע על גבי קרקע:

לתני על גבי שולחן - של שולחני וכ"ש בין הכסא ולשולחני:

אי נמי - ניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע:


בלוקח מן התגר - שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים:

דשן - וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת הלא פועלים הרבה דשו אותה:

איסמייה - אסיר ברייתא זו מגרסתי. אמר ליה לא תסמי תתרגם מתנית'. כו':

מתני' בכלל כל אלו - בגמרא מפרש לה:

למה יצאתה - וכן תעשה לשמלתו סתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר:

אף כל שיש לו תובעין - למעוטי מידי דידעינן ביה דמיאש:

גמ' שור וחמור שה ושמלה - לא תראה את שור אחיך או שיו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו:

בסימני אוכף - אם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו:

כתב רחמנא חמור - קרא יתירא לדרשה:

לגיזת זנבו - שאפי' שער שבסוף הזנב יחזיר:

חמור דבור לרבי יהודה - דמחייב על נזקי כלים בבור קשיא לן למאי אתא דאילו לרבנן מבעי להו שור ולא אדם חמור ולא כלים:

לגללים - להחזיר את גלליו דאי כתב שור הוה אמינא כי אתא לגיזת זנבו אתא אבל גללים לא חשיבי ולא ליהדר כתב רחמנא קרא יתירא לאתויי גללים:

אפקורי מפקר להו - למי שטרח בו ולא אתא קרא לרבויינהו דאין לו תובעין הוא:

לסימנין אתא - לאשמועינן דליהדריה בסימנין בלא עדים דקמיבעי' לן לקמן סימנין דאורייתא או דרבנן ובעינן למפשט ממתניתין דיליף להו משמלה ודחינן ואמר תנא תובעין אצטריכא ליה סימנין כדי נסבה נפשוט מקרא יתירא דשה לסימנין אתא וסימנין דאורייתא:

אמרי מדנקט תנא - במתני' למילף סימנין משמלה בהדי תובעין פשיטא ליה דשה למלתא אחריתי אתא ואנן הוא דלא ידעינן משום הכי לא פשיטא ליה לקמן סימנין משה הלכך קשיא לן למאי אתא:

אשר תאבד - שתהא קרויה אבידה:

ומצאתה - שתהא קרויה מציאה:

דאתא לידיה משמע - ואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים ולמדך שאבידת כנעני מותרת ולא תימא כי אמעוט אבידת כנעני מלטרוח אחריה אמעוט אבל אי נקטה חייב לאהדורה:

מי שאבודה ממנו - ואיידי דכתב ממנו כתב אשר תאבד:

ומצאתה - הוי"ו יתירה משמע ומצאתה כבר:

שהוזלה - דבשעת אבידה שוה פרוט' ובשע' מציאה הוזלה:


לאהדורי גט - שאבד מן השליח המביאו קודם שנתן לה:

תקנתא - לקמן בשמעתין מפרש מאי היא:

בממונא - דהפקר ב"ד הפקר:

תובעין אצטריכא ליה - קרא לתובעין אתא ולמעוטי מידי דאיאוש ואפקריה:

כדי נסבה - בלא מקרא אלא אסמכינהו אקרא בעלמא:

ת"ש - דאוקמינן לעיל חמור לסימני אוכף אתא:

אימא בעדי אוכף - אם יש עדים המכירין בטביעות עין לאוכף שהוא שלו מחזירין לו את החמור:

דרשהו - והכי משמע עד דרוש אחיך אותו עד דרשך את אחיך:

בעדים - שיבא עדים שהוא שלו:

אין מעידין - על אדם שמת להשיא את אשתו אלא אם כן ראו פרצוף פניו שהוא עם החוטם:

דארוך או גוץ - שאין זה סימן שהרבה ארוכין וגוצים יש:

כליו - בגדיו:

חיישינן - שמא השאילם לאחר ואותו אחר ראו שמת:

מסקב - דורוייש"ר בלעז:

חיורי או סומקי - אין זה סימן שהרבה כאלה יש:

מצאו קשור בכיס שלו או בארנקי כו' - שליח המביא גט ואבד הימנו לאחר זמן מצאו קשור בכיס שלו או בארנקי כו':

בין כליו - כלי תשמישו שבביתו:

אפילו לזמן מרובה - אע"ג דתנן (גיטין דף כז.) המביא גט ואבד הימנו מצאו לזמן מרובה פסול הכא כשר:

ניחוש לשאלה - שמא השאיל כיסו לאחר והוא קשרו בו:

דמסמני - מנחשי ואומר סימן לאדם שמשאיל כיסו שמוכר לו מזלו:

דמזייף - שהיה לכל איש חותם ניכר בטבעתו וכששולח שום דבר סתום מכסהו וחותמו בטבעתו לפיכך אינו משאיל טבעתו שמא יעשה זה חותם כנגד חותמו ויזייף בו את שליחותיו:

אין מעידין על השומא - המעידין על האשה להשיאה ואמרו סימן היה בו שומא באבר פלוני:

שומא - וורוא"ה בלעז:

סימנין דרבנן - וגבי אשת איש דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן עלייהו:

בבן גילו - הנולד בשעתו שנולדו במזל אחד:

בסימנין העשויין כו' - אם עשויין להשתנות או אינן עשויין להשתנות אם בחייו היתה שומא שחורה במותו נעשית לבנה או איפוך:

מובהק - ואפילו סימנין דרבנן יש לסמוך על זה:

היכי מהדרינן - כלומר מה תקנה ראו חכמים בדבר ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו: אלא ל"ג:

וכי אדם עושה - ובניחותא. דמוצא מאי איכפת לן אם מי שאבדה ממנו לא ניחא ליה:

אלא - אמר רבא כל אובדי אבידה ניחא להו שתהא דת זו בישראל למיתב סימנין וכל הבא ונותנו יטלנה מאי טעמא מידע ידע דעדים לית ליה פעמים שאין לו עדים עליה ואם יזקיקוהו לעדים לא תבא לעולם לידו ומימר אמר טוב לי שיחזירוה לכל האומר סימניה דלא שכיחא דנימא סימנין דידה אלא אנא דכ"ע לא ידעי כו':

אלא הא דתנן כו' - ואמרו להחזיר לו למלוה בלא עדים בסימן זה שאומר שלשה היו ומשלשה לוים ואם מן הלוה נפלו שכבר פרעם מי ניחא ליה בתקנה זו שיתנם המוצאם לכל הבא ונותן סימניהם והלא טוב לו שיהו מונחים ביד המוצאם עולמית דכל זמן שהם בידו ולא יחזירם למלוה הרי הם כשרופים ולא ניחא דליהדר להו בסימנין דלמא מיתרמי דידע מלוה בסימניהן:

התם - בסימנין כי האי לא איכפת לן בניחותא דלוה דודאי לאו מיניה נפיל דהנך שטרי אחריני מאי בעו גביה:


אלא הא דתנן מצא תכריך - דמשום סימנא מהדרינן ואם נתן מלוה סימן מחזירין לו ואי נפול מיניה דלוה מי ניחא ליה דתיהוי הך תקנתא דניהדרה בסימן והא ניחא ליה דנהוו ביד המוצא לעולם:

כדשנינן - בעדים:

אם תימצי לומר סימנים דאורייתא - רבותא נקט דאפי' אמרינן דאורייתא אפ"ה עדים עדיפי כדמפרש ואזיל סימנין ועדים ינתן לבעל עדים:

סימנין וסימנין - באו שנים ונתנו סימניה:

יניח - עד שיבא אליהו:

מדת ארכו כו' - זה אומר מדת ארכה וזה נותן מדת רחבו:

שעורי משער לה - אם ראה אותה ביד הבעלים שיערה כשהיה בעלה מכוסה בה אם טלית היא:

מדת ארכו ורחבו ומדת גמיו - זה אומר כך ארכו וכך רחבה וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל אבל אינו יודע כמה באורך וכמה ברוחב:

גמיו - גאם יוונית עשויה כמין ך' שלנו להכי קרי אורך ורוחב יחד גמיו:

הוא אומר סימני הגט - ואמר ממני נפל שנמלכתי שלא ליתן:

והיא אומרת סימני הגט - וממני נפל שנתנו לי וגרשתני:

ינתן לה - שהוא נתנו ויודע סימנין אבל היא אם לא נתנו לה מהיכן ידעה:

סימני החוט - שהגט קשור בו:

בחפיסה - מצאת אותו:

מתני' שכיניו - מפרש בגמרא:

כדי שילך - כל אחד לביתו:

שלשה - משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יבין שאבד יחזור שלשה:

ויכריז יום אחד - אני אבדתי ואלו סימניה ובגמרא פריך דבג' ימים אין שהות לחזור לסוף א"י:

גמ' שכני מקום שנמצא בו אבידה - שמא שלהן היא:

כדי שיגיע כו' - ולא ידביקוהו הגשמים אלמא כולי האי בעינן ומתני' תני שלשה:

והכתיב וישבו כל ישראל בעריהם - ואע"ג דפורתא הוו בכל עריהן היו מפוזרים ויש רחוקים מירושלים כבתחילה:

ה"ג - וכיון דהכי הוא איפכא מסתברא:

דמצות עלמא - צוות יש לו טובים השנים:

שמע מינה - מדלא יהבי ליה לרבנן שהות אלא הליכה וחזרה:

גלימא מכריז - זה שמצאה מכריז שם חפץ טלית מצאתי ולכך לא הוצרכו ליתן שהות יום אחד לעיין בכליו מה אבד שהאדם יודע כמה טליתות יש לו וכשהוא בביתו בודק אם ימצאנה ואין צריך שהות:

דאי ס"ד אבידתא מכריז - ואינו מזכיר שם החפץ ליתבו ליה לכל חד וחד אכתי טפי יומא לעיוני במאניה אם כל כליו בידו ופלוגתא היא בהא לקמן:

לא הטריחו - זה שיהא שוהא יותר משבעה ימים:

רגל ראשון - שהוא מכריז:

אומר - בהכריזו זהו רגל ראשון שלא להטריח את האובד לחזור וכשיבא רגל שני יעלה לרגל ויתן סימניה:

שלישי אומר סתם - אבידה מצאתי ואינו אומר איזה רגל הוא למציאתה כדי שלא יסמוך האובד על רגל הבא ויבין שזהו רגל האחרון:


(אתי לאחלופי בשני. שמא יש שהוא סבור שאמר רגל שני:)

אודיא דדינרי - כלי מלא זהובים:

וזו היא ששנינו - במסכת תענית (דף יט.) בחוני המעגל:

צאו וראו אם נמחת אבן טוען - אם נכסת בגשמים שגבהו הגשמים למעלה הימנו ויש גשמים יותר מדאי ואתפלל עליהם שילכו:

חיישינן לרמאי - שמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה . וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי יקום ויתן סימניה הלכך אבידתא מכריז ואינו נותן לב לומר טלית זו אבדתי ואלו סימניה:

אין לדבר סוף - דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה:

אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז - ולא מזכיר שם החפץ אצטריך תנא לאשמועינן דאע"ג דאמר האי טלית אבדתי צריך ליתן סימנין:

אמרו ליה אין - כסבורין שאמר להן ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא שכך היה לו לשואלן:

מסתברא - שזה היה דעתן מתחילה ואין כאן משום מגיד וחוזר ומגיד:

לא מייתי איניש חובה לנפשיה - וכשהביאן לב"ד בטוח היה שלא יעידו חובתו:

מתני' כל דבר שעושה ואוכל - אם אבידה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור יעשה ויאכל ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו:

ראה היאך תשיבנו לו - שלא תאכילנו חצי דמיו שא"כ אין זו השבה:

לפיכך - מפרש בגמרא:

גמ' ולעולם - וכי עד עולם זקוק זה לטפל בטורח שמירה:

שם דמיהן - מוכרן ומניח הדמים אצלו:

עגלים וסייחין - דקין שאין עושין מלאכה:

תרנגולין - זכרים שאין מטילין בצים:

כבהמה גסה - שעושה ואוכלת ומטפל בה י"ב חדש דיכול להאכילה דמי בצים:

מטפל - אנשמיטר"א בלע"ז:

הא דרעיא הא דפטומא - הא דקתני שלשה [חדשים] בארץ מרעה ובזמן הדשאים שאין טיפולו מרובה והא דקתני ל' [יום] בזמן שאין מרעה וצריך לפטמה על אבוסה ממה שבבית שדמיה יקרים:

רברבי - אוכלין הרבה הלכך ג' ימים דהא אוקימנא בזכרים:

שלא יאכיל עגל לעגלים - מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל:

עד כאן לא פליגי - לעניין להתחייב באבידתו:


אלא - משום שכר שימוש מעות אבל שכר שמירת מצוה דנימא מגו דלא בעי למיתב ריפתא לעניא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה לא מחייבינן ליה:

כשנשתמש - לאו דוקא אלא משום שכר שימוש קאמר מפני שמותר להשתמש בהן:

כשומר חנם - ואינו חייב אלא בפשיעה:

כשומר שכר - וחייב בגניבה ואבידה דשומר שכר מצוה הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה:

כולי עלמא לא פליגי דמחייב - כדין שומר שכר:

מאי לפיכך דר"ע - כיון דאמר לא ישתמש מהיכא תיסק אדעתין לחיוביה דאיצטריך למימר אינו חייב


כדרבה - בפרק הזהב (לקמן דף נח.) גבי בני העיר ששלחו את שקליהן:

בדמי אבידה - שמכרה לאחר שנטפל בה כמו שאמרו חכמים:

אבל מעות אבידה - כגון שמצא מעות בכיס או שלש מטבעות עשויין כמגדלין:

מתני' אחת לשלשים יום - שמתעפשין כששוהים מלפותחן וכל ספרים שלהן היו עשויין בגליון:

גוללן - מתחילתן לסופן שיכנס בהן האויר:

בתחלה - מה שלא למד מפני שצריך להשהותו לפניו.

ולא יקרא אחר עמו - לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע.

שוטחה לצרכה - לשלוט בה אויר שלא תכלה ולא תאכלנה עש:

לצרכן - שמתעפשים בקרקע שצריך לתתן בקרקע כדאמרינן לקמן שזו היא שמירתן ולפיכך משתמש בהם לפרקים:

אבל לא לשחקן - לא ישתמש בהן זמן ארוך שישחקן אוזי"ר בלע"ז:

לא יגע בהן - זהב אינו מתעפש בארץ וזכוכית שמא ישבר:

שאין דרכו ליטול - דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור לא יטול ופטור מהשבת אבידה דילפינן מוהתעלמת:

גמ' בי בר חבו - בבית פלוני העושה תפילין מצויין לימכר ויחזור ויקנה מן הדמים:

גוללו - בכל שנים עשר חדש פעם אחת:

אם בשבילו פתחו - כולה מפרש לקמיה:

מאי אריא ספר - שהוא נוח להתקלקל בטשטוש וקריעה:

כאן שנה רבי - במסכת גיטין (דף כט.) תנן השולח גט בארץ ישראל הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר לו טול חפץ פלוני הימנה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואמר ר"ל עלה כאן שנה רבי במשנה זו למדנו רבי שסתם המשניות אין השואל כו' דבכולהו שייך למימר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר:

מאי עבידתיה גביה - קס"ד לצורכו קאמר ולא לצורך ספר תורה דהא לצורך ספר תורה תנא ליה גוללו כל שנים עשר חדש להכי פרכינן מאי עבידתיה דהאי גבי ספר תורה לקרות בו לצורך עצמו:

אם כשהוא גוללו - להנאת ס"ת פתחו וקרא בו מותר:

בחדש שלשים יום - החדש ממהר להתעפש מן הישן:

אימא אחד זה ואחד זה שלשים יום - ומתני' נמי דקתני קורא בהן אחת לשלשים יום ולא מפליג בין ישן לחדש ר"א בן יעקב היא:

בענין אחד - בפרשה אחת אין קורין:

בשני ענינים - זה בדף זה וזה בדף זה קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי:

מי שיש לו גרדי אומן בביתו - שיארוג לו טליתות חדשות תמיד:

ינער כסותו בכל יום - ולמדנו דרך ארץ דניעור קשה לה:

בחד - באדם אחד אין ניעורו קורעה:

שנים - האוחזין בשני ראשיה ומנערין ממתחין אותה יותר מדאי וקשה לה:

דעמרא - קשה לה שנמתחת ונקרעת:

כסא דחרשין - נוח לשתות כוס של מכשפות מכוס של מים פושרין ואיידי דאיירי במילי דרבי יוחנן בהלכות דרך ארץ נקט הני שמעתא:

צויץ - רותח:

ציביא - כל דבר שנותנין לתוך המשקה או עשבים או תבלין או עקרי בשמים קרי ציביא:

ורוצה לאבדן - ללמדנו בא שלא ירגיל אדם בכך שהעושה אלה מאבד מהר הון רב:

כתנא רומיתא - דמיהם יקרין וממהרין לכלות:

תרגמה - להך שכירות דפועלים:

בתורי - בפועלים המנהיגים בשוורי בעה"ב:


דנפיש פסידייהו - שרוב עבודת קרקעות שלהן בשוורים היתה אף חרישת הכרמים ובצירתם מנהיגים כלי המחרישה בעגלה בין שורות הכרם עם הבוצרים ונותנין שם הענבים לפיכך אם אין הבעלים עליהם יש הפסד גדול שאין דרך הפועלים לחוס על הכרם ועל השוורים ומנהיגים אותן על הגפנים ועל הנטיעות והם מתקלקלין והשוורין נסחבין ונשברים:

מגוד - קביל"א בלע"ז:

נזדמנו לו אורחים - קס"ד טעמא משום דמתכבד בהם ואיכא לצורכה ולצרכו:

שאני התם דקא קלי לה - בשטיחה זו הוא שורפה ומה הוא שריפתה:

אי משום עינא - שתשלוט בה עין רע של אורחין:

אי משום גנבי - פן יגנבוה האורחים:

הכניסה לרבקה - בעגלה ערופה קאי:

רבקה - קופל"ה בלע"ז שמדבקים שלש בהמות או ארבעה בצואריהן זו אצל זו ודשים הדישה:

כשירה - הואיל ולא נתכוון שתדוש:

ואם בשביל שתינק ותידוש - שהיתה אמה דשה והכניס את הבת לשם שתינק ואף נתכוין שתדוש פסולה:

הא לא דמיא - תירוצא היא:

שכן עליה עוף - בפרה אדומה קאי:

עלה עליה זכר פסולה - שנאמר אשר לא עלה עליה עול ותניא עול אין לי אלא עול כו' במסכת סוטה (סוטה מו, א) והאי הכניסה לרבקה ודשה דלא ניחא ליה בה דמיא לשכן עליה עוף:

משתמש בהן בחמין - וכ"ש בצונן:

אבל לא ע"י האור - לא יתן הכלי על האור:

מגריפות - וודיל"ש עשויין לגרוף הכירות או להפריש תאנים המדובקים:

שמפחיתן - פוגמן:

מאי עבידתיה גביה - מה לו להשתמש בו יבא בעליו וישתמש בו:

והתעלמת מהם - וללמדך בא שמותר להתעלם:

ופעמים שאי אתה מתעלם - דכתיב לא תוכל להתעלם:

והיא בבית הקברות - האבידה בבית הקברות:

ואינה לפי כבודו - שישיבנה:

או שהיה בטל ממלאכה שלו - שיבטל בהשבתה מרובה על דמי האבידה:

האי עשה - השב תשיבם ואע"ג דלא תעשה נמי איכא אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות (יבמות כא, א):

לא תעשה ועשה - לנפש לא יטמא קדושים יהיו:


לא יהיה בך אביון - לא תביא עצמך לידי עניות:

הכישה - זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה. נתחייב בה לאהדורה הואיל והתחיל:

קלא - מרט"א בלע"ז:

דרכו להחזיר בשדה - שאין שם רואים כל כך ואינו בוש:

ואין דרכו בעיר - שהוא בוש משכיניו והוא מצא בשדה:

מהו - שיתחייב להשיבה:

לא מיחייב - להתחיל בהשבתה בשדה:

וכיון דאיחייב - שהזיזה ממקומה חייב אף בעיר:

פורק וטוען - פורק משא מן החמור וטוען עליו דכתיב עזוב תעזוב הקם תקים:

פתכא דאופי - משאוי של עצים:

וקא מיתפח - עומד לפוש:

דלי לי - הטעינני:

הדר זכה בהו - חזר האיש ההוא והחזיק בהן מן ההפקר:

הפקר לעניים הוי הפקר - אע"ג שלא הפקירו אלא לעניים הוי הפקר למפטר מן המעשר:

זה בית חייהם - ללמוד להם אומנות להתפרנס בו חוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא:

דיני דמגיזתא לידיינו - בתמיה דמגיזתא גוזאי הדנין ביסורים ובחזקה וחבירו בבבא קמא (דף קיד.) דדייני בגזתיא:

מתני' איזו היא אבידה - בגמרא מפרש:

אין זו אבידה - ואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:

רצה בין הכרמים - דמסתקבא:

לא יאמר לו תן לי סלע - שבטלתי ממלאכתי שיאמר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול:

כפועל - בגמרא מפרש:

אם יש שם בית דין - אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש שם שלשה בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל ליטול שכר מועט אני אשיב אם תאמרו שאטול שכר משלם:

גמ' כלל - סתם אבידה שמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים:

ולעולם - בתמיה וכי אף אם ימצאנה שם לעולם נאמר מדעת היא וכי דרך שלא להכניס:

בקדמותא - לפני עלות השחר:

חשכתא - שחשכה ערבית:


אסרטיא - דרך כבושה לרבים:

ששוטפין ובאין - לשדה חבירו:

אמר רבא לכל אבידת כו' - מילתא באפיה נפשיה היא דאמרה רבא בבי מדרשא:

מאי למימרא - ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו:

רועה בדרך - איכא תרתי למעליותא חדא דרועה ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי תלך למרחקים רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא:

והא באבידת גופה כו' - מפרש ואזיל לה:

באבידת קרקע - וחייב להוציאה משום הפסד כרמים:

לגינתו ולחורבתו מנין - דהויא השבה ופטור:

דעת בעלים - לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת:

הכל צריך דעת בעלים - גנב גזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותן דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא מאכילה:

שלח - לגבי שלוח הקן:

תרתי זמני - ואנן תנן שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבע וה' פעמים חייב:

לדבר הרשות - שאין צריך לצפור אלא לאוכלה:

לדבר מצוה מנין - היה צריך לטהר בו את המצורע מנין שאסור באם על הבנים ת"ל תשלח:

עזב תעזוב - פריקה:

הקם תקים - טעינה:

חסרון כיס - שהבהמה מתקלקלת:

משום דבשכר - שנותנין לו שכר דאיכא למ"ד לקמן (דף לב.) טעינה בשכר פריקה בחנם:

לא מסיימי קראי - הי משמע טעינה והי משמע פריקה ואי כתב חדא הוה אמינא לפריקה אתא אבל טעינה לא כתב רחמנא אידך לטעינה:

למה לי למכתב אבידה - השבת אבידה לכתוב או הא או הא וליגמר מניה דהא כולהו אזהרות ממון ישראל הוא:

צערא דמרה - הוא העומד שם ואין יכול לטעון לבדו וכן לפרוק:

דליתא למרה בהדה - שיטרח בהשבתה:


דאיתיה למרה - דכתיב עמו אימא יחזור אחר בני אדם וישכור:

שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו - והיינו סייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטובעו:

הכה תכה - בעיר הנדחת:

אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד - דצעק עליו בדין ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמרינן לקמן בפ' המקבל (דף קיג.) בשליח ב"ד הכתוב מדבר:

שלא ברשות ב"ד מנין - דצריך השבה: סתם חבלה ע"פ ב"ד היא דלא שכיח דחציף איניש ליכנס בבית וליטול מטלטלי שלא ברשות:

חד לכסות יום וחד לכסות לילה - בפ' המקבל (לקמן קיד:) מפרש לקרא הכי:

מתנה מועטת מנין - אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה:

אין לי אלא שנתברך הבית בגללו - דהכי כתיב קרא אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו: דרבי אלעזר בן עזריה בקדושין (דף יז:):

שאין לו - ממה שיתפרנס:

ואינו רוצה להתפרנס - משלך במתנה ואמר רחמנא העבט דרך הלואה:

יש לו ואינו רוצה להתפרנס - משלו אלא משלך מנין שאתה חייב להעביטו וליפרע ממנו אחר מיתה ת"ל תעביטנו והכי מפרש בכתובות פרק מציאת האשה (דף סז:):

מאי כפועל בטל - והלא אינו בטל שהרי טורח בהשבתה ומתניתין תני נותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול להתרפות ממלאכה ולישב בטל:

כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה - כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכ' שטורחה קל ושכרה רב או חילוף:

פלג - בסחורה ולא היו מעות אלא דבר הצריך שומא:


תרי מגו תלתא - שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר שלשה היינו:

אם יש שם ב"ד - וסתם ב"ד שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה:

גילוי מילתא - שידעו שחלקתי בשוה:

אלמנה - הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות. שלא בב"ד. ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול:

מתני' מצאה ברפת - בגמרא מפרש מאי אצטריך:

היתה בבית הקברות - והוא כהן:

או שאמר לו אל תחזיר - והוא במקום שהוא מותר לילך שם:

הלך וישב לו - הבעלים:

אבל לא לטעון - בגמרא מפרש:

גמ' רפת שאמרו - ששנינו במשנתנו עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת:

ואינה משתמרת - שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה:

מעייל לגואי - כדאמרינן לעיל (דף לא.) לגינתו ולחורבתו מנין: ברישא גרסינן והוא שעומדת בתוך לתחום בסיפא גרסינן והוא שעומדת חוץ לתחום:

אני ה' - אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו:

הוה אמינא צייתא ליה - דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם: אבידה עשה ולא תעשה היא השב תשיבם לא תוכל להתעלם:

הוקש כבודם - בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך:

דלית ביה חסרון כיס - אם לא יטעון:

פריקה אית בה חסרון כיס - שהבהמה נשברת תחת משאה:

לומר לך פריקה בחנם - אבל טעינה לא נצטוית אלא בשכר הלכך אי לא כתב פריקה ואתיא מק"ו מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר:

לא מסיימי קראי - למשמעות טעינה הלכך אי כתיב חד הוה אמינא לפריקה אתא:

רובץ תחת משאו - משמע שצריך לפרוק:

דרמו אינהו וטעונייהו באורחא - אף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון:


מדברי שניהם - מדקאמרי תרווייהו פריקה עדיפא:

ואפילו ר"ש לא קאמר - דאצטריך למכתב פריקה:

אלא משום דלא מסיימי קראי - לטעינה:

לאו משום צער בעלי חיים - והכי יליף מה טעינה דליכא צער בעלי חיים חייב פריקה דאיכא צער בעלי חיים לא כ"ש:

מי לא עסקינן - וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה דאדהכי בטיל משוקיה:

תדע - דלרבנן דפליגי עליה דר"ש ולר"ש צער בעלי חיים דאורייתא:

מכלל דת"ק - דרבי יוסי הגלילי רבנן ור"ש:

זקוק לו - ואמאי זקוק לו אי משום מצות עזב תעזב. הא כתיב משאו הראוי לו אלא משום צער בעלי חיים:

לא דרשינן משאו - למשא הראוי לו דמשאו כל משא שעליו משמע:

ותדע - דהכי הוא כדדחינא לך דצער בעלי חיים לאו דאורייתא:

עביד גביה - משום צער בעלי חיים ועל כורחו יטול שכר:

לימא מסייע ליה - לרבא דאמר לעיל צער בעלי חיים דאורייתא:

מטפל בה - לפרוק משאה:

אי אמרת לאו דאורייתא - וטעמא משום איבה הוא. מש"ה אין זקוק לה שיכול להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו:

ה"ק ולהטעינה - ולעולם דאורייתא ורישא תנא מטפל בה בין בפריקה בין בטעינה פריקה משום צער בעלי חיים וטעינה משום איבה ולהטעינה יין אסור דלאו צערא איכא ולאו איבה איכא. אין זקוק לה:

התם בטעינה - לקמיה פריך הא בפריקה כתיב:

משום צערא דישראל - שצריך להשהות שם:

בחמר עובד כוכבים - ואין בעל המשא שם ועל העובד כוכבים לטעון:

מאי פסקת - וכי פסקת הדבר כן דכל בהמת עובד כוכבים הוי חמר עובד כוכבים וכל בהמת ישראל הוי חמר ישראל:

שונא שאמרו - קס"ד שונא שאמרו אשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ וגומר:

אשונא דמתניתין קאי - אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא:


רובץ - מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת:

ולא רבצן - הרגיל בכך:

ולא מפורק - והוא צריך טעינה ולקמן פריך הכתיב הקם תקים:

יכול מרחוק - והטיל עליו שילך שם:

מדדה עמו - לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול:

גמ' מנא הני מילי - דשלו קודם:

לא יהיה בך אביון - הזהר מן עניות:

כל המקיים בעצמו כך - אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק. פורק מעליו עול ג"ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות:

שלמדו חכמה - סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא נקרא גמרא:

מקרא - תורה נביאים וכתובים:

משנה - כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן:

כל שרוב חכמתו הימנו - אם מקרא אם משנה אם גמרא:

האיר עיניו - שהודיעו טעם משנה אחת שלא יכול להבין:

דאסברן זוהמא ליסטרון - בסדר טהרות (כלים פי"ב משנה ב ופכ"ה משנה ג) היא שנויה ולא הייתי יודע מה כלי הוא ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין:

קרע מאניה - קרע שאין מתאחה כדין תלמיד על הרב:

אחד יורד לאמת השחי - משנה היא במסכת תמיד (פרק ג משנה ו) אצל הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי כו' ושני מפתחות בידו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון אחד מן המפתחות הללו פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל כדתנן התם שני פשפשים היה לו לשער הגדול אחד לצפון ההיכל והאולם ואחד לדרומו ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם כדמפרש התם ואותו פשפש שבצפון והוא לפתח שבזוית האולם שאצל חמש אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו הפתח יורד לאמת השחי. פשפשים פתחים קטנים כמין כיפות קטנות ארכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת בו פושטי"ר בלעז אחד יורד לאמת השחי. הבא לפתוח בו שחרית [פשפש שבזוית האולם] עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח:

ואחד פותח כיון - לאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחת עשרה אמה של אולם קצת מן ההיכל ופותח במפתח שני דלת אחד שמן התא להיכל מהר בלא טורח כשאר פתחים ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל:

כיון - כמו (פסחים לז.) יעשנה בדפוס ויקבענה כיון מהר בלא טורח והאי שער הגדול הוא פתח ההיכל שבין אולם להיכל:

עומדין זה מפני זה - כדין תלמיד לרב לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין וכולם למדים זה מזה:

לרבו מובהק - שרוב חכמתו ממנו כר"י:

וצריך לו רבו - ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים:

מאי - כלומר קודם לאביו לענין אבדה:

ותנן רבו שלמדו חכמה - סתמא כר' מאיר:

רוב חכמתו - אם מקרא מקרא אם משנה משנה:

מדה - היא קצת:

ואינה מדה - שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות [אחרונים] לכתבו:

גמרא - כבר פירשתי למעלה שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא:


בימי רבי נשנית משנה זו - הא דקתני תלמוד אין לך מדה גדולה מזו לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי שנתן הקב"ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרינן בעבודה זרה (דף י.) ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימנים הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים וסידרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי יבמות לבדם ודברי קדשים לבדם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם לפיכך אמרו בגמרא אין לך מדה גדולה מזו שיתנו לב לטעמי המשנה:

שבקו כולי עלמא מתני' - מלחזור על גרסת משנתם:

ואזלו בתר תלמודא - לחשוב בסברא:

הדר דרש להו הוי רץ למשנה - לפי שירא פן ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חיוב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר:

מאי דרוש - מתחילה כשדרש שגמרא גדול:

לעמי פשעם - עמי דהיינו ת"ח את חטאתם אני קורא פשע שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם שיבררו להם על העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר:

ולבית יעקב - שאר העם:

חטאתם - אפילו פשע שלהם אני קורא חטאת:

הוי זהיר בתלמוד - בגמרא שהוא תירוץ [טעמי] המשניות או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיו ומי שנאה:

שגגת תלמוד - אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתת בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבא לידך ולמדת הימנה שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך:

עולה זדון - ענוש אתה עליה כמזיד שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך:

אלו ת"ח - ששימשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם זה בזו וזה בזו שאין הכל בקיאין בשוין:

שנאיכם אלו בעלי משנה - ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם כדאמרינן במסכת סוטה (דף כב.) התנאים מבלי עולם שמורים הלכה מתוך משנתם:

מנדיכם אלו ע"ה - שת"ח שנואין ומתועבין להן כנדה:

שמא תאמר אבד סברם - של אלו. שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהם אומרים אבל אין הדבר כן:

ת"ל ונראה בשמחתכם - ולא נאמר ואראה בשמחתכם כך אמר הנביא: אני ואחיכם שונאיכם ומנדיכם כולנו נראה בשמחתכם:

והם יבושו - אותם שהם עובדי כוכבים שאינם ממנו ואינן נקראין על שם ישראל יבושו וישראל ישמחו:

פרק שלישי - המפקיד


מתני' המפקיד ולא רצה לישבע - שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד שהיה יכול ליפטר בשבועה זו שהרי אמרו כו':

למי שהפקדון אצלו - דכיון דשילם קנה כל תשלומיה ובגמרא מפרש טעמא:

גמ' דמקני ליה כפילא - הבעלים מקנין לשומר כפל העתיד להשתלם כדאמר לקמן שבשעה שמסרה לו לשמור על מנת כן מסרה שאם תגנב וירצה וישלם יהא כפל שלו:

אימר לא מקנה ליה כפילא - לא מסרה לו מתחילה על מנת כן:

דלא נפיש כפלייהו - שאין באין לידי ארבעה וחמשה שאינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד:

מתקיף לה רמי כו' - אמתניתין קא מתמה:

והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - והיאך הקנו לו בעלים כפל זה שעדיין לא נתחייב בו גנב:

ואפילו לר' מאיר דאמר - בפ"ג דקדושין (דף סג.): הרי את מקודשת לי על מנת שאתגייר איכא למיגמר מינה מוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם דאפליגו בה רב הונא ורב נחמן לקמן באיזהו נשך (דף סו:):

דעבידי דאתו - גרסינן:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ב&oldid=2792231"