חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא מציעא/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קטז עמוד ב[עריכה]


פרק י'

מתני': שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר. פרש"י ז"ל אע"פ שהאחד גבוה מחבירו ועפרו ואבניו מרובה משל חבירו לפי שאינו ניכר אלו אבנים של עליון ואלו אבנים של תחתון, ורואין אלו אבנים וכו' אם יש שם אבנים שבורות, וכן הא דאמרי' בגמ' אי הכי רישא נמי ליחזו אי בחבטא נפלו וכו' פי' הרב ז"ל רישא נמי אמאי תנא חולקין אי בחבטא נפל יטול העליון (חסר) [ברחוקות ואי] בחבסא נפול יטול העליונות הן שלמות הן שבורות.

והאי פירוש (חסר) [תמיה לי טובא] היכי אפשר לומר שאם ידוע שהעליון יש לו שם אבנים יותר מחבירו שאינו נוטל באבנים (חסר) [ובעפר] יותר מחבירו, ואם מפני שאינו ידוע כמה אבנים יש לו יותר מחבירו יבואו ב"ד וישומו לפי גבהו שהיה גבוה יותר משל חבירו או יבואו עדים ויעידו ואפי' אין שם עדים והלה מודה אם הוא בענין שיתחייב שבועה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כי סיפא ואם אינו ידוע והוא אינו מודה בענין שיהא מחוייב שבועה (חסר) [אין] ראוי לומר בזה אע"פ שהאחד גבוה מחבירו שהרי אינו גבוה בודאי ולא היה התנא צריך לשנות משנתו בזה.

ובגמרא נמי קשיא לי על האי פירושא דה"נ בכולהו נוסחי מכלל דאיכא למיקם עלה דמילתא אי בחבטא נפל אי בחבסא אי הכי רישא נמי אמאי חולקין נחזי אי בחבטא נפל עליאתא מתברא אי בחבסא נפל תחתיאתא מתברא ולפי פרש"י ז"ל א"א לומר כן דרישא לאו בשבורות פסקי' ואין ספק שאין רש"י ז"ל גורס כן אלא כך נראה גרסתו מדבריו, מכלל דאיכא למיקם עלה דמילתא אי בחבטא נפל עליתא מתברא אי בחבסא נפל תחתיאתא מתברא אי הכי רישא נמי אמאי חולקין לי חזי אי בחבטא נפל אי בחבסא נפל כלומר שיטול זה הרחוקות וזה הקרובות ולא יחלוקו כמו שכתבתי.

והנה הנוסחאות כולן מכחישות זה הפי', ועוד שאין הפי' עצמו נכון שאפי' נפלה בחבטא א"א לידע סכום הלבנים של זה ושל זה ואפי' נפלה כמקל אלא א"כ ידוע כמה היתה גבוה זו מזו וכ"ש אם לא נפל זה כן או אם נפלה בחבסא.

ועוד מצאתי דתניא בתוספתא [פ' י"א] הבית והעליה של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר ד"א בזמן שהיו שניהם שוין אבל אם היה אחד כהן גדול ואחד קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו ורואין את העליונות כאלו הן ראויות להשתבר אלמא כשהיו שניהן שוין עסקי' אלא ה"פ שניהם חולקין בכל ואפי' באבנים בשבורות ובשלמות הואיל ושניהן שוין ואין אומרים בחבטא נפל ועליונות נשברו שמא בחבסא נפל ורואין אלו אבנים הראויות להשתבר, ואקשי' בגמ' כיון דסיפא דמתני' קתני דאיכא למיקם עלה דמילתא דאי בחבטא נפול עליתא מתברא ואי בחבסא נפול תתיאתא מתברא ברישא גמי ליחזי היכי נפול ולוקים עלה דמילתא, ואנקי' דפנינהו בני רשות הרבים ויתבן ברשות הרבים.

ומיהו הא דתניא בתוספ' אבל אם היה אחד מהן גדול ואחד קטן זה נוטל לפי שלו וזה לפי שלו, קשה לי כיון דפנינהו ולא ידעי' היכי נפל אי בחבסא כולהו שבורות דמר ואי בחבטא כולהו דמר א"כ הוה ליה ממון המוטל בספק ודין הוא שיחלוקו אע"פ שזה גדול מזה, שמא מכאן נלמוד שכל ספק שבממון של שנים אע"פ שאפשר כולו לאחד הולכין אחר הממון וחולקין הספק לפי חשבון.

ומצאתי כענין הזה בירושלמי בפ' ד' וה' תני שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הם חולקים והא תני באינן אבנים ונגנבו מחצה לזה הינו אבנים דפרקין דקתני שאם נגנבו מהן חפי' אחד גדול מחבירו מחצה לגדול ומחצה לקטן והיכי קאמרת בשותפין חולקין לפי חשבון, ופריק א"ר סימי אבנים גסות הן וא"א לבנול לצאת ידי (הלה) [כולן] אבל סלטים דקות הן ולית ידע אי מן הדה נסיב ואי מן הדה נסיב, ואם מספק כל חד וחד נוטל לפי כיסו ואין הירושלמי הזה ברור אצלי אלא שנראה ממנו דכל ספק שבממון המעורב משל שנים כיון שאין ההפסד בשל שניהם אלא שנראה כולו בשל אחד אין חולקין אותו (וכאן) לפי ממון, וכאן נמי אי נפל בחבטא או בחבסא לאו מדתרוייהו אתבור אלא כולהו שבורות לחד מינייהו נינהו הילכך [א"א לומר] במאן דאית ליה טפי תלינן פסידא טפי ולפי חשבון שקלי, [אלא צריך שיהיו חולקין בשוה].

ויש לפרש דסיפא דתוספתא לאו אשבורות אלא ה"ק חולקין בין בשבורות בין בשלמות בד"א בזמן ששוין אבל בשאינן שוין נוטל בשלימות לפי שלו ובשבורות רואין הראויות לשבר ואם אין לעמוד עליהן ודאי חולקין בשוה בשבורות, והכי ודאי מסתברא דיניהו דכיון דפסידא דהאי או דהאי וקרוב לזה כזה אין הדעת נותנת לחלוק לפי ממון ולא דמי (חסר) שהיד שולטת ברוב יותר מן המועט.

ויש לי להביא ראיה בענין הזה (חסר) [הא דתנן בפ' ב' של] מס' מעשר שני מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו מה שלקט למעשר שני עד שישלים ואם בלל וחפן לפי חשבון זה הכלל המתלקטין למעשר שני והנבללין לפי חשבון ובודאי הא דקתני רישא במתלקטין למעשר שני מעלה הוא דעבוד למעשר אלא נבללין ונחפנים דקתני לפי חשבון ראיה ללמד דכל פסידא שבממון המתערב לפי חשבון הוא ובלבד שיהא בלול בשעת הפסדו והוא שיהא ההפסד נמי בתערובת כגון גנב סלעים אבל כגון אבנים שהגונב מהן נוטל אחת וחוזר ונוטל שניה מחצה לזה ומחצה לזה הוא כמו שמוזכר בירושלמי למעלה.

ויש שיטה אחרת בירו' במשנת מעשר שני ושם נמי רמזו סברא זו ועולה יפה מ"מ לגבי אבנים שבורות ושלימות נראה הדין כמו שכתבתי למעלה, וכן הטעם הזה נותן דהא אינן נבללין ונחפנין אלא כולא פסידא דמר או דמר ומעתה נובל לומר דמתני' מילתא פסיקא קתני בין בשוין בין בגדול וקטן [וקטן] וקטן חולקים בשבורות ובשלימות מודים הם זה לזה:

ואיבעית אימא שותפין כי האי גוונא לא קפדי אהדדי. פי' כיון דליכא חזקה אלא משום מקומן אין זו חזקה דשוחפין לא קפדי אהדדי למיקנא רשותא דידיה דאפקורי כל חד וחד רשותיה לגבי חבריה להניח שם חפציו הילכך כי יתבן ברשותיה דחד מיניהו לא הוה אידך מוציא מחבירו דברשותא דהאי נמי יתיב דהא לא קפיד עלייהו, כך פרש"י ז"ל.

ור"ח ז"ל כתב עלה שמעי' מינה כה"ג מילתא דידיע לתרי שותפי בשותפותא אע"ג דאיתיה ברשותא דחד מיניהו לא יכול למטען החזקתי דקי"ל שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי וכן נמי גרסי' בפ' השותפין לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, ולא מחוור לפום מאי דכתיבנא דלעולם אימא לך שותף דאחזוק במטלטלי דשותפא אית ליה חזקה ושאני הכא דשמא ושמא הוא דפנינהו בני רשות הרבים וליכא תפוסה כלל ולא חזקת המקום שנמצאו שם שאין מוציאין מרשות זו ומכיון שהם שותפין ולא קפדי אהדדי ואפקורי אפקר חד מיניהו רשותיה לגבי חבריה הוה ליה כסמטא לגבייהו כדפרש"י ז"ל.

ורבינו הגדול כתב כאן ואיבעית אימא שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי ואע"ג דפנינהו חד לרשותיה לא הויא חזקה, נוטין דבריו לדברי ר"ח ז"ל אבל מ"מ יפה (חסר) לפי שאיו כאן בגמ' הכרע כדפנינהו חד לרשותיה וטעין בהו וגמר לה מההיא דבפרק השותפין דקאמר לא צריכא דנפל לרשותא דחד מיניהו א"נ דפנינהו חד לרשותיה (מהו דתימא) וקא טעין זבינתהו מינך א"נ מתחלה בניתי הכותל משלי מהו דתימא ליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה שהרי זה תופס בהן לעצמו וטוען טענת בריא שהן שלו ואיכא חזקה דממונא גביה קמ"ל דכיון דשותפי נינהו לית להו חזקה אהדדי דכיון דידיע מילתא דשותפותא הוה אע"ג דכי אתיא לידיה דהאי (איכא דהאי) איכא למימר שמא בתורת זביני אתיא לידיה לית ליה חזקה ולא מצי למימר זבנתיהו וכיון דלא מצי למימר הכי לא מצי למימר נמי מעיקרא שלי היתה הואיל והמקום משותף ויכולים לכוף זה את זה לבנות את הכותל באמצע וכ"ש במידי דידיעי בסהדי שהיה של שותפות שאין להם חזקה זה על זה וה"מ הוא דראה אבל לא ראה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך יכול לומר חזרתי ולקחתי ממך, וכך כתב הר' יהוסף הלוי ז"ל:

הבית והעליה ונפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן. בשכירות הוא כדאוקמוה בגמ' וסיפא דקתני הבית והעליה של שנים שנפלו ואומר בעל העליה וכו' בשותפי. הוא דתרתי בשותפי לא קתני דהא מסיפא שמעת מינה נפחתה עליה וכן סיפא דסיפא דבית הבד נפחת קתני והא דקתני מציעתא נפל חדא דאית בה תרתי קמ"ל דבכלל נפילה פחתה, והא דאפסיק תנא במילי ששותפין ותנא שכירות באמצע משום דדמין מילי אהדדי ושוו דיניה להדדי תננהו הכי ודיני דיני קתני.

ויש שדקדקו בסיפא אמאי בונה הוא את הבית יכפהו לבעל הבית לבנות בשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית מדאמר שעל גבי בית זה אלא סיפא יכפהו לבנות את ביתו, ובירושלמי גרסי' שמענו שאין כופין אותו והתני ר' חייא כופין אותו נימא לא פלגינן מאן דמר כופין באותו שהוא עומד שם ומאן דמר אין כופין באותו שאינו עומד שם, ופירשו בו דהכי קשיה ליה אמאי בונה את הבית משלו ויורד ודר למטה עד שיתן לו יציאותיו, יכפהו לבנות ומוקמי למתני' בשאינו שם כלומר שהלך בע"ה למדינת הים ואין אתה יכול לכופו שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו לבנות בית אלא אם ירצה ירד ויבנה אותו (חסר) [וידור בו. והא דקתני] והוא אינו רוצה לבנות כלומר שלא רצה לבנות והלך לו ואגב שיטפא (חסר) [דרישא תני הכי]:


דף קיח עמוד א[עריכה]


כאן בשל הפקר. פרש"י בשל הפקר שומעי' לו דא"ל זכי ביה את דלדידי לא קני ולא דמי לשל חבירו דהתם לא מצי למימר לי' זכי בי' את וכי לא א"ל שכרך על בע"ה ע"כ שכרו עליו אבל הכא לר' ואין זה נכון דזכי ביה את לא מהני אלא אנן השוכר בשלו והראהו בשל חברו קאמרי' דנותן לו שכרו משלם משום דאטעייה ועו' דכיון דא"נ שלי הוא כמאן דא"ל שכרך עלי.

אבל שכרו לעשו' בשל חברו והראהו בשל חברו אי פרש שכרך עלי נותן לו משלו ואי לא פרש אין לו עליו כלום ובע"ה גופיה אי עבדי' שליח נותן לו שליחותו ואי לא יורד לתוך של חברו שלא ברשות הוא.

וא"ת א"ה מאי פירכיה דרבא דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה לימא בשכרו לעשות בשל חברו לאו מילתא היא דהתם אם עשאו שליח שכרו על בע"ה הוא ואי לא עשאו שליח מאי שומעי' לו לומר טול מה שעשית בשכרך והרי אין לו ולפועל במה שעשו כלום ועוד דהתם פשיטא שאין לפועל על השוכר כלום אבל בהפקר קמ"נ הבטה בהפקר לא קני לבע"ה וסוף סוף ה"ל שכרו לעשו' במה שאינו שלו ופטו' וה"ה לעשות בשל חברו דפטור כדפרישית:


דף קיח עמוד ב[עריכה]


והא דאמרי' בחששא לבעלי זרועות קמיפלגי. ה"פ: דאי לא יהבינן להו אגרא אתו בעלי זרוע ואמרי הקדש בהבטה לא קני וא"א שלא ימצאו עומר ושחי הלחם ממקום אחר מאי מפסיד הקדש ושקלי להו אבל כי יהבינן להו ד' זוזי מתרומת הלשכה חיישי בעלי זרועות לפסידא דהקדש ולא נגעי בהו כנ"ל:

מתני' דלא כר' יהודה משום דקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל ואלו שלא בשעת הוצאת זבלים אסור הוא להוציא כלל ומתרצי' מודה ר' יהודה שאם הזיק חייב לשלם כלומר ולהכי קתני המוציא מוציא לומו' שאם שיהא את זבלו חייב לשלם, כך פרש"י ז"ל, ולישנא דגמ' לא דייקא הכי.

ולי נראה דקס"ד יהושע אוהב את ישראל היה ואין ב"ד מתנין לאדם לשהות זבלו ברה"ר כדי לחייבו מאה מנה בנזקו אלא מדקא יהבינן רשותא טובא ש"מ פטור מלשלם ולא מקשי' כלל מן המוציא מוציא ואיכא למימר מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ולדברי הכל כדמתרצי' בהמניח את הכד (חסר) ומודה ר' יהודה שאם הזיק חייב לשלם ואע"ג דאית ליה רשות טובא לשהותו (חסר) האי תירוצא והדרי' לסברא קמא דכל שנתנו חכמים רשות לזמן (חסר) אם הזיק פטור משום הכי מנינן רשב"ג דמתני' דקאמר מתקן הוא מלאכתו לפני ל' יום בשיטה דפטור מלשלם, ורש"י ז"ל דחק מדוקיא דאף מתקן:

אמר רבא בעקרו כ"א לא פליגי וכו'. קשי' לן עלה הא דגרסי' בפ' המביא תניין גבי עציץ נקבו בארץ ונופו בח"ל דאיפליגו בה אביי ורבא דרבא סבר מאוירא קא ינקי ואמרינן עלה בדאשרוש כ"ע לא פליגי פי' דבתר עקרו אזלי' ואקשי' התם בגמר' ולא פליגי והא תנן. ר"מ אומר של עליון ר' יהוד' אומר של תחתון ומפרקי' התם כדקתני טעמ' מה אם ירצה וכו' והכ' אמר רבא גופי' דבהא פליגי אי שדינן נוף בתר עיקר או לא ועוד אמאי לא אותבי' התם מהא דתנן גבי ערלה כה"ג.

ואיכא למימר לעולם עיקר יניקה בדאשרוש ממקום עקרו הוא ולא מאוירו לדברי כולם כדתנן מאין ירק זה חיה דמשמע דר"י נמי מודה דממקו' עקרו חיה שאם אינו מודה היאך אמר לו מאין חיה לימ' ליה מאוירו של זה אלא ש"מ בתר עיקר אזלי לענין יניקה לפיכך גבי מעשר אזלי' בתר עיקר שהדבר תלוי ביניק'.

אבל בשתי גנות זו ע"ג זו בהא פליגי ר"מ סבר כיון שאין הלה יכול למחות על מקו' עקרו שהוא בתוך שלו ומשם הוא חיה אזלי' בתר עיקר ושדיגן נוף בתר שרשי' אע"פ שהלה יכול למחו' על מקו' הנוף ור"י סבר הגדל בשל זה לזה והגדל בשל זה לזה אע"פ שעיקר יניקתו ממקום שאין לזה בו כלום הואיל ואף הוא יכול למחות על הנוף למלאת גנתו עפר.

ולא אשכחן בנוסחי דייקני ר' יהודה סבר לא אמרי' שדי גופו וכו, ומאן דגריס ליה ה"נ מפרש כדאמרן, ותנן גמי כה"ג דאמר ר"מ מן הגזע ומן השרשי' של בעל האילן קטן זה אף ע"פ שבאוירו של זה הוא עומד בתר עיקר שדינו ליה ועיקרו באילן הגדול הוא ומשם הוא יונק שהשרשים יונקים מן הקרקע והוא יונק מן השרשים ור' יהודה סבר מן הגזע של בעל האילן דה"ל כענפים שלו שאם הגדילו לא ישפה שע"מ כן לקח ומן השרשים של בעל הקרקע שכיון שהקרקע שלו ויכול למלאת מקומו אבנים ואין כאן אילן זה אין אומרי' עיקר השרשים שהוא יוצא משם לבעל אילן הם הואיל וברשותו של זה הוא גדל. ועוד שבכאן עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ואין לו לזה בה אלא יניקת שרשי אילן הגדול שמכ' לו בלבד ותנן נמי גבי ערלה כה"ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים פטור מן הערל' ובהך טעמא שייכא וטעמיה דר' יהודה בהך דבפ' המוכר את הספינ' ובהך דעלה עדיף מטעמא דמתני' דאע"פ שאילן זה בתוך של זה הוא נטוע עיקר יציקת הכל מקרקעיתו של זה הוא והיינו דלא אקשי' בגמ' תרתי בממונא למה לי.

ובהכי סלקאשמעתא שפיר, ולא כדברי רש"י שמחק והגיה בדר"מ מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע וכן במתני' דערל' ועיקר גירסת דשמעתא ופירושא דיליה כדכתיבנ'. והיינו דקאמרי אבל ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לר' יהודה אלמא ר"מ בערלה לקולא אזיל ופטור מן הערלה גרסי'.

והא דקאמרי' ותנן נמי גבי אילן [כה"ג]דתנן וכו' אינה משנה אלא מפני ששנינו מקצתה בפ' המוכר את הספינ' דקתני והיוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בע"ה רבי יהודה קתני לה מדריש' ר"מ הוי סיפא לאו ר"מ דקתני ריש' רמ"א קנה קרק' ומ"ה אייתו בגמ' הך בריתא בסתם מתני' משום דבמתני' רמיז' וכן זו של ערל' אינה משנה ואטו לתא דהאיך אמרי' דתנן.

וכיוצא בה בפ' האומר [סג.] בקידושין דתנן האומ' לאשה הרי את מקודשת לי לאח' שאאגייר וכו' ר"מ אומר מקודשת ר' יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודש' סתם וליכא התם לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוחנן הסנדלר אלא משום דעיקרא נשנית במשנתנו ושלא כדברי ר"מ. אמר תנן לומר לך הך ברית' מתני' היא אלא דלא פריש במתני' ופי' בברית' בהדיא ויש אחרת כיוצא באלו בפ' הספינ' בההיא דאמר אביי התם אלא מעתה סיפ' דקתני ור' אלעזר ב"ר שמעון מחליף ולא סיפ' היא דלא מתניין כדמייתי לה בגמ' דוק ותשכ'.

והא דתנן הכא ר"ש אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הוא שלו. פרש"י ז"ל דכדר"מ ס"ל אלא שהוא מפקיר השאר לתחתון שגנאי הוא ליטול רשות ליכנס לתוך של חברו ולא מחוור לי דקא קי"ל גבי אילן מן הגזע של בעל האילן ומן השרשי' של בעל קרקע כר' יהודה והכא קי"ל כר"ש וא"ת דהתם משו' דעדיף טעמי' דר' יהודה משום שמקרקעו של זה יונקי' הדכתבי' אנן לעיל אכתי לא ניחא דא"כ אמאי אמרי דבי ר' ינאיובלבד שלא יאנס הרי כיון שהוא יכול ללקוט אפי' באונס אינו מפקיר וכן אם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו אמאי הוי של תחתון פשיט' דעליון בעי למהוי אלא הא דר"ש בדר' יהודה שייכא וטעמיה משו' דתחתון אפקורי מפקר גבי עליון הואיל וידו מגעת שם והוא סבור שהיא שלו הואיל ועקרו בתוך שלו דמימר אמר תחתון עליון שקיל ליה ואם תקניטנו ואסור עליו תפיסת ידו יטול את עפרו כנ"ל לפרש שמועה זו: