ברטנורא על בבא מציעא ב

משנה בבא מציעא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אלו מציאות: מצא פירות מפוזרים — סתמן נתייאשו הבעלים והפקר הם:

מעות מפוזרות - הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דכולהו:

כריכות - עמרים קטנים:

ברה"ר - שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד:

של נחתום - אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן:

הבאות ממדינתן - לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא:

ולשונות של ארגמן - צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון:

מצא עיגול - של דבלה:

אנפוריא - כלים חדשים שלא שבעתן העין ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר"ש בן אלעזר. ואימתי? בזמן שמצאן אחד אחד, אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:

(ב)

בכלי - וכלי יש בו סימן:

כמות שהוא - ריקן:

צבורי פירות - סימנא מנין או מקום:

שלשה מטבעות זה על גב זה - או יותר. והמכריז מכריז מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר כך וכך היו והיו מונחים זה על זה:

(ג)

אחר הגפה - סתימת כותל של עץ או של קנים:

גדר - של אבנים:

גוזלות מקושרין - בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן:

לא יגע בהן - דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו:

מכוסה לא יגע בו - דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם, דמשתמר הוא:

מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו - מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היה. ובלבד שיהיה בו חלודה רבה, שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם:

מחציו ולחוץ - באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים. אם מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתיאשו הבעלים. ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה. אבל אם היה כלי ובתוכו מעות, אם פי הכלי לחוץ הרי הוא שלו, ואם פי הכלי לפנים הרי הוא של בעל הבית:

אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו - דלא ידע דמאן נינהו, ובעליו נואשו:

(ד)

מצא בחנות הרי אלו שלו - בדבר שאין בו סימן מיירי, דההוא דנפל מיניה מייאש, שהכל נכנסים לשם:

בין תיבה - שהחנווני יושב לפניה, ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר, ומעות שנותנין לו נותן בתוכה, ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני:

לפני שולחני הרי אלו שלו - דאמרינן מן הבאים להחליף מעות נפלו, שהרי השלחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו, ואם מן השולחני הם היה להם להמצא בינו ולכסא שהשלחן מונח עליו:

הלוקח פירות מחבירו וכו' - וכגון שחבירו זה תגר שלקח תבואה זו או פירות הללו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו, וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים. אבל אם זה שמכר את הפירות ליקטן הוא עצמו מן הקרקע שלו, שודאי המעות הללו שלו הן, חייב להחזיר:

ואם היו צרורים - הקשר או מנין שלהם הוי סימן:

(ה)

בכלל כל אלה - בכלל כל אבדת אחיך:

ולמה יצאת - וכן תעשה לשמלתו:

מה שמלה מיוחדת - סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה, שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר:

אף כל שיש לו תובעים - למעוטי מידי דמייאש. ויאוש הוא, דשמעיניה דאמר: וי ליה לחסרון כיס:

(ו)

שכניו - שכני מקום שנמצאת בו האבידה, שמא שלהן היא:

כדי שילך כל אחד לביתו בשלשה ימים - משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום, ואם יראה שאבד יחזור שלשה ויכריז יום אחד אני איבדתי ואלו סימניה. והלכה כרבי יהודה. ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא, התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:

(ז)

כל דבר שעושה ואוכל - אם האבדה דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו, כגון שור וחמור:

יעשה ויאכל - ולא ימכור אותו המוצא, שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו. ואינו חייב להטפל בה לעולם, אלא תרנגולת ובהמה גסה מטפל בה י"ב חדש. עגלים וסייחים של רעיה, כלומר שאין מגדלים אותם לפטם, וכן גדיים וטלאים, מטפל בהם שלשה חדשים. ועגלים של פיטום מטפל בהם שלשים יום. אווזין ותרנגולים זכרים, הקטנים מטפל בהן שלשים יום, והגדולים שאוכלים הרבה מטפל בהן שלשה ימים. מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוויין, או מוכרן לאחרים ומניח הדמים אצלו:

לפיכך אם אבדו חייב באחריותן - כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו, אע"ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי, וחייב באחריותן. והלכה כר' טרפון בדמי אבדה שמכר. אבל מעות עצמן של אבדה, כגון שמצא מעות בכיס או שלשה מטבעות זו על גבי זו, לא ישתמש בהם כלל:

(ח)

אחת לשלשים יום - שמתעפשין כששוהין מלפותחן. וכל ספריהן היו עשויין כעין גליון:

גוללן - מתחלתן לסופן, שיכנס בהם האויר:

בתחילה - מה שלא למד מעולם, לפי שצריך להשהותן לפניו:

ולא יקרא אחר עמו - לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:

שוטחה לצרכה - לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש:

לצרכן - שמתעפשים בקרקע, שצריך לתתן בקרקע, דזו היא שמירתן. ולפיכך משתמש בהם לפרקים:

אבל לא לשוחקן - ולא ישתמש בהן זמן ארוך עד שישחקם:

לא יגע בהן - זהב אינו מתעפש בארץ, וכן זכוכית. ועוד, שהוא נוח להשבר:

שאין דרכו ליטול - דבר שגנאי הוא לו. והתורה אמרה והתעלמת מהם, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו:

(ט)

איזו היא אבדה - שניכר בה שאין הבעלים יודעים שהיא שם:

אין זו אבדה - ואינו חייב להחזיר, שמדעת הניחוה שם:

רצה בין הכרמים - שמתקלקלים רגליה:

השב תשיבם - התורה ריבתה השבות הרבה:

לא יאמר לו תן לי סלע - שזה אומר לו: אם עשית מלאכתך, היית מרבה טורח; עכשיו, לפי מה שטרחת טול:

כפועל בטל - כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו:

אם יש שם בית דין - אם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו, ששכרה מרובה, מה יעשה? אם יש שם שלשה בני אדם, מתנה בפניהם ואומר: ראו שאני משתכר כך וכך, ואי אפשי ליבטל ליטול שכר מועט, אם תאמרו שאטול שכרי משלם, אטפל בהשבת אבדה זו:

שלו קודם - ומניח את האבדה:

(י)

מצאה ברפת - אע"פ שאינה משתמרת בה, כגון שאינה נעולה:

ואם היתה בבית הקברות - והוא כהן, לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה, השב תשיבם לאחיך; ובטומאת כהן, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כא), ולא תעשה דלנפש לא יטמא בעמיו (שם), ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:

או שאמר לו אל תחזיר - והאבידה במקום שמצוה להחזיר, הרי זה לא ישמע לו, דכתיב (ויקרא יט): איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, שאם אביך אומר לך חלל את השבת, אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות:

הלר וישב לו - בעל החמור:

מצוה מן התורה לפרוק - בחנם:

אבל לא לטעון - בחנם, אלא בשכר:

ר"ש אומר אף לטעון - בחנם. ואין הלכה כרבי שמעון:

רבי יוסי הגלילי אומר וכו' - ואין הלכה כרבי יוסי:

(יא)

אבדתו קודמת - דאמר קרא (דברים טו): אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תהיה אתה אביון:

של רבו קודמת - והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנו. וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק: