עיקר תוי"ט על בבא מציעא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה בבא מציעא ב: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) הר"מ ופירשו דטעמו דאגב יקרייהו וחשיבותייהו ממשמש בהו בכל שעה. וידע שנפלו ממנו וכיון שלא בא ונטלן ודאי נתייאש, לפי שאין בו סימן והרי הן הפקר. ובמעות מפוזרות מפרש בגמרא דאדם ממשמש בכיסו בכל שעה. וכן בכולן. וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניחן על גבי קרקע. ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן:

(ב) (על הברטנורא) כמו מאלמים אלומים. מתרגם בירושלמי מכרכין כריכין. רש"י. ודוקא קטנים דאלו גדולים הוי מקום סימן:

(ג) (על הברטנורא) ולפיכך מקום נמי לא הוי סימן דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינם נמצאות במקום שנפלו תחלה. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) בשר. מוקי בגמרא כשנהגו הטבחים לעשות החתיכות שוים במשקל:

(ה) (על המשנה) ממדינתן. כמות שהן גזוזות כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן כו'. רש"י:

(ו) (על המשנה) חרס. כגון שאין דרך ליתנם בתוכו אלא מאליו נפל לתוכן קסבר ר"י דהוי סימן לפי שלפעמים יתן אלו לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר אותו לסימן. טור:

(ז) (על הברטנורא) ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה רש"י. ולשון טביעת עין מורגל בגמרא. ונ"ל שהוא לשון מקרא. הטבעו בבוץ והמכוון שע"י ששבעתן העין הוי כאלו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב:

(ח) (על הברטנורא) והקשה הכ"מ מ"ש ממצאן מטבעות דבעינן שלשה כדתנן לקמן. ותירץ הרמ"א דדוקא מטבעות שדרכן של בני אדם לשאת אצלן מעות ודרכן לאבדן דרך נפילה לכך בעי כמגדל אבל מחטין וכיוצא בהן שאין דרכן לשאתן אלא הצריך להן, והוא יודע ומדקדק במנין ועל כן הוי סימן:

(ט) (על הברטנורא) מקום שהולכין שם רבים תדיר והוא דרך המלך.:

(י) (על הברטנורא) שוק גדול של מקח וממכר:

(ב)

(יא) (על הברטנורא) דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב. ומש"ה מכריז טיבעי כדי שיבין האובד שרבים היו. נ"י:

(יב) (על הברטנורא) וכ"כ הנ"י כך כו' ומונחים כו'. וקשיא דהא מנין לחוד הוי סימן כמ"ש הר"ב בצבורי פירות. והרא"ש כתב גם בכאן דלא בעינן לסימן אלא שיאמר המנין והא דבעינן כמגדל משום דאל"ה אז תלינן דבדרך נפילה נפל ומתיאש האובד, כי לא יכול ליתן סימן במנין כו' וצ"ל דתרי אתרמי ונפלי, דאל"כ תרי נמי יתן סימן מקום. ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) ברה"י. כגון בשדה זרועה שאין רוב בני אדם דורכין בה. ויש מעוט שהולכין בה. רש"י:

(יד) (על המשנה) חייב כו'. לכאורה קשה הא תני ליה רישא. אבל בגמרא כדי יין ושמן רגילות הוא דכולן שוין. וכן הם מלאים, דאז אין סימן לומר כמה יין יש בו. והא דחייב להכריז מיירי שרשומין הם ויש לכל בעה"ב רושם בפ"ע וקודם שנפתחו האוצרות למכור הוא דתנן חייב להכריז. דלאחר שנפתחו כו' בעה"ב אחד מוכר להרבה חנוונים וכולם רשומים בענין אחד לא הוי רושם סימן:

(ג)

(טו) (על המשנה) הגפה. מקום המשתמר קצת. אבל מקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בו סימן. ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו. כדמוכח מצא בלי באשפה כו' דמיירי שיש בו סימן, מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכרץ. תוספ':

(טז) (על הברטנורא) ומקום לא הוו סימן דמיירי במדדין ואיכא נמי למימר מעלמא אתו, והו"ל ספק הינוח. גמרא. וכתב הסמ"ע דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך נ' אמה דלא תקשה ממ"ו פ"ב דב"ב:

(יז) (על הברטנורא) לישנא דגמרא. ותנא בא"י קאי מש"ה נקיט אמוריים וה"ה של שאר נכרים במדינה ומדינה כו'. וכתבו התוספ' וא"ת וליקני לו חצרו כו'. וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם. ועיין לקמן בסמוך ובמשנה דלקמן. ועיין תוי"ט:

(יח) (על המשנה) חדש. היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. אלא שהוא ואבותיו דרו בו מעולם. הרא"ש:

(יט) (על המשנה) בעה"ב. לאו משום דתקנה לו חצירו הוא דא"כ אפילו מחציו ולחוץ. אלא כמ"ש הר"מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בעה"ב שהממון שלו. או שהיה יורש, שאנן טוענין לו שמא של אביו הן אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. ע"כ. לפי שבא בחצירו קודם יאוש וקיי"ל יאוש שלא מדעת לא קנה. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) בתוך וכו'. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. תוספ':

(כא) (על המשנה) שלו. בגמרא ואמאי ליזל בתר בתרא, מי לא תנן בשקלים פ"ז מ"ב דהעשוי להתכבד אזלינן בתר בתרא. ומסיק דבתרא נכרי הוא. א"נ כו':

(ד)

(כב) (על ה) לפני כו'. ולא קתני מצא בשלחן כדקתני מצא בחנות. לומר אפילו מונחים על גבי שולחן. גמרא. וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השולחן. משא"כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה. טור:

(כג) (על הברטנורא) ותגר עצמו נמי אלא דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהה כדי לערב עם פירות אהרות חייב להחזיר. דלא מייאש. תוספ':

(כד) (על הברטנורא) ודשן בעצמו. וא"נ ע"י עבדו ושפחתו הכנענים דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל דשן ע"י אחרים דלמא מנייהו נפל. גמרא:

(ה)

(כה) (על הברטנורא) דכיון דיש לו סימנים מסתמא לא מייאש עד דאמר כו'. הר"מ:

(ו)

(כו) (על המשנה) שלשה. בגמרא רמינן אמשנה ג' פרק קמא דתענית, דתנן ט"ו יום לנהר פרת. ומשנינן לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי שיהא שוהה יותר מז' ימים:

(ז)

(כז) (על הברטנורא) פירוש, בני אתונות.:

(כח) (על הברטנורא) ר"ל במה שכתב בשומא, שצריך בית דין. כדעת הרמ"ה:

(כט) (על הברטנורא) ואפילו באונסין. דכשואל הוי כשמשתמש בהו. והא דתנן אבדו, שטבעה ספינתו בים. גמרא:

(ל) (על הברטנורא) הואיל וטרח בהו. גמרא:

(ח)

(לא) (על הברטנורא) וה"מ בספרי תנ"ך. שמי שלמד בהן כבר די לו בקריאה בעלמא, ומי שלומד בהן תחלה צריך לטרוח יותר ועל ידי טרחו הם מתקלקלים. אבל עכשיו שנוהגים לכתוב הגמרא ומי שלמד פרקו מאה פעמים צריך עיון גדול כבתחלה ואדרבא בל מי שהוא יותר בקי צריך עיון יותר גדול בהלכות הצריכות לשמועות שלו. והרי הוא כלומד בתחלה. נ"י בשם הרמב"ן:

(לב) (על המשנה) לשלושים יום. אבל טפי לא שמתקלק. לים. טור:

(לג) (על הברטנורא) שאדם חשוב הוא. ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור. רש"י:

(ט)

(לד) (על המשנה) רועים כו'. הא רצה בדרך לא פסיקא לה. דאי פניה כלפי העיר אין זו אבידה, ואי פניה כלפי השדה הרי זה אבידה. ולפיכך מפליג בסיפא ברצה בין הכרמים במלתא דפסיקא. גמרא:

(לה) (על הברטנורא) אבל רועה, לא. אא"כ הכרמים של ישראל שחייב להשיבה מפני אבידת הכרם. גמרא:

(לו) (על המשנה) וחמשה פעמים. ולאו דוקא. ובגמרא אפילו מאה פעמים:

(לז) (על הברטנורא) והר"מ כתב השב מקור. וידוע בי המקור נופל על המעט ועל הרוב כו' ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות. כמו כן הקם כו' עזב כו':

(לח) (על הברטנורא) כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה דינרים ולהניח ולישב בטל היה נוטל דינר. ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים. אע"פ שמגיע לו דינר בשכר השבה. כיון דלא חייבתו התורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה. יכול ליטול שכר ההשבה. טור:

(י)

(לט) (על הברטנורא) וגם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח. בגמרא. ופירש הטור כגון שאין לו פתחים בכל ד' רוחותיו:

(מ) (על המשנה) חייב. כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה. דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר. הא לאו הכי לא. ועתוי"ט:

(מא) (על הברטנורא) והר"מ כתב או נזיר דאיכא ג"כ עשה ול"ת. שנאמר בנזיר קדוש יהיה ונאמר על נפש מת לא יבא:

(מב) (על הברטנורא) ואע"ג דלא תעשה נמי איכא. לא תוכל להתעלם, אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת, אלא עשה הוא דקא דחי ליה. רש"י. וכ"כ הרי"ף:

(מג) (על המשנה) אל כו'. אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה. הה"מ:

(מד) (על הברטנורא) מאני ה' דסיפא דקרא יליף אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני ה' אדון לשניכם כו'. נ"י. ועתוי"ט:

(מה) (על המשנה) חייב. לפרוק בעצמו, ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו. הר"מ:

(מו) (על הברטנורא) אלא אם כן הוא עסוק במלאכה. ודינו כמו בהשבת אבידה דלעיל. הרא"ש:

(מז) (על המשנה) רש"א. פליגי בדרשא דקרא בגמרא. ועתוי"ט:

(יא)

(מח) (על הברטנורא) אם מקרא מקרא ואם משנה משנה ואם גמרא גמרא. רש"י. ומובהק, לשון תרגום. מנוגה נגדו [ש"ב כב] מזיו יקריה מבהיקין שמי שמיא כו'. ונ"ל שמלת מובהק מוסב על התלמוד או על הסימן שהוא בהיר ונוגה לו. ועתוי"ט:

(מט) (על המשנה) משאוי. ולענין אם אביו חכם או שקול כרבו מחלוקת הפוסקים [בטוש"ע יו"ד סימן רמ"ב] ולשון הר"ב סוף מסכת כריתות מוכח דהאב קודם ואע"פ שאינו שקול כו' ולשון הר"מ שם בהדיא כן הוא. ועתוי"ט:

(נ) (על המשנה) חכם כו'. ה"ג וכתב ב"י דטעמא משום דפדיון שהם סכנת נפשות כיון שאביו ת"ח אע"פ שאינו שקול כרבו חייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבדתו שאינו אלא הפסד ממון. אם אינו שקול כרבו, רבו קודם: