בבא מציעא צ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והדשות בתרומה ומעשר אאינו עובר משום בל תחסום באבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ותולה לה בטרסקלין שבפיה ר"ש בן יוחאי אומר מביא כרשינים ותולה לה שהכרשינים יפות לה מן הכל ורמינהי פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום והדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום גונכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום דוישראל הדש בפרתו של נכרי עובר משום בל תחסום קשיא תרומה אתרומה קשיא מעשר אמעשר בשלמא תרומה אתרומה לא קשיא הכאן בתרומה כאן בגידולי תרומה אלא מעשר אמעשר קשיא וכי תימא מעשר אמעשר נמי לא קשיא כאן במעשר כאן בגידולי מעשר בשלמא וגידולי תרומה תרומה אלא גידולי מעשר חולין נינהו דתנן גידולי זטבל וגידולי חמעשר שני חולין אלא לא קשיא הא במעשר ראשון הא במעשר שני ואיבעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה הא ר"מ דאמר טמעשר ממון גבוה הוא הא רבי יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא היכי דמי כגון שהקדימו בשבלין ולר' יהודה והא בעי חומה כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי איבעית אימא לא קשיא יכאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי השתא דאתית להכי תרומה אתרומה נמי לא קשיא כאן בתרומת ודאי כאן בתרומת דמאי בשלמא מעשר דמאי איכא אלא תרומת דמאי מי איכא והתניא כאף הוא ביטל את הוידוי לוגזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלא לא קשיא מכאן בתרומת מעשר ודאי כאן בתרומת מעשר דמאי בעו מיניה מרב ששת:
היתה אוכלת ומתרזת מהו משום דמעלי לה הוא והא לא מעלי לה או דלמא דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא אמר להו רב ששת תניתוה רבי שמעון בן יוחי אומר מביא כרשינים ותולה לה שהכרשינים יפות לה מן הכל שמע מינה נמשום דמעלי לה הוא שמע מינה איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן סאמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא עלא שנא ת"ש נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דתנא סיפא דישראל הדש בפרתו של נכרי עובר תנא רישא אינו עובר תא שמע דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי
רש"י
[עריכה]והדשות - דישת שבלין בתרומה ובמעשר כגון שהקדימו בשבלין:
אין עובר - בלא תחסום:
המרכסות - משום דגמר מלאכתן למעשר . משעת דישה:
תרומה ומעשר - דסתם דייש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא דאין תרומה ומעשר סתם אלא מן המירוח ואילך כדכתיב (במדבר. ח) כדגן מן הגורן:
מפני מראית העין - שלא יאמרו עליו שהוא חוסם:
בול - מלא אגרוף:
בטרסקלין שבפיה - שק או טרסקל תולין בצוארה והמאכל בתוכו ואוכלת:
נכרי הדש בפרתו של ישראל - אינן עוברים הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליהם עבירת לא תחסום:
גידולי תרומה - שזרעה וגידלה הגידולין תרומה מדרבנן וזה אחד משמנה עשר דבר שרבו בית שמאי על בית הלל ביציאות שבת (דף יז:) וכיון דלאו תרומה מדאורייתא היא קרינא ביה דייש סתמא:
בשלמא גידולי תרומה תרומה - מדרבנן ואיצטריך לאשמועינן דעובר:
גידולי טבל - תבואה שנמרחה בכרי וזרעה בטיבלה הרי היא כשאר חולין ואוכל הימנה עראי עד שימרח דכיון דזרעו כלה בטיל ליה איסוריה ובתרומה הוא דגזור. כדמפרש התם גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל שמא יזרענה להפטר שלא יתננה לכהן אי נמי משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה לזרעה ואתי בה לידי תקלה:
פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה - בקדושין (דף נב:):
ממון גבוה - ולא קרינא ביה בדישו וגבי תרומה מיתוקמא שהיתה פרה של ישראל שאסור להאכילה תרומה ואפילו אם דש בה כהן דתניא כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה:
היכי דמי - דליהוי מעשר קודם דישה:
כגון שהקדימו - וקרא שם עליו בשבלין: [ולר"י] כיון דשם מעשר עליו לר' יהודה נהי נמי דממון הדיוט הוא:
הא בעי חומה - שאסור לאכלו חוץ לחומת ירושלים והיכי אתי לאו דלא תחסום ודחי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך:
בית פאגי - היקף חיצון של ירושלים שהוסיפו עליו קרוי בית פאגי ונראה לי שהוא לשון כבישתה של עיר שונגל"א בלע"ז כדאמרינן פרק קמא (דף ט.) זה קנה חמור ובית פגיה:
כאן במעשר - דמאי. דליתיה אלא מדרבנן הלוקח מעם הארץ שחייבו להפריש מעשר שני על הספק ולהעלותו לירושלים:
אף הוא - יוחנן כהן. גדול במס' . סוטה (דף מח.):
ביטל את הוידוי - של מעשר ואפילו של חברים שאין לומר בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי לפי שלא היו נותנים מעשר ראשון ללוי כהלכתו דרחמנא אמר ללוים וקנסינהו עזרא וצוה לתתו לכהנים:
וגזר על הדמאי - בלוקח מעם הארץ שיפריש הכל מספק מפני שהטבל עון מיתה חוץ מן התרומה שלא גזר להפרישה ולא גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שהיו עמי הארץ מזלזלין במעשרות ולא היו מפרישין אלא תרומה גדולה:
תרומת מעשר - שהלוי מפריש לכהן מעשר מן המעשר והוא קרוי תרומה ואסור כתרומה:
ומתרזת - חולי מעיים וקורין אותו ריול"ר מוציאה רעי צלול כמים והחטין קשין לה:
חסום פרתי ודוש בה - דישה שלך:
אמירה לנכרי שבות - מדרבנן:
תוספות
[עריכה]והדשות במעשר ובתרומה אינו עובר משום לא תחסום. פי' בקונטרס דסתם דייש לא הוי תרומה ומעשר שאין רגילות להיות תרומה ומעשר אלא אחר מירוח תימה דא"כ אפילו הן חולין מתוקנים לא יעבור דאין רגילות להיות מתוקנים קודם מירוח ונראה דטעמא משום דכתיב דישו דמשמע הראוי לו ומעשר ממון גבוה הוא ותרומה נמי לישראל אסור ליתן לפני בהמתו ואפילו כהן דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה מותר להאכיל ולא חטין משום הפסד תרומה וכן דריש בהדיא במעילה (דף יג. ושם ד"ה מאי) מדישו גבי הא דתנן וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש:
גידולי מעשר חולין. דלא שייך למיגזר שמא ישהה בידו ויבער בטומאה דלמה ישהה כיון שיכול לפדותו ואפילו לקוח בכסף מעשר שנטמא דאינו נפדה לרבי יהודה לא גזרו על גידולין דליהוו מעשר כיון דעיקר מעשר יש לו פדיון:
כאן במעשר ראשון דמיקרי דישו כאן במעשר שני. דאפילו לר' יהודה אינו עובר חוץ לחומה כדפריך בסמוך והא בעי חומה ותימה והלא אי לאו רעך היה אוכל פועל משל הקדש כי היכי דשרי משל חבירו ולא הוי גזל וה"נ אית לן למימר דשרי חוץ לחומה דהא לרבי יהודה ממונו הוא ויכול לקדש בו האשה אפילו חוץ לחומה כדמשמע בקדושין (דף נג:) וי"ל דאפילו הכי (לא) קרינן ביה דישו שלו ולא של רעך דה"נ אמרינן בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קיא:) דלכולי עלמא לא מיקרי שללה גבי עיר הנדחת ופטורה מן החלה דלא מיקרי עריסותיכם: והיכי דמי כשהקדימו בשבלין תימה דמאי איצטריך לפרושי הכא היכי דמי דעד השתא נמי הוי מיירי בהכי דהא בגידולי מעשר ליכא לאוקמה כלל:
אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר. ורבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה:
חסום פרתי ודוש בה. פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך. כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר"י דלא דמי לאומר לנכרי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום ומירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית אומר ר"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש מפני דרכי שלום:
אבל הכא דאיסור לאו שרי. אע"ג דבמס' מו"ק (דף יב.) אמרינן. דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת:
דגנבין להו ארמאי. בשאלתות דרב אחאי מפרש שהיו קושרין דינר בכיס של בהמה בחזקה והנכרי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו ולשון גנבין להו לא משמע הכי שלא באין לגנוב רק הדינר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מה א ב מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ד', ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג לאוין קפד, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ח' ועיין בהג"ה:
מו ג ד מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ה':
מז ה מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ד' והלכה ה:
מח ו מיי' פי"א מהל' תרומות הלכה כ"א:
מט ז מיי' פ"ו מהל' מעשר הלכה ו', סמ"ג עשין קלה:
נ ח מיי' פ"ו מהל' מעשר שני הלכה ט"ו:
נא ט מיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה י"ז:
נב י מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ד' והלכה ה:
נג כ מיי' פי"א מהל' מעשר שני הלכה י"ג:
נד ל מיי' פ"ט מהל' מעשר הלכה א', סמג עשין קלח:
נה מ מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ד' והלכה ה:
נו נ מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ג', סמ"ג לאוין קפד, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ז':
נז ס מיי' פ"ו מהל' שבת הלכה א', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ז סעיף ב':
נח ע מיי' פי"ג מהל' שכירות הלכה ג', סמ"ג לאוין קפד, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ח סעיף ו':
ראשונים נוספים
הא דבעינן מהו שיאמר לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. פרש"י דוש בה דישה שלך, ולא מסתבר, דאפי' בשבת לא אשכחן שבות אלא בגוי העושה מלאכה לישראל אבל גוי בשלו מותר ישראל לומר לו עשה ולא תעשה אלא בדישה של ישראל, וי"ל אפי' בדישה של גוי מפני שהפרה של ישראל ואין גוי יכול לחוסמה אלא באמירה דישראל והינו דקאמר פי פרתי אבל חסום פי פרתך בדישה שלך ודאי מותר:
שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא. קשיא לן, אי הכי י"ט נמי איסור לאו הוא ולא יהא בו איסור שבות ומצאתי בנמוקי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו י"ט משום שבת גזרו עליו דחדא גזרה הוא כדאמרי' בפר' במה אשה לענין סנדל מסומר אפי' לר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אסרו בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואפי' בחולו של מועד נמי גזרו דיו"ט הוא כדאמרי' התם זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה ובודאי שדבר ברור אמרו דיו"ט גזרו בו משום אמירה לגוי שבות כמו שגזרו עליו בשבות דידיה כדתנן כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו' כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת ואע"ג דלא מפרש התם אלא שבות דנפשיה אמירה לגוי נמי בכלל כל שהוא משום שבות הוא והכי נמי מוכח בגוי שהביא דורון בביצה ובפר' בכל מערבין.
וקשה לי הא דאמרי' בפר' חרש יונק מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן וי"ל בחדא מילתא ולא שכיחא ובמקום צער אקילו ביו"ט אבל בשאר כולהו שבות עשאוהו כשבת והכי נמי אמרי' בפ"ב דביצה שאני שבות שבת משבות דיו"ט משום קדשים שלא יפסלו.
ומיהו לענין הלכה מסתברא דבכולהו מצות גזרו דבעיין לחומרא משום דחזינן סוגיא דשמעתא דאסרי כולהו בתראי דאמוראי וליכא למימר משום דסבירא להו כר' חדקא דהלא לית הלכתא כר' חדקא דסוגין בעלמא דלא כוותיה אלא משמע דסבירא להו דגזרו רבנן משום שבות אפי' באיסור לאווין:
אבל הרשב"א כתב וז"ל ה"ק חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פי' הראב"ד וזה עיקר. (שיטמ"ק).
אל חסימה דאיסור לאו לא: וא"ת והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות, וכדתנן (ביצה לו, ב) כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו', וכל אלו בי"ט אמרו קל וחומר בשבת. ואע"ג דהתם שבות דנפשיה קא מפרש, כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי (שם כד, ב) גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוס' די"ט משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא, וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה (שבת ס, ב) גבי סנדל המסומר אפילו לר' חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל י"ט ושבת כי הדדי נינהו, תדע דתנן (ביצה לו, ב) אין בין י"ט לשבת וכו'. ואפילו בחולו של מועד גזרו די"ט הוא, וכדאמרינן התם (מו"ק יב, א) זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומיהו פעמים שהקילו בשבות י"ט במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא, וכדאמרינן ביבמות ס"פ חרש (קיד, א) אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה בי"ט, ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזרו י"ט דאיסור לאו לא גזרו.
[וז"ל נמוק"י בשם רבנו:] ושמעינן נמי מהכא דאפי' לומר לעובד כוכבים [בחול] שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעובד כוכבים, דומיא דחסום פרתי ודיש בה שאומר לו כן קודם דישה.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
אמר רב ששת תניתי' רשב"י אומר כו' קשיא לי נהי דאר"ש במקום שרשאי לחוסמה שהיא פטור ואפ"ה אמר תולה לה כרשינן במקום שאינו רשאי לחוסמה מי אמר. ונראה לי דר"ש פליג את"ק ואמר דאפי' בתרומה ומעשר אינו רשאי לחוסמה אע"פ שאינו יכול להאכילה תרומה ומעשר יביא לה חולין ממקום אחר. ואע"פ שחייב להביא לה חולין אמר יביא לה כרשינן שהן יפין לה מן הכל. וה"ה אם היתה דשה בתבואת חולין הי' מתיר להביא לה כרשינן כיון שהן יפין לה. ות"ק סבר רשאי לחוסמה וא"צ להביא לה לא חולין ולא כרשינן. ובמקום שאינו רשאי לחוסמה לא ידענו מה היה סובר אם יכול להפטר ע"י כרשינן ואם לאו:
מהו שיאמר לגוי חסום פרתי ודש בה פי' דוקא ודש בה אבל אם חסמה גוי ודש בה ישראל חייב אע"ג דלא חסמה הוא כדאמרי' לקמן דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא אע"ג דלא חסם הוא כיון דדש בפרה חסומה חייב. ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודש בה לא מחייב מלקות. משום דגוי לאו בר שליחות הוא ואין לומר בו שלוחו של אדם כמותו. אבל ראובן בעל הגורן שאמר לפועל ישראל חסום פרתי ודש בה חייב בעל הגורן מלקות דשלוחו של אדם כמותו. ואם תאמר והרי אין שליח לדבר עבירה כי אמרי' אין שליח לד"ע הנ"מ היכי דאי עביד שליח מחייב שליח. התם ודאי לא מחייב שולחו כדאמרן לעיל בשנים אוחזין אבל הכא דכי עביד שליח לא מחייב דלא אזהר רחמנא אלא לבעל הגורן שלא ימנע גורנו מן האכילה לבהמה הדשה ולא לפועל. דמה כח יש לפועל להאכיל בדבר שאינו שלו. וכיון דשליח לא מחייב מחייב שולחו דשליחו של אדם כמותו. אבל חסמה בעל הגורן ואמר לגוי דש בה חייב בעל הגורן משום דחסמה שלא יהא אלא מאלי' היא דשה והיא רוצה בדישתה חייב החוסם שבשני ענינין מתחייב בין אם יחסום אחר והוא דש בה דלא תדוש בחסימה אמרה תורה. ובין אם חסם הוא ואחר דש בה חייב משום שחסמה כדילפי' לקמן מחסמה בקול ואע"פ שלא היא דש בה:
הדשות בתרומה ומעשר: פירוש ומשכחת לה כגון שהקדימו בשבלים וכדאיתא לקמן. והא דקתני שאינו עובר בזה משום לא תחסום פירש רש"י משום דלאו היינו דיש דאישתעי ביה קרא דתרומה ומעשר בשבלים לא שכיחי וסתם המקרא אינו מדבר אלא בדיש שהוא טבל. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי איריא דשות בתרומה ומעשר הוא הדין הדשות בחולין שהן מעושרין בשבולים דלאו היינו דיש דמשתעי ביה קרא. ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו מה שאין כן בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן. וזהו מה שפירש רש"י לקמן הא כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קרינא ביה בדישו. ואין מחוור דהא ודאי כי כתיב בדישו אשור קאי שלא ידוש בחסימה.
והנכון דטעמא דהכא משום דתרומה אסור להאכילה לבהמה מן התורה ואף על פי שאמרו ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה התם הוא בכרשינין שעומדים למאכל בהמה וכיון דאסור להאכילה חוסם דהיתרא זכי לה רחמנא ולא איסורא ואפילו תימא דמתניתא מיירי בשדשות בכרשינין וכיוצא בו שהוא מאכל בהמה מכל מקום לפרה של ישראל אסור להאכילה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה וכיון דבפרה של ישראל לא זכי רחמנא מסתמא לא פלוג ואפילו לפרה של כהן נמי לא זכי רחמנא וכן פירשו רבותי וכן מצאתיה בתוספות. הריטב"א.
והדשות במעשר ובתרומה וכו': ככתוב בתוספות. וזה לשון תוספות שאנץ: ואי טעמא משום דכתיב לא תחסום שור בדישו דמשמע דישו הראוי לו לשור וזה איו ראוי לו שהמעשר ממון גבוה הוא. והתרומה ביד ישראל אי נמי אפילו ביד כהן ומיירי בחטין של תרומה שאסור להאכילם לבהמה משום הפסד תרומה כי דווקא כרשיני תרומה וכיוצא בהן שהם מאכל בהמה וליכא הפסד תרומה הוא שיכול כהן להאכיל לבהמתו ולא חטין אם כן אמאי איצטריך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דישו ובלאו הכי קשה תיפוק ליה מדישו הראוי לו כדאיתא במעילה מפי רבי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: והדשות בתרומה אינו עובר משום בל תחסום דכתיב הם יאכלו בלחמו הם יאכלו ואין הבהמה אוכלת יכול אף בכרשינין תלמוד לומר בלחמו והכי איתא בתורת כהנים. עד כאן.
אבל מפני מראית העין מביא בעל מאותו המין ותולה לה: שמעינן מהכא שכל שתלה לבהמה שיעור אכילתה בטרסקלין דהיינו ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור ליכא משום לא תחסום ומשום הכי סגי ליה באגרוף בטרסקלין דליכא תו מראית העין. רבי שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה. אומר רבינו דרבי שמעון בן יוחאי לפרושי בא דאף על גב דמין אחר לא יתלה כרשינין תולה שהן יפות לה תדע דלקמן איבעיא לן אי משום דמעלי לה אמר רחמנא או משום דמצטערה ואמרינן תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ואלו הוו פליגי עליה רבנן היכי פשיט מדרבי שמעון בן יוחאי דהוי יחידאה הוה ליה למימר תנאי היא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.
יפות לה מן הכל: אפילו מן החטים כדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין מי גרם ליך שתבעטי בי לאו כרשינין שהאכלתיך. ה"ר יהונתן. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. דסביר לן דצער בעלי חיים דאורייתא. ה"ר יהונתן.
כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה: פירוש דבתרומה ממש אינו עובר כי מדאורייתא לא חזיא למיכל כדפרישנא לעיל והא דקתני עובר בגדולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהו גדולי תרומה תרומה מדרבנן וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מן התורה בקום עשה הילכך נהי שלא יניחנה לאכול כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה מכל מקום יש לו לתלות לה בטרסקלין ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור. הריטב"א.
בשלמא גדולי תרומה תרומה: פירוש ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דהיא תרומה עובר משום לא תחסום אלא גדולי מעשר חולין מעליא נינהו פירוש ופשיטא שעובר עליהם ורשאי להאכילה לגמרי והיכי ערבינהו בהדי תרומה שצריך טרסקל ובכלל קושיין נמי פרכינן אלישנא דמתניתא דקרי להו מעשר. הריטב"א.
אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני: פירוש במעשר ראשון אינו עובר משום לא תחסום דמדאורייתא לא חזי לה כיון דטבול לתרומת מעשר ובמעשר שני אינו עובר וכגון שהוא לפנים מחומת ירושלים דהיינו תוך בית פגי כדאמרינן לקמן הילכך מדאורייתא חזי לה. ומיהו מדרבנן לא יניחנה לאכול אלא שיהא תולה לה בטרסקלין. הריטב"א ז"ל.
כתוב בגיליון אידי ואידי רבי יהודה הא בירושלים הא בגבולין: הוה מצי למימר אידי ואידי במעשר ראשון הא כמאן דאמר מותר לזרים והא כמאן דאמר אסור דפלוגתא היא בפרק יש מותרות. עד כאן.
ואי בעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא קמייתא רבי יהודה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכיון שכן אפילו תימא דלא בעינן דישו המיוחד לו סברא הוא דכיון דשל גבוה הוא אסור להאכילו לבהמתו מן התורה אבל לרבי מאיר דאמר ממון הדיוט הוא מותר להאכילו לבהמה מן התורה כשהוא בשבולין מיהת דלא חזי השתא למאכל אדם ומדרבנן הוא דמיתסר הילכך תולה לה בטרסקלין שבפיה. הריטב"א.
הא רבי יהודה והא רבי מאיר וכו': פירוש וכל שהוא ממונו מקרי דישו אף אם דרכו לקדמו בשבולים ודלא כדסלקא דעתין מעיקרא ואם תאמר תרומה הא נכסי כהן היא. פירש רש"י בפרת ישראל וכו'. שיטה.
דאמר מעשר ממון גבוה הוא: ופירש הקונטרס כיון דשל גבוה הוא אסור דכתיב דישו דמשמע שלו. ויש להקשות אם כן אמאי איצטרך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו אדם משור ושור מאדם. והיה נראה לפרש כן הא דרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוי ורעך משמע ולא של גבוה כדדרשינן לעיל רעך ולא של הקדש. מיהו במסכת מעילה תנן לא יאכלו בהקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפרש טעמא בגמרא משום לא תחסום שור בדישו דישו ולא דיש של הקדש ויש לתמוה הא מפקינן לה לעיל מרעך מפי רבי.
והא בעי חומה: תימה לרבי מאיר קפריך הא לעיל נמי דרשינן רעך למעוטי הקדש משמע דאי לאו רעך הוה אמינא דאכיל כמו של רעך דאף על גב דהוה לן למיסר משום גזל שרייה קרא הכי נמי הכא לית לן למימר דמותר לאכול חוץ לחומה. מרבי ז"ל. ושמא אדרשא דדישו הראוי לו דמסכת מעילה סמיך לרבי ולקמן נמי דקאמר לא זכי ליה רחמנא גבי מעשר אמאי הא לא אסר ליה קרא בהדיא. ואפשר למימר דאפילו הכי כיון דכתיב רעך ממעט ממעשר דלא הוה קרי ביה רעך אף על גב דמעשר שני ממון הדיוט משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדאמרינן בחלה בסופו וכי תימא חוץ לירושלים הוי ממון גבוה לדברי הכל לפי שאין יכול להוציאו ולאוכלו לא מצית אמרת הכי דבקדושין פרק האומר מוכיח דלמאן דאמר מעשר שני הוי ממון הדיוט אפילו חוץ לירושלים מפי רבי. תוספות שאנץ.
היתה אוכלת ומתרזת: פירוש מתרזת כגון שדוחקות הרוחות בבטנה ומשלחת הזמורה. רבינו חננאל.
מהו: אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה וכו' היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער. הרא"ש.
אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר: ואם תאמר אדמייתי ראיה מרבי שמעון בן יוחאי דמשום דמעלי לה הוא ליתי איפכא מדרבנן דאמרי מביא בעל מאותו המין ואפילו אוכלת ומתרזת. ותירץ לית לן למימר דפליגי בין רבנן בין רבי שמעון אלא במאי דמוכח בהדיא דפליגי כיון דרבי שמעון בן יוחאי מפרש בהדיא טעמא משום דמעלי וברייתא לא מוכחא דרבנן פליגי עליה דרבי שמעון בהאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה מפי רבי. תוספות שאנץ.
מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרתי ודוש בה: פירש רש"י דישה שלך. והזקיקו לומר כן דאי דישה שלי קאמר למה ליה למימר פי פרתי לימא פי פרתך דהא ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום וכדתניא בסמוך וכהאי גוונא איכא למיבעי במהו שיאמר לגוי אלא ודאי מדנקט פי פרתי שמע מינה דדוש בה דישה שלך קאמר. ואם תאמר וכהאי גוונא מי איכא משום אמירה לגוי הרי אפילו בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לגוי במלאכה דישראל אבל במלאכה דגוי לא דהכי תניא במכילתא בהדיא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך כלומר דאסמכוה אמירה לגוי אקרא. או לא יעשה הגוי מלאכתו כלומר באמירה דידך תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה הגוי מלאכתו אלמא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה לגוי. יש לומר לא דמי דהתם אינו עושה בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פי פרתי הרי אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו. הר"ן.
אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: הכי קאמר חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פירש הראב"ד וזה עיקר. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום כגון שאמר לו ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי. ואינו עובר הישראל דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ולא שליחותיה עביד. וישראל נמי דאמר לו לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואתי עובר בלא תחסום דאיהו קעביד איסורא שלא אמרה תורה לא תחסום שורך בדישו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אבל רבינו הגדול הרמב"ן אומר שלא אמרו אמירה לגוי שבות אפילו במה שאין ישראל עושה אלא כשאומר לו לעשות לצורך ישראל ולא באומר לו לעשות לצורך גוי עצמו שהרי מותר הרופא וכל אדם לומר לגוי שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט בכל ישראל לרופאים והכא הכי קאמר מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי. עד כאן.
חסום פרתי ודוש בה וכו': ככתוב בתוספות. ומההיא דמחזיקים ידי גוים בשביעית נראה לרבי שיש חילוק בין אכילת גוי נבלה וכיוצא בו לשאר עבירות דקאמר לא הוה צריך שמחזיקין ידי גוים האוכלים גיעולי גוים לומר להם כעין חזקו בדבר ששואלים בשלום האוכלים. תוספות שאנץ.
אבל חסימה דאיסור לאו לא: ואם תאמר והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות וכדתנן כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו' וכל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת ואף על גב דהתם שבות דנפשיה קא מפרש כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוספות דיום טוב משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה גבי סנדל המסומר אפילו לרבי חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו תדע דתנן אין בין יום טוב לשבת וכו' ואפילו בחולו של מועד גזרו דיום טוב הוא. וכדאמרינן התם זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.
ומיהו פעמים שהקילו בשבות יום טוב במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא וכדאמרינן ביבמות סוף פרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה ביום טוב ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרה כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו יום טוב דאיסור לאו לא גזרו. הרשב"א.
או דילמא לא שנא: פירוש דבהא נמי גזרו משום אמירה לגוי שבות דלגבי שבת אפילו כשאמר לו מערב שבת שהוא שעת היתרא דהכא קודם דישה אמר לו שהיא שעת היתרא וכן בדין דהא אפילו בלא אמירה כלל כל שעושה גוי מעצמו לצורך ישראל אסור בין בשבת בין ביום טוב כדאיתא בכמה מקומות. הריטב"א. ועיין בפסקי הרא"ש.
בני מערבא סברי וכו': והוא הדין אבוה דשמואל אם לא שנאמר שהחמיר להם על פי דרכם משום ואל תטוש או גזרה דלפני שור דאיסורא אחרינא שיטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה