בבא מציעא פט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לאכשורי גברא לא קמיבעיא לן כי קמיבעיא לן לאכשורי פירא מאי ת"ש פועלין אוכלין ענבים בראשי אומניות שלהם ובלבד שלא יהבהבו באור התם משום ביטול מלאכה כי קא מיבעיא לן היכא דאיכא אשתו ובניו מאי ת"ש אלא יהבהב באור ויאכל ולא יכמור באדמה ויאכל בולא יפריך ע"ג הסלע ויאכל אבל מפריך על יד על יד ואוכל התם משום ביטול מלאכה הכי נמי מסתברא דאי ס"ד משום מתוקי פירא סלע מאי מתוקי פירא איכא אי אפשר דלא ממתיק פורתא ת"ש גפועלין שהיו עודרים בתאנים וגודרים בתמרים ובוצרים בענבים ומוסקין בזיתים הרי אלו אוכלים ופטורים שהתורה זיכתה להם דבפיתם לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעה"ב הולא יספות במלח ויאכל מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי ולא יספות במלח ויאכל ורמינהו והשוכר את הפועל לעדר ולקשקש תחת הזיתים הרי זה לא יאכל זשכרו לבצור שכרו למסוק שכרו ללקט הרי זה אוכל ופטור שהתורה זיכתה להן קצץ אחת ואחת יאכל שתים שתים לא יאכל וסופת במלח ויאכל אהייא אילימא אסיפא כיון דקצץ כל היכי דבעי ליכול אלא לאו ארישא אמר אביי לא קשיא כאן בארץ כאן בחוצה לארץ בארץ קבעא ספיתא בחוצה לארץ לא קבעא ספיתא אמר רבא מי איכא מידי דבארץ קבעא ספיתא מדאורייתא ובחוצה לארץ לא קבעא ספיתא ומותר לכתחילה אלא אמר רבא חבין בארץ בין בחוצה לארץ חדא לא קבעא ספיתא תרתי קבעא ספיתא קצץ בין ספת ובין לא ספת אחת אחת אוכל שתים שתים לא יאכל לא קצץ ולא ספת אוכל שתים שתים ספת אחת אחת אוכל שתים שתים לא יאכל ואע"ג דנטל רשות מבעה"ב טדאיטביל להו למעשר וקבעא ספיתא ותרתי ידקבעא ספיתא מנא לן אמר רב מתנא דאמר קרא (מיכה ד, יב) כי קבצם כעמיר גורנה:
תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה
רש"י
[עריכה]אכשורי גברא - להכין עצמו לאכילה מרובה לא מיבעיא לן שהרי לא אסרה עליו תורה והאי לאו כענבים ודבר אחר דמי דהתם גבי ענבים אכשורי פירא הוא:
פועלין אוכלין ענבים - כל אכילתן משהין עד שמגיעין לראש אומניות שהן בגלוי והשמש מכה אותן וממתקן:
ראשי אומניות - ראשי שורות הכרם בלשון ארמי אוציית"א ובלע"ז אורמ"ן:
התם משום ביטול מלאכה - שמבטל עצמו כשמהבהב:
דאיכא אשתו ובניו - שלא נשכרו אצל בעל הבית ומהבהבין לו:
ולא יכמור - יחמם שמטמינם בעפר חם:
ולא יפריך - בלציי"ר בלע"ז כמו שעושין לתפוחים:
על יד - מיד ליד:
עודרין מוסקין בוצרין גודרין - כולם לשון לקיטה הן לכל מין ומין:
ופטורין - מן המעשר ולא אמר מקח הוא לפי שאין זה תנאי שכרן אלא התורה זכתה להם:
בפיתם לא יאכלו - משום דינא נקט ליה לפי שאוכלין הרבה:
לא יספות - יטבול קס"ד משום ענבים ודבר אחר קאמר ולא משום מעשר אלמא אכשורי פירא אסור:
מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי - ואע"ג דעלייהו דענבים קא מבדר ליה ולאו מילתא באפיה נפשיה הוא ספת מ"מ דבר אחר הוא אבל מהבהב אימא לך דשרי:
לעדור - לחפור:
לקשקש - לכסות שרשים המגולים:
הרי זה לא יאכל - מן הזיתים שבאילן דבעינן שעת גמר מלאכה:
שכרו לבצור - בענבים:
למסוק - בזיתים:
ללקט - בשאר פירות אותן הנושרין על גב הקרקע:
קצץ - והתנה עם בעל הבית ע"מ שאוכל הוה ליה כעין מקח:
אחת אחת אוכל - דפחות משתים לא חייל איסור שם גורן בדבר שלא נגמרה מלאכתו:
שתים שתים לא יאכל - דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן כדיליף אסמכתא מקרא לקמן וקביעותא דקציצה ומקח דרבנן היא כדאמרן לעיל (פח:):
דאי מדאורייתא - אין חילוק בין שתים לאחת:
וסופת במלח ואוכל - קס"ד ספיתא במעשר לא מהניא ולא נקט ליה אלא לאשמועינן דלא מעכב עליה בעל הבית:
אהייא - איצטריך לאשמועינן: אלא לאו ארישא דלא קצץ:
כאן בארץ כאן בחוצה לארץ - וספיתא לאו משום ענבים ודבר אחר לענין דינא נקט לה אלא משום חשיבות אכילה לענין מעשר נקט ליה ואסיפא קאי:
בארץ - דמעשר דאורייתא הוקבעה ספיתא דספיתא במלח גמר מלאכתייהו דגלי דעתיה דלית ליה גורן אחרינא:
מותר לכתחילה - בתמיה היכא דמעשר דידיה מדרבנן תקבע ליה ספיתא מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
תרתי קבעא ספיתא - כדיליף לקמן בפחות משתים לא הוי גורן:
קצץ בין ספת ובין לא ספת - קציצה משוי גורן כשהן שתים ואחת אחת אוכל שתים לא יאכל וכיון דאכילה על ידי קציצה ליתא בשתים אלא באחת לא קבע בהם ספיתא משום הכי קתני סופת במלח ואוכל ואסיפא דוקא קאי:
לא קצץ ולא ספת אוכל שתים - ספת לא יאכל שתים דקבעא ספיתא ומשום הכי קתני בברייתא קמייתא ולא יספות דלאו בקצץ איירי ואכילתו בשתים שתים:
ותרתי דקבעא ספיתא מנלן - כלומר מנלן דבעינן תרתי ובציר לא:
כי קבצם כעמיר גורנה - אין גורן בלא קיבוץ ואין קיבוץ פחות משתים:
המרכסות בתבואה - ששורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא:
תוספות
[עריכה]טפי לענבים ודבר אחר מהבהוב כדמוכח בסמוך ומתוך הסוגיא משמע שלא פשט כלום ונראה לר"ת דבראוי לאכילה פשיטא ליה דשרי הבהוב דלא הוי אלא בסומי פירא אלא באותן שאינן ראויין לאכילה אלא ע"י הדחק ומהבהבן כדי שיהיו טובים לאכול מבעיא ליה אי הוי כענבים ודבר אחר כיון דע"י הבהוב אוכל הרבה או דלמא לא שנא הבהוב זה מהבהוב בפירות מתוקים דשרי ופשיט מרשאים פועלים לטבל פתן בציר וסבר השתא בפועלין שאין יכולין לאכול אלא ע"י הדחק ומדמי ליה לאוכל שאינו ראוי אלא ע"י הדחק ומיהו לישנא דשיאכלו ענבים הרבה משמע שיכולין לאכול בלאו הכי ותו פשיט מאוכלין בראשי אומניות ובלבד שלא יהבהבו ולא קאי אראשי אומניות דהנהו שרי להבהב שראוין לאכילה אלא ובלבד שלא יהבהבו בדברים שאינם ראויים לאכילה קאמר והשתא קאמר שפיר מאי מתוקי פירא איכא דעל ידי הפרכה לא יתקנו יותר אותן שאינן ראויין לאכילה דאינן אלא למתק אותן שכבר היו ראויין והא פשיטא דשרי וא"כ משום ביטול מלאכה הוא דקאסרה ברייתא ואתי נמי שפיר הא דקאמר רבא לא יספות במלח משום מעשר אבל אי לאו הכי שרי היינו בראויין לאכילה אבל בשאינם ראויים לאכילה מיבעיא לן הבהוב וספיתא פשיטא לן דהוי כענבים וד"א כדקאמר מעיקרא ונראה לר"י דלפי' ר"ת לא אסור ענבים וד"א אלא דוקא באין ראויין ואתי שפיר הא דקאמר דמלח כענבים וד"א היינו דוקא באין ראויין דבראויין שרי כדמשמע במילתיה דרבא ויש ליישב שיטת הקונט' דמה שהקשה דאי ליכא מיתוק אמאי מפרך איכא למימר מפרך ומשבר לחתיכות קטנות כדי שיוכל לתת בפיו במעט מעט דשרי לספות במלח לרבא אי לאו משום מעשר משום שנתן לו בעה"ב רשות לאכול דבהכי איירי וברייתא נמי דשרי לספות באחת אחת היינו משום דמיירי בקצץ:
קוצץ אחת אחת אוכל. פירש בקונטרס קצץ עם בעה"ב על מנת שיאכל דהשתא הוי כעין מקח נראה לר"ת דלפי' קאי ארישא אשכרו לעדור דאי אשכרו לקצור למה יתנה בחנם כיון דמן התורה אוכל וקציצה נמי אמאי מהניא שלא יאכל שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ וקשה קצת דמאי פריך כיון דקצץ כל מאי דבעי לאכול למה פשוט לו כל כך שיוכל לאכול במלח משום דקצץ הא לא פירש לאכול במלח ואיצטריך לקצוץ דמדינא לא הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור ור"ח פירש קצץ שהתנה שלא לאכול אלא עשר פירות או עשרים והשתא פריך שפיר במאי דבעי יאכלם:
שתים שתים לא יאכל. דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכי תלש שתים ביחד חשיבי גורן כדיליף בסמוך שהלוקח לא יעשה גורן אחר:
בארץ קבעא ספיתא. וההיא דלעיל דקתני לא יספות מיירי בארץ וא"ת ואמאי לא מוקי לה ההיא דלא יספות משום ענבים ודבר אחר כדאמר מעיקרא וההיא דספת במלח קאי אסיפא ומיירי בין בארץ בין בחוצה לארץ וקמ"ל דלא קבעא ספיתא והשתא לא תקשי ליה הא דפריך אדאביי וי"ל דאי לאו דאשמועינן בשום מקום דספיתא קבעא לא הוי אשמעינן שום חידוש ההיא ברייתא דסופת ולהכי מוקי לההיא דלא יספות בארץ משום דספיתא קבעא והשתא קמ"ל ההיא דסופת דאע"ג דבארץ קבעא בחו"ל לא קבעא:
ותרתי מנלן דקבעא ספיתא. מקח נמי קבעא בתרתי כדאמר לעיל אלא משום דבספיתא קיימינן נקט ספיתא:
כי קבצם כעמיר גורנה. אסמכתא היא:
המרכסות בתבואה. לא לעשות לחם מיירי דהיכא דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לח א ב מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה י', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמג עשין צח, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף י"ג:
לט ג מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ב':
מ ד ה מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה י', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף י"ב:
מא ו מיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף ב':
מב ז מיי' פ"ה מהל' מעשר הלכה י' והלכה יא, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ק' וסעיף קא:
מג ח ט מיי' פ"ה מהל' מעשר הלכה י', ומיי' פי"ב מהל' שכירות הלכה י', ועי' בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ז סעיף י"ב:
מד י מיי' פ"ה מהל' מעשר הלכה י', טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף צ"ג:
ראשונים נוספים
קצץ. פרש"י ז"ל התנה עם בעל הבית ע"מ שיאכל והוה ליה כענין מקח, ור"ת ז"ל השיב בספר הישר אטו משום דקצץ גרע דינו והרי אם לא קצץ היה אוכל כמה בלא מעשר עכשיו שקצץ למה יתחייב לפי' פר"ת ז"ל דאשכרו לעדר ולקשקש תחת זתים קאי שאין שאין דינו מן התורה לאכול דהוה ליה מקח גמור לפי' שתים שתים לא יאכל.
ואני אומ' מתני' היא דתנן בפ"ב ממס' מעשרות השוכר את הפועל לקצוץ בתאנים ואמר לו ע"מ לאכול תאנים הוא אוכל ופטור ע"מ שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב ע"מ שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה חייב שאינו אוכל מן התורה. זה הכלל האוכל מן התורה פטור שאינו אוכל מן התורה חייב משמע שהאוכל מן התורה לא נשתנה דינו מפני הקציצ' ותנן נמי השוכר את הפועל לעשו' בזיתים אמר לו ע"מ לאכול בזיתים אוכל אחד אחד ופטור ואם צירף חייב. לנכש בבצלים אמר לו ע"מ לאכול ירק מקרטס עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב ומקשו עלה בירוש' מה אנן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזתים כל עמא מודו שהוא אוכל כדרכו ופטור אי בששכרו לעשות בגוף הזיתים כ"ע מודו דהאוכל אחד אחד פטור ואם צירף חייב. ופשיט כן נן קיימין כששכרו לנכש תחת הזיתים מן דבתרא לגכש בבצלים. אמר לו ע"מ לאכול ירק וכו' ש"מ בהדי' שהשוכר את הפועל לעדור תחת הזיתים ולנכש בבצלים שאינו אוכ' מן התורה הוא שאינו מצרף ואם צירף חייב הא למסוק בזיתים מצרף ופטור.
ותמהני היאך אמרו כאן שתי' שתי' לא יאכל יעש' ויאכל שהוא לא ע"מ שיאכל כדין תורה נשכר אלא ע"מ שיאכל בסתם וא"ת לא נתן לו רשות לעשר פירותיו יעשר עליהם מפירות שיש לו. ול"ק דה"ק לא יאכל אא"כ נתעשרו והיינו דקתני מתני' חייב ולא קתני צירף לא יאכל ור"ח פי' שקצץ עמו לאכול כך וכך זתים ולא יותר והיינו דאמרי' כל היכא דבעי ליכול למה יעכב עליו בע"ה ספיתה דקס"ד שאין ספית' קובעת למעשר וכיון שקצץ לו ולא יאכל יותר משום דילמ' פוחת מאלו אין לו למנוע ספיתתו שהרי קצץ אלא לאו ארישא והא דקתני א"א אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפי' עשר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכל במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותה אכילה שזכתה לו קצצו לאכו' כך וכך וגם זה אינו נכון כמו שנתברר למעלה שאין קציצה בדבר שראוי לאכול בו מעכבת עליו כלום ול"ש קוצץ לאכול ול"ש קוצץ שלא לאכול שניהם דין א' הוא:
אחת סופת במלח ואוכל שתים לא יספות ואע"ג דנטל רשות. פי' הכי קתני בברית' ובפת לא יאכל אא"כ נטל רשות ולא יספות במלח אף ע"פ שנטל רשות ובשתים משום דהוקבעו למעשר אבל בלא ספיתא יאכל אפי' שתים שאין זו קציצה אלא בשקצץ בשעת שכירות דדמי למקח ובעיין לא איפשיט' דבלא נטל רשות אפי' א' אינו סופת דספיתה ודאי כענבים וד"א דמי תדע מדאמרי' ב' לא יספות במלח ואוכל אף ע"ג דנטל רשות מב"ה ואי ס"ד ספיתא שריא במקום שאינה קובעת למעש' למה לי למימ' אע"פ שנטל רשות הא בלא רשות נמי אוכל שתי' שתי' דלא דמי לקוצץ אלא ש"מ ספיתא ודאי אסורה בשלא נתן רשות ובעיין דהבהוב לא איפשיטא וכן כתבו ר"ח ורבי' הגדול.
והוי יודע דהא דאוקמה רבא לברייתא דקתני לא יספות בשתים ומשום מעשר ה"ה דה"ל לאוקומי בשלא נטל רשות ובאחת אלא דמשמע ליה דאנטל רשות קאי א"נ רבא סברא דנפשיה קאמר אבל ברית' משום ענבים וד"א הוא דאסר ובשלא נטל רשות ובאח' לפי' כתב רבי' הגדול משום דה"ל ענבים וד"א.
ולמאי דאקשי' מעיקר' ולא יספות במלח דקס"ד דספיתה אינה קובעת למעשר ואינה אוסרת משום ענבי' וד"א בדין הוא דהוה לן לאיתויי למפשט מינה בעיין דהואיל וספיתה שריא כ"ש הבהוב אלא הואיל וקשי' ליה אאידך ברית' קושיא אלימא ליה מלמפשט מינה בעיין. ועוד דלא תיפשו' מינ' אלא תנאי.
ור"ת ז"ל כתב בספר הישר דכי איבעי לן הבהוב מהו ה"מ במלילות שאינן ראויין אלא ע"י האור, א"נ כגון שקדים המרים דאמרי' בשחיטת חולין שיכול למתקן ע"י האור ואותבינן עלה ת"ש מלא יספות דהואיל ואסר ספיתה כ"ש שאסור לאכול פירא דנא חזי לאכילה כלל אבל מבריתא דקתני סופת במלח ליכא למפשט בעיין דהתם אוכלא הוא ואכשורי מכשר ליה טפי אבל כי קא מיבעי לן בשאינו ראוי לאכילה אלא ע"י האור דשווי אוכנא הוא הילכך בעיין לא איפשטא ולא יהבהב:
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
קצץ עמו א' א' אוכל שתים שתים לא יאכל. פי' ארישא קאי כדפריש במה"ק דהו"ל כלוקח וסתמא ברייתא כר"י דאמר גבי לוקח אוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב. ושתים הוי צירוף ולא כר' מאיר דאמר דמקח קובע אפי' באחת:
אמר אביי ל"ק כאן בארץ כאן בחוץ לאוץ פי' מאי דתניא לעיל ולא יספות במלח ויאכל מיירי בארץ דחייבת במעשר והאי דתניא וסופת במלח ואוכל מיירי בחוץ לארץ שאינה חייבת במעשר. וקאי בין ארישא דאכיל מן התורה ובין אסיפא דאכיל בקציצה ומשום ענבים ודבר אכר לא מיתסר דפירי למתוקי פירא ורבא אוקי תרווייהו בין בארץ בחו"ל ובחדא לא קבעה ספותא ובתרתי קבעא ספותה. וכי קתני שסופת אקצץ דאינו רשאי לאכול שתים שתים אלא אחת אחת. והילכך לא קבעה בהו ספותה וקדמיתא דתני לא יספות מיירי בפועל דרשאי לאכול אפילו שתים שתים הלכך לא יספות. וטעמא משום מעשר דספותה קובעת למעשר בשתים כמו שקובע המקח לר"י אבל משום מתוקי פירא לא מתסר ומותר להבהב אור וליכל:
ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ולא יספות במלח ויאכל: כלומר ואפילו נטלו רשות משום מעשר קאמר דספיתה קובעת למעשר. וכתב הראב"ד וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית משום ענבים ודבר אחר אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל עד שיטול רשות ויעשר קאמר.
ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר למה לי למעט ענבים ודבר אחר תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. ויש לומר דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין מקח. ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת פועל וזה נראה לי עיקר דספיתה נראה שקובעת אפילו דאורייתא כן נראה לי. הרשב"א.
קצץ אחת אחת אוכל: פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ורבינו תם השיב עליו וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה. לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. הרשב"א.
ואני אומר מתניתין היא דתנן בפרק ב' ממסכת מעשרות השוכר את הפועל לקצוץ תאנים אמר לו על מנת לאכול תאנים הוא אוכל ופטור על מנת שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב כו'. זה הכלל האוכל מן התורה פטור שאינו אוכל מן התורה חייב. משמע שהאוכל מן התורה לא נשתנה דינו מפני הקציצה. ותנן נמי השוכר את הפועל לעשות בזתים אמר לו על מנת לאכול בזתים אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב. לנכש בבעלים וכו'. ומקשו לה בירושלמי מה אנן קיימין אי בששכרו לעשות עמו בזתים כולל עלמא מודו שאוכל כדרכו ופטור אי בששכרו לעשות בגוף הזתים כולי עלמא מודו דהאוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב. ופשיט כן אנן קיימין בששכרו לנכש תחת הזתים מן דבתרא לנכש בבעלים. אמר לו על מנת לאכול ירק וכו' שמע מינה בהדיא שהשוכר את הפועל לעדור תחת הזתים ולנכש בבעלים שאינו אוכל מן התורה הוא שאינו מצרף ואם צירף חייב הא למסוק בזתים מצרף פטור. ותמהני היאך אמרו כאן שתים שתים לא יאכל יעשר ויאכל שהוא לא על מנת שיאכל בדין תורה נשכר אלא על מנת שיאכל בזתים ואם תאמר לא נתן לו רשות לעשר פירותיו יעשר עליהם מפירות שיש לו. ולא קשיא דהכי קאמר לא יאכל אלא אם כן נתעשרו והיינו דקתני מתניתין חייב ולא קתני צירף לא יאכל. הרמב"ן.
והרשב"א תמה עליו במאי דפירש דלא יאכל עד שיעשר קאמר דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו. עד כאן לשונו.
ורבינו חננאל פירש שקצץ עמו לאכול כך וכך זתים ולא יותר והיינו דאמרינן כל היכא דבעי ליכול למה יעכב עליו בעל הבית ספיתה דקסלקא דעתין שאין ספיתה קובעת למעשר וכיון שקצץ לו ולא יאכל משום דילמא פוחת מאלו אין לו למנוע ספיתתו שהרי קצץ אלא לאו ארישא והא דקתני אחד אחד אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפילו עישר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכול במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותה אכילה שזכתה לו קצצו לאכול כך וכך. וגם זה אינו נכון כמו שנתברר למעלה שאין קציצה בדבר שראוי לאכול בו מעכבת עליו כלום ולא שנא קוצץ לאכול ולא שנא קוצץ שלא לאכול שניהם דין אחד הוא. הרמב"ן.
וזה לשון הרא"ש: ארישא קאי אשכרו לעדור דאי אסיפא שכרו לבצור אטו בשופטני עסקינן שמתנה לאכול והלא מן התורה הוא אוכל ומהו צריך לתנאי זה ואפילו אם תאמר שלא ידע שיש לו לאכול מן התורה ולכך התנה מכל מקום אינו מפסיד בתנאו ואוכל שתים שתים כאלו לא התנה כדתנן פרק ב' דמעשרות השוכר את הפועל לקצוץ בתאנים וכו'. זה הכלל האוכל מן התורה וכו'. ורבינו חננאל פירש דאסיפא קאי וכו' ולישנא כיון שקצץ כל מה דבעי ליכול לא משמע כפירושו דמשמע שהתנאי למעליותא. וגם נראה לי שהתנאי זה לא משוה ליה מקח לחייבו במעשר כיון דבלא תנאי היה אוכל יותר. עד כאן.
ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י וזה לשונו: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי אחד אחד ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר דהתם ודאי מקח גמור הוא דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו.
ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל והלא שנינו האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב אמר רבי יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות משלשה ומארבעה וכו' אלמא אפילו לוקח אחד אחד אוכל ופטור דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ועוד דמעשה רב. ועוד דאף רבי מאיר לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור וכן מפורש שם בירושלמי. ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומדת בגנה כרב פפא דלעיל וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בתאנה העומדת כולה בגנה. כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון שקצץ עמו שיאכל כל היכא דבעי ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח הוי ממש אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. קשיא לי להאי גירסא מאי פשיטא איכא הכא ודילמא אשמועינן דקציצה וספיתה באחד אחד לא קבעי דהא במסקנא הכי אמרינן. ומשום הכי מתחזי לי דלא גרסינן פשיטא אלא אתמוהי קמתמה וכי משום דקצץ וליכא משום קפידא דבעל הבית כל היכא דבעי ליכול ולא חיישינן לקביעות מעשר עם קציצה וספיתה אלא לאו ארישא בלא קציצה דהתם לא קבעה ושמע מינה דליכא משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב וקשה הך דלעיל. כאן בארץ כאן בחוץ לארץ הא דתניא לא יספות משום קביעות מעשר הוא ולא משום דבר אחר ואינו אלא בארץ. אפילו אחד אחד ספיתה קבעה ואפילו בלא קציצה. ואי קשיא לך הא דתנן במעשרות ריש פרק ד' הכובש השולק המולח חייב המטבל בשדה פטור. איכא למימר ספיתה טפי מטבול. עד כאן.
ואוקימנא אחת סופת במלח ואוכל שתים לא יספות ואף על גב דנטל רשות: פירוש והכי קתני בברייתא ובפת לא יאכלו אלא אם כן נטל רשות ולא יספות במלח אף על פי שנטל רשות ובשתים משום דהוקבעו לטעשר אבל בלא ספיתה יאכל אפילו שתים שאין זו קציצה אלא בשקצץ בשעת שכירות דדמי למקח.
ובעיין לא איפשיטא דבלא נטל רשות אפילו אחד אינו סופת דספיתה ודאי כענבים ודבר אחר דמי תדע מדאמרינן שתים שתים לא יספות במלח ואוכל אף על גב דנטל רשות מבעל הבית ואי סלקא דעתך ספיתה שריא במקום שאינה קובעת למעשר למה לי למימר אף על פי שנטל רשות הא בלא רשות נמי אוכל שתים שתים דלא דמי לקוצץ אלא שמע מינה ספיתה ודאי אסורה בשלא נתן רשות ובעיין דהבהוב לא איפשיטא וכן כתבו רבינו חננאל ורבינו הגדול. והוי יודע דהא דאוקמה רבא לברייתא דקתני לא יספות בשתים ומשום מעשר הוא הדין דהוה ליה לאוקומא בשלא נטל רשות ובאחת אלא דמשמע ליה דאנטל רשות קאי. אי נמי רבא סברא דנפשיה קאמר אבל ברייתא משום ענבים ודבר אחר הוא דאסר ובשלא נטל רשות ובאחת לפיכך כתב רבינו הגדול משום דהוה ליה ענבים ודבר אחר. ולמאי דאקשינן מעיקרא ולא יספות במלח דקסלקא דעתך דםפיתה אינה קובעת למעשר ואינה אוסרת משום ענבים ודבר אחר בדין הוא דהוה לן לאיתויי למפשט מינה בעיין דהואיל וספיתה שריא כל שכן הבהוב אלא הואיל וקשיא ליה אאידך ברייתא קושיא אלימא ליה מלמפשט מינה בעיין. ועוד דלא תפשוט מינה אלא תנאי. הרמב"ן.
וזה לשון הראב"ד: אלא אמר רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ: הילכך הא דקתני לא יספות בשתים שתים. והא דקתני סופת באחת אחת. ודקאמרת פשיטא כיון דקצץ כל מידי דבעי ליכול. הא קמשמע לן דאף על גב דקצץ ודמי ללוקח דהא שתים שתים לא יאכל משום דקצץ ואף על פי שלא ספת אימא אפילו אחד אחד נמי לא ליכול קמשמע לן אוכל.
ולפירוש בתרא דלא גרסי פשיטא מסתגי נמי שפיר ורבא כפשטה דברייתא מתרץ לה קצץ אחד אחד אוכל בין ספת בין לא ספת שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספת משום דקצץ וסופת במלח קאי ארישא דסיפא ואאחד אחד. והשתא בין לתירוצא דרבא בין לתירוצא דאביי בעיין איפשיטא דלדעת רבא כיון דלא קבעה ספיתה אוכל אחת אחת ולדעת אביי בחוץ לארץ מיהא אוכל בספיתה ולית ביה משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב באור. וה"ר יצחק כתב בעיין דלא איפשיטא ואנן הא חזינן דאיפשיטא. עד כאן.
הא דאמרינן אהייא: הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל אמאי לא יספות כיון דקצץ אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל אחת אחת ואפילו בספיתה דהא חדא לא קבעה ספיתה ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים ודבר אחר זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל. אלא לאו אסיפא דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה דגריעא ספיתה מאוכל בפת ולאו ענבים ודבר אחר הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל.
ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים ודבר אחר הוה משמע לן היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות הוה ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות ואינו דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון קצר אחר שעל כרחך הוא מבואר הכונה. ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא דחדא לא קבעה והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל ואף על פי שקצץ אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה דקציצה קובעת בשתים בספיתה אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה.
ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר דהתם ודאי מעשרין ויאכלו דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת ואפילו הכי קתני ובפתן לא לאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכיל בספיתה וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התירה לו זה ואפשר לו בלא מעשר. אבל בנותן רשות לאכול בפת על כרחך יודע הוא שאכילה בפת ואפילו אחת אחת אכילת קבע היא ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו בתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: אהייא אילימא אסיפא כיון דקצץ כל היכי דבעי ליכול. פירוש אילימא אסיפא דקתני קצץ דאף על גב דלפירוש רבינו תם ההיא פירושא דרישא היא מכל מקום היא גופה בסיפא דמתניתא איתניא וסיפא היא. אלא לאו ארישא פירוש ארישא דסיפא דהיינו מציעתא דאלו ברישא ממש אין דינו לאכול כלל בשלא קצץ והשתא לא הוה מסיק אדעתיה דאיכא למיחש לספיתה לענין קביעות מעשר אלא סבירא ליה דספיתה לא קבעה ואין לדון בספיתה לאו משום גזלו של בעל הבית אם יש לו רשות לפועל בכך אם לאו. אמר אביי לא קשיא כאן בארץ כאן בחוץ לארץ. פירוש לאו כדקסלקא דעתין שדיגנו בספיתה מפני גזלו של בעל הבית דבהא לא איירי תנא אלא כולה משום קביעות מעשר היא וקמייתא דקתני לא יספות בפירות ארץ ישראל דמחייבי במעשר מדאורייתא ובדידהו אחמור רבנן דתקבע ספיתה ואידך ברייתא בפירות חוץ לארץ דהתם אקילו דלא תקבע ספיתה ופריך רבא דודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא וכיון דאמרו רבנן דקבעא ספיתה בארץ הוא הדין דגזור בחוץ לארץ דכולה חדא גזרה היא. אלא אמר רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ חדא לא קבעא וכו'. פירוש ולרבא נמי תרווייהו מתניאתא לא נחתי אלא לדין קביעות ספיתה וכדמוכח לישנא דרבא.
ואם תאמר מכל מקום בין לאביי בין לרבא תפשוט דספיתה במלח שריא לפועל כל היכא דליכא משום מעשר ואין בעל הבית מעכב עליו דהא תנא דקמייתא שרי לספות במלח ואידך לא אסר אלא מטעם מעשר וכיון דספיתה במלח שריא ואפילו שתים שתים כל שכן הבהוב דהא ספיתה חמירא וכדאמרינן לעיל ספיתה ודאי כענבים ודבר אחר דמי. ויש לומר דמהא ליכא למשמע מידי דדילמא פועל לא יהבהב ולא יספות כלל אם לא קצץ והא דקתני ברייתא סופת דהשתא כל היכי דליכא משום מעשר דכולי עלמא יספות כדאמרינן לעיל כיון דקצץ כל היכא דבעי ליכול והא דקתני קמייתא ולא יספות במלח מיירי בשלא קצץ וארישא קאי ולא אסיפא שנטלו רשות מבעל הבית.
וכן פירש רש"י בדברי אביי דהא דקתני לא יספות אסיפא קאי שקצץ ודקאמרת כל היכי דבעי ליכול לאו משום ענבים ודבר אחר הוא אלא משום דבארץ ספיתה קבעה למעשר הילכך קצץ בין ספת בין לא ספת אחד אחד אוכל שתים לא יאכל פירוש אחד אחד אוכל מכיון שקצץ ואפילו שתים לא יאכל ואף על פי שלא ספת מכיון דקצץ דתרתי חשיבי למקבע בקציצה לא קצץ ולא ספת אפילו שנים שנים אוכל ספת ולא קצץ אחד אחד יאכל שנים שנים לא יאכל אשתכח דאחד אחד לעולם שריא שנים שנים לעולם אסור אלא אם כן כשלא קצץ ולא ספת הילכך הא דקתני וסופת במלח מיירי שסופת אחד אחד ואידך דקתני לא יספות מיירי שלא יספות שנים שנים ובעיין דהבהוב אבל לא מפקי מיניה כיון דספיקא הוא ודילמא בדין אכל ולא מנכינן נמי מאגריה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. וכן פירש ר"י. מפי רבי.
וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: פועל אינו רשאי להבהב. ולא יהבהבו לו אשתו ובניו אף על גב דלא בטיל מעבידתיה דבעיא ולא איפשיטא היא. ואם הבהבו ליה ואכל נראה לומר דלא מפיק מיניה מאי דאכל. עד כאן.
בהלכות והיא תוספתא: תניא אין הפועל רשאי לעשות בלילה וכו'. ורשאי בעל הפרה להרעיב פרתו ולסגפה כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה כלומר ביום שהיא דשה אבל לא קאמר שבלילה ירעיבנה שדעתו לשכרה לדישה למחר דהא ודאי אסור אלא בא לומר שאף על פי שדרך בעלי בתים ששוכרים בעל הבהמה עם בהמתו ונותנין לבהמה אספסתא לשעה ולשליש שעה או פקיעי עמיר ואם בעל הפרה רוצה להרעיבה עד שליש היום שדעתו לדוש בה תטים ושעורים ותאכל מהם כרצונה רשאי לעשות. חמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן בדרך הליכתן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם. וכל שכן שאוכלים בשעה שאדם טוען אותם מן החטים ומן השעורים ואינו רשאי לחסמם אלא קמשמע לן שאפילו בשעה שאין מונחין לפניו אלא על גביו כיון שרואה אותן קצת שהרי אינם מונחין בשק. ה"ר יהונתן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: נראה לומר דהאי דחמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן דוקא בדבר שלא נגמר למעשר דאי לאו הכי לא הוי דומיא דדיש וכתיב לא תחסום שור בדישו וצריך עיון. עד כאן. ועיין להלן בדיבור המתחיל: ובלבד שלא יטול וכו'.
בארץ קבעה ספיתה: פירש רש"י ואסיפא דקצץ קאי. ולא רצה לפרש דקאי אשכרו לבצור ולמסוק דאם כן תפשוט דהבהוב שרי. הרא"ש.
לא קצץ כגון פועל דאורייתא שאוכל בלא קציצה ולא הוי כמקח כיון שלא ספת אוכל שתים שתים ואין לחוש משום מעשר דאינו חשוב לוקח שהתורה זכתה לו. מרבי.
והא דתנן במסכת מעשרות דאפילו לבעל הבית אסור שתים שתים בתאנה העומדת בחצר היינו משום דחצר קובעת במקח וקציצה. תוספות שאנץ.
דכתיב כי קבצם כעמיר גרנה: פירוש עמיר כמו עומר הנה שתים וקבצם עוד לדבר אחר והיינו ספיתתם במלח הנה עשאן גרן. הראב"ד.
תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה וכו': פירש רש"י שנוטלין שעורים ושורין אותם במים ומייבשין וכו' וכן פירש הראב"ד. ואינו עובר משום בל תחסום לפי שכבר נתמרחה התבואה ונגמרה למעשר וכבר פירשנוה לעיל לפי שטה זו וכן פירשו בתוספות. ויש שפירש מלשון והרכסים לבקעה שלא נתנום לדוש אלא שהם עקמו דרכם והלכו אל התבואה ובכי הא רשאי לחסום דשור בדישו אמר רחמנא וכן אמרו בירושלמי בפרק ט' דתרומות בדישו ולא בדרכו רבי אליעזר אומר אפילו בדרכו עד כאן. והאי מתניתא כרבנן והלכתא כותייהו. ומסתברא שאף לפירוש הראשון כל כי האי גוונא אין בו משום לא תחסום שאין לא תחסום אלא כשהבהמה עושה בו מלאכה והכי רהיט כוליה פירקין וכדאמרינן נמי דאיתקש נחסם לחוסם ופועל אין לו לאכול אלא בדבר שהוא עושה בו מלאכה. וזה פשוט. הריטב"א.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה