משנה בבא מציעא ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ב · משנה א | >>
אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז.
אלו מציאות שלו, מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, ועיגולי דבילה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשרד, וגיזי צמר הבאות ממדינתןה, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן, הרי אלו שלו, [דברי רבי מאיר].
רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי, חייב להכריז.
כיצד?
מצא עיגול ובתוכו חרסו, ככר ובתוכו מעות.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז.
אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז?
- אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ:
- מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין,
- מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת,
- כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
- וְעִגּוּלֵי דְּבֵלָה,
- כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם,
- מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים,
- וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר,
- וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן,
- וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן,
- וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן,
- הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז.
- כֵּיצַד?
- מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס,
- כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
- כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא, אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:
אלו מציאות שלו - ואלו חייב להכריז?
- אלו מציאות שלו?
- מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות,
- כריכות ברשות הרבים, עיגולי דבלה,
- כיכרות של נחתום, מחרוזות של דגים,
- וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאים ממדינתן,
- ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן,
- הרי אלו שלו.
- רבי יהודה אומר:
- כל דבר שיש בו שינוי - חייב להכריז.
- כיצד?
- מצא עיגול - ובתוכו חרס,
- כיכר - ובתוכו מעות.
- רבי שמעון בן אלעזר אומר:
- כל כלי אנפוריה - אינו חייב להכריז.
רבי יהודה אומר, כל מה שיהיה בו סימן יכריז, לפי שאפשר לבעליו שיאמר אותו סימן ויחזיר לו את שלו.
וכלי אנפוריא - הם כלים חדשים שלא נשתמשו ביד הבעלים בעניין שיוכלו להכירם, שאם נשתמשו בהם עד שיוכלו להכירם יש להראותם לאותו שטען שאיבדן, ואם הכירן יחיזרו אותם לו אם האיש נאמן, כמו שאמרו שתלמיד חכם הגון יחזירו לו אבדתו בטביעת עינא, ולפי שזה לא נשתמש עד שיהיה לבעליו בהן טביעת עין אינו חייב להכריז.
וכשימצא מהם שנים או יותר, כמו שני מחטין או שני שפודין וכיוצא בהן מן המניין, הוא סימן וחייב להכריז. אבל זה כשימצא ברשות היחיד שמעטים עוברים בהם, אבל מי שמצא דבר בסרטיא ופלטיא גדולה אפילו היה דבר שיש בו סימן הרי הוא שלו, ובלבד שיהיה המקום רוב גוים, אבל אם רוב ישראל יכריז.
והלכה כרבי יהודה, והלכה כרבי שמעון בן אלעזר:
אלו מציאות: מצא פירות מפוזרים — סתמן נתייאשו הבעליםא והפקר הם:
מעות מפוזרות - הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דכולהו:
כריכות - עמרים קטניםב:
ברה"ר - שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסדג:
של נחתום - אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן:
הבאות ממדינתן - לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא:
ולשונות של ארגמן - צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון:
מצא עיגול - של דבלה:
אנפוריא - כלים חדשים שלא שבעתן העיןז ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר"ש בן אלעזר. ואימתי? בזמן שמצאן אחד אחד, אבל מצאן שנים שנים חייב להכריזח, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיאט ופלטיאי גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:
אלו מציאות שלו. עיין במשנה ה':
מצא וכו'. מפרש במאי דפתח. ועיין בריש נדרים:
מצא פירות מפוזרין. כתב הר"ב סתמא נתיאשו הבעלים. וכן דעת הרמב"ם. ופירשו [בגמרא] דטעמו דאגב יקירייהו וחשיבותייהו ממשמש בהו בכל שעה. וידע שנפלו ממנו. וכיון שלא בא ונטלן ודאי נתיאש לפי שאין בו סימן והרי הם הפקר ובמעות מפוזרות מפרשינן בגמרא דאדם ממשמש בכיסו כל שעה. וכן לשונות דארגמן חשיבי ועגולי דבילה וככרות ומחרוזות. מידי דמיכל הוא וחשיב וממשמש בהו. וגיזי צמר ואניצי פשתן. מחמת כובדן מרגיש בנפילתן. וכיון שאין בהם סימן מתיאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע. ודרך נפילה באו שם. ואין ידוע מקומן:
כריכות. כתב הר"ב עמרים קטנים. כמו מאלמים אלומים (בראשית ל"ז) ומתרגם בירוש' מכרכן כריכן. רש"י. ודוקא קטנים דאלו גדולים הוי מקום סימן. ועיין בסמוך:
ברשות הרבים. כתב הר"ב שהכל דשין (בו) עליהן. ולפיכך מקים נמי לא הוי סימן ) דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה כדאיתא בגמרא ומוכח מפירש"י דלקמן [דף כ"ב] על כריכות ברשות היחיד דכ"מ שמצוי בו דריסת רגלי אדם או בהמה מקרי רשות הרבים לנדון דידן:
וחתיכות של בשר. מוקים בגמר' כשנהגו הטבחים לעשות החתיכות שוים במשקל:
הבאות ממדינתן. כמות שהן גזוזות. כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות [מבית האומן] וכו'. רש"י:
ואניצי פשתן. רישטא א) בלשון אשכנז. רש"י:
[ולשונות של ארגמן. עיין [בפירש הר"ב] בסוף פכ"ז דכלים]:
דברי ר"מ. ונ"א ל"ג ב)ולרמב"ם גרסינן לה משום הכי פסק הלכה כר' יהודה. דר"מ ור' יהודה הלכה כר"י ולהרא"ש ל"ג ופסק כת"ק כ"כ ב"י סימן רס"ב ונראה שגירסת הר"ב ג"כ דל"ג לה. ולפיכך לא הוצרך לפסוק דלא כר"י שזה כלל מפורסם דהלכה כת"ק כשנשנה בסתם:
מצא עגול ובתוכו חרס. כגון שאין דרך ליתנם בתוכו אלא מאליו נפל לתוכו קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שלפעמים יתן אל לבו לזכור בהוא בתוכו ואומר אותו לסימן. טור סימן רס"ב:
כל כלי אנפוריא. כתב הר"ב כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין [פה] ראיה. רש"י [ד' כ"ג] ולשון טביעות העין שכתב הר"ב מורגל בגמרא. ונ"ל שהוא לשון מקרא (ירמיה ל"ח) הטבעו בבוץ. והמכוון שע"י ששבעתן העין הוו כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב:
אין חייב להכריז. כתב הר"ב אימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז והקשה הכ"מ בריש פט"ז מהלכות אבידה מאי שנא ממצאן מטבעות דבעינן שלשה כדתנן במשנה דלקמן. ע"כ. ומצאתי בשם מהר"ר משה איסרלש ז"ל שתירץ דדוקא מטבעות שדרכן של בני אדם לשאת אצלו מעות ודרכן לאבדן דרך נפילה לכך בעי כמגדל. אבל מחטין וכיוצא בהן שאין דרכן לשאתן אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין ועל כן הוי סימן. ע"כ. וכן יש לתרץ בשטרות דספ"ק. וסרטיא ופלטיא שכתב הר"ב פירש בערוך סרטיא בלע"ז איסטרט"א מקום שהולכין שם רבים תדיר והיא דרך המלך. פלטיא שוק גדול של מקח וממכר ובלעז פלטיא"ה:
(א) (על הברטנורא) הר"מ ופירשו דטעמו דאגב יקרייהו וחשיבותייהו ממשמש בהו בכל שעה. וידע שנפלו ממנו וכיון שלא בא ונטלן ודאי נתייאש, לפי שאין בו סימן והרי הן הפקר. ובמעות מפוזרות מפרש בגמרא דאדם ממשמש בכיסו בכל שעה. וכן בכולן. וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניחן על גבי קרקע. ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן:
(ב) (על הברטנורא) כמו מאלמים אלומים. מתרגם בירושלמי מכרכין כריכין. רש"י. ודוקא קטנים דאלו גדולים הוי מקום סימן:
(ג) (על הברטנורא) ולפיכך מקום נמי לא הוי סימן דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינם נמצאות במקום שנפלו תחלה. ועתוי"ט:
(ד) (על המשנה) בשר. מוקי בגמרא כשנהגו הטבחים לעשות החתיכות שוים במשקל:
(ה) (על המשנה) ממדינתן. כמות שהן גזוזות כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן כו'. רש"י:
(ו) (על המשנה) חרס. כגון שאין דרך ליתנם בתוכו אלא מאליו נפל לתוכן קסבר ר"י דהוי סימן לפי שלפעמים יתן אלו לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר אותו לסימן. טור:
(ז) (על הברטנורא) ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה רש"י. ולשון טביעת עין מורגל בגמרא. ונ"ל שהוא לשון מקרא. הטבעו בבוץ והמכוון שע"י ששבעתן העין הוי כאלו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב:
(ח) (על הברטנורא) והקשה הכ"מ מ"ש ממצאן מטבעות דבעינן שלשה כדתנן לקמן. ותירץ הרמ"א דדוקא מטבעות שדרכן של בני אדם לשאת אצלן מעות ודרכן לאבדן דרך נפילה לכך בעי כמגדל אבל מחטין וכיוצא בהן שאין דרכן לשאתן אלא הצריך להן, והוא יודע ומדקדק במנין ועל כן הוי סימן:
(ט) (על הברטנורא) מקום שהולכין שם רבים תדיר והוא דרך המלך.:
(י) (על הברטנורא) שוק גדול של מקח וממכר:
אלו מציאות וכו': עד סוף סי' ג' בספי"ד דהלכות גזלה ואבידה ובפ' ט"ו ובפ' ט"ז. ובטור ח"מ סימן ר"ס רס"ב:
פירות מפוזרות: בגמ' בעי וכמה חשוב פזור ומשני א"ר יצחק קב בד' אמות ופרכינן ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא ומוקי לה רב עוקבא בר חמא בזמן שעת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו קב בד' אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו ואפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל להו ולבעל הגרן נינהו:
מעות מפוזרות: מתוך שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה קודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו ונואשו. בבלי. וירוש' מנין ליאוש בעלים מן התורה ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריזו יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם ע"כ: ולשון הבבלי מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ע"כ:
וגיזי צמר הבאות ממדינתן: כך צ"ל:
ולשונות של ארגמן: נמי איידי דחשיבי ממשמש בהו בכל שעתא ושעתא. עגולי דבלה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר כיון דמידי דמיכל נינהו חשיבי ליה וממשמש בהו והוי יאוש מדעת:
מחרוזות של דגים: וה"ה מחרוזות של בשר כדאמרינן בתוספתא וא"ת והא אמרי' בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ה) אל תהי שוטה בחרוזים ה"ז סימן וי"ל גבי בשר שנתעלם הקלו טפי דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכי אכיל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן תוס' ז"ל. ובגמ' פריך אמאי להוי קשר סימן ומוקי לה בקשר של ציידין דכ"ע הכי מקטרי להי ומנין נמי לא הוי סימן דכבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד:
וחתיכות של בשר: ומיירי כגון שנהגו הטבחים לעשות החתיכות כמשקל הזה דאי לאו הכי המשקל הוי סימן ואם יש לו סימן בחתוך כגון דמחתכא אתלת קרנחא חייב להכריז והא דתנינן בסמוך כדי יין וכדי שמן חייב להכריז מוקי לה אביי קודם פתיחת האוצרות ויש בה רושם סתימת טיחת טיט סביב המגופה והוי סימן דיחיד בעלמא הוא דעביד ליה דהא אכתי לא הגיע זמן מוכרי החביות:
דברי ר"מ: הרא"ש ז"ל לא גריס דברי ר"מ וכן בירושלמי ליתיה. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו וכתב שכן מצא בכל הספרים. ובית יוסף כתב בטור סימן רס"ב דח"מ דהרא"ש ז"ל לא גריס דברי ר"מ וכיון דמתני' סתמא מתנייא ה"ל רבים פליגי על ר' יהודה והלכה כותייהו אבל הרמב"ם ז"ל גריס דברי ר"מ וכיון דפלוגתא דר"מ ור' יהודה היא ה"ל הלכה כר' יהודה ע"כ וכן כתב בכסף משנה ספט"ו דהלכות גזלה:
כל שיש בו שנוי חייב להכריז וכו': מפרש בגמ' בסימן הבא מאליו קמיפלגי ת"ק סבר סימן הראוי לבא מאליו כגון חרס שפעמים נופל בעיגול ודינר ג"כ שלפעמים נופל בקמח לא הוי סימן ור' יהודה סבר הוי סימן דאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו:
אנפוריא: כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה ולרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז והלכה כר"ש בן אלעזר. ומתני' דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בהו סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כן כתב הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד ז"ל. וכתוב בתוספת יום טוב לשון טביעות עין המורגל בגמ' נ"ל שהוא לשון מקרא הטבעו בבוץ והמכוון שע"י ששבעתן העין הוי כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב ע"כ. ואני הדיוט נלע"ד עוד שאפשר שהוא מלשון מטבע שכל מיני מטבעות הן משוקעים בכתיבתן עד שיכירום מה הם ויעברו בהוצאה. הכא נמי כבר שבעה מהן העין כאילו יש בהן מטבע להכירם בעליהן שהן שלו אע"ג שהמטבע עצמו קיימא לן דלא שייך בו סימן דוק:
יכין
אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין: כללא דפרקן, בהשבת אבידה יש עשה דהשב תשיבם, ולא תעשה דלא תוכל להתעלם, אבל צריך שיהיה שם ח' דברים:
- (א) שמצאה במקום שאפשר שישראל אבדה לאפוקי במצאן במקום שרוב עכו"ם מצויין שם, אפילו נתן ישראל סימן אינו חייב להחזיר רק לפנים משורת הדין, ולהכי בכה"ג אם הבעל אבידה עשיר והמוצא עני, פטור [(שו"ע חו"מ רנט, ה)]:
- (ב) שמצא באופן שאפשר' להסתפק שמא לא נתיאש, לאפוקי המציל מנהר ושלולית וליסטין, אפילו בעל האבידה עומד וצווח, הר"ז שלו [שם ז']:
- (ג) שמצאה במקום שניכר שהיא אבידה, לאפוקי פרה רועה בדרך ביום במקום הפקר [משא"כ בשדה אחר, חייב להוציאה משום אבידה בעל הקרקע, או כדי שלא יצטרך בעל הפרה לשלם הפסדה], או שמצאה ברפת שאינו משתמר והוא תוך תחום העיר [(שו"ע חו"מ, רסא)]:
- (ד) שמצאה במקום שאין להסתפק שהונח שם מדעת. לאפוקי טלית או קרדום בצד הגדר או גוזלות מקושרים אחר הגדר וגפה, או בשאר מקום צנוע וכדומה [ר"ס ס"ט וכו']:
- (ה) שמצא דבר ששוה פרוטה בשעת אבידה וגם בשעת מציאה [רס"ב]:
- (ו) שמצא דבר שיש סי' בגופה או במקום, לאפוקי במצא מעות או פירות מפוזרין, דליכא לא הא ולא הא [שם ו']. מיהו באפשר שיכירו אותו בטביעת עין, חייב להכריז, דאולי אבדה ת"ח דנאמן בטב"ע. וצ"ע אם יש בזה דין ת"ח בזה"ז [שם סכ"א וסמ"ע שם]:
- (ז) שמצא דבר שאם היה שלו היה מתטפל להחזיר, לאפוקי איש נכבד שמצא דבר קל, אינו חייב להחזיר רק לפנים משורת הדין [(שו"ע חו"מ, רסג)]:
- (ח) שמצא דבר של ישראל אפילו הוא רשע ואוכל נבילות לתיאבון לאפוקי עובר עבירות להכעיס ואפיקורס, או מומר לע"ז או לחלל שבת אפילו לתיאבון, [(שו"ע חו"מ רסו, ב)]. כל אלו ח' דברים הם תנאי השבת אבידה. מיהו יש כח בב"ד לגזור להשיב אפילו ליכא כל הנהו, דהפקר ב"ד הפקר [כיבמות דפ"ט ב'], וכ"כ אם יש דינא דמלכותא להחזיר כל אבידה, אפילו ליכא כל הנהו גוונא חייב להחזיר [(שו"ע חו"מ רנט, ו)]:
דאגב כובדן או חשיבתן כבר הרגיש שנאבדו, ומדמפוזרין אין בהן סי' בכלי או במקום ונתיאש ובכה"ג אין מנין סי' מדמונחין מפוזרין:
כריכות: עמרים קטנים, דבגדולים ומצאן בדרך הנחה, הוה מקומן סימן:
ברשות הרבים: כל מקים הליכת רבים, ר"ה מקרי, דעי"ז מתוך קטנותם מתגלגלין ממקום למקום, ולהכי אפילו מצאן בדרך הנחה אין מקומן סימן:
ועגולי דבילה: תאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול כככר:
ככרות של נחתום: הרבה קונין ממנו, ואין הסי' מוכח של מי הוא, משא"כ של בעה"ב יש לכל א' סי':
מחרוזות של דגים: דגים חרוזים יחד בחוט, וכולן חורזין כך:
וחתיכות של בשר: כולן נחתכו במשקל אחד:
וגיזי צמר הבאות ממדינתן: ר"ל בעוד שלא באו לבית האומן שעושה בהן סימן של מי הן:
ואניצי פשתן: פשתן דדייק ונפיץ ועומד לטווייה [סוכה די"ב ב']:
ולשונות של ארגמן: צמר נבוע [פורפורראטה], ומסורק כעין לשון:
הרי אלו שלו: דבכולן אין סימן:
ככר ובתוכו מעות: שאין דרך ליתנן לתוכן, ולת"ק דלמא ממילא נפל לשם, ולר"י זמנין דיתן על לבו לזכור שנפל לשם. וי"א דהלכה כת"ק [(שו"ע חו"מ רסב, טו)]:
רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא: [קראם וואארע] בל' לאטינא, שאין בו סי', ומדניכר שהוא חדש, לא שבעתן העין עדיין שיכירה בטביעת העין [וחז"ל נתנו טעם למה בחרו מלה זאת, מדהוא נוטריקון "אין פה ראיה"]:
אין חייב להכריז: באין בה סי' והוא מצאה במקום שת"ח מצויין, היה חייב להכריז, דת"ח נאמן בטביעת עין, אבל באנפוריא פטור, מדאין בה גם טביעת עין:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת