תוספות יום טוב על בבא מציעא ב
<< · תוספות יום טוב · על בבא מציעא · ב · >>
אלו מציאות שלו. עיין במשנה ה':
מצא וכו'. מפרש במאי דפתח. ועיין בריש נדרים:
מצא פירות מפוזרין. כתב הר"ב סתמא נתיאשו הבעלים. וכן דעת הרמב"ם. ופירשו [בגמרא] דטעמו דאגב יקירייהו וחשיבותייהו ממשמש בהו בכל שעה. וידע שנפלו ממנו. וכיון שלא בא ונטלן ודאי נתיאש לפי שאין בו סימן והרי הם הפקר ובמעות מפוזרות מפרשינן בגמרא דאדם ממשמש בכיסו כל שעה. וכן לשונות דארגמן חשיבי ועגולי דבילה וככרות ומחרוזות. מידי דמיכל הוא וחשיב וממשמש בהו. וגיזי צמר ואניצי פשתן. מחמת כובדן מרגיש בנפילתן. וכיון שאין בהם סימן מתיאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע. ודרך נפילה באו שם. ואין ידוע מקומן:
כריכות. כתב הר"ב עמרים קטנים. כמו מאלמים אלומים (בראשית ל"ז) ומתרגם בירוש' מכרכן כריכן. רש"י. ודוקא קטנים דאלו גדולים הוי מקום סימן. ועיין בסמוך:
ברשות הרבים. כתב הר"ב שהכל דשין (בו) עליהן. ולפיכך מקים נמי לא הוי סימן ) דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה כדאיתא בגמרא ומוכח מפירש"י דלקמן [דף כ"ב] על כריכות ברשות היחיד דכ"מ שמצוי בו דריסת רגלי אדם או בהמה מקרי רשות הרבים לנדון דידן:
וחתיכות של בשר. מוקים בגמר' כשנהגו הטבחים לעשות החתיכות שוים במשקל:
הבאות ממדינתן. כמות שהן גזוזות. כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות [מבית האומן] וכו'. רש"י:
ואניצי פשתן. רישטא א) בלשון אשכנז. רש"י:
[ולשונות של ארגמן. עיין [בפירש הר"ב] בסוף פכ"ז דכלים]:
דברי ר"מ. ונ"א ל"ג ב)ולרמב"ם גרסינן לה משום הכי פסק הלכה כר' יהודה. דר"מ ור' יהודה הלכה כר"י ולהרא"ש ל"ג ופסק כת"ק כ"כ ב"י סימן רס"ב ונראה שגירסת הר"ב ג"כ דל"ג לה. ולפיכך לא הוצרך לפסוק דלא כר"י שזה כלל מפורסם דהלכה כת"ק כשנשנה בסתם:
מצא עגול ובתוכו חרס. כגון שאין דרך ליתנם בתוכו אלא מאליו נפל לתוכו קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שלפעמים יתן אל לבו לזכור בהוא בתוכו ואומר אותו לסימן. טור סימן רס"ב:
כל כלי אנפוריא. כתב הר"ב כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין [פה] ראיה. רש"י [ד' כ"ג] ולשון טביעות העין שכתב הר"ב מורגל בגמרא. ונ"ל שהוא לשון מקרא (ירמיה ל"ח) הטבעו בבוץ. והמכוון שע"י ששבעתן העין הוו כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב:
אין חייב להכריז. כתב הר"ב אימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז והקשה הכ"מ בריש פט"ז מהלכות אבידה מאי שנא ממצאן מטבעות דבעינן שלשה כדתנן במשנה דלקמן. ע"כ. ומצאתי בשם מהר"ר משה איסרלש ז"ל שתירץ דדוקא מטבעות שדרכן של בני אדם לשאת אצלו מעות ודרכן לאבדן דרך נפילה לכך בעי כמגדל. אבל מחטין וכיוצא בהן שאין דרכן לשאתן אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין ועל כן הוי סימן. ע"כ. וכן יש לתרץ בשטרות דספ"ק. וסרטיא ופלטיא שכתב הר"ב פירש בערוך סרטיא בלע"ז איסטרט"א מקום שהולכין שם רבים תדיר והיא דרך המלך. פלטיא שוק גדול של מקח וממכר ובלעז פלטיא"ה:
שלשה מטבעות זה ע"ג זה. כתב הר"ב והמכריז מכריז מטבעות מצאתי. גמרא. ופירש נ"י דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב. ומש"ה מכריז טיבעי כדי שיבין האובד שרבים היו. ע"כ. ומ"ש הר"ב וזה בא ואומר כך וכך היו ומונחים זה על זה וכן לשון נ"י. וקשיא דהא מנין לחוד הוי סימן. כדפירש הר"ב בצבורי פירות וכמו שהקשיתי לשאול סוף פ"ק בתכריך של שטרות. והרא"ש פירש בכאן כמו שמפורש לעיל. דלא בעינן לסימן אלא שיאמר המנין והא דבעי שיהו עשוין כמגדלים משום דאל"ה אז תלינן דבדרך נפילה נפל ומתייאש האובד. כי לא יכול ליתן סימן במנינן כו'. וצ"ל דתרי אתרמי ונפלי דאל"כ תרי נמי יתן סימן מקום. והראב"ד תירץ בדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום. ע"כ:
כריכות ברשות היחיד. כגון בשדה זרועה שאין רוב בני אדם דורכין בה. ויש מיעוט שהולכין בה. רש"י ד' כ"ב:
כדי יין וכדי שמן הרי אלו חייב להכריז. לכאורה קשה הא תני לה רישא מצא פירות בכלי אבל בגמרא ד' כ"ג דכדי יין וכדי שמן רגילות הוא דכולן שוים. וכן הם מלאים. דאז אין סימן לומר כמה יין יש בו כמ"ש התוספות שם. והא דחייב להכריז מיירי שרשומין הן ויש לכל בעל הבית רושם בפני עצמו וקודם שנפתחו האוצרות למכור הוא דתנן דחייב להכריז דלאחר שנפתחו האוצרות בעל הבית אחד מוכר להרבה חנונים וכולן רשומים בענין א' לא הוי רושם סימן] ואפילו היכא דנמצא בשפת הנהר דלא הוי מקום סימן. שדרך הספנים לפנות הספינות על שפת הנהר. ונושאין משם אחת אחת ופעמים ששוכח:
אחר הגפה. מקום שמשתמר קצת אבל מקום שאין משתמר כלל ודאי אבדה היא ונתיאשו הבעלים כיון שאין בה סימן. ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו כדמוכח מצא כלי באשפה וכו' דמיירי שיש בו סימן מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז. תוספות:
הגפה. פירש הר"ב סתימת כותל וכו' כפירש"י. ועיין בפירוש משנה ב' פרק ו' דפאה:
גוזלות מקושרין וכו' לא יגע בהן. כתב הר"ב דאמרינן הני איניש אצנעינהו וכו' ומקום לא הוי סימן דמיירי במדדין ואיכא נמי למימר מעלמא אתו והוה ליה ספק הינוח. גמרא. וכתב מהר"ר ואלק כהן בסימן ר"ס דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמישי' אמות דלא תקשה אמתני' ו' פ"ב דב"ב א):
מצא בגל וכו' הרי אלו שלו. כתב הר"ב מפני שיכול לומר של אמוריים וכו'. לישנא דגמרא. ותנא בא"י קאי משום הכי נקט אמוריים וה"ה של שאר עם ועם במדינה ומדינה. וכתב הרמב"ם בפרק ששה עשר מהלכות אבידה והוא שימצאהו מטה מטה כדרך כל המטמונים הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן. שמא מונחים הם שם ע"כ. והטור ריש סימן ר"ס התנה עוד שזה הגל והכותל אין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו ע"כ. וכתבו התוספות וא"ת לקני חצרו לבעל הגל. או לבעל הכותל [כדתנן במ"ד פ"ק. ועיין מ"ש שם] וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות (ובשולחנות) [לפני שולחני] הרי אלו שלו. ואין חצרו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא ע"כ. וכ"כ הרמב"ם פט"ז מהלכות אבידה. ועיין לקמן בסמוך. וכן במשנה דלקמן:
מצא בכותל חדש. היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם. הרא"ש:
מחציו ולפנים של בעל הבית. לאו משום דתקנה לו חצרו הוא דא"כ אפילו מחציו ולחוץ. אלא כמו שכתב הרמב"ם פט"ז מהלכות אבידה שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בעל הבית שהממון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. ע"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש וקיימא לן יאוש שלא מדעת לא קנה. ואין צריך לטעם המגיד דהוה חצר שאינה משתמרת גם אינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה:
אפילו בתוך הבית. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. תוספות:
הרי אלו שלו. גמרא: ואמאי ליזל בתר בתרא מי לא תנן [בשקלים פ"ז משנה ב'] דעשוי להתכבד. אזלינן בתר בתרא. ומסיק כגון דבתרא עכו"ם הוא. א"נ דדרים ב' עכו"ם בהדי ישראל דכיון דרוב עכו"ם מתייאש. א"נ תולין דמרוב עכו"ם נאבד:
מצא בחנות הרי אלו שלו. עיין מ"ש לעיל אמאי לא תקני ליה חצרו:
לפני שולחני. ולא קתני מצא ב)בשלחן כדקתני מצא בחנות לומר אפילו מונחים על גבי שלחן. גמרא. וטעמא כתב הטור סימן ר"ס. שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השלחן. מה שאין כן בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה:
שלחני. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דשקלים:
הרי אלו שלו. כתב הר"ב וכגון שחבירו זה תגר וכו'. גמרא. ותגר עצמו נמי אלא דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהה כדי לערב עם פירות אחרות. חייב להחזיר. דלא מייאש תוספות. ומ"ש הר"ב אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עצמו וכו' ודשן בעצמו. ואי נמי על ידי עבדו ושפחתו הכנענים דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל דשן ע"י אחרים דלמא מינייהו נפל. גמרא:
ויש לה תובעין. כתב הר"ב למעוטי מידי דמיאש ויאוש הוא דשמעיניה וכו' דכיון דיש לו סימנים מסתמא לא מייאש עד דאמר וכו'. רמב"ם פי"ד מהלכות אבידה:
כדי שילך לביתו שלשה. בגמרא רמינן אמשנה ג' פרק קמא דתענית. דתנן ט"ו יום לנהר פרת. ומשנינן לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי שיהא שוהה יותר משבעה ימים:
כל דבר שעושה ואוכל וכו'. כתב הר"ב עגלים וסייחים. פירוש בני אתונות ועיין במשנה ג' פרק ה' דבבא בתרא ומה שכתבתי שם. ומה שכתב הר"ב וזה לשונו מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוין. רוצה לומר במה שכתב בשומא. שצריך בית דין כדעת הרמ"ה בטור [חשן משפט] סימן רס"ז:
לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. כתב הר"ב כיון דשרו וכו' כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריות. ואפילו באונסין דכשואל הוא כשמשתמש בהו. והא דתנן אבדו. שטבעה ספינתו בים. גמרא. ועיין במשנה י"א פ"ג. ומ"ש הר"ב והלכה כר' טרפון בדמי אבדה שמכר הואיל וטרח בהו. גמרא:
אבל לא ילמוד בהן בתחלה. כתב הר"ב מה שלא למד מעולם. לפי שצריך להשהותן לפניו. וכן פירש רש"י. ופירש נ"י בשם הרמב"ן דהני מילי בס"ת נביאים וכתובים שמי שלמד בהן כבר די לו בקריאה בעלמא. ומי שלומד בהן לכתחילה צריך לטרוח יותר ועל ידי טרחו הם מתקלקלים. אבל עכשיו שנהגו לכתוב הגמרא ומי שלמד פרקו מאה פעמים צריך עיון גדול כבתחלה. ואדרבה כל מי שהוא יותר בקי. צריך עיון יותר גדול בהלכות הצריכות לשמועה שלו. והרי הוא כלומד בתחילה. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ג' פרק בתרא דבבר. קמא:
מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא. שמתקלקל. טור סימן רס"ז:
וכל דבר שאין דרכו לטול. כתב הר"ב שגנאי הוא לו. שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור. רש"י. ומ"ש הר"ב כגון זקן ואינו לפי כבודו. כן הוא בגמרא. ולשון הרמב"ם בפרק י"א מהלכות אבדה אם היה חכם או זקן מכובד וכו':
רועין בדרך אין זו אבדה. הא רצה בדרך לא פסיקא ליה דאי פניה כלפי העיר אין זו אבדה. ואם פניה כלפי השדה. הרי זו אבדה ולפיכך מפליג בסיפא ברצה בין הכרמים במלתא דפסיקא. גמרא. ועיין מ"ש במשנה דלקמן:
רצה בין הכרמים. כתב הר"ב שמתקלקלים רגליה. אבל רועה לא אלא אם כן הכרמים של ישראל שחייב להשיבה. מפני אבדת הכרם. גמרא:
אפילו ד' וה' פעמים. וכן שנינו בסוף תולין ולאו דוקא ובגמרא אפילו ק' פעמים. ועיין מ"ש בריש פרק י"ח דמסכת שבת:
השב תשיבם. לשון הר"ב התורה רבתה השבות הרבה. ותימה דרבוי השבות היינו לרבות אפילו השבה דלאו מעליותא היא שתהא נקראת השבה. ויוצא בה. וכן הוא בגמרא אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין תלמוד לומר תשיבם מ"מ. כדר"א דאמר ר"א הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה. שהתורה רבתה השבות הרבה. והא דמחוייב להשיב אפילו מאה פעמים מפיק ליה מהשב ואמרו השב אפילו מאה פעמים משמע. וז"ל הרמב"ם והשב מקור. וידוע אצל [כל] בעלי (כל) לשון כי המקור טפל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני. שמור. ותאמר ושמרתי לפלוני ופלוני שמור. ולפיכך מורה השב. שחייב להחזיר פעמים רבות. וכמו כן הקם תקים עמו. שלח תשלח. ועזוב תעזוב. וזולתם מן המקראות. ע"כ. וכן העתיק הר"ב בסוף חולין. דדריש ליה מן שלח. לענין שלוח הקן:
כפועל בטל. והן העתיק הר"ב. ועיין במ"ד פ"ה דמכילתין. ומשנה ו' פ"ד דבכורות. ופירש הר"ב כמה אדם רוצה וכו' ולעסוק במלאכה קלה כזו. וכן לשון רש"י. וזה לשון הטור סימן רס"ה כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה ארבע דינרים ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר. ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים. אע"פ שמגיע לו דינר בשכר השבה כיון דלא חייבתו התורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה. יכול ליטול שכר ההשבה. ע"כ:
שלו קודם. עיין בפירוש הר"ב משנה י"א:
מצאה ברפת. פירש הר"ב אע"פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה. וגם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כדאיתא בגמרא. ופירוש הטור סימן רס"א כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו:
ברשות הרבים חייב בה. כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה. דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר. הא לאו הכי לא. והראב"ד ז"ל פירש דהכא מיירי בסרטיא שבוקעין בה אנשים הרבה. ומאימתן היא בורחת או שמא יקחוה אנשים שאינם מהוגנים אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין רבים בוקעין בו. הרא"ש:
ואם היה בית הקברות. ס"א בין הקברות. וכן העתיק הש"ע ריש סימן רע"ב. והר"ב כתב בבית הקברות. וכן העתיק הרמב"ם ריש פי"ג מהלכות רוצח. ומה שכתב הר"ב והוא כהן וכו' לישנא דגמרא דף ל'. והרמב"ם כתב או נזיר דאיכא ג"כ עשה ולא תעשה. שנאמר בנזיר (במדבר ו') קדוש יהיה. ונאמר (שם) על נפש מת לא יבא. ומ"ש הר"ב שהשבת אבדה עשה וכו'. גמרא. וכתב רש"י דף ל' ואע"ג דלא תעשה נמי איכא [דלא תוכל להתעלם] אין נא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות [דף כ"א ע"ב]. ע"כ. וכך כתב הרי"ף:
או שאמר לו אל תחזיר. פירוש אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה. המגיד סוף פי"א מהלכות אבדה:
לא ישמע לו. כתב הר"ב דכתיב איש אמו וגו' שאם אביך וכו' אל תשמע לו. מאני ה' [דסיפא דקרא] יליף אף ע"פ שאמרתי לך ירא את אביך. אני [ה'] אדון לשניכם. ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו. נ"י. ואם תאמר למה לי קרא הא הוי השבת אבדה עשה ולא תעשה כמה שכתב לעיל ולא אתי עשה דכבוד אב ודחי לעשה ולא תעשה. הא מילתא מיפרשה בגמרא משום דסלקא דעתך אמינא הואיל והקיש כבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן (דברים ה') כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן (משלי ג') כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה. קא משמע לן דלא לשמע ליה:
אפילו ארבעה וחמשה פעמים. שנאמר עזוב. עיין מ"ש במשנה דלעיל:
אם היה זקן או חולה. רוצה לומר בעל המשא. חייב. רוצה לומר הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו. ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו. הרמב"ם:
מצוה מן התורה לפרוק. כתב הר"ב בחנם אא"כ הוא עסוק במלאכה. ודינו כמו בהשבת אבדה [דלעיל]. הרא"ש:
אבל לא לטעון. אלא בשכר כדכתב הר"ב. בגמרא יליף ליה דאי לאו הכי לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעל חיים וליכא חסרון כיס חייב. פריקה דאית בה צער בעל חיים וחסרון כיס לא כ"ש אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם. טעינה בשכר:
רבי שמעון אומר אף לטעון פירש הר"ב בחנם. וטעמא מפרש בגמרא דסבירא ליה דלא מסיימי קראי למשמעות טעינה. הילכך אי כתיב חד הוי אמינא לפריקה אתאי ורבנן אמאי לא מסיימי קראי. הכא כתיב (שמות כ"ג) רובץ תחת משאו. משמע שצריך לפרוק. התם כתיב (דברים כ"ב) נופלים בדרך. דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע וצריך לטעון המשא. ור' שמעון נופלים בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע:
של רבו קודמת. כתב הר"ב והוא שיהיה רבו מובהק שילמד רוב חכמתו ממנו. גמרא. ופירש"י אם מקרא מקרא ואם משנה משנה. ואם גמרא גמרא. וזה לשון הרמב"ם בריש פי"ב מהלכות אבדה שרוב חכמתו של תורה למד ממנו. ע"כ. ופירוש מובהק א) לשון תרגום מנגה נגדו [שמואל ב' כ"ב] מזיו יקריה מבהיקין שמי שמיא. ולפי שלשון מובהק שהוא מבנין הפעל. שנבנה על התולדה לפיכך נראה לי שכך פירושו של רבו מובהק. כלומר שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסב על התלמיד. ואמרם בעלמא סימן מובהק מוסב מלת מובהק על סימן. שהסימן הוא מובהק ובהיר ונוגה לו כשמש:
ואם אביו חכם. וכן היא גירסת הר"ב כדמוכח בהדיא מלשוט דסוף מסכת כריתות. וגירסא זו נראה לי שהיתה לו להרמב"ם כשחבר הלכות תלמוד תורה. שכך כתב בפ"ה [שם] ואם היה אביו תלמיד חכם [אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו. ואחר כך משיב אבדת רבו] אבל נ"א גרסינן ואם היה אביו שקול כנגד רבו. וזו היתה גרסתו בהלכות אבידה פרק י"ב והיא עקרית. שכך העתיקו הפוסקים ב):
היה אביו או רבו נושאין משאוי וכו'. הכא לא גרסינן כלל ואם היה אביו וכו' וכתב ב"י ביורה דעה סימן רמ"ב דאפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד. וחייב בכבוד רבו יותר מבכבוד אביו. אלא מדתנן בסוף כריתות אם זכה הבן לפני הרב וכו' שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו. משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב. שאין לו להקדים רבו לאביו והדבר צריך לי תלמוד. ע"כ. והטור כתב בשם הרא"ש דלענין לפדותו. ולפרוק משאו. אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו. אבל לא ראיתי כן בפסקיו שלא כתב אלא לפדותו בלחוד. ומלשון הר"ב שבסוף כריתות שכתב ולפרוק עמו אע"פ שאינו שקול וכו'. נראה ודאי דהוא הדין וא"נ כל שכן הוא במשא עצמו. וכל שכן שלשון הרמב"ם [בפירושו] שם הוא לפרוק מעליו. ולפיכך נראה שגם הר"ב לזה נתכוין. והיינו הך דהכא גופא:
ואם היה אביו חכם פודה וכו'. ה"ג. וכתב ב"י דטעמא דמלתא משום דבפדיון שהם סכנת נפשות כיון שאביו תלמיד חכם אע"פ שאינו שקול כרבו. חייב להציל נפשו מני שחת. קודם כל אדם. אבל אבדתו שאינו אלא הפסד ממון. אם אינו שקול כרבו אם יעבור על דעת אביו מעט. אין רע. עד כאן:
משנה בבא מציעא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב