סמ"ג עשה צח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · סמ"ג · עשה · צח · >>

מצות עשה (א) שאם נחלקו הדיינין מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב שהולכין אחר הרוב שנא׳ אחרי רבים להטות. [בפ׳ אחד דיני ממונות דף ל״ב] וכן בכל דיני ממונות ואיסור והיתר והטמאות והטהרות אבל בדיני נפשות אינו נהרג עד שתהא הטיה לרעה על פי שנים כאשר שנינו בפ״ק בסנהדרין [דף ב׳] ונתבאר דבר זה בסמל״ת [מל״ת קנ״ו], [בפרק זה בורר דף כ״ט] ב״ד של שלשה שנחלקו שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הר״ז זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הרי זה חייב אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע או שאמרו לו שנים זכאי או חייב ושלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שנים וכן מוכיח בירושלמי בפ׳ היו בודקין שמוסיפין שנים נמצא ארבעה נושאין ונותנין בדבר דאמר רבי אבהו בפ׳ ראשון [דף י״ז] במוסיפין עושין בית דין שקול לכתחילה ואומר התלמוד פשיטא ומתרץ מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר טעמא שמעינן ליה קמ״ל דהאי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה ורבינו משה כתב [בפרק ט׳ דהלכות סנהדרין ועיין שם במגדל עוז ודין התלמידים לקמן] דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות אי אמר טעמא שמעינן ליה ונמצאו חמשה נושאים ונותנין בדבר. ודבר זה שאמר אינו בפירוש בתלמוד רק שמפרש מאמר טעמא לחובה דלא שמעינן לי׳ מפני שהוא כאחד מן התלמידים ודבר זה אינו אלא בדיני נפשות. עוד בפרק ראשון [דף י״ז] אמר רב כהנא סנהדרין שראו בדיני נפשות כולם לחובה פוטרין אותו מיד מ״ט כיון דגמירי דבעי הלנת דין למיחזי ליה זכותא והני לא חזו ליה תו לא חזו ליה. שנינו בפרק היו בודקין [דף מ׳] בשעה שהיו נושאין ונותנין בדיני נפשות אם אמר אחד מן התלמידים יש לו ללמד עליו חובה משתקין אותו ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ומושיבין אותו ביניהם ולא ירד לעולם אם יש ממש בדבריו ואם אין ממש בדבריו לא ירד כל היום כך מפרש בגמרא [שם דף מ״ב], [בדף מ׳] מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מלינים דינו עד למחר והיו מזדוגין זוגות זוגות והיו ממעטים במאכל ולא היו שותין כל היום יין, [שם דף מ״ב] וכן אמר שלמה בספר משלי אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין של בגי עוני וגו׳ ונאמר פתח פיך לאלם אל דין כל בני חלוף פי׳ למואל אותם שהם של הקב״ה וחלוף פירוש אותם שחלפה עזרתם והלכה לה [בדף מ׳ כל הסוגיא] ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה למחרת משכימים ובאים לבית דין המזכה אומר אני המזכה ומזכה אני במקומי והמחייב אומר אני מחייב ומחייב אני במקומי המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה טעו בדבר שני סופרי הדיינין מזכירין אותן מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו עומדין למנין שנים עשר מזכים ואחד עשר מחייבין זכאי שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין ואפי׳ כ״ב מזכין או מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים ועד כמה מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד ל״ו מזכין ל״ה מחייבין זכאי ל״ו מחייבין ול״ה מזכין דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבים דברי המזכים. ותניא בגמרא [דף מ״ב] שאם לא ראו גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו. שנינו בפרק אחד דיני ממונות [דף ל״ב] מה בין דיני ממונות לדיני נפשות דיני ממונות בג׳ דיני נפשות בעשרים ושלשה. דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה [בגמ׳ שם] כגון שיאמרו לו לזה שחטא אם לא עשית את הדבר הזה שהעידו עליך אל תירא מדבריהם [במשנה דלעיל כל הסוגיא] דיני ממונות מטין על פי דיין אחד בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מטין ע״פ דיין אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות אם יצא מבית דין חייב ואין מחזירין לחובה. דיני ממונות הכל ראויין ללמד זכות או חובה בין הדיינין בין התלמידים ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין מלמדין חובה אלא הדיינין. דיני ממונות הדיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה. ומפרש בגמרא [בדף ל״ד] לא שנו אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין יש למלמד זכות לחזור וללמד חובה ולהמנות עם המחייבין. דיני ממונות דנים ביום וגומרין בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה לפיכך אין דנין דיני נפשות לא בע״ש ולא בערב יו״ט שמא יתחייב וא״א להורגו למחר ואסור לענות את דינו ולהניחו עד לאחר השבת אלא אוסרין אותו עד אחר השבת ומתחילין בדינו. בירושלמי בפ׳ א׳ דיני ממונות מוסיף עוד שפחות מבן עשרים כשר לדיני ממונות ואין כשר לדיני נפשות. במגילת סתרים דרבי׳ ניסים מביא הא דקאמר בירושלמי דמכילתין אין דנין דיני ממונות בע״ש ומתניתין פליגא דקתני אין דנין דיני נפשות בערב שבת הא דיני ממונות דנין ומתרץ כאן להלכה כאן לד״ת פירוש שבמשנתינו מדבר מד״ת שדנין אבל מד״ס אין דנין [במשנה דלעיל] דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול שבדיינין ובדיני נפשות מתחילין מן הצד, [שם ובגמרא דף ל״ו ומה שכתב שתהא אמו מישראל כפי׳ התוס׳ בד״ה חדא ובפרק החולץ דף מ״ה בד״ה כיון ומשמעות הגמ׳ שם] הכל כשרים לדון דיני ממונות ואפילו ממזר ואפי׳ גר ובלבד שתהא אמו מישראל ובפרק מצות חליצה [דף ק״ב] אומר גר דן חבירו גר דבר תורה אבל דיני נפשות אין דנים אותם אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה. ובגמרא [בדף ל״ו דלעיל] תניא הטומאות והטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותם כשני׳ ודיני ממונות ודיני נפשות ומכות וקידוש החדש ועיבור השנה האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותם כאחד [מהמיימוני פרק י״א דהלכות סנהדרין ועיין שם בהשגות] זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה אחד מהן בסנהדרין והשני היה אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות או חובה שומעין את דבריו נושאין ונותנין עמו ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינים קרובים פסולין לדין [כדאיתא בירושלמי דפרק זה בורר ובסמל״ת ל״ת רט״ו הביאו] אמר רב [בדף ל״ו דלעיל] שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ומסקינן דכי קא׳ רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי לסבריה דרב לא הוו צריכי׳ העדים שאמרו ראינו פלוני שעבר עבירה פלונית שחייב עליה מיתת ב״ד אמרינן בפרק היו בודקין [דף מ׳ כל הסוגיא ודחבר צריך התראה כדרבנן דר׳ יוסי שם דף מ״א ובפ״ק דף ח׳ וכן פסק במיימוני דלעיל פי״ב] שאומרין להם מכירים אתם אותו התריתם בו שאפי׳ חבר צריך התראה קבל עליו התראה שהרי אינו נהרג עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר על מנת כן אני עושה ויעשה העבירה תיכף להתראה בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דבור צריך התראה אחר׳. אם אמרו העדים כך היה מאיימין עליהם כמו ששנינו בפ׳ אחד דיני ממונות [דף נ״ז כל הסוגיא] כיצד מאיימין על עידי נפשות שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד מפי אדם נאמן שמעתם או שמא אין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה ועוד הוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממון לחבירו ומתכפר אבל בדיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף כל העולם שכן מצינו בקין שנ׳ קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך והוא דמו ודם זרעיותיו לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון נבראים אין פני אחד מהם דומה לפני חברו לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת והלא ככר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רינה. אם עמדו בדבריהם מכניסים הגדול שבעדים ובודקין אותו בדרישה וחקירה כמו שיתבאר בהלכות עדות [לקמן ריש מ״ע ק״ט מפ׳ היו בודקים ד״מ], אם נמצאו דבריהם מכוונים בודקין גם השני. [במכות ד׳ ה׳ איתא דמאה כתרי] וכן אפילו היו מאה עדים בודקים כל אחד ואחד מהן בדרישה וחקירה. נמצאו כל דברי העדים מכוונין פותחין בזכות כמו שביארנו למעלה ודנין אותו. בפ׳ אחד דיני ממונות [דף ל״ה] משנגמר הדין אין משהין אותו אלא יהרג ביומו. ואפי׳ הייתה עוברה אין ממתינין לה עד שתלד שנאמ׳ ומתו גם שניהם לרבות את הילד ומכין אותה כנגד בית ההריון כדי שימות הולד תחילה אבל אם ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד כדאי׳ בערכין [דף ז׳] הסדר אחר שנגמר הדין מפורש בפ׳ נגמר הדין [דף מ״ב ומ״ב כל הסוגיא] רובו במשנה ושם מפרש שמקום שהורגין בו בית דין הי׳ חוץ לבית דין ורחוק מבית דין שנאמר הוציא את המקלל אל מחוץ למחנה ומשנגמר דינו למיתה מוציאין אותו מבית דין ואחר עומד על פתח בית דין והסודרין בידו והסוס רחוק ממנו. והכרוז יוצא מלפניו פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית על שעבר עבירה פלונית בזמן פלוני ובמקום פלוני ופלוני ופלוני עדיו וכל מי שיודע לו זכות יבא וילמד אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות זה מניף בסודרין וזה הרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנדון לבית דין אם נמצא לו זכות פוטרין אותו ואם לאו יצא ויחזור להריגה. אמר הוא על עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות אע״פ שאין ממש בדבריו מחזירין אותו פעם ראשונה ושניה שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו וכשיחזור לב״ד תתישב דעתו ויאמר טעם בדבריו החזירוהו ולא נמצא טעם בדבריו מחזירין אותו פעם שלישית להריגה אמר בשלישית יש לי ללמד על עצמי זכות אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו אפי׳ כמה פעמים. לפיכך מוסרין לו שני ת״ח ששומעין את דבריו בדרך אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו ואם לאו אין מחזירין אותו. [בדף מ״ה] אם לא נמצא לו זכות מוציאין אותו ועדיו הם שהורגים אותו בכל מיתה שיתחייב בה לא הרגוהו עדיו חייבין בית דין להמיתו או כל אדם. [בדף מ״ג] רחוק ממקום ההריגה כעשר אמות אומרין לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא ואם אין יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה לכל עונותי [שם] ואחר שמתודה משקין אותו קורט לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו עליו וישתכר ואחד כך יהרג במיתה שהוא חייב בה וכן אמר שלמה בספר משלי תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד, [בפ״ד מיתות דף ס״ג] הרוגי בית דין אין מברין עליהם שהוא בכלל לא תאכלו על הדם. [בפ׳ נגמר הדין דף מ״ו כל הסוגיא] ואין מתאבלין עליהם ובאין קרוביהם ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין להודיע שאין בלבם עליהם כלום שדין אמת דנו ואע״פ שלא היו מתאבלין היו אוננין שאין אנינות אלא בלב: