חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
מאירי |
הריטב"א |
הרמב"ן |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק ז'
הא דאמרי' באגדה כי מטו לאדכורי בתחיית המתים וכו'. איכא למידק בה והא מקמי הכי אדכרו דהא כבר אמרו משיב הרוח ומוריד הגשם וקודם לכך יש בה הזכרת תחית המתים, ואיכא למימר הזכרת תחיית המתים דמקמי טל וגשם אינו עיקר שאין הקב"ה מחיה המתים אלא על טל. כדאמר' בכמה דוכתי באגדה שעתיד הב"ה להוריד טל ובו מחיה את המתים וקרא כתיב יחיו מתיך נבלתי יקומון כי טל אורו' טלך ואמרי' נמי באגדה כשנתן הב"ה תורה ליש' בדיבו' ראשון יצא' נשמתן והחיה אותן בגשם ועליהם אמר הכתוב גשם נדבו' ה"נ האחרון עיקר שכבר הזכירו גשם כך פר"ת ז"ל ואי קשי' וכי ר' חייא ובניו לא היו מתפללין י"ח ברכות ומ"ש האידני ל"ק יחיד על הצבו' שאני ותענית צבו' שאני שאין הב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס וה"נ אמרינן התם בתעניות ולשמואל הקטן ש"צ דמיעני היכי משכחת לה כגון דאמר משיב הרוח אתא מיטרא:
ודאמרי' ע"י בעלה שואלין. פרש"י ז"ל לבעלה שואלין בשלום אשתו וכן עיקר אבל לשלוח לה שלום אפי' ע"י בעלה אסור כדאמרי' במס' קידושין בפ' עשרה יוחסין אמר שמואל אפי' ע"י בעלה:
שוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר משמנין ביניהם שמעי' מינה דכל כה"ג לא אמרי' המע"ה אלא כל היכא דתרוויהו היה להם לפרש א"נ תרוויהו לא היה להם לפרש משמנין ביניהם וכן במוכר כדשימי ביה תלתא, א"נ דפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכן כל כיוצא בזה בכולן משמנין ביניהם ושנו בתוס' לענין פוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב להעמיד לו כשער בינוני חיזהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע ומעשר נותנים לו מתשע:
אתיא קמה קמה. איכא למידק אי מג"ש וכי אדם דן ג"ש מעצמו ואיכא למימר מה מצינו קאמר הואיל ומצינו קמה בתורה דהיא קמה דמחייבא בחלה אף כל קמה האמורה בתורה סתם כגון זו אין לך בה אלא קמה דמחייבא בחלה ויד פועל על התחתונה, ורש"י ז"ל כתב המקשה אומר ג"ש כדי להקשות, ואיכא למימר דגמיר מרביה ג"ש דקמה קמה ולא ידיע ליה למאי לוקמיה אי להא אי למילתא אחריתי וכבר כתבתי במקומות רבים שכל הג"ש כך נמסרו לנו ממשה רבינו קמה קמה לג"ש אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאיזו מהן נאמרה:
ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש וכו'. הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכיל שאם נתן דעתו על המלילות האלו לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל אלא קוטפן בידו וכן אם קצרן במגל לצורך בע"ה שוב אינו רשאי לאכלן דה"ל תלוש והוא עושה במחובר והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש ומדל' כתב רחמנא ולא תקצור בתרמ' משמ' ליה וחרמש שאת' קוצר בו לא תניף לצורך עצמך על קמת רעך וה"נ מדריש ואל כליך לא תתן בשעה שאת' נוטל לכליו של בע"ה ממיעוט דכליך. א"נ משו' דתרויהו קראי יתירי נינהו דמרישא דקרא משמע ואכלת ולא שתוליך בידך וקטפת ולא שתקצור במגל אע"ג דמיבעי לן לעבור בלאו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי ללאו בלחוד.
והיינו דתניא בסיפרי כי תבא בקמ' רעך יכול לעולם ת"ל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה מכלל שכ' רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה וקטפת מלילות בידך שלא תהא קוצר במגל, וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת רעך, פי' כדאמרן בגמ' בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל והינו רישא דבריתא דקתני יכול לעולם ת"ל וכו' והכי נמי תניא אידך התם כי תבוא יכול לעולם ת"ל ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בע"ה כלו' אותה שעה אתה אוכל ולא בשע' שאין אתה נותן כדאמרן בגמרין לאפוקי שאינו גמר מלאכה דהיינו עודר ומקשקש או מנכש בעשבים.
והוצרכתי לפר' כל זה מפני שראיתי לר"מ הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכמדומה לי שטעה בפי' בריתא זו שבספרי אלא קרא למאי דכתבינן אתא.
ואכילת פועל במחובר כאכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו אלא דאשכחן בתוספתא העוש' בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה ר' יהוד' אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשע' שטוען מפני גזל מלאכתו של ב"ה ופירושה העושה בכל גופו בין בידיו בין ברגליו אפי' בכתפו אוכל בכל שעה שירצה ור' יהודה פליג שאינו אוכל אלא בשעה שאינו מתבט' ממלאכתו דהיינו בשעה שפורק וטוען דקסב' ר' יהודה תקנת חכמי' היא שלא לאכול בשעת מלאכה כל זמן שאפש' לו לאכול שלא בביטול מלאכה כגון פורק וטוען ובהש' אבד' דמתני' פליגי דר' יהודה סבר תקנו שיאכל בשע' שחוזרין מן הגת ולא יאכלו בשעת מלאכ' ורבנן סברי תקנו שיאכלו כן כדי שלא יאכלו בשע' מלאכה ולא שאסרו עליהם כלום והילכתא כרבנן ובנסח משנתנו של רבינו ז"ל גרסי' וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהיא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש אבל מפני השב' אבדה לבעלי' אמרו אוכלין בהליכתם מאומן לאומן אע"פ שהוא קודם מלאכה וכחזרתן מן הגת אע"פ שהוא לאחר גמר מלאכה ובשאר כל הנסחאו' גרסי' וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא:
הא דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ור' יוחנן אמר אפי' חצר קובעת. קשיא לן עלה דתנן איזוהי חצר שחייבת במעשר כל שהכלים נשמרים בתוכה ואייתינן לה בגמ' במסכת נדה פ' יוצא דופן וקשיא לר' ינאי דאמר חצר אינה קובעת והכי נמי אמרי' במסכת ביצה דחצר קובעת, ואיכא למימר הכא מדאוריתא התם מדרבנן דגזרו בה משום שהיא משתמרת בבית אתיא לאיחלופי בבית וכן נראה בירושלמי שאמרו במסכת מעשרות על אותה משנה ר' שמואל בשם ר' יוחנן כולהון מן הבית למדו, ועוד אמרו בשם ר' יוחנן אמר מקח וחצר ושבת אינן תורה וזהו כמו שפרשתי אלא שהירושלמי מחליף השיטה של ר' ינאי לר' יוחנן:
הא לוקח חייב. משום דקס"ד מדאיצטריך רחמנא נמיפטר פועל מכלל דמקח קובע דבר תורה והיכי משכחת לה לר' ינאי ומפרקי' לה כדאיתא והדר מקשי' עלה ולוקח כה"ג מדאוריתא מי מחייב כלל ואפי' לבתר קביעות והתניא דפטור וכ"ש ודאי שאין המקח עצמו קובע מן התורה אלא אסמכתא:
ונופה נוטה לחצר דמכי אתלישו אחייבו במעשר, אי קשיא והא אינו חייב אלא דרך שער והאי לאו דרך שער הוא, איכא למימר ה"מ פירות שדה שאין גמר מלאכתן אלא בבית ודרך גנות לאו הכנסה הוא אבל הגדל בבית אין לו ראיית פני הבית גדול מזה ואיכא למידק כיון דקס"ד דמדאורייתא קאמרי' היכי אוקימ' בתאנה, והא לאו דאוריתא הוא דדגן תירוש ויצהר כתיב ושארא דרבנן נינהו, וכן נמי הא דאמרי' לקמן כי קאמר ר' ינאי בתאנים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חטים ושעורים לא והכי אשכחן ומשמע מיהא דתאנה מדאוריתא היא חייבת במעשר
ואשכחנא בפירושי הראב"ד ז"ל שכתב ונ"ל דכל שבעת המינין שהן חייבין בבכורים חייבין בתרומה ובמעשרות דגמר ראשית ראשית ובתר הכי כתב הרב ז"ל ואמר ולא הוא דתאנים מדרבנן ואיידי דנקט ענבים נקט תאנים אלו דברי הרב ז"ל, ובודאי דתאנים לאו דאוריתא נינהו כדאמרי' במס' ביצה בליטרא קציעות שדרסה על פני עגול וכו' ותו רגרסינן נמי בנדרים הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי וחכמים אומרים אין אסור אלא בחמשת המינין בלבד ואקשי' בגמ' למימרא דדגן כל דמידגן משמע, מתיב רב יוסף וכפרץ הדבר הרגו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה לרוב ואי אמרת כל דמדגן משמע מאי וכפרץ הדבר פי' מדאוריתא הוא ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק דלאו דאוריתא נינהו.
מכאן תשובה לדברי האומרים שכל שהוא אכל ונשמר וגדולו מן הארץ דתנן בריש מעשרות שחייב במעשר דכולהו מדאוריתא נינהו ומייתו לה מדתניא בספרי מעשר דגנך תירושך ויצהרך תתן לו מה אלו מיוחדין אוכל וגדולו מן הארץ וכו'. ומפקי ירק משום דכתיב תבואה והכי נמי איתא בירושלמי אבל לגמ' דילן ה"מ אסמכתא נינהו וכל פירות האילן וירק מדרבנן ושאר מינין כל דמדגן חייב לר' מאיר ולרבנן דגן לא משמע אלא חמשת המינין בלבד ובמס' בכורות בפרק מעשר בהמה נמי אמרינן אשכחן תירוש ויצהר דגן ויצהר שאין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן ודגן ודגן מנין ומייתי לה בק"ו ופריך ושני מינין בעלמא מנא לן הני דרבנן נינהו וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון מה דאוריתא שני מינין אין מתעשרין מזה על זה אף דרבנן שני מינין אין מתעשרין מזה על ואנן לא גרסי' לקמן תאנים וענבים אלא זתים וענבים גרסי', וכן גרש"י ז"ל וגם ר"ח ז"ל.
ודקא קשיא לך הא דרב פפא, איכא מאן דפריק דרב פפא אמסקנ' סמיך דאסיקנ' דמדרבנן קאמ' ומיהו הוה קשיא ליה לוקח אמאי חייב הואיל והוא בשדה ולא ראה פני הבית דהא כל היכא דלא ראה פני הבית כשם שהוא פטור מן התורה כך הוא פטור מדבריהם דלא תיקון ביה רבנן מידי דכל דתקון כעין דאוריתא הוא ופריק רב פפא בתאנה העומד' בגנה ונופה נוטה לחצר עסקי' וכו' אבל בשד' פטו' לגמרי אף מדבריה' כל זמן שלא ראה פני הבית ולא פני חצר תדע דאקשי' מהנך מתנייאתא בסמוך ולא מפרקינן בחדא מיניהו דמדרבנן קאמר וקישואין ודלועין דרבנן הוא ואפ"ה אינו חייב עד שיראה פני הבית וכי אקשי' ולוק' מדאורית' מי מחייב לאו אדרב פפא אלא אעיקר ברית' דס"ד מדאוריתא קאמ' ומתוקמ' לר' ינאי בענבים כגון דלית העומ' בגנה ונופה נוטה לחצר וכיוצא בה ודומי' דרב פפא אבל עיקר תירוציה אמסקנא סמיך. ואין זה נכון דבמס' מעשרות בפ"ב משמ' שהמקח קוב' ואע"פ שלא ראה פני הבי' ולא פני חצר וכן בדין שהרי קודם שגמר מלאכתן וקביעותן של מעשרו' אסורין הן באכיל' קבע מדבריהן ובמק' מתור' קבע גזרו עליו אבל נחלקו שם במסכ' מעשרו' אם מקח קוב' קוד' גמר מלאכת' או אינו קוב' אלא לאחר גמר מלאכתן וקוד' שהוקבעו למעשרו' אבל עיקר הטעם בשאלה זו דרב פפא השתא לא איכפת ליה בתאנה אם מעשר שלה הוא מדאוריתא אי לא דאיהו לתרצוי לבריתא נתכוון ולא ללמד על החייבין במעשרות בא כאן ואי דייקת בה כולי האי ואמרת והא תאנה לאו דאוריתא לוקמה בגפן ואיהו לאו דוקא תאנה נקיט אלא נלמוד ממנה לכיו' בה לדבר שחייב במעשר מן התורה תדע דהא אמ' ולמ"ד לבית לבית ואי מדרבנן לכ"ע לחצר כדכתיבנא וכיוצא בזה יש בתלמוד הרבה שלא שנתן לעצמו אלא ללמוד בהן בהן בכיוצא בזה:
ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא תבואת זרעך ולא לוקח. פר"ת ז"ל בשלקח טבלים ממורחין שנתמרחו ברשות מוכר אבל לקח טבלים שאינן ממורחין ומרחן לוקה חייב במעשר והיינו דדרשינן בפ"ק דבכורות מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר וגו' טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומה ומעשר וכו' אלמא מדאוריתא לוקח חייב והיינו בשמרחן ישראל הלוקח כי ההיא דאתמר נמי לוקח טבלים ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו ומוקים לה בדמרחינהו ישראל מרשות הגוי ומעשרן מישום דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר פי' לוקח טבלים מגוי שזרען בשדה שלו וגדלו ברשותו ומרחן ישראל זה אחר שבאו לרשותו והן עכשיו ממורחין קאמר ותדע דאמרי' בפ' השולח למ"ד אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר דלקט שכחה ופאה שלו חייבין במעשר ומ"ש מלוקח אלא ש"מ ליקח טבלים שאינן ממומחים ומרחן חייב שהרי משהגיע לעונת מעשרות כלומר שנתמרח לא יצא מרשות לרשות, ודאמרי' בפר' בכל מערבין גבי הלוקח יין מבין הכותים כי לית ליה ברירה בדאוריתא פירושו דבר שעיקרו מן התורה כלומר דגן תירוש ויצהר אבל הן עצמן פטורין מן התורה כך פר"ת ז"ל.
ואינו מחוור לי, שא"כ למה גזרו על הלוקח מעם הארץ הא מדאוריתא פטור ואי מדרבנן כיון דרוב עמי הארץ מעשרין הן לא הוה להו למיחש ואפשר שלא פטרו מוכר אלא בשגמר מלאכתן על דעת למכור ומכר אבל דעתו לאכול נתחייבו במעשרות בגמר מלאכתן ואחד מוכר ואחד לוקח חייבין לעשר וכך כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל ועוד דכיון דאיכא דאכיל בלא מקח ואיכא נמי לוקח דגן שאינו ממורח ועם הארץ אומר מתוקן הוא ואין להאמינו גזרו על הכל, וק"ל א"כ לוקח דומיא דפועל שלקח פירות מחוברין ותלש ליחייב מדאוריתא והיכי אקשי' מדאוריתא מי מחייב הא לקח תאנים בתאנה חיובי מחייב מדאוריתא, וי"ל פועל שאינו אוכל אלא בזכות תורה אינו זוכה עד שיאכל ומכיון שליקט תאנה בבית נגמרה מלאכתה נמצא בלוקח נאחר גמר מלאכה ובעל הבית ע"מ שיאכל הפועל ממה שירצה שכרו הרי שפירות הללו נגמרה מלאכתן למכור ואח"כ מכר ומן הדין פטורין:
ה"ג וכן כתוב בכולהי נוסחי עתיקי: כי קאמר ר' ינאי בזתים וענבים. ופרש"י ז"ל כי קאמר ר' ינאי דבית קובע בזתים וענבים העומדין לאכילה ואף הם בכלל תבואה ומעשר שלהם מן התורה וכיון דלאו בני גורן נניהו כניסתן לבית קובעתן שאין להם קביעות גורן אבל חטים ושעורים וכו'. דחקיה לרש"י לפרושי הכי משום דקשי' ליה אי בזתים וענבים העומדים לתירוש ויצהר אף הם ביקב תלנהו רחמנא ואנן קשיא לן הך סברא כדכתי' לעיל דלא מיקרי דגן אלא חמשת המינין ופירות האילן מדרבנן הם חייבים במעשר והתם במס' נדרים נמי תניא ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד ואקשי רב יוסף והכתיב וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה כלומר ואי בחמשת המינין בלחוד דאוריתא הוא ומפרקי' תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד דתבואה סתם חמשת המינין לחוד במשמע והוא הוא מעשר דאורייתא. וי"ל זתים וענבים תירוש ויצהר שמעשר שלהם דאוריתא ואינם חייבי' אלא בראית פני הבית מדכתיב בערתי הקדש מן הבית ואע"ג דתלנהו רחמנא ביקב ביקב שבבית תלאן כלומר שאינם חייבים במעשר אלא א"כ עשאן יקב בבית דכבר ראה פני הבית דומיא דתאנה הנוטה לחצר או אם עשאן יקב בחוץ משיראה פני הבית אבל דגן בגרן תלייה רחמנ' ואין גרן אלא בשדו' ולא בבית הילכך אין תלויים בבית כלל דהא כתי' מגרנך ומיקבך אלמא משעת גרן חייבין במעשר וזהו בשדה, ואינו נכון.
ואפש' דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייבין במעשר דבר תורה אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים ואע"פ שחשב עליהם לאכילה לא נפטרו מן המעשר ועל זה אמרו בתרומה משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליה' ביין ושמן כדאית' פ' העור והרוטב וליכ' לפרושי כשהפריש יין ושמן דמאי משקין היוצאין מהן עיקר תרומ' הוא דתירוש ויצהר כתי' אלא כשהפרי' ענבי' ועשה מהן יין והכי פרישנא לה בדוכתה וש"מ דתרומת ענבים דאוריתא היא שהרי אמרו משקין היוצאין מהן כמותן ולוקי' עליה' וליכא למימ' נמי דהתם כשדעתו לעשות מהן יין והקדי' תרומתם בענבים כדרך שמקדימין תרומ' דגן בשבולי' דההי' נמי עיקר תרומ' לתירוש ויצהר היא ולא מיקרו משקין היוצאין מהן.
ועוד כתב רש"י ודאמרי' בעלמא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירו' מעיקר' אימור דלא טבול כר' אושעי' דאמר מערים אדם על תבואתו לית ליה האי תירוצא אלא אפי' בחטים ושעורים נמי אמרה ר' ינאי. ותמיהא לי א"ה היכי אמרי' בפ' אין עומדין דהא דר' אושעיא הלכה פסוקה היא מפני שאין בה מחלקת והאי לישנא דוקא הוא ומסקנא כותיה ולא ס"ל דרבי אושעיא וליכא למימר דר' אושעיא בשלא מרחן דא"כ מאי מערים ומכניס וליכא למימר שאין גרן אלא בשדה דהא תנן התבוא' משימרח ואם אינו ממרח משיעמוד ערמה ואיתמ' בירושל' גבי צמוקין תני משיעמי' ערמה בראש גגו והוינן בה ר' יונה בעי בשדה לא בתמיהא א"ר חנינא דרובה אתי לממר' לך אפי' משיעמיד ערמה בראש גגו למדנו שאף בבית יש להם קביעו' למעשרו' אלא כך י"ל דבגרן תלנהו רחמנ' אם עשאן גרן דהיינו שדש וזרה ומרח פניו של כרי שזהו מירוח המוזכר בכל מקום כמו שפי' בירוש' ואם אין דעתו למרח והעמיד ערמה חייב שזהו גרנן לא מרח ולא העמיד ערמה אלא דדש וזרה מעט מעט אין כאן קביעו' ואע"פ כן אם הכניס לבית הוקבע בראיית פני הבית הלכך אם הכניסה במוץ שלה וזרה ולא מרח ולא העמיד ערמה פטור לעולם והיינו דר' אושעיא ואע"פ שהוציאן והכניסן אין מחייבין בראיה שניה וכן לדברי ר"ש ז"ל, ומיהו אם במוץ שלהן הוציאן ועשאן גורן חייבין אבל בראית הבית אין מתחייבין שכבר נפטרו כנ"ל וכך נראין דברי הר"ם הספרדי אלא שהוא לא קבע כי האי לישנא בתר' דחטין ושעורים בגרן תלנהו רחמנ'.
וה"ר שמואל פי' שאפי' הוציאן במוץ שלהן ומרחן והכניסן פטורים שכבר נפטרו מראיית פני הבית שראו במוץ שלהם ולדבריו לא אתיא הא דר' אושעיא אליבא דהא לישנא אא"כ אתה אומר דבבית הם תלויים כל זמן שלא עשאן גרן אלא שהן תלויים אף (בגרן) [בעשאן גורן] אם [לא] מירחן קודם שיראו פני הבית כלל, ואין דבריו מחוורים:
אלא אמר רבא כרוך ותני. פי' שאלו תננהו חדא חדא משמ' טפידדוק' קאמ' מר משהגיעו לעונת המעשרו' אינו אוכל אע"פ שלא נתחייבו עדיין בחלה אלא כיון דמערבי להו משמע דהראוי למעשרות ולא לחלה כגון פירות האילן משהגיע לעונת המעשרות אינו אוכל אבל הראוי לחלה כגון תבואה אוכל עד שיגע לחיוב חלה ויצא המקטף שנגמר' מלאכתו למאוחר שבו, זהו תורף פרש"י.
וקשיא לי הא דאמרי' לקמן פירות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופרש"י משו' דנגמרה מלאכתן למעשר ואמאי הרי לא הגיעו לחלה ונראה שהו' ז"ל רוצה לומ' כגון שמירח והוקבעו למעשרות והרי הוא טבל גמור מן התורה ואסור להאכיל לבהמה וא"ת יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ודומ' דתרומה ומעשר נקט דמשום איסורא הוא וכנ"ל עיקר.
ועוד י"מ דההיא משום דלא מקרי דיש ואינו עובר משום בל תחסום אלא בדיש בלבד וכן פי' רב נתן בעל הערוך ומיהו אוכל הוא בכל דבר דהא ילפינא שור אפילו במחובר וכול' סוגיין הכי רהטא דמה דיש מיוחד ותנן נמי חמור ופר' אוכלין ממשאוי וכו' אלמא אוכל הוא בכל דבר כפועל. והר"י אלברגלוני פי' שמחמת שאוכלת מן התבואה הרבה הן מוציאות רעי ומפסידו' את התבואה. ויש לפרש לפי דרך פרש"י דבדבר שאינו ראוי לחלה כגון בורר חטים ופרות המרכסות משנגמרה מלאכתן למעשר אינו אוכל לפי שכבר נגמרה מלאכתו למאוחר שבו אבל מאח' שעשו חטין קמח והן ראוין לחלה פועל אוכל בהם עד שיגיעו לחיוב החלה שהוא משתתגלגל העיס' ואע"פ שכבר הגיעו לעונת המעשרות כשהם חטין שפנים חדשות באו לכאן וזה אינו נכון.
והר"ם הספרדי פי' מרכסות בתבואה שמהלכו' עליה לפי שירט להם הדרך והוא מלשון והרכסים לבקעה והו' סובר שבכל שבהמה עושה בין בדיש בין בשאר דברי' שאוכל' עובר עליה משו' לא תחסו'. ואע"ג דמהיקש' נפיק לה שור במחובר לכללו הביאתו היקש זו וכ"ש עושה בתלוש שאע"פ שאינו דש עובר משום בל תחסום דגמר מדיש והכי תני' בסיפרי וזה שלא כדברי בעל הערוך. ובירוש' בפ"ט דתרומות תני' בדישו ולא בדרכו ר' אלעזר ב"י אומ' ואפי' בדרכו ונר' שזהו מרכסו' שבכאן והיינו דרכו כדברי הר"ם ובנסח ההלכות כתוב המרכס בתבואה וכן היא בתוספת' והוא נר' כלשון הזה:
קצץ. פרש"י ז"ל התנה עם בעל הבית ע"מ שיאכל והוה ליה כענין מקח, ור"ת ז"ל השיב בספר הישר אטו משום דקצץ גרע דינו והרי אם לא קצץ היה אוכל כמה בלא מעשר עכשיו שקצץ למה יתחייב לפי' פר"ת ז"ל דאשכרו לעדר ולקשקש תחת זתים קאי שאין שאין דינו מן התורה לאכול דהוה ליה מקח גמור לפי' שתים שתים לא יאכל.
ואני אומ' מתני' היא דתנן בפ"ב ממס' מעשרות השוכר את הפועל לקצוץ בתאנים ואמר לו ע"מ לאכול תאנים הוא אוכל ופטור ע"מ שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב ע"מ שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה חייב שאינו אוכל מן התורה. זה הכלל האוכל מן התורה פטור שאינו אוכל מן התורה חייב משמע שהאוכל מן התורה לא נשתנה דינו מפני הקציצ' ותנן נמי השוכר את הפועל לעשו' בזיתים אמר לו ע"מ לאכול בזיתים אוכל אחד אחד ופטור ואם צירף חייב. לנכש בבצלים אמר לו ע"מ לאכול ירק מקרטס עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב ומקשו עלה בירוש' מה אנן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזתים כל עמא מודו שהוא אוכל כדרכו ופטור אי בששכרו לעשות בגוף הזיתים כ"ע מודו דהאוכל אחד אחד פטור ואם צירף חייב. ופשיט כן נן קיימין כששכרו לנכש תחת הזיתים מן דבתרא לגכש בבצלים. אמר לו ע"מ לאכול ירק וכו' ש"מ בהדי' שהשוכר את הפועל לעדור תחת הזיתים ולנכש בבצלים שאינו אוכ' מן התורה הוא שאינו מצרף ואם צירף חייב הא למסוק בזיתים מצרף ופטור.
ותמהני היאך אמרו כאן שתי' שתי' לא יאכל יעש' ויאכל שהוא לא ע"מ שיאכל כדין תורה נשכר אלא ע"מ שיאכל בסתם וא"ת לא נתן לו רשות לעשר פירותיו יעשר עליהם מפירות שיש לו. ול"ק דה"ק לא יאכל אא"כ נתעשרו והיינו דקתני מתני' חייב ולא קתני צירף לא יאכל ור"ח פי' שקצץ עמו לאכול כך וכך זתים ולא יותר והיינו דאמרי' כל היכא דבעי ליכול למה יעכב עליו בע"ה ספיתה דקס"ד שאין ספית' קובעת למעשר וכיון שקצץ לו ולא יאכל יותר משום דילמ' פוחת מאלו אין לו למנוע ספיתתו שהרי קצץ אלא לאו ארישא והא דקתני א"א אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפי' עשר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכל במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותה אכילה שזכתה לו קצצו לאכו' כך וכך וגם זה אינו נכון כמו שנתברר למעלה שאין קציצה בדבר שראוי לאכול בו מעכבת עליו כלום ול"ש קוצץ לאכול ול"ש קוצץ שלא לאכול שניהם דין א' הוא:
אחת סופת במלח ואוכל שתים לא יספות ואע"ג דנטל רשות. פי' הכי קתני בברית' ובפת לא יאכל אא"כ נטל רשות ולא יספות במלח אף ע"פ שנטל רשות ובשתים משום דהוקבעו למעשר אבל בלא ספיתא יאכל אפי' שתים שאין זו קציצה אלא בשקצץ בשעת שכירות דדמי למקח ובעיין לא איפשיט' דבלא נטל רשות אפי' א' אינו סופת דספיתה ודאי כענבים וד"א דמי תדע מדאמרי' ב' לא יספות במלח ואוכל אף ע"ג דנטל רשות מב"ה ואי ס"ד ספיתא שריא במקום שאינה קובעת למעש' למה לי למימ' אע"פ שנטל רשות הא בלא רשות נמי אוכל שתי' שתי' דלא דמי לקוצץ אלא ש"מ ספיתא ודאי אסורה בשלא נתן רשות ובעיין דהבהוב לא איפשיטא וכן כתבו ר"ח ורבי' הגדול.
והוי יודע דהא דאוקמה רבא לברייתא דקתני לא יספות בשתים ומשום מעשר ה"ה דה"ל לאוקומי בשלא נטל רשות ובאחת אלא דמשמע ליה דאנטל רשות קאי א"נ רבא סברא דנפשיה קאמר אבל ברית' משום ענבים וד"א הוא דאסר ובשלא נטל רשות ובאח' לפי' כתב רבי' הגדול משום דה"ל ענבים וד"א.
ולמאי דאקשי' מעיקר' ולא יספות במלח דקס"ד דספיתה אינה קובעת למעשר ואינה אוסרת משום ענבי' וד"א בדין הוא דהוה לן לאיתויי למפשט מינה בעיין דהואיל וספיתה שריא כ"ש הבהוב אלא הואיל וקשי' ליה אאידך ברית' קושיא אלימא ליה מלמפשט מינה בעיין. ועוד דלא תיפשו' מינ' אלא תנאי.
ור"ת ז"ל כתב בספר הישר דכי איבעי לן הבהוב מהו ה"מ במלילות שאינן ראויין אלא ע"י האור, א"נ כגון שקדים המרים דאמרי' בשחיטת חולין שיכול למתקן ע"י האור ואותבינן עלה ת"ש מלא יספות דהואיל ואסר ספיתה כ"ש שאסור לאכול פירא דנא חזי לאכילה כלל אבל מבריתא דקתני סופת במלח ליכא למפשט בעיין דהתם אוכלא הוא ואכשורי מכשר ליה טפי אבל כי קא מיבעי לן בשאינו ראוי לאכילה אלא ע"י האור דשווי אוכנא הוא הילכך בעיין לא איפשטא ולא יהבהב:
הא דבעינן מהו שיאמר לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. פרש"י דוש בה דישה שלך, ולא מסתבר, דאפי' בשבת לא אשכחן שבות אלא בגוי העושה מלאכה לישראל אבל גוי בשלו מותר ישראל לומר לו עשה ולא תעשה אלא בדישה של ישראל, וי"ל אפי' בדישה של גוי מפני שהפרה של ישראל ואין גוי יכול לחוסמה אלא באמירה דישראל והינו דקאמר פי פרתי אבל חסום פי פרתך בדישה שלך ודאי מותר:
שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא. קשיא לן, אי הכי י"ט נמי איסור לאו הוא ולא יהא בו איסור שבות ומצאתי בנמוקי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו י"ט משום שבת גזרו עליו דחדא גזרה הוא כדאמרי' בפר' במה אשה לענין סנדל מסומר אפי' לר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אסרו בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואפי' בחולו של מועד נמי גזרו דיו"ט הוא כדאמרי' התם זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה ובודאי שדבר ברור אמרו דיו"ט גזרו בו משום אמירה לגוי שבות כמו שגזרו עליו בשבות דידיה כדתנן כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו' כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת ואע"ג דלא מפרש התם אלא שבות דנפשיה אמירה לגוי נמי בכלל כל שהוא משום שבות הוא והכי נמי מוכח בגוי שהביא דורון בביצה ובפר' בכל מערבין.
וקשה לי הא דאמרי' בפר' חרש יונק מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן וי"ל בחדא מילתא ולא שכיחא ובמקום צער אקילו ביו"ט אבל בשאר כולהו שבות עשאוהו כשבת והכי נמי אמרי' בפ"ב דביצה שאני שבות שבת משבות דיו"ט משום קדשים שלא יפסלו.
ומיהו לענין הלכה מסתברא דבכולהו מצות גזרו דבעיין לחומרא משום דחזינן סוגיא דשמעתא דאסרי כולהו בתראי דאמוראי וליכא למימר משום דסבירא להו כר' חדקא דהלא לית הלכתא כר' חדקא דסוגין בעלמא דלא כוותיה אלא משמע דסבירא להו דגזרו רבנן משום שבות אפי' באיסור לאווין:
הא דאמר ר' יוחנן חסמה בקול והנהיגה בקול חייב. קשיא לן והא"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם אלמא בלאו דחסימה לא לקי וניחא לן דהאי לישנא לא סבירא ליה לר' יוחנן דגרסי' בתמורה בפ' הכל ממירין א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דדיבורא דאית ביה מעשה הוא פי' ולאו שיש בו מעשה מיקרי וכל לאוין שבתורה שיש בהן מעשה כיוצא בו לוקין עליהן והאי נמי דבורא דאתי לידי מעשה הוא דהא חסים לה לפרה ומחמת חסימתו אינה אוכלת ומתנהגת בקול שלו ודמי לחסימה תדע דכי אקשי' ליה לריש לקיש ממימר לא פריק שאני מימר דאתי לידי מעשה אלמא דבור חסימה כדבור מימר ושניהן באין לידי מעשה כל דהו ומאן דתני מימר דחשיב ליה לאו שאין בו מעשה סבירא ליה דאין לוקין בלאו דחסימה ור' יוחנן לא תני מימר.
[ואי] תיקשי לן הא דאמרי' פ"ק דשבועות (ג' ב') ועיקרא בפר' אלו הלוקין שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה וא"ר יוחנן אינו לוקה משום דלאו שאין בו מעשה הוא וריש לקיש אמר אינו לוקה משום דהתראת ספק הוא ולא שמה התראה משמע דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והכא אפי' בלאו דחסימה שיש בו מעשה זוטא פטר איכא למימר התם אליבא דר' יהודה וה"ק אפי' לר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו פטור משום דהוה ליה התראת ספק וזהו שאמרו בפר' אלו הלוקין ותרוויהו אליבא דר' יהודא.
וקי"ל דלאו דחסימה לוקין עליו כר' יוחנן וקי"ל נמי כוותיה דכל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו שאין בו מעשה ואינו בא לידי מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומקלל את חבירו בשם, וכן פסק רבינו משמיה דגאון ז"ל ואע"ג דאיהו תני מימר לאו דוקא אלא כדמוקים לה ר' יוחנן גופיה בדוכתא.
והוי יודע שאי אפשר לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה שאלו היה אפשר אע"פ שעקם פטור כדאמרי' התם שאני עדי' זוממין שישנו בראיה בפ' ד' מיתות זה פי' הראב"ד ז"ל.
ואין פירוש' נכון כלל, אלא שיש לומר דכי אמרי' הואיל דוקא לענין קרבן דכתיבא עשייה ועשה מאחת מהנה להוציא דיבור שאין בו מעשה לעולם דכיון דעיקרו אדבור הוא דמחייבין ליה מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצ' שפתים דבעי' תורה או לעושה בשגגה אבל חסימה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתי' חייב ולא עשו בו דיבור שיש בו מעשה זוטא כדבו' שאין בו מעש' כלל דחיובי' דהאי לאו אדבורי' הוא לעול' ובכה"ג לא מיעט רחמנ' ממלקות. כך נ"ל:
הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם. איכ' דקשי' ליה דהא לא אמר ר"מ לוקה ומשלם בכה"ג דתנן מעידים אנו באיש פלו' שתחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין. שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין והכא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין שלא נתחייב בתשלומין אלא משום לא תחסום ולי נראה דהכ' נמי שני שמו' הם שאינו משלם אלא משו' והשיב את הגזלה אשר גז' שאע"פ שאלו לא נכתב לא תחסו' לא היו כאן תשלומין מ"מ כשנכת' נמי אין כאן תשלומין אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל הילכך לא השם המביאו לידי מכו' מביאו לידי תשלומין:
אמר רבא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו. גמר לה מדכתיב ביה תועבה וגמרי' התם תועבה תועבה מחייבי כריתות, והכי איתא בפרק כל האסורין לגבי מזבח (תמורה כ"ט ע"ב), והינו דאיצטריכינן למעוטי אתנן כלב התם ובמס' יבמות (נ"ט ע"ב):
ת"ש שור במחובר. פיר"ש הרי מלאכת השור במחובר א"א לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושין מגפן שאצל העגלה ונותנין בה.
ותימה הוא שאין השור הזה עושה במחובר אלא בתלוש ואוכל הוא בתלוש ממשוי שעל גבו מן התורה ור"ש עצמו פירש למעלה גבי אדם ששכרו לכתף לשאת הענבים יחבירו בוצר דהוה ליה מלאכתו בתלוש אלא שור במחובר כגון שהיה דש בקטנית ותבואה במחובר:
ומר סבר מה נפשך אתה אוכל ופטור. לאו דוקא דהא אסיקנן דמדרבנן הוא אלא מה נפשך אם חסמת פטור אף נפשו של פועל, וגמ' הוא דלא חאיש אלא נקט דשגירא וכיון דמיפרשה בדוכתא מייתי לה כדבעי והרבה מהן בתלמוד כיוצא בה וכבר כתבתי מקצתן בפרק האשה נקנית (קידושין ג' ע"ב):
ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב. פי' על מנת שיאכל בני בשכרי קשי' ליה כלומר שלא יאכל הוא ויאכל בנו במקומו ואי ס"ד דינא הוא אמאי חייב כיון שאם לא קצץ נמי היה יכול ליתן לו מה שיאכל בשקצץ נמי פטור כדכתיבנ' לעיל אלא ודאי משל שמים הוא אוכל דאינו יכול ליתן לבנו אלא א"כ התנה עמו בשעה ששכרו הילכך מקח הוא וחייב במעשר ואוקימנ' משום דמיחזי כלוקח כיון שקצץ על בנו שאף על פי שקצץ על עצמו מכיון שדינו לאכול מן התורה פטור הקוצץ על בנו חייב מפני שנראה כלוקח הואיל ואינו עושה ואוכל בקציצה, ופרש"י אינו מחוור בכאן:
הא דתנן ארבעה שומרין הן וכו' נושא שכר והשוכר משלמין את הגנבה ואת האבדה. אפי' נעל בפניה כראוי ואפי' הטמינן מאה אמה תחת הקרקע כל זמן שהניח פקדון ואינו יושב אצלו ומשמרו וכדמוכח בגמ' ומיהו לרבה פטור אם הניחו בשעה שדרך בני אדם ליכנס לעירו כלומר רועי בהמות בחנם או שלהם אבל אם הניחם בשעה שאין דרך בני אדם אע"פ שהטמין הפקדון בקרקע או הקיפו חומה של ברזל ונגב או אבד אף רבה מודה שהוא חייב, וכבר פירשתיה בפ' המפקיד (בבא מציעא מ"ב ע"א):
אי הכי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. פי' אי אמרת בשלמא דעל בעידנא דעיילי אינשי ניחא דאע"ג דלא פטר נפשיה בהכי אם יכול להציל מ"מ כיון שלא פשע פשיעה גמורה מתחלה וסופו באונס גמור פטור ושמעי' מיהא דהא דאמרי' תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דוקא בשפשע פשיעה גמורה ששו"ח מתחייב בה אבל אם לא פשע פשיעה גמורה אע"פ שלא שמר כדרך שהיה לשומר שכר לשמור ותחלפו בכעין גנבה ואבידה וסופו באונס ששומר שכר פטור בו אף זה פטור שאע"פ שלא שמר מתחלה כל צרכו כיון שלא פשע פטור הוא וזהו קצרו של דבר אין בין שומר חנם לשומר שכר בתחלתו בפשיעה וסופו באונס ולא כלום בכל מה שזה פטור זה פטור ויש קצת ראיה ממה שאמרו אף שומר שכר שמסר לשו"ח פטור שהרי מסרה לבן דעת ואמאי הרי המוסר לשומר חנם לא שמר אלא כשומר חנם שהרי יודע הוא שאין על זה לשמור אלא בשמירה פחותה והרי זה כמו שנעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וכשנאנסה בענין ששומר שכר פטור אף הוא פטור ואין מחייבין אותו מפני שלא שמר כראוי מתחלה ולא אומר אם יכול להציל ואע"ג דלא קי"ל הכי התם משום טעמא דלא מהימן ליה בשבועה הא איכא עדים או דמפקיד גבם כל יומא הכי נמי דפטור כיון שאין תחלתו בפשיעה גמורה.
ועוד אמרו בפ' ד' וה' ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ מש"ח ואוקימנ' לר' אלעזר דאמ' אין לו שמירה אלא סכין והא הכא דלא שמר' כראוי לענין נזיקין וה"ל לחיוביה משו' תחלתו בפשיעה וסופו באונס וכ"ש הוא דהא בהך פשיעה אזיק אלא כיון דלאו פשיעה ממש היא דהא עביד שמירה פחותה דש"ח לא מחייבינן ליה משו' דלא שמר כראוי לנזיקין וכ"ש למילי אחריני דאירע בהן אונס.
נראה דשומר שכר שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר ולא קדם אינו משלם את כולה אלא מנכין לו שכרן ואם לא היה יכול לקדם אלא בדמי דמיהן אינו משלם אלא שומת כושרה של בהמה א"נ דמי טירחא, וצ"ע:
איבעי לך לעבורי חדא חדא וכו'. מדברי רבינו הגדול ז"ל למדנו שלא אמר כן אלא בשומר שכר דבעי נטירותא מעליותא וכדרב חסדא ירבה בר רב הונא ואיברא סוגיא הכי משמע אבל בשומר חנם פטור וקשיא לי דבפ' הכונס גבי נפלה לגנה ורב כהנא אמר לא שנו אלא שהוחלקה ברגליה אבל דחפתה חברתה פשיעה היא דא"ל איבעי לך לעבורא חדא חדא, ופסק רבינו הגדול ז"ל הלכה כוותיה אלמא פשיעה גמורה היא לחייב עליה אפי' שומר חנם כדקאמרי' בגמ' בהדיא, ועוד התם שן היא ושן ורגל בשמירה פחותה סגי ליה כשומר חנם ואפ"ה מחייב והכא אמרת שאינה פשיעה ושו"ח פטור עליה.
ואיכא למימר ודאי פשיעה [היא] שכיון שדרכן להיות דוחפות זו את זו והעבירן כאחת אין כאן שמירה לא מעולה ולא פחותה הילכך בשן ורגל חייב שאין כאן שמירה כלל, ומיהו שומר חנם פטור שלא קבל עליו לטרוח כ"כ אלא שיהא שומרן ומעבירן כמו שעושה בשלו אילכך אע"פ שאין שמירה כלל פטור שע"מ כן קבל תדע דהא אמר רבה על בעידנא דעילי אינשי וגני בעידנא דגני אינשי פטור, ואע"ג דפליג עליה דרבה בשומר שכר מיהו בשומר חנם פטור כדקאמרי' בהדיא לא סבירה להו הא דרבה דלהכי יהבי לך אגרא וכו' ואלו שהניח שורו ובא לעיר אפי' בעידנא דעילי אינשי והזיק בשן ורגל ליכא ספיקא דחייב שהרי לא שמר לא שמירה פחותה ולא מעולה אלמא אין שומר חנם צריך לשמירה פחותה בכל מקום אלא כדרך השומרין את שלהן, וזו שפסק רבינו הגדול ז"ל התם כרב כהנא ולא כרבא משום דשיכא לה בשמעתין ואע"ג דהכא בשומר שכר איתמר והתם בשמירה דשומר חנם והכי פסק ר"ח ז"ל:
לראשי הצוקין ונפלה הרי זה אונס. כתב עלה רבינו הגדול ז"ל והוא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה, והראב"ד ז"ל השיב דהא ההיא אוקימתא דאוקמיה הכי בפ' המפקיד אליבא דאביי הוא וכבר פסק רבינו גופיה ז"ל כרבא חזרנו אנו ודנינו לזכותו אין ודאי דאליבא דאביי אוקמוה ואליבא דרבא לא הוה קשיא להו התם מידי מיהו אנן השתא דקי"ל כרב פפא דא"ל איבעי לך לעבורי חדא חדא וכרב חסדא ורבה בר בר הונא דמחייבי בההוא דשריג בנהר פפא על כרחין אית לן לאוקמה בשתקפו ועלתה שאם לא תקפו חייב שהיה לו לתקפה ולא תקפה בשומר שכר שמירה מעלייתא היא טפי מכי נטרי אינשי יש לו לשמור כמסקנא דסוגיין, וההיא סוגיא דלא קשיא להו אלא לאביי אליבא ברבה היא דהא אביי ורבא תרויהו אליבא דרבה כדמפרש התם:
אפי' תימא ר"מ שאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה. פי' לא נעשה ש"ש שלו ולא שואל אלא הפקיד אצלו ולא קבל זה עליו להיות שומר כאלו אמר הנח לפני ואיני שומר שלך ולא ע"כ הוא חייב לשמור משא"כ גבי הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות ועונה שאם היא מקודשת לו א"א שלא יתחייב בשאר כסות ועונה וכן נמי ע"מ שאין לך עלי אונאה לר"מ יש לו עליו אונאה הואיל ולקח ממנו וכן נמי בע"מ שלא תשמטנו שביעית כדאיתא בפ"ק דמכות (ג' ע"ב).
ורש"י ז"ל כתב הכא דשומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה והאי כי משיך כבר פירש ע"מ שאין לו עליו שבועה ולא שעבד נפשיה בשמירת שומרין אלא במקצת ולמה שירד ירד אבל המקדש את האשה מכי אמר לה הרי את מקודשת לי אקדשה לה וכי אמר לה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה מתנה על מה שכתוב הוא שאין אישות לחצאין וכי תפוס קדושין לגמרי תפוס והו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה, כל זה לשון רש"י ז"ל.
ואינו ברור לי שהתנאי האומ' בקידושין כך אמר לה מעיקרא ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי שאל"כ הוה מעשה קודם לתנאי אלא דהכא לא קפיד אלישנא דלאו ההוא דינא אתא לאשמועינן ועוד מ"ש אישות הא ר"מ בכל המתנין על מה שכתב בתורה אמרה. כגון אונאה ושביעית וכדכתיבנא ואיפשר דהכי נמי קאמר שא"א לקדש אשה שלא יתחייב לה בשאר כסות ועונה שהתורה חייבתו ולאו דוק' אישות אלא שאין לך דבר בתור' שאפשר לעשותו לחצאין בתנאי הבא לבטל מקצת ולקיים מקצ' וכדכתיבנ':