בבא מציעא פט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת א"כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש ת"ר אדיש מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע (ובשעת גמר מלאכה) ופועל אוכל בו אף כל שגידולי קרקע פועל אוכל בו ביצא החולב והמחבץ והמגבן שאין גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו למה לי (דברים כג, כה) מכי תבא בכרם רעך נפקא איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה לרבות נמי מידי דלאו גדולי קרקע נינהו קמ"ל תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו גיצא המנכש בשומים ובבצלים הואיל ואין גמר מלאכה אין פועל אוכל בהם למה לי (דברים כג, כה) מואל כליך לא תתן נפקא לא צריכא דאע"ג דקא משליף קטיני מביני אלימי תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו אף הכל שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו ויצא הבודל בתמרים ובגרוגרות הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו והתניא הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו אמר רב פפא זכי תניא ההיא בתוחלני תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו חאף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו יצא טהלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה דאין פועל אוכל בו והלא נגמרה מלאכתו למעשר לא קשיא בחוצה לארץ עסקינן דליכא מעשר אי הכי חלה נמי ליכא אלא לעולם בארץ ולא קשיא בשבע שכיבשו ובשבע שחילקו דאמר מר שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר מידי מעשר קא גרים גמר מלאכה קא גרים אלא אמר רבינא יכרוך ותני דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו אף כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו איבעיא להו פועל מהו שיהבהב באור ויאכל מי הוי כענבים ודבר אחר או לא תא שמע כרשאי בעה"ב להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה לרשאין פועלין לטבל פיתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה
רש"י[עריכה]
מכדי כל מילי איתנהו בחסימה - כלומר על כרחך שור לאו דוקא וכל שאר בהמות איתנהו בתורת חסימה דילפינן שור שור משבת בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נד:) דגבי שבת כתיב וכל בהמתך וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא ליכתוב לא תדוש בחסימה:
לאקושי חוסם לנחסם - אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלין:
בשעת גמר מלאכה - זו היא שעת גמרו:
המחבץ - מיני חריצי חלב:
שבשעת גמר מלאכה - ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכלין כגון נתפרסו עיגולין:
המנכש - קא ס"ד שעוקר מביניהן שאינן יפות:
דקא משליף קטיני - יש בבצלין שמסתרסין ולא יהו גסים לעולם וקורין אותם בלע"ז ציב"ש ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב מקום ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא ממעט מאל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תקון גדולין הוא שהם מחוברין ועומדין:
הבודל בתמרים ובגרוגרות - שמדובקות זו בזו ומבדילן במגריפה:
בתוחלני - תמרים רעים שאין מתבשלין באילן ומכניסן לקיום בכלי של כפות תמרים ושמן חותלות ומתחממות ומתבשלות וקודם שנתבשלו קאמר דהבודל מהן פועל אוכל בהן דלא נגמרה למעשר:
הלש - משנתן המים וגילגל נתחייב בחלה ועדיין צריכה ללוש ולשוף ולבעוט הרבה:
והמקטף - עורך וטח פניה:
ותיפוק ליה משום מעשר - והלא נגמרה מלאכתו למעשר וטחינה והרקדה דמקמי לישה נמי לא אכיל:
נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר - (בפ"ק דקדושין) [ספרי פרשת שלח] דכתיב בבואכם אל הארץ שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנאמר בהן כי תבואו וכאן נאמר בבואכם. משנכנסו לארץ נתחייבו בחלה אבל במעשר לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה דכתיב עשר תעשר וכתיב בתריה במקום אשר יבחר עד שנבחרה שילה לא נתחייבו והיינו לאחר כיבוש וחילוק כדכתיב ביהושע וכל ימי כיבוש וחילוק היה אהל מועד בגלגל י"ד שנים כדאמר [בזבחים] (דף קיח:):
מידי חיוב מעשר קא גרים - לסלק את הפועלין מדין אכילה:
גמר מלאכה קא גרים - כדיליף מדיש לא שנא בזמן מעשר ול"ש בלא זמן מעשר דמעשר גבי אכילת פועל לא כתיב:
אמר רבינא כרוך ותני - הנך תרתי מתניתין דלעיל לא תיתננהו לחודא למיתני בקמייתא מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר דא"כ שמע מינה הא נגמרה למעשר לא אכיל וקשיא בתרייתא אלא כרוך ותני חדא מה דיש מיוחד שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה שהן דברים הנהוגין בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו לדבר הנהוג בו אם למעשר לחודיה למעשר אם לחלה. לחלה יצא הבודל בתמרים דנגמר למעשר ואין בהם דבר מאוחר ממנו ויצא הלש שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו:
מהו שיהבהב באור - את המלילות והאור ממתק טעמו וכן הענבים:
תוספות[עריכה]
גידולי קרקע יצא החולב כו'. בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) חשיב בעלי חיים גידולי קרקע דדריש ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע:
ס"ד אמינא הואיל וכתיב קמה קמה שתי פעמים. ותימה הא איצטריך חד לרבות כל בעלי קמה וחד לרבות אדם בתלוש וי"ל דה"ק סד"א דלא נדרוש חד מהנך דרשות דלעיל אבל נדרוש לרבות חולב דמסתבר טפי למדרש הכי ולספרים דגרסי הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה נרבה נמי הא א"ש טפי דמכל בעלי קמה משמע שפיר בעלי חיים שהם בעלי קומה ותימה אכתי נרבה מקמה דבר שאין גידולו מן הארץ כגון חולב וכי תימא דיש דכתב רחמנא ל"ל איצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש אלא לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינא ליה דוקא במחובר דומיא דפועל דה"נ פריך ל"ל דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא במחובר אלמא אית לן לאוקמי שור דומיא דאדם ועוד דאיצטריך דיש לכמה דרשות דבסמוך:
. יצא המנכש בבצלים. נראה דאי לאו ואל כליך לא תתן לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להני:
יצא הלש המקטף והאופה. תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך למיתני אע"ג דתנא לש משום דמשכחת דחייב בחלה אפילו לא לש ע"י אפייה דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לז. ע"ש) הדובשנין והאיסקריטין כו' אפאן באילפס פטורין בתנור חייבין אלא מקטף אמאי תני לה וכי יש מקטף בלא לישה:
אי הכי חלה נמי לא. דחלה בחוצה לארץ לא הויא אלא מדרבנן כדמוכח בפ' עד כמה (בכורות דף כז.):
מידי מעשר קגרים גמר כו'. דכיון דאם היו חייבין במעשר הוה חשיב גמר מלאכה למעשר אחר המירוח והיינו הולכים בתר אותה גמר מלאכה כי אין חייבין נמי לא הוי פחות וניזיל בתרה ואמאי אזלינן בתר חלה:
אמר רבינא כרוך ותני. דהשתא דקתני בחדא למעשר ולחלה מוכח שפיר דלא נקט למעשר אלא לאפוקי היכא דלא שייך חלה כגון בודל בתמרים אבל היכא דשייך חלה לא חשיב אלא שנגמרה מלאכתה לחלה אבל כי הוה בחדא ברייתא למעשר לחוד הוה משמע דבכ"מ אזלינן בתר. גמר מלאכה למעשר:
והבודל בתמרים. אע"פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשיבא גמר מלאכתן למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר:
פועל מהו שיהבהב. פי' בקונטרס שאור ממתקו ובעי אם שרי להבהב ולמתוק שע"י כן יאכל יותר אי הוה כענבים ודבר אחר או לא וקשה לר"ת דמאי קאמר בסמוך מפריק ע"ג סלע מאי מתוקי פירא איכא היכא ס"ד דמקשה דליכא מתוקי פירא א"כ למה מפריך ועוד למאי דמסיק הכא דלא יספות במלח הוה משום מעשר הא לאו הכי שרי לספות במלח א"כ כ"ש דשרי להבהב דספיתא במלח דמיא
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
לא א ב ג ד מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה ד', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין צא, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ב':
לב ה ו מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ג':
לג ז טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ד':
לד ח מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ג':
לה ט מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ג':
לו י מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה ה', סמ"ג עשין צא, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ג':
לז כ ל מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ט"ו:
ראשונים נוספים
חידושי הרמב"ן
אלא אמר רבא כרוך ותני. פי' שאלו תננהו חדא חדא משמ' טפידדוק' קאמ' מר משהגיעו לעונת המעשרו' אינו אוכל אע"פ שלא נתחייבו עדיין בחלה אלא כיון דמערבי להו משמע דהראוי למעשרות ולא לחלה כגון פירות האילן משהגיע לעונת המעשרות אינו אוכל אבל הראוי לחלה כגון תבואה אוכל עד שיגע לחיוב חלה ויצא המקטף שנגמר' מלאכתו למאוחר שבו, זהו תורף פרש"י.
וקשיא לי הא דאמרי' לקמן פירות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופרש"י משו' דנגמרה מלאכתן למעשר ואמאי הרי לא הגיעו לחלה ונראה שהו' ז"ל רוצה לומ' כגון שמירח והוקבעו למעשרות והרי הוא טבל גמור מן התורה ואסור להאכיל לבהמה וא"ת יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ודומ' דתרומה ומעשר נקט דמשום איסורא הוא וכנ"ל עיקר.
ועוד י"מ דההיא משום דלא מקרי דיש ואינו עובר משום בל תחסום אלא בדיש בלבד וכן פי' רב נתן בעל הערוך ומיהו אוכל הוא בכל דבר דהא ילפינא שור אפילו במחובר וכול' סוגיין הכי רהטא דמה דיש מיוחד ותנן נמי חמור ופר' אוכלין ממשאוי וכו' אלמא אוכל הוא בכל דבר כפועל. והר"י אלברגלוני פי' שמחמת שאוכלת מן התבואה הרבה הן מוציאות רעי ומפסידו' את התבואה. ויש לפרש לפי דרך פרש"י דבדבר שאינו ראוי לחלה כגון בורר חטים ופרות המרכסות משנגמרה מלאכתן למעשר אינו אוכל לפי שכבר נגמרה מלאכתו למאוחר שבו אבל מאח' שעשו חטין קמח והן ראוין לחלה פועל אוכל בהם עד שיגיעו לחיוב החלה שהוא משתתגלגל העיס' ואע"פ שכבר הגיעו לעונת המעשרות כשהם חטין שפנים חדשות באו לכאן וזה אינו נכון.
והר"ם הספרדי פי' מרכסות בתבואה שמהלכו' עליה לפי שירט להם הדרך והוא מלשון והרכסים לבקעה והו' סובר שבכל שבהמה עושה בין בדיש בין בשאר דברי' שאוכל' עובר עליה משו' לא תחסו'. ואע"ג דמהיקש' נפיק לה שור במחובר לכללו הביאתו היקש זו וכ"ש עושה בתלוש שאע"פ שאינו דש עובר משום בל תחסום דגמר מדיש והכי תני' בסיפרי וזה שלא כדברי בעל הערוך. ובירוש' בפ"ט דתרומות תני' בדישו ולא בדרכו ר' אלעזר ב"י אומ' ואפי' בדרכו ונר' שזהו מרכסו' שבכאן והיינו דרכו כדברי הר"ם ובנסח ההלכות כתוב המרכס בתבואה וכן היא בתוספת' והוא נר' כלשון הזה:
חידושי הרשב"א
ותיפוק ליה משום מעשר: קשיא לי, לימא בשלא ראה פני הבית, ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא, דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדר' אושעיא (ברכות לא, א), אי נמי בשעשר. וי"ל דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר, אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו, והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. (שיטמ"ק).
ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית ולא יספות במלח ויאכל: כלומר ואפילו נטלו רשות, משום מעשר קאמר דספיתא קובעת למעשר. וכתב הראב"ד, וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, משום ענבים ודבר אחר, אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין, דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין, ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל, עד שיטול רשות ויעשר קאמר.
ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר, למה לי למעט ענבים ודבר אחר, תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. וי"ל דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר, אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול, דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת וזה נראה לי עיקר, דספיתא נראה שקובעת אפילו דאורייתא, כן נראה לי..
קצץ אחת אחת אוכל: פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה, ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ור"ת השיב עליו, וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה, לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי, והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול, והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. (שיטמ"ק).
והרשב"א תמה עליו במאי דפי' דלא יאכל עד שיעשר קאמר, דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ, ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו.
@ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י, וז"ל אהייא אילימא אסיפא, פשיטא, כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי א' א' ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית, ומשום מקח ליכא, דקציצה לאו מקח גמור הוא, דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא, על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר, דהתם ודאי מקח גמור הוא, דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו.
ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, והלא שנינו (משנה, מעשרות ב, ה), האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דר"מ, ר' יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב, א"ר יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות מג' ומד' וכו'. אלמא אפילו לוקח א' א' אוכל ופטור. דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ועוד דמעשה רב, ועוד דאף ר"מ לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו, אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור, וכן מפורש שם בירושלמי (ה"ג). ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומד בגנה כרב פפא דלעיל (פח, א), וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל, ופלוגתא דר"מ ור' יהודה בתאנה העומדת כלה בגנה, כן נראה לי. (שיטמ"ק).
הא דאמרינן: אהייא: הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל, אמאי לא יספות, כיון דקצץ, אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ, וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל א' א' ואפילו בספיתה, דהא חדא לא קבעה סיפתא, ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים וד"א, זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל אלא לאו אסיפא, דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור, אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה, וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל. ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה. דגריעא ספיתא מאוכל בפת, ולאו ענבים וד"א הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע, והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת, והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל.
ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים וד"א הוה משמע לן, היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות, הוי ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות. ואינו, דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון אחר, שעל כרחך הוא מבואר הכונה, ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא, דחדא לא קבעה, והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל, ואע"פ שקצץ, אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה, דקציצה קובעת בשתים בספיתה, אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה, ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה, אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל, מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה.
ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית, לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר, דהתם ודאי מעשרין ויאכלו, דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת, ואפילו הכי קתני ובפתן לא יאכלו אא"כ נטלו רשות מבעל הבית, הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין, והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו, אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכול בספיתה, וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת, שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התיר לו זה ואפשר לו בלא מעשר, אבל בנותן רשות לאכול בפת ע"כ יודע הוא שאכילה בפת ואפילו א' אחת אכילת קבע היא, ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל, והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו נתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול, כנ"ל. (שיטמ"ק).
שיטה מקובצת
לאקושי חוסם לנחסם: פירוש לאקושי שילמדו זה מזה לענין תלוש ומחובר דאלו לענין שאם חסם לא מקשינן דאלו בבהמה אם חפם חייב וגבי אדם אם חסם פטור כדתניא לעיל בהדיא. הריטב"א.
וכתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: לאקושי חוסם לנחסם מה חוסם אוכל במחובר כשהוא שכור בתוכו דכתיב כי תבא בכרם רעך אף נחסם שנצטוית עליו שלא לחסמו כשהוא עוסק בדבר מחובר ודוקא בדבר שנגמר הפרי דומיא דחוסם דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומה נחסם אוכל בתלוש דכתיב בדישו אף חוסם בתלוש שנשכר להיות עוסק בה ודוקא שלא הוקבע למעשר דומיא דדיש שהרי עדיין אינו ממורח. עד כאן.
יצא החולב והמחבץ שנותן לתוך החלב דבר שמעמיד את החלב ומתברר הפסולת מן הטוהר והזך. והמגבן שלש אותו החלב שנדבק ובונה ממנו בכלי עיגול אחד דכיון דאינו גידולי קרקע אין פועל אוכל בו. ה"ר יהונתן ז"ל.
וגידולי קרקע דבר שהוא גדל מן הקרקע וצומח ממנה: אבל בעלי חיים לא קרינן גידולי קרקע דמפיק החולב והמגבן שהוא מבעלי חיים ואין להקשות לההיא דבכל מערבין דדרשינן בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע דקרי לבהמה גידולי קרקע ואפילו הכי ממעטי לה הכא.
ובפרק כיצד מברכין נמי אמרינן דכל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון דגים ובשר מברכין עליו שהכל דהתם לא קרי לבהמה גידולו מן הארץ וכן בפרק קמא דסוכה קרי לחגיגה דבר שגידולו מן הארץ כי ההוא דעירובין. ובפרק קמא דקידושין דאמרינן גבי הענקה אי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גידולי קרקע לא כתב רחמנא גרן דלא דמי כלל דבכל מקום דומיא דמילתא דכתיבא בקרא מרבי אינך וכעין גדולי קרקע דרשינן דהיינו שצומח מן הארץ. מרבי. תוספות שאנץ.
לירבי נמי אידך: כלומר דנדרוש קמה מלשון העמדה. למה לי מאל כליך נפקא. פירוש דקסלקא דעתין דמיירי בשמנכש העשבים בלבד שאינו נותן כלום לכליו של בעל הבית. ופרקינן לא צריכא דמשליף קטיני מגו אלימי פירוש שמסיר הבצלים הקטנים שמפסידים את הגדולים ואשתכח שהוא נותן לכליו של בעל הבית ואשמועינן תנא הכא דאפילו הכי כיון שאין זה גמר מלאכה שהרי כל מלאכתו לתיקון הגדולים שאינו גומר מלאכתן עכשו. הריטב"א.
המנכש בשומים: כלומר שתולש העשבים הרעים מביניהם בשעה שאינם נגמרין עדיין השומים והבצלים שאינו רשאי לאכול מהן ואף על פי שנותן לכליו של בעל הבית מן השומים הקטנים שנתלשין עם העשבים הרעים אפילו הכי אין זה נתינה דלא מיקרי נתינה אלא מדבר שנגמר פריו. ה"ר יהונתן.
יצא המנכש בבעלים: נראה דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכה שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להכי. גליון תוספות.
הבודל בתמרים ובגרוגרות שנתעפשו בחבורם והוא מבדיל אותם שנגמרה מלאכתם למעשר. כי תניא ההיא בתוחלני כמו מתחלי פירות שאינם מבושלים ואינן ראוים לאכילה עד שיתבשלו לשמש ואז הוא גמר מלאכתן למעשר והבודל בהן קודם שנתבשלו אוכל. הראב"ד.
יצא הלש והמקטף: תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון שהוצרך לשנות לש ואופה סדורא דפת נקט. הרא"ש.
ותיפוק ליה משום מעשר: קשיא לי לימא בשלא ראה פני הבית ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדרבי אושעיא אי נמי בשעשר ויש לומר דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. הרשב"א.
ובספרים שלנו גרסינן בהדיא והלא נגמרה מלאכתו למעשר וכמו שפירש הרב.
בשבע שכבשו: פירוש אלא קאמר דלעולם אפילו בארץ ישראל ובשבע שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר. וליכא למימר מאי דהוה הוה דאנן קרא קא דרשינן. הריטב"א.
כרוך ותני: פירוש שאלו תננהו חדא חדא משמע טפי דדוקא קאמר משהגיעו לעונת המעשרות אינו אוכל אף על פי שלא נתחייבו עדיין בחלה אלא כיון דמערבינן להו משמע דהראוי למעשרות ולא לחלה כגון פירות האילן משהגיע לעונת המעשרות אינו אוכל אבל הראוי לחלה כגון תבואה אוכל עד שיגיע לחיוב חלה ויצא המקטף שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו זהו תורף פירוש רש"י.
וקשיא לי הא דאמרינן לקמן פירות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש רש"י משום דנגמרה מלאכתן למעשר ואמאי הרי לא הגיעו לחלה ונראה שהוא ז"ל רוצה לומר כגון שמירח והוקבעו למעשרות והרי הוא טבל גמור מן התורה ואסור להאכיל לבהמה ואם תאמר יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ודומיא דתרומה ומעשר נקט דמשום איסורא הוא וכן נראה לי עיקר. הרמב"ן.
ולבי מגמגם בתירוץ זה דאדרבה הוה ליה למימר בטבל ובתרומה ובמעשר. הרשב"א.
ועוד יש מפרשים דההיא משום דלא מיקרי דיש ואינו עובר משום בל תחסום אלא בדיש בלבד וכן פירש בעל הערוך. ומיהו אוכל הוא בכל דבר דהא ילפינן שור אפילו במחובר וכולה סוגיין הכי רהטא דמה דיש מיוחד ותנן נמי חמור ופרה אוכלין ממשאוי וכו' אלמא אוכל הוא בכל דבר כפועל. והר"י אלברגלוני פירש שמחמת שאוכלות מן התבואה הן מוציאות רעי ומפסידות את התבואה.
ויש לפרש לפי דרך פירוש רש"י דבדבר שאינו ראוי לחלה כגון בורר חטים ופירות המרכסות משנגמרה מלאכתן למעשר אינו אוכל לפי שכבר נגמרה מלאכתו למאוחר שבו אבל מאחר שעשו חטין קמח והן ראוין לחלה פועל אוכל בהם עד שיגיעו לחיוב החלה שהוא משתתגלגל העיסה ואף על פי שכבר הגיעו לעונת המעשרות כשהם חטין שפנים חדשות באו לכאן. וזה אינו נכון.
והר"ם הספרדי פירש מרכסות בתבואה שמהלכות עליה לפי שירט להם הדרך והוא מלשון והרכסים לבקעה והוא סובר שכל שבהמה עושה בין בדיש בין בשאר דברים שאוכלת עובר עליה משום לא תחסום. ואף על גב דמהיקשא נפיק לה שור במחובר לכללו הביאתו היקשא זו וכל שכן עושה בתלוש שאף על פי שאינו דש עובר משום בל תחסום דגמר מדיש והכי תניא בסיפרי וזה שלא כדברי בעל הערוך.
ובירושלמי בפרק ט' דתרומות תניא בדישו ולא בדרכו רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו בדרכו. ונראה שזהו מרכסות שבכאן והיינו דרכו כדברי הר"ם. ובנוסח ההלכות כתוב המרכס בתבואה וכן הוא בתוספתא והוא נראה כלשון הזה. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: אלא אמר רבינא כרוך ותני. פירש רש"י דמידי דאית ביה חובת מעשר ולא חובת חלה תלה רחמנא אכילת פועל בזמן גמר מלאכה למעשר אבל מידי דאית ביה חובת חלה לעולם פועל אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה. והקשו בתוספות מהא דתניא לקמן פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום לא תחסום ופירש רש"י מפני שהיתה תבואה מדוגמת שנגמרה מלאכתה למעשר ואין פועל אוכל בו עד שיגמר לחלה. ותירצו דהתם בתבואה שאינה עומדת אלא לקליות או לשתיה של קליות דלא אתי לידי חיוב חלה. ואינו מחוור עדיין חדא דמידי חיוב חלה אמר רחמנא מידי דחזי לחיה אמר רחמנא. ועוד למה לי כרוך ותני נימא כאן במידי דחזי לחלה כאן במידי דלא חזי לחלה.
והנכון דהכי קאמר דכל שראוי למעשר וגם ראוי לחלה יש לו שני דינים לאכילת פועל דבעד שעומד למעשר בלחוד תלי דיניה במעשר ושוב אין פועל אוכל בעוד שלא נטחן אבל מכיון שנטחן פנים חדשות באו לכאן ועומד הוא לדבר הראוי לחלה וכפרי אחר דמי ופועל אוכל בו אם הוא מעשר עד שתגמר מלאכתו לחלה והשתא אצטריך רבינא למימר כרוך ותני. וכן פירשו מקצת בעלי תוספות וכן פירש רבינו הגדול הרמב"ן. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן: צריך עיון אפילו אליבא דגמרא למאי אצטריך למתני חלה דהא אי אפשר שתקבע לחלה אם לא הוקבע למעשר דהא אידגן. ויש לומר שהפקירו תחלה קודם דאידגן ואידגן ואחר כך זכה בו וטחנו ושכר פועלים ללוש אותו וקמשמע לן דפועל אינו אוכל בו כיון דנגמרה מלאכתו לחלה. עד כאן.
ונראה שהולך בשטת הראב"ד. אבל רש"י והרמב"ם חולקין כמו שכתב שם בעל מגיד משנה בפרק י"ב מהלכות שכירות. עיין שם.
מה דיש מיוחד בלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה כו': פירוש דמסברא אמרינן דכל אחד מהם מעכב דמה לי חדא מה לי תרתי ומה לי הא ומה לי הא הא לא נגמרה מלאכתו מקרי ודיש לאו דוקא אלא שדבר הכתוב בהוה דהוא הדין הטומן והמרקד ולא ממעטינן אלא מי שנגמרה מלאכתו מכל. כל זה נראה לי לפרש על ידי הדחק. שיטה.
איבעיא להו פועל מהו שיהבהב וכו'. התם נמי משום ביטול מלאכה: פירוש ומיהו כי מפריך על יד ליכא ביטול מלאכה. הכי נמי מסתברא פירוש השואל הוא דמחזיק דברי המתרץ דודאי טעמא דהתם משום ביטול מלאכה. ויש מקשים דאם כן מאי קא מיבעיא ליה תיפוק ליה מהכא דדוקא משום ביטול מלאכה הא לאו הכי מותר להבהב. ויש לומר דבדין הוא דמצי תלמודא למפרך הכי אלא דניחא מאי דאמרינן דאפשר דממתקי פורתא. ועוד יש לומר דכי בעי בעיא לא הוה ידע הא מתניתא וכי אייתוה ניהליה ידע לה ופשיט בגויה.
אבל רבינו תם פירש דהא דאיבעיא לן מהו שיהבהב דוקא בפירות שאינם נאכלים בלא הבהוב אלא על ידי הדחק דהבהוב מכשיר פירי לגמרי ומפיש באכילה והוה ליה כענבים ודבר אחר דמפיש באכילה אבל בנאכלין להדיא בלא הבהוב אלא שאינם מוטעמים כל כך פשיטא דשרי והא דאוקימנא הכא משום ביטול מלאכה הכי קאמר דהכא בהבהוב דשרי דמתאכיל בלאו הכי ולא מתסר אלא משום בטול מלאכה והא הוא דפשיטא ליה לתנא דאלו בהבהוב דבעיין לא איירי תנא ולא אשמועינן מאי דיניה. הריטב"א.
מהו שיהבהב: לפירוש רבינו תם קשה אמאי לא שני הא דקתני וסופת במלח בענבים הראוין לאכילה. הרא"ש.
התם נמי משום ביטול מלאכה: ואם תאמר אי משום ביטול מלאכה נמי מה לי על יד מה לי על סלע ויש לומר דעל יד אינו מתבטל ממלאכתו אבל בשעה שעוסק במלאכתו יכול לפרך אבל גבי סלע כשהולך לסלע וכופף עצמו לפרך בסלע מתבטל ממלאכתו. תלמיד הר"פ ז"ל.
פועלים שהיו ארים בתאנים גרסינן מלשון אריתי מורי. הראב"ד.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה