חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א[עריכה]

אלו מציאות שלו פי׳ לאו דוקא הני, אלא כל דבר שאין בו סימן הרי הוא שלו, אלא הני איצטריכא ליה לאשמועינן דלית בהו סימן, ולאביי איצטריך לאשמועינן דלא הוי יאוש שלא מדעת.

ולרבא אפשר דאתא לאשמועינן דאע"ג דלא ידעי בהו דנפל מיניה הוי יאוש, דיאוש שלא מדעת הוי יאוש.

ודקתני כריכות ברה"ר שלו וברה"י מכריז משמע לרבא דקשר הוי סימן, ואע"ג דבפ"ק דייקינן שמעת מינה קשר סימן ‏[1], ולא פשטוה מהא, משום דאיכא למימר כדרבא דאמר מתני' משום סימני מקום, והא דאקשינן לקמן ולהוי קשר סימן לאו למימרא דפשיטא ליה דהוי סימן, אלא את"ל הוי סימן הכא נמי להוי סימן, כאלו אמר ש"מ קשר לא הוי סימן, כדקאמר נמי ולהוי מנין סימן ולקמן בעי ליה מיבעיא, ומ"מ כיון דקאמר ולהוי סימן סתם ש"מ דסבירא להו כמ"ד הוי סימן הכי קיי"ל:

גמ' פירות מפוזרין וכמה וכו' עד היכי דמי איכא דקשיא לן כיון דקסבר תלמודא אי דרך הנחה אפי' בציר מהכי אי דרך נפילה אפי' טובא נמי מאי קא בעי מעיקרא וכמה ומפרקי דר' יצחק גופיה קאמר הכי וכמה קב בד' אמות.

וכך הם מפרשים הא דאמרי לקמן ‏[2] גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבדה ובעי בגמ' לעולם ואמר רב יהודה ג' ימים והדר אקשי ה"ד וכו' וכיון דקא קשיא ליה ה"ד אמאי בעי מעיקרא וכמה אלא רב יהודה הוא דבעי ליה. וכיוצא בזה בפ' לא יחפור הב"ע מן הצד וכמה כמלוא רוחב חלון וכו' והלא מציץ וכו' כך שמעתי ודבר נכון הוא. וכיוצא בזה מה שאמרו בפ"ק דחגיגה עבדים מנ"ל אמר רב הונא אמר קרא וכו' והדר פריך והא למה לי קרא וכו' וכן במקומות הרבה בתלמוד. וכן זו שאמרנו בפ"ק רבה לא אמר כר' זירא מתני' אלימא ליה לאקשויי על דרך זו היא דמעיקרא תלמודא קאמר לה אלא שאותה שבפרק לא יחפור אינה דומה לאלו ועיקר פירושה כך הוא דלאו בד' אמות ניחא ליה למקשה ולא בכמלא רוחב חלון ניחא ליה אלא בשיעור בינוני כגון בד' אמות וכיוצא בו.

ומיהו הכא איכא למידק למה ליה לרבי יצחק לאוקמה למתני' בקב בד' אמות ובמכנשתא דבי דרי נוקמה בדרך נפילה ואפילו טובא. ומפרקי משום דאביי דהילכתא כותיה לא מצי לאוקמה למתני' אלא בהכי כדאמרינן לקמן ולהאי טעמא איכא למימר דגמ' דקא בעי וכמה במכנשתא דבי דרי מוקי לה למתני' ועלה קא בעי וכמה ועלה א"ר יצחק קב בד' אמות

וא"ת א"ה היכי אקשי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי דמשמע דדרך נפילה הרי אלו שלו ואלו לאביי דרך נפילה לא הוו שלו איכא למימר גמ' לא הוה ידע דעתיה דמ"ד וכמה ולא דעתיה דרבי יצחק ולהכי קאמר אפילו טובא נמי דיני' בקב בד' אמות עד שבא רב עוקבא ולימד דמתני' במכנשתא דבי דרי היא לכ"ע בין לדעת השואל בין לדעת ר' יצחק

ויש לפרש דר' יצחק לאו לאוקמה למתני' במכנשתא דבי דרי בלחוד אתא אלא ה"ק מכנשתא דבי דרי קב בד' אמות הרי אלו שלו ודינא אתא לאשמועי' אבל משנתנו מילתא פסיקא קתני לכל דבר שאינו דרך הנחה וכן אתה צריך לפרש הא דאמרי' לקמן אמר רב יהודה ג' ימים ואוקימנא בחשוכתא ובקדמתא דרב יהודה לא הוה צריך לאוקומי מתני' בחשוכתא ובקדמתא ובג' ימים אלא ה"ק מתני' דקתני פרה רועה בדרך אין זו אבדה לאו לעולם קאמר אלא כל זמן שנראה שמדעת בעלים עומדת שם ופעמים דג' ימים ולא יותר כגון בחשוכחתא ובקדמתא ויש לי לומר דהתם מ"ה מוקי בחשוכת' משום דאי ביממי פשיטא שאין זו אבדה וכן עיקר וזו שהביא רבינו בהלכות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו ונ"ל שהי' סובר דבתר דמתרצינן בגמ' אגב יוקריהו וחשיבותיהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקב' ויהיה נכון הפי' האחרון שכתבנו שלא העמידו משנתנו במכנשתא דבי דרי דוקא שהרי אפילו לדעת אביי אין צריך להעמידה בכך דוקא:

דף כא עמוד ב[עריכה]

ת"ש לשונות של ארגמן וכו' ואל תתמה אמאי לא אקשי נמי חתיכות של בשר וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן ואניצי פשתן דדלמא יקירי ובכלל קושי' קמייתא היא. דאכולה מתני' אקשינן ומפרקינן אכולהו דיקירי. אבל לשונות של ארגמן לא משמע ליה דיקירי א"נ משום דידע דאיפ' לאוקמי כדר' יצחק אקשי ליה לידע אי ניח' לי' כדר"י ולומר דאפי' בלשון אחד של ארגמן דלא יקיר נמי הרי הוא שלו או דילמא דוקא בדיקירי וכן דרך התלמוד במקומות רבות.

דף כב עמוד א[עריכה]

וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה וכו'. פרש"י ז"ל ששטף הירדן קורותיו וה"ה לשאר נהרות אלא תנא זה על יד הירדן הוה יתיב, ובירושלמי מפרש שפעמים נמשך הירדן לצד ארץ ישראל, ונמצא נוטל מא"י ונותן לחו"ל, ופעמים שהוא נמשך לצד ארץ העמים, ונמצא נוטל מארץ העמים ונותן לא"י מה שנתן נתן ירדן ומה שנטל נטל ירדן דכתיב הירדן וגבול, שהנבול תלוי בירדן ואגב דתני מה שנטל נטל ומה שנתן נתן תני נמי ירדן, כך מצאתי.

ולפ"ז ל"ג בשלמא גזלן וירדן, איכא למימר הא קא חזי לה, אלא ה"ג בשלמא גזלן קא חזי ליה, ודיקא נמי מדכתיב ברובא דנוסתא הא קא חזי ליה, ולא אמרי' להו אלמא ל"ג ירדן, ובפ' בתרא דבכורות אקשי' בגמרא לר' אמי דאמר ה"ה לשאר נהרות ליתני נהר קשי' וזה סיוע ללשון הירושלמי.

ואיכא דקשי' ליה הכא אמאי לא אקשי מההוא דאפליגו ר"ש ורבנן בעורות של גנב דרבנן סברי מחשבה מטמאתן דסתם גנבה יאוש בעלים היא ור"ש לא סבר הכי אלמא לרבנן יאוש שלא מדעת הוי יאוש ולאו קושיא דהתם בשנגנבו מביתו וחשב עליהם לאחר זמן מרובה שבודאי ידעו בעלים שנגנב. ונתייאשו אבל הכא מדקתני נטל מזה ונתן לזה קשי' לן דמשמע שלא נשתהת' בידו הגנבה אלא שנטל מזה ונתן לזה מיד והוי יודע דהא מני ר"ש היא למאי דאוקימ' בליסטים מזויין ולמאי דקס"ד מעיקר' הא מני ר' היא דאמ' גנב הרי הוא כגזלן וקי"ל כגזלן כר"ש כדאית' בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קי"ד):

שטף נהר קורותיו עציו ואבניו אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, הכי איתא בכולהו נוסחא, ורש"י ז"ל מחק והגיה הרי אלו שלו מפנ' שנתיאשו הבעלים, ופירש דכל שטיפת נהר הבעלים יודעים בה מיד דיש לה קול, הא סתמא כלומ' אבדה אחרת שאין לה קול וכו' כדכתיב בפירושיו, ולא נהירא לי משום דקשיא לי עלה איהכי אמאי אקשינן מסיפא דקתני מרדפין אי אין מרדפין לא תקשי ליה הך רישא גופה דקתני הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים ואמאי הרי הן שלו דילמא ליכא יאוש הואיל ויכולין להציל, וא"תהואיל ואינן מצילין, נתיאשו אי הכי סיפא נמי לא קשיא,

אלא עיקר הגירסא כמו שהוא בכל הנוסחאות אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, וקס"ד דמאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפם נהר והרי הן של מוצאו מפני שהוא דבר שאין בו סימן, וכשיורדין גשמים ביותר שוטף ועובר, וכשפוסקים הוא הולך וחסר ומניח מה ששטף במקום אחר ואינן יכולין להציל עד שיחסרו המים ויניחם במקום אחר ולא דמיא לשלוליתו של נהר דהתם לא יטיל אותם הנהר ליבשה לפי שהן באמצעותו ואינו חסר והן אבודין ממנו ומכל אדם, והכא מפני כך הן שלו מפני שהוא דבר שאין בו סימן ומי שמוצאן אין הבעלים יכולין ליתן לו סימן והרי אבודין לבעלים ומצויים אצל כל אדם, קתני מיהא אם נתיאשו כלומר ששמעו ששטף אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואוקמא רבא כגון שיכולין להציל ומאי אם נתיאשו הבעלים שנתיאשו ממש, ואקשי' אי"ה אימא סיפא מאי ארי' מרדפין אפי' אין מרדפין נמי כיון דיכולין להציל ודאי לא נתיאשו, ורישא דקתני אם נתיאשו דוקא קתני בודאי, והדר אוקימנא ביכולין להציל ע"י הדחק ומאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפם נהר ולא רדפו אחריהם ואם לא שמעו אינם שלו דדילמא אי שמע מרדפי, ואם היו מרדפין אחריהם חייב להחזיר, א"נ אם נתיאשו הבעלים שלא רדפו, ואם היו מרדפין חייב להחזיר, ודוקיא דרישא היינו סיפא ובהכי סלקא שמעתין שפיר, וכך פירשה הרב אב ב"ד ז"ל.

וראיתי מי שטרח לפרש גרסת רש"י כך הם הרי אלו שלו מפני דהבעלים מחיאשין מהם כלו' אם נתיאשו לבסוף הרי אלו שלו שכיון ששטיפת נהר יש לו קול ולא רדף ולבסוף שמעיני' דאיאש הוכיח סופו שתחלתו נתיאש הא סתמא לא כלומר אבדה אתרת שאין לה קול לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו כיון שמתחלתה לא ידע ש"מ יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומפרקי' ביכולין להציל ואפ"ה הרי הן שלו דהוכיח סופו על תחלתו הואיל ומעיקרא נמי היה לו להציל ולא הציל ואקשי' מסיפא דקתני מרדפין וכו' והפי' הראשון יותר נכון ועוד שהגירס' היא בעיקר הנסחאות ובפירושי ר"ח ובתו' דבב"ק תני לה בהאי לישנא שטף נהר וכו' אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלהן אם היו הבעלי' מרדפין אחריהן או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים:

ואמאי בעידנת דתרים הא לא הוה ידע. פי' מקשה ליה לאביי מק"ו אלו לרבא חיכת למימר דגרן למתרם קאי ובעלי בתים נוהגין עין יפה ואין מקפידין על היפות שעולות בתרומה ה"ל כיאוש שלא מדעת דדבר שאין בו סי' ולא דמי ליאוש שלא מדעת דדבר שיש בו סי' דאע"ג דשמעיניה לבסוף כיון דלאולהתיאש קימא לא הוי יאוש עד דאמר ודחינן לה ומוקמי בשעשאו שליח וכי גלי דעתיה בסוף הוכיח סופו על תחלתו שאף על היפות עשאו שליח הא אם שתק יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

אמימר ומר זוטרא אכול. תמיהא לי היכי אכלו והא תנן ולאמשומרי פירות עצים ופירות מי הוו ידעי דאתי מרי בר איסק ולימא כלך אצל יפות ואי אמר' באריס שיש לו חלק בפירות עסקינן אמאי לא אכל רב אשי לית ליה הא דאמרינן בפ' הגוזל דזבן רבא שבישתא מאריסא.

ואיכא למימר דרב אשי סבר ה"מ בשבישתא כגון לאחר שחלקו אבל פירות מחוברין שעדין לא חלקו לא ומרימר ומר זוטרא סברי כיון דאית ליה שותפותא בגויה דנפשיה קיהיב וכי פלגי מודיע לבעלים ודיו דבעלים גופיהו ניחא להו דליפלוג אריסא במחובר בכה"ג והיינו דאמרי ליה השתא נמי לא אכיל מר והתנן אם נמצאו יפות מהן ואי ס"ד מחלקו של בעלים מי דמי התם הא אוקי' בשעשאו שליח אלא ש"מ דאינהו סברי דכמאן דעשאו שליח דמי הואיל ומשלו הוא נותן ואין כאן אלא שהוא חולק שלא מדעת חברו וא"ל לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה דאנן סהדי דניחא ליה משום מצוה וכך נהגו בעלי בתי' לתרום בעין יפה אבל הכא דילמא לא הוה ניחא ליה וכיון שכן לא היה לו לחלוק במחובר עד שיתלשו:

דף כב עמוד ב[עריכה]

ה"ג: מי שאבוד' ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם תיובת' דרבא. א"נ גרסי' ואיסורא דומי' דהיתיר' ול"ג מה איסורא וכו' וה"פ דקר' קא דייק דאמר שהאבדה שאבוד ממנו ומכל אדם מותר' מדכתיב ממנו וע"כ האבד' שאבוד ממנו ומכל אדם יש בה יאוש בעלי' ודכותה אסר מי שאבודה ממנו ומצויה אצל אדם ואמאי הא איכ' יאוש אלא ש"מ יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולפי' אמרה תורה אבדה שאבודה ממני ומכל אדם מותרת אפי' לא ידעו בה בעלים ואם מצויה אצל כל אדם אסור' דיאו' שלא מדע' לא הוי יאו'.

ואי קשי' ודילמ' ה"ק רחמנ' אבודה מכל אדם מותר' שנתיא' ויאו' מתירה ומצויה אצל כל אד' אסורה שאין בה יאוש וקמ"ל דיאוש קני ל"ק דיאוש משמלה נפקא לן כדתנן בפירקין ועוד לישמעינן יאוש במצוי אצל אדם כגון שנתיאש או שאין בה סימן מדקא נסיב לה תלמודא שאבודה ממנו ומכל אדם ש"מ אין יאושה מתיר' אלא אבדתה מכל אדם מתיר' וש"מ דיאוש שלא מדע' לא הוי יאוש.

ומאי דכתיב בספרי' מה היתיר' ל"ש אית בה סי' ל"ש לית בה סי' פירוש' הוא ולא ידעי מאן כתבי' דלא נהיר כלל ואע"ג דגריס ליה רש"י ליתיה מגמר' ושיטפ' דספרי הוא, ודברי ר"ח קרובין למ"ש:

וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא וכו'. קשיא ליה לרש"י ז"ל דבלאו רבא נמי קשיא דהא מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח עלה דלא הוי יאוש, וניחא ליה דלא נקט לה אלא להרבות בחומר איסורן ואין זה נכון דהא מעיקרא קס"ד דעבידי דנתיר וכיון שכן אי איכא יאוש מדעת הוא ואין כאן חומרא יתירה לרבא יותר מאביי כלל, וליכא למימר דקס"ד דלא עבידא דנתרי, דא"כ הוה לי' למימר תמרי ידיעי דנתרי, אלא ה"פ דמעיקרא קס"ד ודאי דלא ידיעו דנתרי ואפי' הכי לרבא מותרין שאין חזותן מוכחת עליהם שהרוח משליך אותן למקום רחוק ולא ידיע דמאן ניהו, והיינו דלא קאמר הני תמרי דנתרי אלא דזיקא, כלומר בהנהו דרוח משליך אותן למקום אחר דלא ידיעי דאתי זיקא ולשדינהו וא"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו בראש האילן מעיקרא מיאש דידע דאתי זיקא ומשכח להו קלין ושדי להו למקום רחוק, והא דקא בעי' כרכתא פי' שגוף האילן מוקף גדר שאין השרצים יכולין לעלות שם, ולא ידיעי דנתרי, כך פי' הראב"ד.

ויש נוסחא כיון דאיכא בהמה וכלבים וכן כתוב בה"ג. ואיני אומר כן, אלא מעיקרא נמי קס"ד דתמרי עבידי דנתרי, אלא דלא עבידי דלשדינהו זיקא למקום רחוק, ואיהו לא מיאש מימר אמר חזותן מוכחת עליהן, ומיהו אי ידע מיאש והוה ליה יאוש שלא מדעת, וא"ל כיוןדאיכא שקצים ורמשים אכלי להו, אפי' נושרין תחתיהן והן עבידי דנתרי הכי מעיקרא מיאוש מכולהו נושרין ולהאי פי' ההיא דאמרי' שאני זית הואיל וחזותו מוכחת עליו אע"ג דלרבא איתמר קושטא הוא, תדע דהא ר' אבהו מקמי רבא הוה ולגרמיה הוא דפירשה ולא לפרוקי לרבא, ושוב מצאתי הלשון הזה בתו' והוא הנכון:

סי' העשוי לידרס וכו' פירוש שאין בעלים סומכין עליו לתת בו סימן מימר אמרי נשחת הסי' בדריסת הרגלים כדפרשי'.

וקשיא לי היכי אמר רבא לא הוי סי' אי חיישי' להכי צבורי פירות וצבורי מעות וג' מטבעות זו ע"ג זו נמי ניחיש דילמא מפזרי להו ברגל דהא מדרסי ומנשתפי.

ודילמא ציבורי פירות אוכלים הם ומשום שאין מעבירין על האוכלין אלא מעות קשיא.

ואפשר דאגב דחשיבי וחביבי להו לאינשי מאן דחזי להו ראשון שקיל להו מקמי דלבדרנהו אינשי אבל פירי ושאר מיני איכ' אינשי דלאו ארחיהו למדרינהו במתא ודרסי עליהו:

ויש לפרש דסי' העשוי לידרס מ"ה לא הוי סי' דחיישי' שמא נשתנה הקשר או סימן אחר ע"י הדריסה לפיכך אין אנו סומכין עליו ולאו מילתא היא.

תו קשיא לן גיזי צמר הלקוחות מבית האומן בר"ה הא סימן העשוי לידרס הוא דומיא דככרות של בע"ה בשלמא התם תריצנא בגמרא משום דאין מעבירין על האוכלין אלא גיזי צמר אמאי.

ולא היא דככרות של בע"ה מ"ה מינכרא ריפתא דאיניש איניש משום דעבדי בהו סימן ואי מידריס אזל ליה אבל גיזי צמר הלקוחות מבית האומן הן עצמן סימן ואפילו דרסת להו כל יומא אית בהו סימן א"נ ככרות אי מדרסן מתברן ואין צורתן נכרת כלל ואין כן גיזי צמר:

דף כג עמוד א[עריכה]

תנן ככרות של נחתום הרי אלו שלו הא של בע"ה חייב להכריז אי קשיא וליקשי מסיפא דקתני בהדיא של בעל הבית חייב להכריז.

אומר רש"י איידי דנקט לאותבי מרישא כריכות ברשות הרבים נקט נמי לאותובי לרבא מדוקיא דרישא.

ואיכא למימר אי מסיפא הוה אמינא ארשות היחיד קאי.

ומיהו אשכחן בעלמא כהאי גונא חדא במסכת שבת פרק במה אשה ובפרק הקורא את המגילה‏[3] לעז יונית לכל כשר והא קתני יונית ליונים אין לכ"ע לא ורישא קתני בהדיא יונית לא יצא וזו גדולה מהם. ואחרת בבתרא פ' לא יחפור‏[4] הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא הא ג' מביא וקורא ואע"ג דקתני לה בסיפא בהדיא ג' מביא וקורא דייק לה מרישא והתם לא הוה מצטריך לאתויי רישא כלל:

דף כג עמוד ב[עריכה]

הא דאקשי' ליהוי קשר סימן לאו למימרא דפשיטא ליה דהוי סי' אלא את"ל הוי סי' ה"נ ליהוי סי' כאלו אמ' ש"מ קשר לא הוי סימן כדקאמר נמי ולהוי מנין סי' ולקמן בעי לה מבעיא ומ"מ כיון דקאמר וליהוי סימן סתם ש"מ דסבי' להו כמ"ד הוי סי' והכי קיי"ל:

הכי כתוב בכלהו נסחי בעי מיניה מרב ששת משקל הוו סי' וכו' ומדמשקל הוי סי' מדה ומנין הוי סימן ותימ' הוא למה ליה למפשט להו מדה ומנין. וי"ג בעו מיניה מנין הוי סי' ופשט להו מדמשקל הוי סי' מנין הוי סי' ול"ג נמי מדה ולא ראיתי נסחא שכתוב בה כך ואין שומעין למגיהי ספרי' ופי' מדה כגון סאה פירות וכיוצא בו דאי מדת ארכו ורחבו משקל עדיף כדאמרי' לקמן תנתן למדת משקלותיו ויש לפרש משקל דהתם בגלימ' וכיוצא בו שהוא סי' מובהק אבל בנסכא אין המשקל סי' מובהק ומדת ארכו עדיף וה"נ משמע בפרק יש נוחלין:

ולא צריכא לאהדורי לצ"מ בטביעו' עינא ק"ל אי כל דבר ששבעתו בעין חייב להכריז משום צ"מ וכדקתני ומודה ר"ש וכו' היכי קתני רישא אלו מציאו' שלו ליכריז דילמא איכא צ"מ דליהדריה ניהליה בטביעות עינא? ואיכא למימר דכל הני דמתני לאו כלים נינהו ולית בהו טביעות עינא מסתמא ומשמע נמי דלא חיישי' לצ"מ אלא היכא דאשתכח באתרא דשכיחי רבנן כגון בשוק' דרבנן כדלקמן אבל היכא שנמצאת במקום אחר לא חיישי' לצ"מ וכ"ש במתא דליכא רבנן דליכא למיחש.

וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב נ"ל שזו ההכרז' אינה כשאר הכרזות שאינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי רבנן ולפי דבריו איכא למימר מאי הרי אלו שלו דקתני מתני' בתר דאכריז בבתי מדרשות קאמר דכיון דאכריז שלשה ימים או יותר בבתי מדרשות שוב אין חוששי' לצ"מ:

דף כד עמוד א[עריכה]

כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז פי' משום דמנין הוי סימן וכדפרש"י ואי הכי קשיא לן ש"מ מנין הוי סימן והיכי דחינן לה לקמן‏[5]. ואיכא למימר דהתם ממתני' בעינן למפשטה ולא מברייתא והא ברייתא היא. ומיהו אכתי איכא למידק רב ששת דפשט מנין ממשקל לעיל אמאי לא פשטה מהכא ואיכא למימר דלאו דוקא דמנין מיהא מצי למשמע מהך בריתא ואגב מדה נמי אמ' מנין דכלהו שמעת מינה ולדברי מגיהי ספרי' דגורסי' דבעו מיני' מנין קשי':

דף כה עמוד א[עריכה]

והא דאמרי' מאי מכריז מנין. פרש"י שמכריז כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונותן סי' זה ע"ג זה מצאתם ודחי' טיבעי מכריז מטבעות מצאתי וזה אומר ג' היו וזו ע"ג זו מצאתם וא"כ הא דרבינ' לא אתי' כהילכתא ודיחוי' היא לומר דמנין לא הוי סי' ותמהתי על רבי' הגדול שפסק הלכה כן וכן כתב נמי הא דאמרי' בפ"ק שטרי מכריז ותו מתני' נמי קשיא דקתני תכריך ומפרש בברית' ג' כרוכין למה לי סי' כריכתן תיפו' לי משו' מנין וכן נמי למה לי עשוין כמגדלין לימ' מנין ותו למה לי למימר ג' היו ועשוין כמגדלין בעשוין כמגדלין בלחוד סגי דהא הוי סי' ואיפשר לומר שכשאינם עשוין כמגדלין הרי אלו שלו משום דאמרי' כיון דדרך נפילה הוא המוצ' סבור שאינו יודע מנין שאחד אחד נפלו ממנו וכשהן עשוין כמגדלין יודע מניינם, ואינו נכון.

והראב"ד ז"ל פי' כך מאי מכריז מנין מי אבדו לו ג' שטרו' או ב' וזה נותן סי' בכריכתן ואי דמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה. שטרי מכריז ונותן סימנין במנין הילכך כיון דאמר מי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שתים ואינו יכול לתת סי' במנין דלהכי נקט ג' ע"כ. וזה הפי' אינו עולה דתבריך ואנודה ומנדלי' לסי' קתני.

ולי נר' שפי' מאי מכריז מנין כפי' מאי מכריז מקום שאמרו למעלה בגמ' ולר' יוחנן אקשי' כלומר לר' יוחנן דאמר דאפי' של מלך א' חייב מאי מכריז מנין דודאי של מלך אחד אע"פ שעשוין כמגדלין לאו דרך הנחה הוא אלא דרך נפילה הוא דכל דאיפש' למתלי בנפילה תלינן דלא עביד איניש דמנח זוזיה הכי וכדאמרי' אימר איתרמו ונפלו אהדרי אלא מ"ה חייב להכריז שאפי' נפלו ממנו יש לו בהן סי' מנין שכשמשמש בכיסו מיד ידע שנפלו ממנו. א"ה אפי' שנים נמי ומפרקי' טיבעי הילכך בשנים ליכא סי' מנין ומ"ה תנן ג' והא דבעי זו ע"ג זו משום שאם היו מפוזרין שמא יותר היו ומי שמצ' האחרי' לא מצא אלו או שמא פחות מכאן היו ומאחר נפלו כאן מקצת א"נ בשתי נפילות נפלו ממנו ממש ומשמש בנתים ואין לו מנין בהם.

וכן פי' מאי מכריז מנין דאמרי' מעיקרא ג' קשורין ואקשינן למה לי קשורין דאי משום שהקשר סי' ומפרקי תני ר' חייא כרוכין וכו' ובודאי לאו משום סי' כריכה דהא כלהו נמי הכי כריכי ואקשי, א"ה מאי סי' יהיב דמכריז נונין אפי' תרי נמי ומפרקי' שטרי מכריז הילכך ג' דוקא והא דבעי כרוכין שאם היו מותרין אין כאן סי' שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו נמצא עכשו שאין מכריז משום מנין אלא בקשר כנון בדי מחטין ובשטרו' כרוכין או בדרך הנח' כגון צבורי פירות או מטבעות זו על זו אבל כל מה שמפוזר אינו חייב להכריז עליו משום מנין שלו גם לשון הראב"ד ז"ל במאי מכריז מנין עולה הוא בזה אלא שאין עשויין כמגדלין דר' חנינא בשל ג' מלכים אלא לסי' גמור:

דף כה עמוד ב[עריכה]

הא דתניא אין סימן למטבע. נראה דה"ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר ממטבע אחר, לפי שהרבה מהן נטבעות במטבע אחד וכולן דומות זו לזו, אבל אם נתן בה סימן נסדקה היא בכך וכך מחזיר, ומה שאמר רבינו ז"ל דאמרי' דילמא אפוקי מפקה, תפתר בשמו כתוב עליה, דאפ"ג דודאי ידיעא מילתא דדידיה הוא חוששין שמא הוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה, והרי היא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת וכדבעי' לפרושי קמן (כ"ז ע"ב):

ספק הנוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. פירש"י ז"ל ספק הנוח בדבר שאין בו סימן, לא יטול ואם נטל לא יחזיר לבעלים דהא ליבא דיהיב סימנא, ולא דייק כלל, דא"ה פשיטא שלא יחזיר לבעלים כי לא יהבי סימנא,

אלא ה"פ: לכתחלה לא יטול שאני אומר אתי מרואתה דאצנעינהו תמן ושקלי ליה, ואם נטל לא יחזיר שם שאני אומר אתי אינש אחרינא ושקל ליה, וכיון שהגביה נתחייב בחזרה, והיינו דאמרי' בפ' המפקיד גבי גזל אחד מה' בני אדם ואינו יודע איזה מהם גזל וכו' ואקשי' ושקלי ליה והאמר ר' אבא בר' זבדא וכו' ואם נטל לא יחזיר, פי' למקום שנטל משום דילמא אתי אינש אחרינא ושקיל דלאו דיליה, וה"נ לא יניח ביניהם שמא יטלנו מי שאינו שלו, גם זו קשה על דברי רש"י ז"ל שאם כפירושו מנא לך שלא יניח ביניהם נהי נמי שאין לו להחזירו למי שלא נתן סימנין שאם נתנו למי שאינו שלו הרי אבדו בידים מבעלים, אבל יש לו להחזירו ביניהם דהתם נמי פשיטא לן דלא יתן לאחד מה' בנ"א אלא מניח ביניהן קאמר.

ובירושל' (ה"ד)גרסי' הכי ר' אבא בר' זבדא אשכח חמר מכסי בחספא ונסבתיה, אתא שאל לרב, א"ל לא עבדת טבאות, א"ל ונחזיריניה, א"ל לא דאימור אתא מריה בעי ליה ולא אשכח ואתיאוש מיניה, פירושו א"ל שלא יחזירנו שם ויהא מונח בידו עד שיבא הבעלים, שאם מחזיר שם מפסידו מן הבעלים כי שמא באו שם הבעלים וכיון שלא מצאו נתיאשו ממנו ושוב לא יחזרו שם ואיהו לא קני בהאי יאיש דבאיסורא אתא לידיה, ומזה למדנו שפי' לא יחזיר לא יחזירו שם דרב אבא בר זבדא משמיה דרב אמרה התם והכא, ולמדנו למה לא יחזיר מפני שהבעלים שוב לא יחזרו שם ולפי טעם זה אפשר שאם הגביה ולא זז משם שיכול להחזירה ולפי מה שפירשנו שכיון שהגביה נתחייב בה אפי' לא זז משם לא יחזיר, וטעם זה שאמרו בירוש' עיקר שכיון שאינו מצוה מתחלה להחזירה אע"פ שהגביה לא נתחייב בה כיון שהחזירה למקומה דלא אמר רבה הכישה נתחייב בה אלא בב"ח דאנקטינהו נגרי בריאתא כדאיתא בפ' המוכר את הספינה, ועוד שאם אין בה סימן ודרך נפילה הא איאוש ואי דרך הנחה אף הוא לרשות הבעלים החזירה הילכך יחזיר, אבל טעם המפו' בירוש' עיקר.

והוי יודע דכ"ש בדבר שיש בו סימן שאינו רשאי להחזירה למקומה שמשהגביה ע"מ להחזירה נתחייב זה ושומר של בעלים הוא ואפי' לא זז משם לא יחזירנה לשם אבל בדבר שאין בו סימן אם לא זז משם יחזיר שכיון שאינו רשאי ליטלה לא נתחייב בה. ועוד שמא דרך נפילה ולא נתיאשו הבעלים הואיל ויש בו סימן ומחייב בהשבה גמורה שהרי נא הניחוה שם מדעת והוא שומר אבדה דכשומר שכר דמי,

ולהכי נקט דבר שאין בו סימן משום דדבר שיש בו סימן לכתחלה יטול כדאמרי' ולית ליה סימנא בגויהו וכו' הילכך נשבקינהו ואקשי' ונהוי קשר סימן ומקום סימן, אלמא אי אית בה סימנא לישקלינהו, וה"מ במקום שאינו משתמר לגמרי אבל במקום המשתמר לגמרי לא יטול שכך שנינו מצא כלי באשפה אם מכוסה הרי זה לא יגע בו, ואי דרך נפילה ודאי הוא נוטל ומכריז דכל נפילה לאו שמור הוא לבעלים והיינו סכיני והמנק וזהו כלל אבידה:

מחציו ולחוץ שלו. וכולה מתני' תימא הוא למה הוא שלו, הא מתני' רישא בדבר (שאין בו סימן) [שיש בו סימן] הוא יטול ויכריז וי"מ דכיון שהחור פתוח לרה"ר א' מבני רה"ר הניחו שם ואבדה מדע' היא מפני שיד הרבי' שולטת בהן ואע"ג דדרך הנח' אפי' ברה"ר נוטל ומכריז דהיינו עשויין כמגדלין וצבור פירו' דלעיל התם שאני דאמרי' ודאי אנוחי אנחינהו למשקלינהו מיד ושכח אבל הכא לדעת הניח ואינו מקום משתמר ומחציו ולפנים בע"ה הניחו שם שאין יד הרבי' שולטת שם ויש לדקדק בכיסא אמאי אזלי' בתר שנציה ובסכינא בתר קתיה ואי קתיה לבר הרי הוא שלו ואמאי הרי אין יד הרבים שולטת שם וא"ת משום בע"ה גופיה מיאש אמאי מימר אמר אי משכח לי' בע"ה אכרוזי מכריז והא ל"ק דכיון דיד בע"ה ודאי שולטת שם אבדה מדעת היא א"נ דכל זמן ששנציה וקתא לבר ודאי אחד מבני רה"ר הניחו שם ואין ידם שולטת מחציו ולפנים ובידוע שבחוץ הניחו וע"כ איגנדורי איגנדר וכן הטע' להיכ' ששנציה וקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ שהוא של בע"ה דאמרי' מחציו ולפנים הניחו בע"ה ואיגנדר לבר ואין הלשון הזה עולה לי שאיני רואה כאן אבדה לדעת אלא שמא שכח.

ורש"י פי' דמתני' בדשתיך ומשום יאוש בעלים פי' לפי' לא בדשתוך טפי שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמורין היה ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני ר"ה הניחו [ונתיאש אבל מחציו ולפנים של בעה"ב אף שנתיאש] וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בע"ה שברשותו וזה עיקר והא דאמרי' מצא בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריין היו ואוקימנא בדשתוך טפי ואי ישראל אצנעינהו אסור אע"פ שנר' שנתיאשו מפני שהוא מקו' משתמר לגמרי וליכא יאוש והא דלא זכי בעל כותל מפני שממון האמוריין בחזק' שבטי' הוא ולא בחזקת אותו שבט שנמצ' בחלקו.

והרמב"ם הספרדי פי' מפני שהיא אבוד' ממנו ומכל אדם משנים קדמוניו' ומצא בחנות שהן שלו מפני שהוא יאוש בעלי' ואין חנותו קונה לבעלי' מפני שאינו מקום המשתמ' ולאביי דאמ' יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה כלו' מקמי יאוש ולא עדיפה חצרו מידו ואוקמא רש"י בדבר שאין בו סימן והוא נכון אלא שמצינו בגמ' אפי' צבורין ומונחין ע"ג שלחן וכן הגירס' ככלהספרים ובפי' ר"ח ובהלכות רבינו ויש לי לומר דר' אלעזר אדין שולחן קאי וקאמר אפי' צבורין ומונחין על השלחן אינן של שלחני ודינם ידוע מקו' שראוי להכריז מכריז ומקום שאין בו סי' שלו ולפי שהוא דבר מפורש ולא הוצרך אלא לומר שאינן של שלחני לפיכך אמר סתם ויש להעמידה בעיר שרובה גוים ומפני שהוא מקום שהרבים מצויין שם, וכן כתב הרב ר' משה.

ועדיין אין סדר משנה זו מתחוור לי כהוגן רישא בדבר שיש בו סימן וסיפא בשאין בו.

ונ"ל דהא דקתני מצא בכותל חדש שלו לומר דלאו דבע"ה הוי ובדבר שאין בו סי' נקט לה וממיל' דדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אלא כיון דדינא דבין מוצא ובין בע"ה אתא תנא לאשמועי' קתני הכי והא דאמרי' בגמ' סכינא בתר קתא וכו' ודאי דבר שיש בו סימן הוא והיינו נמי דינא דמתני' אלא דהכא או נוטל ומכריז או של בע"ה הוא וכן הא דא"ר אלעזר אפי' צרורין ומונחין דין שלחן נקט כדפרישית.

והא דאמרי' כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם והוינן בה ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל לאו דמתני' היינו דרשב"א דמתני' בדבר שאין בו סימן ופלוגתיהו בדבר שיש בו אלא כיון דהך סלע מן השוכרין נפל ובביתם הוא אמאי לא מהדר להו הא לא מיאש מימר אמר חבראי משכח ומהד' דהא ידע דחד מינן היא ש"מ דאדם מתיאש מדבר שיד הרבים מצויה שם לומר לא ירצו לקיים מצוה ולא יחזירו והיינו דרשב"א ולאו דג' הוו רבים דהא סרטיא ופלטי' גדול' קאמר רשב"א אלא הכא נמי איכא למימר מיאש בדבר שאין בו סימן מפני שחושש לרבים שמא לא יטרח לחקור של מי היא ומורי אנפשי' לומר מתיאס הוא בי התם דמיאש משום שמא מצאה אדם שאינו הגון ולא יטרח להכריז עליה ולהודיע לרבים דטריח ליה:

דף כו עמוד ב[עריכה]

גמרא: עובר בכלן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם וכו'. כתוב בנוסחי ומשמיה דגאון ז"ל נקטי' ליה, ואע"ג דאהדרה לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה, ואיסורא דעבד עבד, וכן כתוב בפר"ח ובהלכות רבי' ז"ל.

ותמיהא לי מילתא טובא היכי עבר על בל תגזול הא לאו שניתק לעשה הוא דכתיב והשיב את הגזלה וכו', וכן נמי השב תשיבם איתיה לעולם וחיוביה נמי מחייב בה, דהא כי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה ומחייב לאיהדורה, וכדאיתא בריש פירקין.

ואיכא למימר דהואיל ואבדה נקנית ביאוש לגמרי וכי אהדרה כבר נתיאשו וקנאה זה הא לא קיים והשיב את הגזלה אשר גזל שהרי קנאה לגמרי, ולא דמי לשאר גזלות שאינן נקנות לעולם לגמרי דמ"מ מחייב בדמיהן וכי מחזיר תקון, משא"כ בזו.

ודקא קשיא לך הרי לא קנאה דכי אתא לידיה באיסורה אתא לידיה ומשום מציאה נמי מחייב לאהדורה דכי אמרי' הכי ה"מ שנטלה ע"מ להחזירה שכיון שנתחייב בהשבה וחל עליה מצות השב תשיבם לא פקע מיניה לעולם ביאוש, שאל"כ כל אבידה מותרת אם לא באו בעלים מיד שהרי נתיאשו, ודין הוא מפני שנעשית ידו כיד בעלים ושומר של בעלים הוא הילכך לא קני לה לעולם ביאוש שאח"כ, אבל הכא כיון שגזלה זה לא מחייב בהשבתה לאחר יאוש ואין הכי נמי דמחייב קודם יאוש בהשב תשיבם, הואיל ואתיה לידיה אבל מ"מ גזלה היא שהרי לא להחזירה נטלה, והרי היא לבעליה כמונחת בקרקע ואין ידו של זה כיד הבעלים, וגזלה היא שנקנית ביאוש, הילכך לא מחייב בהשב תשיבם לאחר יאוש דהך גזילה תרי קולי אית לה שגזלה היא ודין אבדה יש לה לקנות ביאוש לגמרי זהו דעת גאון מר רב יהודאי ז"ל לפי דעתי וכל הבאים אחריהם סמכו עליו.

רבה גרסי' דהוא רבה בר נחמני שאם אתה אומר רבא בריה דרב יוסף בר חמא דהוא בר פלוגתיה דאביי הא סלע דבר שאין בו סימן הוא ורבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש והיכי משכח' לה לפני יאוש ומאן דגריס רבא איפ' ליה לפרוש' שנפל' סלע בכיסולא דחיק לישנא ולא כן פירש"י:

עובר משום השב תשיבם. פירש"י ולא חשיב לא תוכל להתעלם שאינה אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל אבל הנוטלה ע"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכון אין כאן מתעלם וכל המפרש בענין אחר אינו אלא טועה והא דאמרי' בסמוך אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד והכא לא אמרי' בלבד היינו טעמא דהכא לא אצטריך למימר שלא עבר משום לא תוכל להתעלם שהרי לא העלים אבל בסיפ' איצטרך למימר שאע"פ שלא קיים מצות השב תשיבם לא עבר עליו ולקמן בעי' למיכתב מאי דקשי' אשמעתן ולברורה שפיר בס"ד:

לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבע"ה הרי אלו של וכו'.ותגר אעפי' שלקחן מבע"ה הרי אלו של תגר דבע"ה מיאש דמימר אמר איהו מזבין ליה לאחר ואותו אחר אין מחזיר לו ודאמרי' וכי בע"ה בעצמו דשן ה"ק שמא שכר פועלים ומהן נפלו ונתיאשו לפי שאין בע"ה יודע ממי הן וכ"ש בבע"ה העשוי למכור פירותיו.

ולפי' אוקימנא בדש בעבדיו כנעניים, דאלו עברים שיש להן קנין בלא בעלים הרי אלו שלו שמא מהן נפלו אבל כנעני שלו הוא ואיהו ודאי לא מיאש מימר אמר נקיטנא ליה בדינא א"נ הוא גופיה מהדר ליה דכל פירות דבע"ה מעות הנמצאין בהן בעבדיו תולין אותן מסתמא.

ודברי רבינו הגדול ז"ל כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנעניים מפני שידם כידו אבל לקחן בע"ה מן התגר אין חייב להחזיר אינן ברורים שנראה מדבריו דלא אתא אלא למעוטי בע"ה מן התגר וא"כ מאי כנעניים אלא שדעתו לומר והוא שדשן בעבדיו הכנעניים אבל בעברים לא וה"ה לבעל הבית הלוקח מן התגר והעד שאמר מפני שידן כידי ובו בלשון כתבה ה"ר משה תלמידו הרי אלו שלו בד"א לוקח מן התגר או מבעל הבית שלקתה מן התגר אבל אם בעל הבית דש בעצמו הפירות או ע"י עבדיו ושפחותיו הכנעניים הריי זה חייב להחזיר, וזהו לשון רבינו:

דף כז עמוד א[עריכה]

מתני': מה שלמה מיוחדת וכו'. מצאתי בפירוש רש"י למעוטי מידי דידעי' ביה דאיאש וכן מפורש בהלכות ועיקר אבל מה שפרש"י ז"ל בפרק מרובה דיאוש קנה מדתניא בפירקין מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת וכו' אלמא יאוש קנה זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא התם דרחמנא שרייה (והוי העיקר) ועוד שלמה למה לי דהא עיקר משמעותיה לדבר שיש לו תובעין אתא כדאיתא בגמרא.

אבל בירושלמי (ה"א) גרסינן הכי: מנין ליאוש בעלים מן התורה ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה וכו' ומצאתה את שהוא אבוד לו ומצוי לך יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם ואשכחן בתוספתא דתניא פחות מש"פ אין חייב להכריז שנאמר שלמה מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו ש"פ וכו' ושמא זהו פי' שיש לו תובעים, ומאן דנפקא ליה ממצאתה פליגא אמתני' ואינו מחוור:

איבעיא להו סימנים דאוריתא או דרבנן. ק"ל היכי איפשר לומר דמדאוריתא לא מהדרינן בסימנין א"כ כל אבדה תהא מותרת למוצאה שכיון שאין הבעלים יכולים ליתן סימנים וליטלה ודאי נתיאשו כדאמרינן השתא בדבר שאין בו סימן דאיכא יאוש דלא סמכי בעלים אעדים ואיכא למימר דאבידה שיש בה סימנים אסורה מן התורה שמא יש לבעלים בו סימן מובהק ובסי' מובהק מדאוריתא ודאי מהדרינן כדמהדרי' ביה גיטא והא דאקשי' ממתני' דקתני מה שלמה מיוחדת שיש לה סימנין משום דהכי קתני מה שמלה מיוחדת שמחזירין אותה בסימנין אף כל וכו' דליכא למימר שיש לה סימנין חייב להכריז לאהדורי בעדים קאמר ולאפוקי שאין לו סימנין שאינו חייב להכריז דהא מתובעים נפקא כל שאין לה סימנים יאוש בעלים היא ואין לה תובעים.

ועוד יש לתרץ דבדבר שאין בו סי' מיאש דסבר לא אתו עדים שאינו יכול לחזור אחריהן ולומר להם ראיתם חפץ פלוני שהיה לי ואבדתיו אבל כשיש בו סימן הוא יכול לחזור אחר עדים ולחזור אחר מוצאו נגומר מצאת חפץ פלוני שהיה לי וכך וכך סימנין היה לי בו ואבדתיו ומתוך כך באין עדים ומתברר הדבר והוי יודע דהא דאקשי' חמור בסימני אוכף ה"ל לתרוצי בסי' מובהק דהא קרא לאו לסימנים בלחוד איצטריך אלא ניחא ליה בתירוצא רויח' דהיינו עדים וסימן מובהק בכללו ומיהו אי כתיב קרא מיותר לסימנין כגון דנימא שה או שלמה דכתב רחמנא למה לי ש"מ לסימנים בכל סימנים מהדרינן דאלו לסימן מובהק לא איצטריך קרא:

ת"ש דרשהו אם רמאי. פי' והיינו טעמא דלא דאיק ממתני' ולימא הכי והרמאי אע"פ שנתן סימנין הרי זה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך דרשהו אם רמאי הוא אם אינו רמאי, דמשמע דלאחר מהדרי' בסימנין משום דמתני' הכי קתני לכל אדם מחזירין בסימנים אי מדאוריתא אי מדרבנן ומי שמוחזק רמאי יש לחוש שמא יתן סימנין ואינו שלו וכיון שכן אין מחזירין לו בסימנים שהרי התורה אמרה דרשהו וזה שאין לדרשו בסימנין כלל דרשהו בעדים דעל כרחך למתני' בסימנין מהדר כדקתני בהדיא אי מדאוריתא אי מדרבנן ואסמכינהו אקרא:

דף כז עמוד ב[עריכה]

מאי לאו בסימנים לא בעדים. פירש"י ז"ל שיבואו עדים שהוא שלו, וקשיא פשי' דבעדים מהדר, ופשי' דבלאו עדים לא מהדר כיון דלא יהבו סימנין, ואיכא למימר שמא תעלה על הדעת להחזיר בסימנין, ור"ח ז"ל פי' בעדים שהוא צורבא מרבנן ומהדרי' ליה בטביעות עינא, ול"נ מאי עדים שהיא שלו כגון עדי אריגה ס"ד לא יחזיר אלא בעדי נפילה שמא מכרו לאחר וממנו נפל:

אי חיישי' לשאל' חמור בסימני אוכף היכי מהדרי'. פירש וה"ה לעדי אוכף אלא דהשתא סבירא לן סימנין דאוריתא ומ"ה אקשי' סימנין ואיכא דקשיא ליה ליקשי ממתני' דקתני בהדיא פירות בכלי ואמאי ניחוש לשאלה דכלים מושלי אינש ואיכא למימר מדרבנן היא ומדרבנן לא חיישי' לשאלה אבל בדאוריתא חיישינן והוי יודע דה"מ ממשאיל לשואל דחיישינן דילמא ידע להו לסימנין אבל לשואל לא חיישינן דאלת"ה אבדת' היכי מהדרינן כלומר ליחוש שמא שאלו וידע סימניו אלא ודאי לשואל לא חיישינן שאם שאלו לשע' לא כיון לה סימניו אבל למשאי' שהיא שלו חיישינן ולפי' קשיא להו בגמרא חמור בסימני אוכף או בעידי אוכף.

ומיהו תמיה לי ליחוש למכירה שמא מכרו וידע סימניו והיכי מהדרינן לעיל' אבדה בסימ' ואיכא למימר דכיון דשלו היתה בחזקתו עומדת ואין אתה רשאי להוציא' מרשותו משום חשש בעלמא דאלת"ה לעולם לא יחזיר אלא בעדי נפילה.

וי"א לעולם למי שנותן סימני' אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה שאם השאילו או מכרו לאחר מנין הוא יודע שאבד ממנו אותו חפץ שהוא אומר חפץ פלוני הוא ואלו סימניו והכא ה"ג חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן כלומר אם כשרואה החפץ בידו של מוצא והביא עדים שאמרו שלו הוא ניחוש שמא השאילו לאחר ואין החמור שלו וכן הא דתניא בגמרא מצאו קשור וכו' ואפילו לזמן מרובה כשר דפריך ניחוש לשאלה משום דלאו בסימנים קאמר אלא במכיר כליו של פלוני או בעידי כליו והיינו טעמא דלא אקשינן ממתניתין דקתני פירות בכלי, ואלו הדברים נכונים אילו היתה הגמרא מודה להם, אבל בכולהו נוסחאות ובפי' ר"ח ז"ל כתוב חמור בסימניאוכף.

ונראה לי דהיינו טעמא דלא חיישי' לשמא שאלו ולא למכירה משום שאם שאלו מנין הוא יודע שאבד מן המשאיל וכן המוכר מנין הוא יודע שאבד מן הלוקח שהוא אומר חפץ פלוני הוא לפי' אין חוששין לא לשואל או למוכר ואעפ"י שאין מחזירין באומר האבדה משום דחיישינן שמא הוא אבד את שלו וזו של אחר היא אבל משאיל חיישינן לעולם שאם אבדו השואל המשאיל הוא יודע שהרי הוא חייב להחזירו לו וכשאבד ממנו טוען ואומר לו שאבד ממנו וחייב נמי לישבע שאבד ואינה ברשותו ומשום האי טעמא חיישינן למשאיל ומשנתנו דלא חיישינן לשאלה מדרבנן היא כדכתיבנ' כנ"ל:

אלא הא דתנן רשב"ג אומר ניחא ליה למלוה. תמיה לי הך קושיא וכי משום סימנין מהדרי' א"ה ללוה נמי מהדר בסימנין ואיכא למימר דקס"ד דללוה לא מהדרי' לעולם דלאו מידו נפל אלא מיהו כיון שרגלים לדבר שמידו נפלו בסימנין יחזיר ומאי סימנא שיאמר שלשה שלוו ממני הם אלמא אע"ג דאיכא למיחש ובלא סימנין לא מהדרי' בסימנין יחזיר, ומפרקי התם סברא הוא, כלומר לאו משום סימנים מהדרינן כלל אלא בלא שום סימנים יחזיר וסברא הוא וכן כתב רש"י ז"ל אלא הא דתנן רשב"ג אומר וכו' שאמרו להחזירם למלוה בלא עדים בסימן זה שאמר ג' היו ומשלשה לוין וכו':

דף כח עמוד א[עריכה]

את"ל סימנין דאוריתא סימנין וסימנין יניח. פירש"י ז"ל ואפילו את"ל סימנין דאוריתא עדים עדיפי ורבא דינא קא פסיקמדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו דבין את"ל דאוריתא בין וכו' את"ל דרבנן סימן המובהק מחבירו עדיף, והא דאמרי' כגון שאמרה נקב יש בו בצד אות פלונית, את"ל דרבנן קאמר שאת"ל דאוריתא, בנקב בעלמא סגי כדאמרי' בפ"ק אלא ש"מ כדברי רש"י ז"ל דמאי את"ל דאוריתא אפי' תמצא לומר קאמר, ולאו דוקא קאמר דאוריתא אלא רבא מאי דפסיקא ליה בין למ"ד דאוריתא או למ"ד דרבנן קאמר ואע"ג דקאמרי' אלא אמר רבא סימנין דאוריתא אכתי לא איפשט ליה לגמרי.

ובמקצת נוסחי כתיב כעין פירושא את"ל הא פשיטא דאוריתא משום דאיכא למימר כדשנינן בעדים, ולאו מילתא היא דרבא לאו משום קרא פשיטא ליה אלא ממתני' דמצא תכריך של שטרות פשט דסבירא ליה לתנא סימנין דאוריתא ואמר דנפקא ליה לתנא מקרא עד דרוש והא דאמרי' מידע ידע דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה הוה ליה למימר דלאו סימן מובהק אלא דאפילו את"ל דאוריתא לא יחזיר דלאו סימן הוא כלל, וקיי"ל סימנין דרבנן ולא מהדרי' גט אלא בסימן מובהק דרב אשי דבתרא הוא מספקא ליה ולא פשטה כדאמרי' בפ"ק, וכן פסק רבינו הגדול ז"ל:

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת וכו'. לאו למימרא דאי לא אמרה היא כלום ינתן לו דהא סימני הגט לדידיה לאו ראי' דכלום נינהו לאפוקי מינה אלא לרבותא בעלמא נקט הכי ולעולם נמי כך דינו דלדידה מהדרי' כסימני הגט ולדידיה לא מהדרי' אלא בסימני נפילה כגון קשור בכליו בארנקי וטבעת וכל אימת דלא אמר הכי לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכ"ת אי לאו מיניה נפל מי ידע ביה דנפל א"ה בלא סימן נמי נהדריה לדידיה ואנן תנן בפ"ק לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלא שאני איש ואשה דמידע ידעי בהדדי ענייני דגיט' ודאמרי' נמי הוא אומר בחפיס' ינתן לולאו דוקא דאיהו נמי מיד' ידע דבחפיס' מנח' ואיכא למימר איתת' לאו אורח' לאנוחי גיטא בחפיס' דנטירותא מעלי' מינה קא מנטר' לי' דבעי' לאינסובי ביה:

ט"ו יום עד שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. איכא דבעי הא קי"ל דא"י ד' מאות פרסי על ד' מאות פרסי, וקי"ל דעשרה פרסי סוגיא דחד יומא כדאיתא בפסחים כמה הויאן להו סוגי' דארבעין יומין א"כ היכי סגי להו בט"ו יום, עשרין יומין בעי וטפי נמי בעי שהרי ירושלים קרוב ליריחו וירדן ירחו תחומה של א"י נמצאת רחוקה מתחום שכנגדם ל"ט ימים, ולאו מילתא הוא דדילמא אינהו מסגו טפי א"נ דבט"ו יום מסגו בלילות א"ג איכא מדברות דלא מסגו בהו, והא דאמרי' הכא במקדש ראשון דהוי מסגי ביממא ובלילא ולאו למימרא דמצו אזלי כולי האי דהא לא הוי להו אלא שיתי יומא אלא ה"ק לא במקדש ראשון ולא במקדש שני לא בעי' כולי האי ואי איכא לאפלוגי אדרבה איפכא מסתברא דבמקדש שני בעינן יותר ממקדש ראשון ואתא רבא ופריק דל"ש ולא הטריחו באבדה יותר מזה כלל:

דף כח עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן שם דמיהן ומניחן לאלתר. ולא חייבו אותו למכרו לאחר משום חשדא, כדאמרי' גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם, משום דגבי מוצא מציאה ליכא למיחש חשדא שאם רצה לא היה מכריז ומחזיר כלום, ועוד שלא הטריחו באבידה יותר מדאי מפני תקון העולם, אבל בהלכות רבינו ז"ל ראיתי שהוא גורס בהך בריתא בתרייתא גבי עגלין וסייחין ואווזים ותרנגולים מכאן ואילך מוכרן בב"ד ובשארא שם דמיהן ומניחן ולא איתברר לן אי דוקא הוא, ופי' שם דמיהן ומניחן לאלתר דאמרי' גבי תפילין כתב כך הוא שם דמיהן לאלתר ומניחן כלומר מניח הדמים ברשותו עד שיבואו בעלים וכך פי' כיוצא בו מלקין אותו וישן לאלתר שפירושו מלקין אותו לאלתר וישן כשירצה, ולא ידעתי למה פירש"י ז"ל מניחן בראשו ושינה זה מכל אותן דאמרי' למעלה שפירושן ומניח הדמים ברשותו:

דף כט עמוד ב[עריכה]

השואל ס"ת וכו' ובלבד שלא ילמוד בו לכתחלה. נ"ל דהא דינא ליתוז אלא בס"ת ונביאים וכתובים שמי שהוא רגיל בהם אינו צריך ליגע בהם, ומי שאינו רגיל בהם נוגע בהם ומושך אילך ואילך, ויש לחוש שמא יקרע, אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאילו מסכתא אינו [כן] שכל אדם שוין בו, והשונה פרקו מאה פעמים ומי שלא שנה אותו מעולם כלם נוגעין בהם ומשמשין בהם שאין לך אדם רגיל שלא יהא צריך עיון ומחשבה יתירא ולמשוך אילך ואילך ולגלול אותו מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו כדי לעין בהלכות הצריכות לו לאותה הלכה שהוא שונה הילכך יד כל אדם שוה וילמוד בו בתחלה:

דף ל עמוד א[עריכה]

הכניסה לרבקה ודשה וכו'. ר"ח ורש"י ז"ל פירשו דאעגלה ערופה קאי, ואני שמעתי דאפרה אדומה קאי ועלה תניא במסכת פרה בתוס' וסיפא קתני עלה עליה זכר פסולה וההיא על כרחך בפרה אדומה קאי דאילו בעגלה ערופה ליכא לאוקמה דעגלה לר' אלעזר בת שנתה היא וא"נ בת שתי שנים לרבנן לא מקבלה זכר כדאמרי' בבכורות, ובמס' ע"ז ולא ניחא לי למרה וה"ג הכא בשמעתין הא לא דמיא אלא לסיפא, ורבוותא גרסי הא לא דמיא אלא להא וכן כתוב במקצת נוסחי, ואע"ג דקרא בעגלה כתיב הא גמרי מהדדי במסכת סוטה בג"ש דעול עול, א"נ סברא הוא דשוין הן.

ופי' רש"י ז"ל רבקה שקושרין שתים ושלש פרות לדישה וכיוצא בו במס' עירובין בפ"ב וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש פרות, ופי' הענין שהכניסה לזו עמהן כדי שתינק והיא דשה מעצמה, וי"א שפי' לרבקה מקום שמפטמין אותן בו מלשון עגלי מרבק ויש שונין לרבקה בדגשות הבית ושוא כלומר לפטמה, ור"ח ז"ל כן כתב לרבקה לפטמה ומשום הכי כשרה דלא ניחא ליה שדישה מכחישתה.

ואיכא דרמי אהא עלה עליה זכר אמאי פסולה נימא משום הנאת ולד דהיא הנאת פורתא לא מפסיד טובא כדאמרי' במסכת ע"ז ולאו מילתא היא דאי אמרת כשרה הא ניחא ליה.

אלא הא איכא למידק עלה והא תנן בפ"ב דפרה אין לוקחין פרה מעוברת ד"ר אליעזר וחכמים מכשירים והיאך חכמים מכשירין והרי עלה עליה זכר פסולה ואיכא למימר דכי אמרינן עלה עליה זכר פסולה ה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא משום דבעינן דומיא דעבד דניחא ליה בשעת עבודה דמאי שנא מדלגבי הכשר דבעינן עודהו הטל עליהן ואע"ג דהתם איפש' דניחא ליה ואיפשר דלא ניחא ליה והכא ודאי ניחא ליה מ"מ לאו דומיא דעבד הוא ועוד דהא גבי יאוש שלא מדעת אע"ג דאי ידע ודאי מיאש דהאתלמוד לא בעינן אלא שידעו בעלים בנפילה אלמא ודאי מיאש ואפ"ה כל זמן שלא שמעו לאו יאוש הוא וכ"ש הכא דכתיב עבד הילכך בעינן דניחא ליה בשעת מעשה כנ"ל.

ומסתפינא מרבוותא דאינהו מפרקי דמתני' דפרה ה"פ אין לוקחין פרה מעוברת לעוברה כגון שדרכה לילד פרות אדומות והעבירו לפניה כוס של יין אין לוקחין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה אדומה בעינן קיחה משעה שהיא פרה אדומה כלומר שבאה לעולם וחכמים מכשירין דלא משמע להו ויקחו הכי וכן משמע בר"פ אין מעמידין דר' אליעזר דריש ויקחו ורבנן לא דרשי ויקחו והאי פירושא סליק אבל בנסחאות מדוייקות גרסי' ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלין ולפי גרסא זו אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. או שנאמר דלרבנן עלה עליה זכר נמי פסולה והאי דפליגי במעוברת להודיעך כחו דר' אליעזר דכחא דהיתרא עדיף ליה והא מני רבנן היא ור' אליעזר סבר לה כר' יהודה דקתני בעלה עליה זכר ר' יהודה אומר אם העלהו פסולה אם מעצמו כשרה ולא דריש עובד:

קרא למאי אתא אלימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא עשה ול"ת הוא וכו'. זו גירסת רש"י ורבינו אלפסי ז"ל, וקשיא להו השב' אבדה נמי עשה ול"ת הוא וניחא להו שאין ל"ת מועיל לדחות אלא עשה הוא דקא דחי וקשיא לן הך נוסחא ופירושה השבת אבדה ל"ת בלחוד היא כדאמרי' לעיל המתין לה לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד והכא נמי שהאבדה בבית הקברות ואינו מחזיר אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם ותו דאמרינן לקמן הא לאו הכי ה"א ניצת ליה עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה וכו' ופירשו רבנן דאהשבת אבדה קשיא ליה דעשה ול"ת הוא והיכי משכחת לה אם בהגביהו משום השב תשיבם בלחוד עובר אם בשהעלי' עיניו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם עובר.

ויכולני לומר דהני בשהגביה ע"מ להחזירה ולפני יאוש נמלך שלא להחזיר שעובר בלאו ועשה הואיל ולפני יאוש מעלים עיניו ממנו ואינו מחזיר והכי אקשי' קרא למאי אתא אלימא לכהן והיא בבית הקברות לא מיבעי' לא נטלה כלל דפשיט' שאינו מחזיר אלא אפילו הגביה קודם לכן ולא החזיר ועכשיו היא בבית הקברות נמי פשיטא שלא יחזיר אע"פ שנתחייב בהשב תשיבם כיון שכבר נטלה ע"מ להחזיר משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפיכך הקשו הם ז"ל הא משכחת לה דאיכא ל"ת ועשה וכן הא דאמרי' לקמן עשה ול"ת הוא כשנטל ע"מ להחזיר ואמר לו אביו אל תחזיר והיא לפני יאוש ואי קשיא לוקמה לההיא בשלא נטלה אלא שראה אבידה ורצה להחזיר ואמר לו לא תטול ולא תחזיר ולא תקשי אה"נ ומיהו כיון דאכתי קשיא אמר לו אביו הטמא ניחא ליה לתרוצי חדא דשויא לתרויהו זה כתבתי מדוחק להעמיד דברי רבותי'.

עוד איפשר לי לומר דהכי קאמרינן דאע"ג דלא עבר משום השב תשיבם עד שתבא לידו מיהו כיון דאם החזירה קיים מצות של השב תשיבם חשיב ליה עשה שאם בטל עשה שבטומאת כהן הרי קיים עשה של השבת אבידה הילכך אי לאו משום דטומאת כהן עשה ול"ת הוא ידחה דהשבת אבידה עשה הוא וכן הא דאקשינן לקמן עשה ול"ת הוא משום שאף ע"פ שעדיין לא נתחייב במצות השב תשיבם ואם עבר עליו אינו כעובר על עשה מ"מ בטל עשה ול"ת הילכך בלא קרא נמי לא ניצת ליה אלא יבטל מצות עשה של אביו כדי שיקיים עשה ול"ת ופשיטא שלא ישמע לו אבל אינו נכון דכיון שלא חל עליו מצות השב תשיבם של אביו קודמת אי לאו קרא דכולכם חייבין בכבודי.

ומיהו אכתי איכא למידק הכא ואפילו עשה ולא תעשה נמי היכי דחי ליה והא קי"ל אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"מ כגון מיל' בצרעת וסדין בציצי' דבעידנא דקא עבר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים ליה לעשה עד דמהדר ליה ואע"ג דשקיל לה מיד וכגון דקיימא בפתח ביה"ק מ"מ לא מקיים לי' לעשה עד דמהדר למרא ואיפ' דלרוח' דמילתא אקשי ליה.

ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודוקנידכתיב בהו פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפילו בעל אבדה כהן אינו רשאי להטמא בה היאך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמר' לא בעי' לה ליתיה לעשה כלל הילכך לא דחינן מצות עשה משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו בממונו ולא לעבור על המצות.

ודמי' לההיא דגרסינן בכתובות אימר דאמרי' דאתי עשה ודוחה ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלאו לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעי' מי איתיה לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אע"פ שאמר' בעינא ליה אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבודו של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנדחי וכ"ש הוא בדבר שבממון דכל שבשלו אינו רשאי בשל חברו נמי אינו רשאי ולהאי נסחא ל"ק מידי ולרוחא דמילתא אקשי' דאפילו הויא. השבת אבדה עשה ול"ת וטומאת כהן עשה בלחוד לא דחי ליה משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא.

ובנוסחא דר"ח איתנהו לתרויהו פשיטא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ותו מי דחי' איסרא מקמי ממונא ולפי זה הפירש הא דאמרינן לקמן הא לאו הכי ה"א ניצת ליה וכו' אטומאת כהן בלחוד פריך דאלו השבת אבדה ל"ק דכיון דממונא ה"א ניצת ליה דכי אמר רחמנא להדר במקום דליכא איסורא כי ההיא דהתם דכי אמר רחמנא לא יוכל לשלחה במקום דליכא איסורא וכ"ת למה לי קרא לאמר לו אביו אל תחזיר אתא כדקאמרי' הכא קרא לזקן ואינה לפי כבודו אתא לאו מילתא היא דכיון דקתני בהדיא יכול אמר לו אביו הטמא ישמע לו ת"ל וכו' ומשמע דלהכי איצטריך קרא ומסתברא דקושיא אעיקר מילתא נמי קאי דקתני ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבין בכבודי ואם אמר לך אביך חלל שבת אל תשמע לו ועלה קשיא הא שבת עשה ול"ת הוא ואין עשה דכבוד דוחה אותם.

ובירושלמי (ה"י) גרסי' בכל אתר את אמ' מצות עשה קודמת למצות ל"ת והכא את אמר אין מצות עשה קודמת למצות ל"ת אימר שנייה היא הכא שהוא ואביו הוזהרו על המצות אלמא אי לאו האי טעמא ה"א בהשבת אבידה היא ל"ת בלחו' ניצת ליה וזו ראיה למה שכתבנו דמטומאת כהן בלחו' קא פריך בגמרא דילן דהיא עשה ול"ת:

דף ל עמוד ב[עריכה]

מתני': היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי את הסלע אלא נותן לו שכרו כפועל. אוקימנא בגמרא מאי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה, פר"ח ז"ל כגון שאם היה חייט והניח מלאכתו והשיב את האבדה ונשתהה שם כשיעור תפירת הבגד ששכרו סלע, לא יאמר לו כבר בטלתי מלאכתי שיעור סלע תנה לי אלא בתפירת הבגד ששכרו סלע משערין בעת שאין לו מה יתפור אלא יושב ובטל אם יבוא אדם ויאמר לו הנך יושב בטל תיקח בתפירת הבגד חצי סלע או תשאר בטל היום ובעת שהמלאכה מצויה כגון קרוב לרגל וכיוצא בו שכר תפירת בגד סלע ומה שמתברר שנוטל בשעה שאין לו תפירה לתפור, הוא שנוטל מבעל אבדה, ע"כ דברי ר"ח ז"ל וכן פי' רבינו הגדול בתשובה וכן עיקר. אע"פ שלא פירש כן רש"י ז"ל ובפרק איזהו נשך אבאר עוד בעזרת העוזר.

ואיכא דקשיא ליה אמאי נותן לו שכרו כפועל מבריח ארי מנכסי חברו ופטור, וכי תימא מבריח ארי מנכסי חברו לית ליה פסידא הא אית ליה פסידא כדאמרי' בפ' הכונס צאן הא אשכחן מבריח ארי מנכסי חברו ופטור אע"ג דאית ליה פסידא כיון דמדעתו עבד כדתנן בפרק שני דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו וכן בפורע חובו של חבירו פטור ומפרשינן לה בגמרא במסכת נדרים בפרק אין בין המודר משום דאברוחי ארי בעלמא הוא הכי נמי מבריח ארי הוא וליפטור אע"ג דאית ליה פסידא.

ואיכא למימר כל היכא דלאו עליה רמיא לאברוחי ההוא ארי, אע"ג דאית ליה פסידא פטור הלה ביון דמדעתא דנפשיה עבד אחולי אחיל גביה היאך, א"נ דתלינן לקולא כדאמרי' בגמרא בירושלמי מפייס הוינא ליה והוא מחול לי אבל היכא דעליה דידיה רמיא לאברוחי ההוא אריא אע"ג דמדעתיה עבד כיון דאית ליה פסידא חייב לשלם דלא רמו רבנן עליה לאברוחי אריא מנכסי חבריה כי היכי דליפסיד איהו וכן נמי הא דאמרינן גבי שומר שכר שקדם ברועים ובמקלות בשכר דהדר שקיל מבעל הבית משום דלא רמו רבנן עליה לנטורי נכסי דחבריה ולאפסודי נכסי דנפשיה ומתני' נמי הא רמיא עליה לאהדורי אבדתא לפיכך נוטל שכרו, וכן נמי שברה כד של דבש ושפך זה את היין והציל את הדבש לתוכה שנוטל שכרו משום האי טעמא הוא דעליה דידיה רמיא לאהדורי ההיא אבדתא למרה אם היה לו כלי ריקן ומיהו כיון דלא הוה ליה למשפך חמרא אלא א"כ התנה אינו נוטל אלא שכרו.

ול"נ דשכר פעולה ממונא דמטי לידיה דבעל אבידה היא דמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו שלא מדעתו דאמרינן לקמן ונוטל מבעל הבית מה שנהנה אותן אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בהם דלא מטי לידיה דב"ה אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ואע"ג דאית ליה פסידא פטור, ולשון זה עיקר ברור הוא:

אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד. ולא גרסינן עמו דאלו איתא למאריה אבדתא התם בלא ב"ד נמי יכול להתנות עמו כדאמרי' בפרק הגוזל טול דינר בשכרך והעבירני חייב, ואוקימנא בציד ששולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן מיהא, ה"נ הא אפסדי' ומתני' היא שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו'. ובהלכות רבינו הגדול ז"ל כתוב עמו, ואיני יודע טעמו:

אין שם בפני מי יתנה שלו הוא קודם. תמיהא מילתא מהא דאמרינן שלו מרובה משל חברו שלו הוא קודם ומשמע הא מועט לא ואפילו שוין נמי לא ואי שלא בב"ד שלו הוא קודם ואי בפני ב"ד שגובה את הכל מאי נפקא להו מינה ואיכא למימר לעולם בב"ד ונפקא מינה לכושרא דבהמה כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים הילכך אי שוין נינהו ודחבריה אית ליה כושרא ודידי' לא ליתני עלה ולהדרי' אבל שלו מרובה לא דהא לא שקיל מיניה אלא עד כדי דמיה, ואכתי איכא למיבעי לשלו מרובה משל חברו אמאי איצטריך קרא פשיטא וכי מגרע גרע מחבריה ואפשר דסד"א הואיל וכי מהדר ליה איכא מצוה ומקיים עשה ול"ת של חברו תקדום קמ"ל ועוד דהא אוקימנא בפני ב"ד ואינו מפסיד אלא מה שדמי אבדתו יתר על של חברו והפסד חברו מרובה:

דף לא עמוד א[עריכה]

הוכח תוכיח אפילו ק' פעמים. ק"ל הכא הא דגרסינן במסבת ערכין הוכיחו ולא קבל מנין שחוזר ומוכיחו ת"ל תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת ואיכא למימר הוכח אפילו ק' פעמים במשמע בשני דברים כגון אם הוכיחו אעבירה אחת ולא קבל לא יאמר לעולם לא אוכיחנו בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח ועדיין אני אומר אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יחזור ויוכיחו בה שהרי לא קבל עליה תוכח' ת"ל תוכיח.

ואכתי קשיא לן דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקי' ליה להך דרשא, ואפשר דתרתי ש"מ דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע:

לר"ש לא מסיימי. איכא דקשיא ליה היכי לאמסיימי והא כתיב רובץ תחת משאו ועל כרחיך פריקה משמע ונהי נמי דאמרינן לקמן נופלים בדרך דרמו טעונייהו עלייהו משמע אבל רובץ תחת משאו ודאי לא משמע אלא פריקה וא"כ לכתביה רחמנא גבי נופלים בדרך וכ"ש ברובץ תחת משאו דכיון דכתיבי תרווייהו ודאי מסיימ' דתרתי בפריקה למה לי ולדידי לא קשיא דאה"נ דהשתא דכתיבי תרוויהו מסיימי ומשום הכי ידעי' פריקה וטעינה, אבל אי כתב רחמנא רבויא דאפי' אין בעליו עמו גבי נופלים בדרך הוה אמינא פריקה היא אבל לא מחייב בטעינה כלל, ואי אמרת תרי קראי למה לי משום דבר שנתחדש בו דכתב רבויא דאפילו אין בעליו עמו עזוב:

דף לא עמוד ב[עריכה]

ולר"ש דאמר וכו' דברה תורה כלשון בני אדם. כתב הראב"ד ז"ל, לפי דעתי לא אמר ר"ש דברה תור' כלשון בני אדם אלא בהא דמשמע ליה דאין נזקקי' לו אבל כל הנך דדרשי' לעיל אית ליה דהיכא דאיכא למידרש דרשי' ולא אמרי' דברה תורה כלשון כני אדם ומשמע כדבריו דהא אקשי' לעיל ולר"ש דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר ומאי קושיא הא ר"ש סבר דברה תורה כל' בני אדם ולית ליה הנך דרשי אלא ש"מ דכל היכ' דאיכ' למידר' דרשי' ובמס' ר"ה בפ"ק נמי דריש ר"ש עשר תעש' ורבנן נמי דפליגי עלה בהא משום דקסברי איכ' למדר' הוא ובהא פליגי מר סב' איכ' למדר' ומ"ם ליכ' למדר' ולפי זה כך יש לנו לומר' בפלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן בנתברך הבית דגללו דבהא נמי פציני והכי נמי איכא למימר בההיא דגרסי' בפרק ואלו הן הגולין גבי רוצח שיצא חוץ דפליגי איכא מ"ד א' שוגג וא' מזיד נהרג דדריש אם יצא יצא ואיכ' מ"ד במזיד נהרג בשוגג נולה דאמרי' דברה תורה כלשון בני אדם אלא דבהא פליגי מר סבר איכ' למדרש הוא ומר סבר בשוגג פטור שלא יהא סופו חמור עליו מתחילתו כדאיתמר התם בגמרא:

ומיהו קשיא לן הא דגרסי' בפרק השואל (צ"ד ע"ב) אין לי אלא גניבה אבדה מנין ת"ל אם גנב יגנב ואקשי' ולמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר ובמסכת נדרים פ"ק נמי אמרי' גבי לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ואקשי' הניחא למ"ד דברה תורה כלשון בגי אדם אלא למ"ד לא דברה תורה כלשון בני אדם ומנו דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי' אע"ג דאיכא למדרש הא ר"ש מודה דהיכא דאיכ' למידרש דרשי והתם ודאי איכ' למידרש הוא וכ"ש בגניבה ואבודה דהא מק"ו נמי מייתי ליה התם בהשואל ואפשר דתנא אחרינא הוא א"נ ר' אלעזר בן עזריה הוא ולא דריש אע"ג דאיכא למדרש ו"ן הא דגרסי' במסכת כריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה ר' אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוחך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתי' וכו' מדברי שגיהם נלמוד דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשי' ולפי דעתי ר"ש ור"א כ"ט אמרו דבר אחד ולעולם אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי' דהא דאמרי' לעיל ולר"ש דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר לאו מכפילי פרכי' אלא למה לי למכתב עיקר פריקה וטעינה פרכי' כדפרכי' אבדה וההיא דאיתמר בפ"ק דר"ה לר"א ור"ש עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר שיטה דרבי מאיר ור"א נקיט ור"ש כיון דצא דריש כפילי ולית לי' במעש' בהמה סמוך לגמרו עישורו ממילא ראש השנה תשרי ומיהו קשי' למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי' כלל מנא ליה כל הנך דדרשינן בשמעתי':

דף לב עמוד א[עריכה]

גמרא: דתנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד. תימא הוא מי דמי אלמנה לשותפין, התם טעמא משום חינא א"נ משום מזוני דאי לאו הכי בעיא ב"ד לכ"ע דהא לית לה בנכסי כלום ולא דמיא לשותפין ומאי עבידתה דזבגא אטו דידה שקלה ואיכא למימר דמשום חינא או משום מזוני אוקמינהו רבנן לנכסי בה פד בדי כתוובתה הילכך הויא ליה כשותף וכי שקלה דגפש שנצצה ואמרי' הא איתמר עלה אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות תמה אני פשי' דבדיני ממונות לא בעינן מומחין ועוד גרושה שלא תמכור אלא בב"ד מי בעיא ב"ד מומחין מאי שנא משאר דיני ממונות, ואיכא למימר האי הדיוטות לאו כשאר הדיוגוות דעלמא לומר שאינן מומחין אלא אפי' הדיוטית גמורים דליכא ביניהו חד דגמיר דינא כלל כיון שבקיאין בשומא כשאר בני אדם מה שמכרה בפניהם מכור ואינה צריכה לב"ד דניכא חד מיניהו דגמיר וכן מומחין לאו דוקא כי ההיא דאתמר לעיל מאי ולא אמר סימנא לא אמר סימן מובהק לאו דוקא דגבי ממונא לא בעינן סימן מובהק אי מדאורייתא אי מדרבנן, ונדמה הדין הזה למה ששצינו בריש סנהדרין מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותה בשלשה לקוחות ולא בג' שאינן לקוחות ואפי' אחד מהן גוי, ופירש"י לקוחות סותרין בקיאין בשומא, ופסקו הגאונים ז"ל הלכה כרב נחמן.

ואי קשיא, הא דאמרינן בכתובות (צ"ח ע"א) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שס לך הא לאחריגא מה שעשתה עשיי במאי אי בב"ד הדיוטות היכי אמרי' מאן שם צך הא בי דינא שמו לה אלא לאו ששמה בלא ב"ד וש"מ דלאחר מה שעשתה עשוי ולהאי פירושי דכתיבנא דהני הדיוטות לא גמירי דינא אי"א למימר דהתם כיון דלעצמה אינהו לא שמו לה כמה דשוי דלא איכפת להו בהפסד דיתמי דהא לא גמירי דינא אבל כששמה לאחרים שהיא אינה רוצה למכור אלא בכדי דמיהן ועל פיהן של אלו מה שעשתה עשוי דהא בקיאי בשומא, וראיתי מי שתירץ דדיעבד אפי' כלא ב"ד כלל מה שעשתה עשוי, וקשיא דהא רב ספרי' פלג בלא דעתי' דאיסור ואמרו ליה מאן פלג לך, ואין זה דעת הגאונים ז"ל וכן תמצא בספר המקח בשער הששי:

יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו'. מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל בתוספות: איכא דקשיא ליה פשי' שלא ישמע לו שהרי אין לו לאביו כבוד אם לא יחזיר ואין בו עשה כלל דנדחי לא תעשה, ויש לומר דהכי פירושה: אל תחזיר אלא עסוק בכבודי דאיכא עשה ע"כ, וכן כתבתי אני במס' יבמות פ"א (ו.):

פריקה בחנם איכא למימר דכיון דאית ביה צער א דמרה וצערא דידיה לפיכך היא בחנם ואפילו היה בטל מן מן הסלע אין לו שכרו ואע"ג דצב"ח לאו דאוריית' ביון דאיכא צערא דידה מרה נמי מצטער יותר מאבדה ואיכא למימר האי בחנם שאם לא היה בטל מכלום אינו יכול לומר לו תן לי שכרי, אבל אם היה בטל מן הסלע כלו' שהיה עוסק במלאכה נוטל שכרו כדין אבדה:

דף לב עמוד ב[עריכה]

הא דתניא מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. נראה לי דלאו בשונא דקרא משתטי דקרא הא אוקימינוה בפ' ערבי פסחים דחזא ביה איהו לחודיה דבר ערוה ומצוה לשנאתו ולמה יכוף את יצרו וכן תירצו בתוס' כאן, אבל בפסחים תי' דגם בשונא דקרא שייך לכוף יצרו ע"ש; אלא בשונא דעלמא קאי דעבד ביה איסורא כי סני ליה, ולפי' חכמים מזהירין אותו שיכוף את יצרו, אבל בשונא שדבר בו הכתוב אדרבה מצוה להקדים אוהב שהוא אהוב לשמים ולבריות:

דף לג עמוד א[עריכה]

הא דאמרי' ר' יוסי הגלילי בטעינה כרבנן ס"ל. איכא למידק והא עיקר טעמייהו דרבנן משום דאמרי' לכתוב רחמנא טעינה וכ"ש פריקה משום דצב"ח דאורייתא וכדאמר רבא לעיל וכיון שכן רי"ה דאית ליה צב"ח לאו דאוריתא מנא ליה דטעינה בשכר דהא האי פירוקא לסיועא לדרבא איתמר דצב"ח דאוריתא לרבנן והיינו ק"ו.

ונר' דהשת' לכו"ע אפי' למ"ד צב"ח דאוריתא לא קאי האי דיוקא דרבח דאמר דקל וחומר משום דצב"ח דאוריתא איתיה אלא בלאו הבי גמי איתיה לק"ו משום דלעולם בפריק' איכא צערא דמרה טפי מטעינה א"נ משום ח"כ דאע"ג דבטיל בטעינה משוקא האי דחמרי' מאית הוי חסרון טפי שהרי אבד חמורו וחסר כיסו ממה שהיה ואלו טעינה אע"פ שלא הרויח בשוק לא חסר כיסו ממה שהיה והיינו דקס"ד מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דהוה ס"ד טעמיהו דרבנן מק"ו דרבא ואע"ג דקשיא ליה מה לי רובץ מה לי רבצן ומהדרי' ר"י הגלילי בלאו הכי נמי אית ליה ק"ו וה"ה לרבנן מעתה ולהאי פירושא תחת משאו לאו קרא יתירא הוא למדרש ביה ולא מפורק אלא סברא היא מק"ו כדאיתמר לטיל וקרא למסמך ביה בעלמא נקט ליה.

וי"ל לשון אחר דמעיקרא קאמר מאן שמעת לי' האי סברא רבנן משו' דאינהו תנו לה במתני' ולאו משום ק"ו דהא השתא דמוקמי' בריתא לרבנן צב"ח לאו דאורית' ופריק ר"י הגלילי נמי כרבנן ס"ל ולאו מדין ק"ו אלא מהאי קרא גופיה ולא תחת מפורק הילכך השתא נמי לרבנן משום קרא הוא ואידחי' לה כולה סוגיאין דלעיל ואע"ג דאידחי לי ש"מ דרבא מדאשכחן לר"י הגלילי דסבר בטעינה כרבנן מיהו הילכתא צב"ח דאוריתא. והכי פסקו רבנן והגאונים ז"ל בפ' מפנין(שבת קכ"ח ע"ב).

וקשה לי הא דתנן בביצה בפ' משילין (ל"ז ע"א) אותו ואת בנו שנפלו לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו והב' עושה לו פרנסה במקומו, ולא שרי לטלטל משום צב"ח דאוריתא ואפי' לר' יהושע דשרי בהערמה מפרש עליה בגמ' התם משום הפסד ממון הוא דשרי ואי משום צבח"ד יעלנו דהא שרי לבטל כלי מהיכנו התם בפ' מפנין משום צבח"ד, ואיכא למימר התם בדאפשר בפרנסה דלא אמרי' צבח"ד היכא דאפשר בפרנסה כדמפרש התם בפ' מפנין וקשה לי כיון דצבח"ד זקן ואינה לפי כבודו אמאי אינו פורק, ואיכא למימר עשה דכבוד תורה עדיף:

עומדין זה מפני זה. פי' כדין רבו כמלא עיניו ואלו זקן אחר אינו חייב אלא בתוך ד' אמות ואע"ג דהתם אמרינן ברבו שאינו מובהק נמי ד' אמות רבנן דבבל כיון דכל יומא גמירי מהדדי כרבו מובה' הוי להחמיר אבל לא להקל לענין אבד' דאביו וה"נ ומקרעין זה על זה פי' קרע שאינו מתאחה וכן כתב רש"י ז"ל שהרי כל חכם שמת הכל קורעין עליו ואפי' לא גמרי מיניה כדאיתא במס' משקין וכבר כתבתי זה ולשון אחר במגילת אבל ;בס' תורת האדם, ע' בחי' הרמב"ן למס' מו"ק דף כ"ה ע"א ד"ה תניא, ולא ישראל יבושו אלא ישמחו:

  1. ^ בבא מציעא כ ב
  2. ^ בבא מציעא ל ב
  3. ^ מגילה יח א
  4. ^ בבא בתרא כז א
  5. ^ בבא מציעא כה א