מהרש"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז

פג:

תוספות בד"ה פועל בכניסתו כו' פי' כו' דשעת [הוצאת] והכנסת פועלים דריש פרק שום היתומים היינו שעת הכנסת פועלים למלאכה כו' עכ"ל. כצ"ל:

בא"ד לקיים הא דאמר לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' עכ"ל. אבל מה שממהר לצאת קודם הנץ החמה מקרי שפיר יצא בכי טוב כיון דכבר עלה עמוד השחר ודו"ק:

בא"ד וע"ק לפירושו דמאי פריך וליחזי היכי נהיגי הא ר"ל לא כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר דאקרא פריך וליחזו היכי נהיגי דהקרא איירי שפיר ביישוב העולם דעדיין לא היה אז מנהג ודו"ק:

פז.

תוס' בד"ה פת קטנית תנן הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית כו' ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם קטנית כו' ונ"מ לאדם כו' עכ"ל. אבל אי לא הוה קמבעיא בדרבי יוחנן אלא אי אמר פת קטנית דהיינו של קטנית או פת וקטנית א"כ לא הוה לן נ"מ לענין דינא מידי ודו"ק:

פז:

בפרש"י בד"ה דלאו בר חרמש כגון המוסק בזתים כו' עכ"ל. דלפום סברא דהשתא זית במה הצד נמי לא אתי דה"ל ב' כתובים בר חרמש וכרם כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה רעך ולא כו' וחד דריש ליה לקמן לשור במחובר כו' ולמאן דדריש לשור במחובר מקרא כו' עכ"ל. כצ"ל:

פח.

תוס' בד"ה עד שיראה כו' איך אפשר שעומד כו' ומיהו י"ל היכא שהתאנה נוטה לחצר כו' עכ"ל. כצ"ל יראה דהוה משמע להו לכאורה אף לר' יוחנן דבעי מיהת ראיית פני החצר דרך שער החצר ונופה נוטה לחצר דקאמר לר"י דהיינו לצד חצר דאפשר שעומד פועל בחצר ותולש ובא דרך שער החצר אבל לפי תירוצם לרבי ינאי דבעי ראיית פני הבית ופני החצר א"כ אם נפרש נוטה לבית לצד בית כיון דע"כ בעי נמי לצד חצר כדי שיבא ג"כ דרך שער החצר קא קשיא להו היאך אפשר כו' ותרצו מיהו י"ל דנוטה בחצר ממש או עומדת כולה שם אין צריך ראיית פני החצר דהיינו שער החצר כו' ודו"ק:

בא"ד דתנן בפ' (ב') [ח'] דתרומה כו' עכ"ל. כצ"ל:

בד"ה מאי לאו כו' וקשה דא"כ מוקי לה כשאין נגמר כו' עכ"ל. ורש"י נשמר קצת מזה שפירש נוטה לחצר דמכי תלשת כו' אי הכי בעל הבית נמי תלישה היא גמר מלאכתה כו' עכ"ל. אבל התוס' לא ניחא להו למימר הכי דמשמע דסברת המקשה קיימא דלוקח חייב בלא גמר מלאכה אלא דהמקשה הוה סבר דאיירי בשדה והמדחה קאמר דאיירי בחצר ויש לדקדק דתקשי להו לפרש"י מכל הנך משניות שהביאו לעיל דבעינן מיהת חצר וי"ל דאיכא לאוקמינהו בבעה"ב ובדבר שלא נגמר מלאכתו ולא תקשי ליה דהא יכול לאכול אפי' בבית מהך דר' אושעי' מערים כו' דהיינו דוקא בחטין ושעורין שדרכן למרחן לא מיחייבי במעשר אא"כ ראו פני הבית ממורחין והנך משניות איכא לאוקמי בקישואין ודלועין דרגילות להכניסן בפיקוס כמו שחלקו התוס' לקמן ומיהו אהא דפריך בעה"ב נמי מחייב קשיא להו לפרש"י שפיר מהך דר' אושעיא כיון דאיכא לאוקמי בחטין ושעורין ועוד נכתוב בזה לקמן מדברי התוס' ודו"ק:

בד"ה העומדת ונופה כו' ולא מצי לאוקמא כגון שמלקט בגינה והולך לבית כו' עכ"ל. פירוש לשיטתם לקמן דמיירי בשכר פועל ללקט כו' דלא חשיב גורן עד שילקוט כולה או רובה כמ"ש לקמן וק"ל:

בד"ה בעה"ב עיניו כו' תימה דלוקח דוקא כו' כיון דנוטה לחצר אפילו בעה"ב אסור כו' עכ"ל. כל דבריהם בדיבור זה אף לפי המסקנא דמקח אינו קובע אלא מדרבנן ודו"ק:

בא"ד אי בדבר שלא נגמרה מלאכתו לוקח נמי פטור כו' עכ"ל. פסיקא להו הכי מהך שכתבו לעיל מפרק המביא דלכ"ע המקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר:

ודע דהא לא נגמרה מלאכתו דלוקח פטור היינו אם לא נגמרה עד דאכיל ליה אבל אם לקחו בשעדיין לא נגמרה ואחר כך נתמרח קודם שאכלו חייב לעשרו אפי' מן התורה לפי' ר"ת לקמן ודומיא דהכי בפועל אינו אוכל אלא בשלא נגמרה מלאכתו עד שעת האכילה אבל אם נגמרה קודם האכילה אינו אוכל ומה שכתבו התוס' לקמן וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר נתקן היינו בשעת אכילה ממש אבל אם היה נתקן קודם האכילה ודאי דלא היה אוכל ודו"ק:

בא"ד ופ"ה לא שייך שם עכ"ל. ר"ל דלא שייך למימר הולך אחר העיקר ועיקר בחוץ כו' כפרש"י דמה לי בשדה ומה לי בחצר דהא מקח קובע בשדה כמו בחצר וק"ל:

בד"ה תבואת זרעך כו' וא"ת דאמר בסוף פ"ק דבכורות כו' וה"ל מן החיוב על הפטור כו' עכ"ל. מההוא דקומץ בלאו הך דבכורות ה"מ להקשות בפשיטות מדקרי ליה מן החיוב על הפטור משמע מדאורייתא ואמאי והא לקוח הוא דאין לומר דלגבי דבר המעורב ברוב חולין הוי כמו חיוב על הפטור כמ"ש התוס' שם בבכורות דע"כ התוס' דהכא לית להו האי סברא דא"כ [א] מאי קא קשי' להו לקמן לימא קח מן הכותים הממורח למ"ד אין קנין מכל מקום דריש דגנך כו' דהא מ"מ היה דומה דמן החיוב על הפטור לפי סברת התוס' שם ובפרק הקומץ אלא דע"כ דהתוס' דהכא לית להו הך סברא כלל ולא הוה דומה מן החיוב על הפטור אלא בלוקח מן הממורח מישראל דכיון דאילו הדר מוכר קני ליה הוה חיוב ונראה לומר דהתוס' אסקי אדעתייהו שפיר לחלק כמ"ש הריב"ם דבלוקח אינו ממורח פטור ובלוקח ממורח חייב כיון דנתחייב כבר ברשות לוקח אבל לא הוו ידעי לחלק בין לוקח מישראל ללוקח מכותי ולהכי מההיא דמנחות אי לא הוה הך דבכורות לא הוה קשיא להו מידי דאיכא לאוקמי הך דמנחות בלוקח ממורח מן הכותי ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד ופריך ולימא ליה קח מן השוק כו' עכ"ל. ואע"ג דלוקח ממורח ודאי א"צ לעשר אלא מדרבנן מ"מ גזרו בלוקח מן ע"ה אפילו מספק ודו"ק:

בא"ד וצ"ע דכי משני כו' לימא הא מן הכותי הממורח דלמ"ד אין קנין מ"מ דריש דגנך כו' עכ"ל. כצ"ל כבר כתבנו דהתוס' בבכורות ובהקומץ כתבו לתרץ זה דהוה דומה מן החיוב על הפטור אבל התוס' דשמעתין לית להו הך סברא אלא דלא הוה דומה מן החיוב על הפטור אלא בלוקח ממורח מישראל וצ"ל הא דפסיקא להו הכא למאן דדריש ולא דיגון כותי דמ"מ מדרבנן חייב לעשר היינו מההיא דהקומץ דמוכח דלמ"ד נמי יש קנין ופטור מדאורייתא דחייב לעשר מיהת מדרבנן ומזה יתיישב לך הא דלא הוכיחו לעיל התוס' מההיא דבכורות גופא דע"כ מעשרן מדאורייתא דא"כ מאי פריך אי מרחינהו כותי דגנך כו' ואימא דמעשרן מדרבנן דהא לא קים לן דמעשרן מיהת מדרבנן אלא מהך דהקומץ אך ק"ק לשיטתו כיון דבלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא אמאי לא תקשי להו בפשיטות דלימא ליה קח מן הכותי הממורח ופטור משום לקוח ונראה לקיים נוסחות הישנות בדברי התוס' וכצ"ל ולימא ליה קח מן הכותי הממורח או דלמ"ד אין קנין כו' ור"ל קח מן הכותי הממורח ופטור משום לקוח או משום כו' דגנך ולא דיגון כותי כו' ודו"ק:

פח:

בד"ה מאי לאו משיפקסו כו' וא"ת אדפריך מיניה כו' תקשה מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה כו' עכ"ל. ולעיל דפריך הא לוקח חייב בשדה לא תקשה להו דתקשה מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה דאיכא למימר דמתני' איירי דוקא בבעל הבית אבל רבי ינאי ורבי יוחנן לא מפלגי דאמורא צריך לפרש ומה"ט נמי לא תקשי ליה למקשה לעיל מכל הנך משניות שהביאו התוס' לעיל דמצרכי חצר דאיכא לאוקמינהו בבעל הבית דוקא אך קשה אמאי לא תקשי להו אמקשה דהכא אדפריך ארבי ינאי ור"י תקשי ליה אכל הנך משניות דלעיל דמצרכי חצר ונראה שהתוס' נזהר מזה שכתבו דתקשו מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה בסוף המביא כו' אבל כל הנך משניות שהביאו התוס' לעיל איכא לאוקמינהו הא דמצרכי חצר היינו בשלא נגמרה מלאכתו אבל א"כ תקשי להו דכיון שלא נגמרה מלאכתו יכול לאכול אפילו בבית מדאמר רבי אושעיא מערים כו' כמו שהקשו התוס' לעיל לפרש"י ואפשר לחלק כמ"ש התוס' לקמן דמודה רבי אושעיא בקישואין ודלועין דרגילות להכניסן בבית עם הפקוס ובהכי איירי הנך משניות וכמ"ש לעיל לשיטת רש"י ע"ש:

בא"ד ולבסוף כי משני איבעית אימא כו' משני נמי פירכא דהכא כו' עכ"ל. דבקישואין ודלועין דבני גורן נינהו מודו בהו ר' ינאי ור"י כמו בחטין ושעורין וק"ל:

בד"ה עד שיפקסו כו' עד שתהא נערה כו' וא"ת שלהי כו' עכ"ל. כצ"ל:

בד"ה ומה שור כו' במסקנא דריש כו' והשתא אכתי לא אסיק אדעתיה כו' עכ"ל. יראה מדבריהם דלא ניחא להו לפרש דעביד ק"ו משום דלא אשכחן קרא בהדי' כפרש"י אבל קשה דא"כ מה יעשו בההוא ק"ו דלקמן ומה אדם שאינו אוכל בתלוש כו' כיון שכבר אסיק תלמודא דאדם אוכל בתלוש כו' ואפשר לומר בההוא ק"ו דעביד ליה אף לפי האמת והכי קאמר ומה אדם שאינו אוכל בתלוש אם קוצץ לו דמים שלא לאכול שור שאוכל בתלוש אפי' בקוצץ לו דמים שלא לאכול א"ד כו' וק"ל:

פט.

גמ' מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו'. כ"ה ברי"ף וברא"ש:

בפרש"י בד"ה שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתני' כו' עכ"ל. שעת גמר מלאכה דקאמר הכא גבי דיש לאפוקי מנכש בבצלים היינו שהוא עוסק בדבר שהוא שעת גמר מלאכה דכל שאין צריך לקרקע מקרי שעת גמר מלאכה וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין ומדברי נ"י אבל מפרש"י שכתב כאן ומתני' לאחר כו' כגון נתפרסו עגולין נראה שהוא מפרש שעת גמר מלאכה דכל מלאכת תלוש הוא שעת גמר מלאכתו למעשר ומשנגמר מלאכתו למעשר מקרי לאחר גמר מלאכה כגון נתפרסו עגוליו ודו"ק:

בד"ה אמר רבינא כרוך כו' אף כל שלא נגמרה מלאכתו כו' עכ"ל. כצ"ל:

תוס' בד"ה סד"א הואיל כו' להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא (במחובר) [גידולי קרקע] אלמא כו' עכ"ל. כצ"ל:

בד"ה פועל מהו שיהבהב כו' ועוד למאי דמסיק הכא דלא יספות כו' עכ"ל. כצ"ל:

פט:

בא"ד וסבר השתא בפועלין שאין יכולין לאכול אלא ע"י כו' עכ"ל. ר"ל השתא לפי' ר"ת ולאפוקי לפרש"י וק"ל:

בד"ה קצץ אחת כו' דאי אשכרו לקצור למה יתנה כו' וק"ק כו' דמדינא לא הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור כו' עכ"ל. ודאי דכן הוא למאי דקאמר אלא לאו ארישא דספת אע"פ שלא קצץ וקאי אשכרו לקצור דמדינא אכיל וספית וא"כ קצץ ע"כ לא קאי אשכרו לקצור דלמה יתנה בחנם כיון דמדינא אוכל וסופת בלא קציצה אבל קשה לי מאי קשיא להו למאי דקאמר אילימא אסיפא כו' למה פשוט לו כ"כ כו' דאימא מה"ט למאי דקאמר אילימא אסיפא כו' ואינו סופת בלא קציצה אפילו היכא דמדינא אכיל כגון בשכרו לקצור ה"נ מה"ט דשכרו לעדור אינו סופת אפילו בקוצץ דהא אצטריך לקצוץ משום אכילה גופה וא"כ ע"כ קצץ לא קאי אלא אשכרו לקצור דכיון דמשום אכילה לא הוה לקצוץ דמדינא אכיל נימא דמשום ספיתא קצץ והשתא פריך שפיר כל מאי דבעי ליכול כיון דקצץ ודו"ק:

בד"ה בארץ קבעה כו' וקמ"ל דלא קבעה ספיתא כו' עכ"ל. דלפי' ר"ת לעיל לא מצי לאוקמא הך בתרייתא בפשיטות ובראוין לאכילה דפשיטא הוא דשרי ולא אצטריך ליה למיתני אלא לאשמועינן דלא קבעא ספיתא ומיהו לשיטת ר"ת לא הוו צריכי למימר דסופת במלח קאי אסיפא כו' דברישא בלא קציצה נמי ניחא דסופת בראוין לאכילה ואשמועינן דלא קבעה למעשר אלא לשיטת רש"י דלעיל הוצרכו למימר דספת קאי אסיפא ודו"ק:

צ.

בגמ' פרות המרכסות כו' והדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום ונכרי כו'. כצ"ל:

שם כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי כו'. וה"ה דה"מ למימר לפי זה דכולה ר' יהודה והא לפנים מחומת בית פאגי והא מבחוץ לחומה וק"ל:

בפרש"י בד"ה ממון גבוה כו' וגבי תרומה מתוקמא שהיתה פרה של ישראל שאסור כו' עכ"ל. דע"כ האי טעמא שפירש לעיל דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי כו' ליתא השתא דא"כ לר' יהודה נמי דמעשר ממון הדיוט הוא מ"מ מהאי טעמא דסתם דיש לאו במעשר משתעי אינו עובר ודו"ק:

בד"ה חסום פרתי ודוש בה דישה שלך עכ"ל. וכן פירש לעיל יראה מפירושו דדוקא בדוש בה דישה שלך קמבעיא ליה אבל בדישו שלו לא קמבעיא ליה ובנ"י מצאתי וז"ל והא דלא פשטינן ליה מהא דתניא במ"ק בפ' מי שהפך כלל וכו' ושאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה והרי בחולו של מועד ליכא איסור סקילה ואפ"ה אמירה לנכרי שבות והר"ב היה מחלק דהתם איירי לעשות מלאכתו של ישראל וההנאה של ישראל היא אבל הכא קמבעיא ליה בדוש בה דישה שלך לצורכה כו' אבל תימה מאי מייתי מהלין תורין דגנבין ארמאי נימא שאני התם דההנאה לישראל היא לכך נראה לרב' כו' דגזירה יו"ט אטו שבת וחה"מ מעין י"ט הוא עכ"ל. ובפרק תולין כתב עוד בזה חסום פרתי ודוש בה פירוש שנהנה בחסימתה שאפי' אינה שלו מ"מ הרי מרבה לו הבע"ה שכר במה שהיא נחסמת כו' עכ"ל. ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל הכא דאיסורא כו'. כצ"ל:

צ:

בפרש"י בד"ה קטבליא כו' ואינה רואה את הדישה מי קרינא כו' עכ"ל. ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערא הוא קמבעיא ליה מי קרינן ביה דישו וכה"ג כתבו התוס' לקמן בד"ה אלא אימא עד שתהא פורקת דסד"א כו' ע"ש:

צא.

תוס' בד"ה ופשטי להו כו' היכא מוכח משמואל דליכא איסורא מדרבנן כו' עכ"ל. דודאי מדרבנן נמי קמבעיא להו מהו להכניס מן כו' ואיהו דלאו כהלכתא פשיט להו דמשמע דאפי' איסורא מדרבנן ליכא וק"ל:

צא:

בד"ה דש באווזין כו' ולא בעי שור ממש וא"כ יליף שור כו' וי"ל כיון דבעי ר"י ב"י דומיא דשור כו' עכ"ל. דאע"ג דלא בעי שור ממש ויליף שאר בהמה וחיה שור שור משבת מ"מ דומיא דשור בעי דאל"כ לא אצטריך למכתב שור אלא לא תדוש בחסימה והוי נמי עוף בכלל ולית ליה לר"י ב"י הך דרשה דלעיל חוסם לנחסם:

בד"ה הא עושה כו' כשמביא כלים מאומן לאומן דהוי עושין מעשה כו' עכ"ל. דלא שייך להביא ענבים מאומן לאומן אלא לגת מוליכין אותם אבל כלי המלאכה מוליכין מאומן לאומן וליכא למימר דדוקא בעושה מעשה הוא דאוכלין דכיון דאין אוכלין אלא משום השבת אבידה וטובה היא לבעלים מה לי עושה מעשה ומה לי אין עושה מעשה וק"ל:

צב.

בגמרא לשמעתא קמיה דרב כהנא דילמא בעושין בסעודתן דעבדו ואכלו א"ל אפ"ה ניחא כו'. כ"ה הגירסא ברא"ש אבל מלישנא דקאמר לשמעתתא קמיה דרב כהנא משמע דרב אשי לא קאמר אלא מלתא דרב דלעיל ונכונה גירסת כל ספרים הישנים שלפנינו לשמעתא קמיה דרב כהנא אמר לי דלמא בעושין בסעודתן דעבדו ואכלו ורב אפ"ה ניחא ליה כו' וק"ל:

שם ת"ש ר"א חסמא כו' וחכמים מתירין מאי לאו בהא קמפלגי כו'. ק"ק דמדברי ת"ק ור"א חסמא נמי ה"מ לאתויי הכי מאי לאו בהא קמפלגי דבין ת"ק לחכמים ליכא אלא הא דאמרן לעיל כמ"ש גם התוס' ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא אימא כו' או בעגלה אינה אוכלת כו' עכ"ל. לפירושם לעיל גבי שור במחובר היכי משכחת לה איכא למימר הכי אבל לפרש"י שם דאינה יכולה להגיע ולאכול מגפן שעל העגלה כו' ליכא לפרושי נמי הכי אלא בשהגפן עליה וק"ל:

צב:

בגמרא משום דמיחזי כמקח טעות כו'. כתב מהרש"ל בודאי אף המקשה ידע שהטעם משום מקח טעות דאל"כ מאי חילוק בין הודיעם ללא הודיעם כו' ומה שמקשה אח"כ אלא נפתחו חביותיו מאי מקח טעות איכא הא ידעי כו' לכ"ע מקשה על המשנה כו' ואפ"ה פוסק הטור דהא דרב ששת ואע"פ שהבעיא דלעיל לא נפשטה אלא כדפי' דרב ששת המשנה קמפרש ול"ג וכ"ת כו' וטעות נפל כו' עכ"ל. ע"ש באורך ודבריו תמוהים דהאבעיא דלעיל ודאי נפשטה במסקנא לרבי יוחנן דתנא דמתני' דתני אינו קוצץ ע"י עבדו ושפחתו ס"ל דמשל שמים הוא אוכל וכן פסקו הרי"ף והרא"ש כתנא דידן וא"כ ע"כ סיפא דמתני' נמי דקתני בנפתחו חביותיו ליכא לאוקמא במקח טעות אלא כשנויא דרב ששת ולכך כתב הטור בנפתחו חביותיו דהיינו לגת וכת"ק דרבי עקיבא דהלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מחביריו והנראה לקיים כל נוסחות גמרות שלנו דקאמר וכ"ת ה"נ משום דמחזי כו' וקושיא זו תולה דוקא בלמ"ד בשל שמים הוא אוכל וכבר הרגישו בזה התוס' שכתבו אבל אי משלו הוא אוכל א"ש שהרי הוא כאילו התנה עמו מעיקרא כדפירש לעיל כו' ור"ל בלאו טעמא דמקח טעות ניחא דאע"ג דידע הפועל דהוא נטע רבעי כיון דלא הודיעו הבע"ה שהוא נטע רבעי ה"ל כאילו התנה עמו הפועל שיפדה ויאכל וכן נפתחו חביותיו הוא ממש נפתחו חביותיו ואע"ג דמידע ידע דאטביל למעשר כיון דלא הזכיר לו הבע"ה שאטביל למעשר ה"ל כאלו התנה עמו הפועל שיעשר ויאכילו ולא הוצרך לאוקמא משום דמחזי כמקח טעות ורב ששת נמי לא אוקמא כשנפתחו חביותיו לבור אלא למ"ד משל שמים הוא אוכל וזה נ"ל ברור בדברי התוס' ואין להאריך וק"ל:

צג.

בגמ' מתיב רב כהנא המשמר כו' ואי אמרת משמר לאו כעושה מעשה כו'. למסקנא דקאמר כוותיה דשמואל מסתברא כו' ואפילו בעושה מעשה במחובר אינו אוכל כלל לא שייך למימר הכי ובפשיטות ה"ל למפרך אדשמואל ואפשר דלא אסיק אדעתיה הא דמסיק לקמן והוה ס"ד השתא לשמואל נמי דעושה במחובר אוכל מיהת מהלכות מדינה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מ"ס תנא דברייתא כו' ותנא דידן סבר משל שמים כו' עכ"ל. היינו לר' יוחנן אבל לבר פלוגתיה מצינן לאוקמא שפיר מתני' דמשלו אוכל ככל הנך אוקימתות דלעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא בהא כו' ולרבי יוחנן אידי ואידי באין מעלה להן מזונות עכ"ל. נראה מלשונם דניחא להו לאוקמא לרבי יוחנן אידי ואידי דוקא באין מעלה להן מזונות ואפשר דהיינו משום דלמאי דאוקמא אידי במעלה להן מזונות צריכין לדחוקי לשנויי בקטנים בנו ובתו דלא זכי ליה רחמנא צערן ודו"ק:

בגמרא אימא סיפא ואלו שאינן אוכלין כו' היינו רישא כו'. פי' דודאי דיוקא לכל הני מפשטא דמתני' הוא דאתי אבל למאי דאוקמא דיוקא דמתני' למלתא אחריתי דהיינו לשומר תלוש כפרש"י לא קשיא אהא דקתני במתני' דהכא שומרי פירות כו' דהיינו בתלוש היינו רישא דהך דיוקא אינו מפורש ברישא ואצטריך ליה לפרושי בסיפא משא"כ כל הני אי הוה אוכלין מדינא לא הוה אצטריך ליה למיתני ולפרושי בסיפא כיון דשפיר מדייקינן להו מפשטא דמתני' ברישא ודו"ק:

צג:

תוס' בד"ה איבעי לך לעבורי כו' שרצו לפטור מדרבה דאל"כ אמאי צווחו דמלתא דפשיטא כו' עכ"ל. ר"ל דאי הוה מחייב רב פפא מטעם פשיעה לא הוה קאמר דצווחו קמאי ורצו למפטר מדרבה דאפשר דרבה גופיה מודה הכא מטעם דהוי פשיעה ורב כהנא דחשיב ליה פשיעה בפרק הכונס לא קאמר דצווחו קמאי למפטר מדרבה וקושטא קאמר דרבה גופיה מודה הכא וליכא למימר נמי דרב פפא מחשב ליה פשיעה כרב כהנא וקאמר דצווחו קמאי למפטריה מדרבה דלא מחשיב ליה פשיעה בפ' הכונס דמ"מ מדרבה לא הוו צווחו קמאי למפטריה דאימא דרבה גופיה אע"ג דמחשיב ליה כעין גניבה ואבידה מחייב ביה רב חסדא ורבה בר רב הונא מטעם דקאמרי דלהכי יהבי לך אגרא דתנטר לי נטירותא יתירא אבל אי לא מחשיב ליה רב פפא אלא בכעין גניבה ואבידה שפיר קאמר דצווחו קמאי למפטר מדרבה ודו"ק:

גמ' דשמע קל אריה ועל אי הכי אומדין אותו מאי ה"ל למיעבד כו'. האי אי הכי נמי קשה לפרש ביה אי אמרת בשלמא וברי"ף וברא"ש נמי משמע למה דלא מוקי ליה דשמע קל אריה ועל האי יכול להציל חייב מפרשי לי' על ידי רועים ומקלות נמי ודו"ק:

צד.

תוספות בד"ה אמר רב נחמן ב"י כו' שאינו בפירוש במשנה אבל ק' דה"ל כו' עכ"ל. דבריהם אינם מובנים לכאורה דאגופה דמתניתין ה"ל להקשות כן גם לפי דרכם שכתבו ונראה לומר דרב נחמן הוה ידע כו' לא יתיישב קושייתם זאת והנראה לדקדק בדבריהם שהוא סיומא דריש דבריהם שאמרו שהדיוק אינו בפירוש במשנה משום שהוא קשה דה"ל למיתני נמי אהך בבא כל שא"א כו' תנאו בטל כדתני באינך דרישא ולכך אצטריך ליה לאשמועינן הך דיוקא ויש להגיה בדבריהם ונראה עוד לומר דרב נחמן כו' וק"ל: