שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז/דף צ

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צ עמוד א[עריכה]

הדשות בתרומה ומעשר: פירוש ומשכחת לה כגון שהקדימו בשבלים וכדאיתא לקמן. והא דקתני שאינו עובר בזה משום לא תחסום פירש רש"י משום דלאו היינו דיש דאישתעי ביה קרא דתרומה ומעשר בשבלים לא שכיחי וסתם המקרא אינו מדבר אלא בדיש שהוא טבל. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי איריא דשות בתרומה ומעשר הוא הדין הדשות בחולין שהן מעושרין בשבולים דלאו היינו דיש דמשתעי ביה קרא. ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו מה שאין כן בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן. וזהו מה שפירש רש"י לקמן הא כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קרינא ביה בדישו. ואין מחוור דהא ודאי כי כתיב בדישו אשור קאי שלא ידוש בחסימה.

והנכון דטעמא דהכא משום דתרומה אסור להאכילה לבהמה מן התורה ואף על פי שאמרו ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה התם הוא בכרשינין שעומדים למאכל בהמה וכיון דאסור להאכילה חוסם דהיתרא זכי לה רחמנא ולא איסורא ואפילו תימא דמתניתא מיירי בשדשות בכרשינין וכיוצא בו שהוא מאכל בהמה מכל מקום לפרה של ישראל אסור להאכילה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה וכיון דבפרה של ישראל לא זכי רחמנא מסתמא לא פלוג ואפילו לפרה של כהן נמי לא זכי רחמנא וכן פירשו רבותי וכן מצאתיה בתוספות. הריטב"א.

והדשות במעשר ובתרומה וכו': ככתוב בתוספות. וזה לשון תוספות שאנץ: ואי טעמא משום דכתיב לא תחסום שור בדישו דמשמע דישו הראוי לו לשור וזה איו ראוי לו שהמעשר ממון גבוה הוא. והתרומה ביד ישראל אי נמי אפילו ביד כהן ומיירי בחטין של תרומה שאסור להאכילם לבהמה משום הפסד תרומה כי דווקא כרשיני תרומה וכיוצא בהן שהם מאכל בהמה וליכא הפסד תרומה הוא שיכול כהן להאכיל לבהמתו ולא חטין אם כן אמאי איצטריך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דישו ובלאו הכי קשה תיפוק ליה מדישו הראוי לו כדאיתא במעילה מפי רבי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: והדשות בתרומה אינו עובר משום בל תחסום דכתיב הם יאכלו בלחמו הם יאכלו ואין הבהמה אוכלת יכול אף בכרשינין תלמוד לומר בלחמו והכי איתא בתורת כהנים. עד כאן.

אבל מפני מראית העין מביא בעל מאותו המין ותולה לה: שמעינן מהכא שכל שתלה לבהמה שיעור אכילתה בטרסקלין דהיינו ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור ליכא משום לא תחסום ומשום הכי סגי ליה באגרוף בטרסקלין דליכא תו מראית העין. רבי שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה. אומר רבינו דרבי שמעון בן יוחאי לפרושי בא דאף על גב דמין אחר לא יתלה כרשינין תולה שהן יפות לה תדע דלקמן איבעיא לן אי משום דמעלי לה אמר רחמנא או משום דמצטערה ואמרינן תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ואלו הוו פליגי עליה רבנן היכי פשיט מדרבי שמעון בן יוחאי דהוי יחידאה הוה ליה למימר תנאי היא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

יפות לה מן הכל: אפילו מן החטים כדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין מי גרם ליך שתבעטי בי לאו כרשינין שהאכלתיך. ה"ר יהונתן. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. דסביר לן דצער בעלי חיים דאורייתא. ה"ר יהונתן.

כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה: פירוש דבתרומה ממש אינו עובר כי מדאורייתא לא חזיא למיכל כדפרישנא לעיל והא דקתני עובר בגדולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהו גדולי תרומה תרומה מדרבנן וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מן התורה בקום עשה הילכך נהי שלא יניחנה לאכול כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה מכל מקום יש לו לתלות לה בטרסקלין ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור. הריטב"א.

בשלמא גדולי תרומה תרומה: פירוש ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דהיא תרומה עובר משום לא תחסום אלא גדולי מעשר חולין מעליא נינהו פירוש ופשיטא שעובר עליהם ורשאי להאכילה לגמרי והיכי ערבינהו בהדי תרומה שצריך טרסקל ובכלל קושיין נמי פרכינן אלישנא דמתניתא דקרי להו מעשר. הריטב"א.

אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני: פירוש במעשר ראשון אינו עובר משום לא תחסום דמדאורייתא לא חזי לה כיון דטבול לתרומת מעשר ובמעשר שני אינו עובר וכגון שהוא לפנים מחומת ירושלים דהיינו תוך בית פגי כדאמרינן לקמן הילכך מדאורייתא חזי לה. ומיהו מדרבנן לא יניחנה לאכול אלא שיהא תולה לה בטרסקלין. הריטב"א ז"ל.

כתוב בגיליון אידי ואידי רבי יהודה הא בירושלים הא בגבולין: הוה מצי למימר אידי ואידי במעשר ראשון הא כמאן דאמר מותר לזרים והא כמאן דאמר אסור דפלוגתא היא בפרק יש מותרות. עד כאן.

ואי בעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא קמייתא רבי יהודה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכיון שכן אפילו תימא דלא בעינן דישו המיוחד לו סברא הוא דכיון דשל גבוה הוא אסור להאכילו לבהמתו מן התורה אבל לרבי מאיר דאמר ממון הדיוט הוא מותר להאכילו לבהמה מן התורה כשהוא בשבולין מיהת דלא חזי השתא למאכל אדם ומדרבנן הוא דמיתסר הילכך תולה לה בטרסקלין שבפיה. הריטב"א.

הא רבי יהודה והא רבי מאיר וכו': פירוש וכל שהוא ממונו מקרי דישו אף אם דרכו לקדמו בשבולים ודלא כדסלקא דעתין מעיקרא ואם תאמר תרומה הא נכסי כהן היא. פירש רש"י בפרת ישראל וכו'. שיטה.

דאמר מעשר ממון גבוה הוא: ופירש הקונטרס כיון דשל גבוה הוא אסור דכתיב דישו דמשמע שלו. ויש להקשות אם כן אמאי איצטרך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו אדם משור ושור מאדם. והיה נראה לפרש כן הא דרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוי ורעך משמע ולא של גבוה כדדרשינן לעיל רעך ולא של הקדש. מיהו במסכת מעילה תנן לא יאכלו בהקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפרש טעמא בגמרא משום לא תחסום שור בדישו דישו ולא דיש של הקדש ויש לתמוה הא מפקינן לה לעיל מרעך מפי רבי.

והא בעי חומה: תימה לרבי מאיר קפריך הא לעיל נמי דרשינן רעך למעוטי הקדש משמע דאי לאו רעך הוה אמינא דאכיל כמו של רעך דאף על גב דהוה לן למיסר משום גזל שרייה קרא הכי נמי הכא לית לן למימר דמותר לאכול חוץ לחומה. מרבי ז"ל. ושמא אדרשא דדישו הראוי לו דמסכת מעילה סמיך לרבי ולקמן נמי דקאמר לא זכי ליה רחמנא גבי מעשר אמאי הא לא אסר ליה קרא בהדיא. ואפשר למימר דאפילו הכי כיון דכתיב רעך ממעט ממעשר דלא הוה קרי ביה רעך אף על גב דמעשר שני ממון הדיוט משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדאמרינן בחלה בסופו וכי תימא חוץ לירושלים הוי ממון גבוה לדברי הכל לפי שאין יכול להוציאו ולאוכלו לא מצית אמרת הכי דבקדושין פרק האומר מוכיח דלמאן דאמר מעשר שני הוי ממון הדיוט אפילו חוץ לירושלים מפי רבי. תוספות שאנץ.

היתה אוכלת ומתרזת: פירוש מתרזת כגון שדוחקות הרוחות בבטנה ומשלחת הזמורה. רבינו חננאל.

מהו: אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה וכו' היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער. הרא"ש.

אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר: ואם תאמר אדמייתי ראיה מרבי שמעון בן יוחאי דמשום דמעלי לה הוא ליתי איפכא מדרבנן דאמרי מביא בעל מאותו המין ואפילו אוכלת ומתרזת. ותירץ לית לן למימר דפליגי בין רבנן בין רבי שמעון אלא במאי דמוכח בהדיא דפליגי כיון דרבי שמעון בן יוחאי מפרש בהדיא טעמא משום דמעלי וברייתא לא מוכחא דרבנן פליגי עליה דרבי שמעון בהאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה מפי רבי. תוספות שאנץ.

מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרתי ודוש בה: פירש רש"י דישה שלך. והזקיקו לומר כן דאי דישה שלי קאמר למה ליה למימר פי פרתי לימא פי פרתך דהא ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום וכדתניא בסמוך וכהאי גוונא איכא למיבעי במהו שיאמר לגוי אלא ודאי מדנקט פי פרתי שמע מינה דדוש בה דישה שלך קאמר. ואם תאמר וכהאי גוונא מי איכא משום אמירה לגוי הרי אפילו בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לגוי במלאכה דישראל אבל במלאכה דגוי לא דהכי תניא במכילתא בהדיא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך כלומר דאסמכוה אמירה לגוי אקרא. או לא יעשה הגוי מלאכתו כלומר באמירה דידך תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה הגוי מלאכתו אלמא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה לגוי. יש לומר לא דמי דהתם אינו עושה בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פי פרתי הרי אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו. הר"ן.

אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: הכי קאמר חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פירש הראב"ד וזה עיקר. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום כגון שאמר לו ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי. ואינו עובר הישראל דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ולא שליחותיה עביד. וישראל נמי דאמר לו לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואתי עובר בלא תחסום דאיהו קעביד איסורא שלא אמרה תורה לא תחסום שורך בדישו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אבל רבינו הגדול הרמב"ן אומר שלא אמרו אמירה לגוי שבות אפילו במה שאין ישראל עושה אלא כשאומר לו לעשות לצורך ישראל ולא באומר לו לעשות לצורך גוי עצמו שהרי מותר הרופא וכל אדם לומר לגוי שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט בכל ישראל לרופאים והכא הכי קאמר מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי. עד כאן.

חסום פרתי ודוש בה וכו': ככתוב בתוספות. ומההיא דמחזיקים ידי גוים בשביעית נראה לרבי שיש חילוק בין אכילת גוי נבלה וכיוצא בו לשאר עבירות דקאמר לא הוה צריך שמחזיקין ידי גוים האוכלים גיעולי גוים לומר להם כעין חזקו בדבר ששואלים בשלום האוכלים. תוספות שאנץ.

אבל חסימה דאיסור לאו לא: ואם תאמר והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות וכדתנן כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו' וכל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת ואף על גב דהתם שבות דנפשיה קא מפרש כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוספות דיום טוב משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה גבי סנדל המסומר אפילו לרבי חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו תדע דתנן אין בין יום טוב לשבת וכו' ואפילו בחולו של מועד גזרו דיום טוב הוא. וכדאמרינן התם זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.

ומיהו פעמים שהקילו בשבות יום טוב במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא וכדאמרינן ביבמות סוף פרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה ביום טוב ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרה כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו יום טוב דאיסור לאו לא גזרו. הרשב"א.

או דילמא לא שנא: פירוש דבהא נמי גזרו משום אמירה לגוי שבות דלגבי שבת אפילו כשאמר לו מערב שבת שהוא שעת היתרא דהכא קודם דישה אמר לו שהיא שעת היתרא וכן בדין דהא אפילו בלא אמירה כלל כל שעושה גוי מעצמו לצורך ישראל אסור בין בשבת בין ביום טוב כדאיתא בכמה מקומות. הריטב"א. ועיין בפסקי הרא"ש.

בני מערבא סברי וכו': והוא הדין אבוה דשמואל אם לא שנאמר שהחמיר להם על פי דרכם משום ואל תטוש או גזרה דלפני שור דאיסורא אחרינא שיטה.

דף צ עמוד ב[עריכה]

פשיטא בנו גדול כאחר דמי: כלומר ומותר למכרו לו. בנו קטן מאי. פירוש ולא גדול ממש או קטן ממש אלא כל שאינו סמוך על שולחנו זהו גדול והסמוך על שולחנו זהו קטן. ויש שפירשו דבגדול ממש וקטן ממש תליא מילתא וכן דעת הגאונים. הריטב"א.

פשוט מיהא חדא: פירוש בתרייתא דפירש קטבליא דתניא רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר וכו' וקסלקא דעתין דקתני שמתיר פקיעין על הדישה עצמה לנסותה דהא הוה ליה כקטבליא של עור. ומהדרינן שאני התם דקא אכלה פירוש דזימנין דאכלה אפילו מן הדישה ומאן דקארי לה סבר דאפילו הכי כיון שמונעה מלאכול בו כל צרכה אם איתא דקטבליא אסור הא נמי אסור דסוף סוף חסימה איכא אלא שהוא נותן לה שום דבר לאכול שיעלה למזונותיה. ובעיין לא איפשיטא ואיסורא דאורייתא הוא ולחומרא. ומיהו שינויא דעבדינן לברייתא הלכתא היא שרשאי להתיר פקיפי עמיר מעיקרא והכי מוכח לקמן בפירקין ובכלהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם שהמוציא מחברו עליו הראיה. ומסתברא דבעל הפרה שחסם פרתו ודש בה מחל ואין לו עוד לבעלים כלום כשלא התנה ואינו יכול לומר שעשה על דעת להשתלם. הריטב"א.

החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור: פירוש פטור ממלקות אבל איסורא דרבנן איכא. הריטב"א.

איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול: פירוש כשהיתה רוצה לשחות ראשה כדי לאכול מן הדישה היה מפחידה ומבהלה בקולו. אי נמי זיווג פרה וחמור שנתן העול בצואריהם והיה הקמה והדיש מזומן לדוש לפניהם וכשצעק להם נכנסו בגרן ודשו מי מחייב אף על גב דלא קעבד מעשה או לא. ה"ר יהונתן.

איתמר חסמה בקול: הוה ליה למנקט דש כשעת חסימה בקול אלא שם המצוה נקט דהיינו שם המצוה דכתיב לא תחסום. תוספות שאנץ.

רבי יוחנן אמר חייב וכו': קשיא לי והא אפשר לקול בלא עקימת פיו וכיון דאפשר לקול בלא עקימת פיו לא הוי מעשה אף על גב דאיכא נמי עקימת פיו כדאמרינן לענין מגדף הואיל וישנו בלב ולענין עדים זוממים הואיל וישנן בראיה אלמא כיון דאפשר בלא עקימת שפתים אף על גב דאיכא עקימת שפתים לא חשיב מעשה והכא נמי הואיל ואפשר בקול בלא עקימת פיו אמאי חשיב ליה מעשה. ואיכא למימר כיון דאמרינן בעלמא נזהא דתורא הן הן נזהא דגמלא דא דא אי אפשר לחסימה דתורא בלא עקימת פה דנזהא דגמלא לא מיחסם תורא וכן כל בהמה יש לה נזהא ידועה וכולן יש בהם עקימת פה.

ואי קשיא לך מאי דאמרינן התם בסנהדרין שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול כלומר צריכים הם לקול ואקשינן עלה וקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול רבי יוחנן אמר חייב אלמא קול הוי מעשה והכא אמרינן משום דאיכא עקימת שפתים. לא קשה מידי דהכי נמי קאמר ועקיצת שפתים שהיא צריכה לקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול וכו' אלמא כיון שהקול צריך לעקימת פה חייב והכי נמי גבי עדים זוממין הא איכא קול וצריך לעקימת שפתים ושני ליה דגבי עדים זוממין לא צריך עקימת שפתים כלל הואיל וישנן בראיה שהן אותיות הגרון. הראב"ד ז"ל.

אבל הרמב"ן ועל כתב וזה לשונו: והוי יודע שאי אפשר לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה שאלו היה אפשר אף על פי שעקם פטור כדאמרינן התם שאני עדים זוממין שישנו בראיה זה פירוש הראב"ד ז"ל. ואין פירושו נכון כלל אלא שיש לומר דכי אמרינן הואיל דוקא לענין קרבן דכתיבא עשייה ועשה מאחת מהנה להוציא דיבור שאין בו מעשה לעולם דכיון דעיקרו אדבור הוא דמחייבינן ליה מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצת שפתים דבעינן תורה אחת לעושה בשגגה אבל חסימה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתים חייב ולא עשו בו דיבור שיש בו מעשה זוטא כדבור שאין בו מעשה כלל דחיוביה דהאי לאו אדבוריה הוא לעולם ובכהאי גוונא לא מיעט רחמנא ממלקות כן נראה לי. עכ"ל.

עוד כתב הראב"ד ואי קשיא לך הא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממימר ולימא ליה שאני מימר הואיל ובדיבורו עשה מעשה כדאיתא במכות. לא קשיא דכיון דחסמה בקול הרי בקולו עשה מעשה כי התם. וקשיא לי לריש לקיש דאמר עקימת שפתים לא הוי מעשה והא איהו לא בעי מעשה כדאיתא במכות לענין בטלו ולא בטלו בשבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה. ואיכא למימר דהכא לדעת רבנן קאמר דבעו מעשה ואיהו כרבי יהודה סבירא ליה כדאיתא התם אלא הא קשיא לי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וכיון דאמר רבי יוחנן עקיצת שפתיו הוי מעשה נשבע ומימר נמי הרי יש בהן עקימת שפתים. ויש לומר דההיא משום רבי יוסי הגלילי הוא דאמר לה רבי יוחנן דסבירא ליה דעקיצת שפתים לא הוי מעשה אבל לרבי יוחנן גופיה הנך נמי לאו שיש בו מעשה נינהו. עד כאן.

וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דאם כן אמאי אמר ליה לתנא לא תתני מימר הוה ליה למימר לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה ואם אפילו לרבי יוסי קאמר אם כן מאי שנא מימר ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוספות אם כן אין קושיא לרבי יוחנן מהנך דרבי יוחנן עקימת פה דאית ביה מעשה קאמר כחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר מה שאין כן בשנשבע ומקלל וכמו שכתבו בתוספות. ומעתה מה שאמרו במסכת שבועות בגמרא דבבי מערבא בענין המקלל את עצמו ואת חבירו בכולן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה כך הלכה דכל לאו שאין בו מעשה ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו. והראב"ד הלך בזו לשטתו וכתב דלרבי יוחנן דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה ואינו מחוור וכמו שכתבנו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: מעתה מה שאמרו בירושלמי במסכת שבועות בענין המקלל עצמו וחבירו בכלן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה הנה לרבי יוחנן לאו שיש בו מעשה הוא ואפילו בכנויין נמי לוקה. עד כאן.

רבי יוחנן אמר עקימת שפתים הוי מעשה וכו': ככתוב בתוספות. ואתיא שפיר השתא גירסת הספרים הישנים דגרסי התם כדפריש אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול. ולא צריך לגרוס כגירסת רש"י דגריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול משום דסלקא דעת רש"י דהאי דפריך מחסמה למגדף נמי קא פריך וקשיא ליה כדמשני בתר האי פרכא אלא אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול הוה ליה למימר ומגדף ישנו בלב דמעיקרא כיון דלא מצינן לשנויי ביה הואיל וישנו בראיה דהשתא לא קא מיירי דהא לא אקשינן מחסמה בקול אלא בעדים זוממין כדפירשתי וכי משני הואיל וישנן בראיה בעדים זוממין דוקא הוא דמשני אבל מגדף ישנו בקול כדאוקימנא ליה.

ולפירוש הקונטרס דהתם קשה דכי משני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה המגדף ישנו בלב כדאוקימנא ליה תינח מגדף ועדים זוממין אתי שפיר כדקא משני להו אלא מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב בתורת כהנים בהדי עדים זוממין היכי משני להן הא לא שייך למימר הואיל וישנן בלב והואיל וישנן בראיה דליכא לשנויי בהו הואיל וישנן בקול דהא קול לרבי יוחנן מעשה הוא אפילו היכא דבדיבוריה לא מתעביד מעשה לפירוש הקונטרס דהתם אבל לפירוש ר"י אתי שפיר דאיכא למימר טעמא הואיל וישנן בקול דקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא אלא היכא דבדבוריה מתעביד מעשה כדפירשתי.

ויש תימה לפירוש רש"י (ר"י) מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב הא בלאו הכי לא חשיב מעשה כיון דבדיבוריה לא מתעביד מעשה הא לא חשיב רבי יוחנן לקול מעשה אלא היכא דבדיבוריה מתעביד מעשה כמו שהוכחנו בתחלת תמורה ופירש דלהכי פריך בשמעתין ממימר על ריש לקיש דבחסמה בקול נמי בדבוריה מתעביד מעשה והואיל וכן מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב וכן במקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב להו בהדי עדים זוממין אפילו מצינן למימר בהו טעם דישנן בלב מה אנו צריכין לו ואף על גב דבפרק קמא דכריתות כי משני מעיקרא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופריך לה מברייתא דקתני בה על מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים יצאו אלו שאין בהן מעשה לא משני כההיא סוגיא כלל הואיל וישנן בקול אלא משני עלה שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראייה ומשמע נמי לכאורה שתירוץ דישנו בלב שתירץ על מגדף איתיה נמי בכולהו בר מעדים זוממים אין לפרש כן שהרי לפי האמת אין אנו צריכים לטעם דישנו בלב לא במגדף ולא בשאר כדפירשתי.

אלא יש לומר דסוגיא דכריתות לא חששה להאריך וסמכה לקצר על מה שמפורש בסנהדרין. אי נמי יש לגרוס לכולה מלתא בכריתות כמו ששנה בסנהדרין ממש תירוץ לרבי ופירש הואיל וישנו בלב דהתם לא ידע רבי מהן דאי הוי כפירוש הקונטרס דפריש התם הואיל וישנו בלב שמתחייב בלבו שיכול לחשב בלבו דבר שלא יתחייב כשהוא מגדף כגון דמסיק (לאבן) שם וקאמר יכה יוסה את יוסה אם כן השתחוה לעבודה זרה נמי הויא לה בלב שאם נתכוון לשמים פטור. מפי רבי.

צריך ליתן טעם למה לא מנה מוציא שם רע ועדים זוממים בהדי נשבע ומקלל חברו בשם. ויש לומר דלהכי לא חשיב דדיבורא דאית ביה מעשה הוא כדאמרינן בבבא קמא בתחלתו דלא מיחייב אלא לאחר בעילה לרבי אליעזר בן יעקב. ועוד דרבי יהודה גופיה דהכא לא מיחייב ליה בפרק נערה שנתפתתה עד שישכיר עדים דהיינו מעשה ולהכי לא חשיב ליה אף על גב דבהוצאת שם רע גופיה לית ביה מעשה וגם רבי יהודה גופיה חשיב ליה לאו שאין בו מעשה בפרק קמא דמכות ועדים זוממים רחמנא קרייה מעשה כדאמרינן בבבא קמא.

ועוד דכדיבוריה מעשה כדפירשתי לעיל ולא חשיב אין בו מעשה אלא משום דישנו בראייה. ועוד יש לומר בלא שום טעם לא קשה מידי דהאמר רבי יוחנן בבכל מערבין אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ ואף על פי שיש שמותיב בתמורה עלה דההיא דחוץ מנשבע אף המקדים תרומה לבכורים ואף על פי שיש בו מעשה כגון במימר שאין לשנותו בחוץ מנשבע וכו' משום דבדיבוריה מתעביד מעשה אפילו הכי אין לוקין משום דהוי ניתק לעשה אבל על נשבע ומקלל לא בא להוסיף מקדים תרומה כו' כי גם תנא קמא שייר במוץ שהוא אומר ומודה הוא שעוד יש להוסיף מוציא שם רע ועדים זוממים. תוס' שאנץ.

וכן בגליון תוספות וזה לשונו: והא דלא מפיק בהדי נשבע ומקלל מוציא שם רע ועדים זוממין דהוו לאו שאין בו מעשה ולקי דהא מנייהו יליף רבי יהודה בפרק קמא דמכות דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואף על גב דעדים זוממין רחמנא קרייה מעשה ובדיבוריה אתעביד מעשה מכל מקום חשיב לאו שאין בו מעשה הואיל וישנו בראיה כדאמרינן בסנהדרין ומוציא שם רע נמי אף על גב דאינו חייב אלא כשבעל או עד שישכיר עדים לא חשיב ליה מעשה גמור ושמא משום הכי לא חשיב לפי שיש בהם מעשה קצת כדפירשתי ולא מני אלא הנהו דלית בהו שום מעשה בעולם. אי נמי לא מנה להו לפי שמלקות מפורש בהם ויסרו אותו והיה אם בן הכות אי נמי אין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ. עד כאן.

איתיביה רבי יוחנן וכו'. אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים: ואם תאמר תיקשי ליה לרבי יוחנן גופיה דהא פירש לעיל דרבי יוחנן גופיה לא אמר דעקימת פיו הויא מעשה אלא היכא דבדיבוריה איתעביד מעשה ובמימר מאי מעשה איכא. ויש לומר דאיכא שפיר ביה מעשה דעל ידי דבורו הויא הקדושה נתפסה על הבהמה. תלמיד הר"פ.