חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
מאירי |
הריטב"א |
הרמב"ן |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פועל בכניסתו משלו: יש מפרשים אם נכנס במלאכתו קודם זריחת השמש משלו הוא נותן לבעל הבית, וביציאתו ממלאכתו עם הערב משל בעל הבית הוא שכן משפטו. ויש מפרשים בכניסתו לערב לבית בשעות שלו הוא צריך ליכנס, כלומר לאחר הערב, לפי שהמהלך מן השדה לעיר אינו משתדל לבעל הבית, אבל ביציאתו לעבודתו אינו יוצא ללכת אלא משהתחילו לו שעות של בעל הבית דהיינו משיזרח השמש, לפי שאף כשהפועל הולך מן העיר לשדה בעבודת בעל הבית הוא מתעסק, והיינו דכתיב תזרח השמש יצא אדם לפעלו ויעבוד בעבודתו עדי ערב, וזה נכון. וכן נראה לי מן הירושלמי, דגרסינן התם (פירקין ה"א), ערבי שבתות בין ההשכמה בין הערבה משל בעל הבית, עד איכן כדי למלאת לו חבית של מים ולצלות לו דג ולהדליק לו את הנר. (שיטמ"ק).
וניחזי מהיכא קא אתו: שמעינן מהכא דכל עיר חדשה אם נודע רוב אנשי' מהיכן באו הכל כמנהג אותו מקום שבאו משם. [נמוק"י בשם הרשב"א ודרנב"ר ז"ל.].
משמנין ביניהן: וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכן הדין בכיוצא בזה במי שאמר כדשיימי בי תלתא (עי' ע"ז עב, א) א"נ בפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכל כיוצא בזה, בכולן משמנין ביניהן. ושנו בתוספתא (פ ) לענין הפוסק על הפירות, הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו כשער הבינוני, איזהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע מעשר נותן לו מתשע ע"כ. [מ"מ פ"ט ה"ב משכירות].
ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול: דקרא הכי קאמר, כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול, אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית, לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. וא"ת אמאי דרשי ליה הכי, לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. וי"ל דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף, דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך, ואי ללאו בלחוד, הוי ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. (שיטמ"ק).
והא אמרת קמה קמה לגזירה שוה: וא"ת והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני, וכיון דלא קיימא, היכי הוו דרשי לה מעיקרא. י"ל דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש, אלא כעין מה מצינו, דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה. ורש"י כתב שהמקשה אומר ג"ש זו כדי להקשות, ולומר דגזירה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני, אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי, שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממרע"ה קמה קמה לג"ש, אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זהו מהם נאמרה, ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות, ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. (שיטמ"ק).
ורבי ינאי הא כתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער. ור' יוחנן דילמא תרתי שמע מינה: וא"ת לר' ינאי קשיא מתניתין דפ"ג דמעשרות (מ"ה) וכו' ככתוב בתוס'. י"ל דההיא מדרבנן שגזרו עליו כדי שלא יגע בשל בית, והכין איתא עלה דההיא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"ג) רבי שמואל בשם רבי יוחנן (אצלנו בירושלמי איתא יונתן) כלהון מן הבית למדו. ועוד אמרו שם רבי יוחנן אמר מקח חצר ושבת אינה תורה, אלמא כולהו מודו דחצר קובעת מיהא מדרבנן, אלא שהחליפו שם בירושלמי והעמידו רבי יוחנן בשיטתיה דרבי ינאי.
אבל לוקח חייב: כלומר דמדאיצטריך רחמנא למפטר, אלמא לוקח חייב שהמקח קובע ואפילו בשדה דומיא דפועל.
ופריק רב פפא בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר: ואי קשיא והא אינו חייב אלא דרך שער והא לאו דרך שער הוא, ויש מי שפירש בשהנוף נכנס דרך שער ולא דרך גגות. והראב"ד דחה דשאינו כן, דאי משום הא אפילו דרך חצר לא, דהא נכנס במוץ שלו, אלא [לא] אמרו דרך שער ולא דרך גגות אלא במה שגדל בחוץ, אבל תאנה זו שהנוף גדל בחצר ופירות נלקטין בחצר, אין לך ראיית פני הבית גדול מזה. ועוד כתב הרב, ואם כן למה ליה דנקט עומדת בגנה לוקמה בעומדת כולה בחצר. ותירץ דאין הכי נמי אלא משום דבעי למימר וכו' ככתוב בתוס'.
ואיכא למידק, כיון דאנן בדאורייתא איירינן, דאילו מדרבנן כולהו מודו דאפילו חצר קובעת וכדאמרן, אם כן מאי קאמר רב פפא בתאנה הנוטה לחצר, והא תאנה אינה תורה, דדגן כתיב תירוש ויצהר כתיב, ואף על פי ששנינו (מעשרות פ"א מ"א) כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וכו', ומייתי לה בסיפרי מדכתיב ראשית דגנך וגו' מה אלו מיוחדין אוכל וגדולו מן הארץ וכו', הני מדרבנן קאמרי וקרא אסמכתא בעלמא, וטובא איכא דכוותה בסיפרי דמייתי להו מקרא ולאסמכתא בעלמא. ותדע לך, דהא תנן בנדרים פרק הנודר מן הירק (נה, א) הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי וכו', ואקשי בגמרא לתנא קמא, למימרא דדגן כל דמידגן משמע מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר וכו' ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק, אלמא מילתא פשיטא דפירות האילן וירק אינן תורה. ובריש פרק קמא דביצה (ד, א) אמרינן גבי ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית, דאפילו בדרבנן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. אלא י"ל, דהכא לדוגמא נקטיה, דהשתא לא נחתינן למילתא במינין המחוייבין מדרבנן או מדאורייתא, אלא בדין המקומות הקובעים מדאורייתא, וכי אתי לדקדוקי במינין שחייבין מדאורייתא אוקמה בדלית העומדת בגנה ונוטה לחצר.
ואני תמי מי גרם לו לרב פפא למנקט לה בתאנה, וכי אינו מצוי כן בדלית כמו בתאנה אדרבה יותר מצוי הוא בדלית לימא בדלית. ועוד קשה דהא משמע דרב חנניה דמותיב מכנפשך כך נפשו של פועל ורב פפא דמתרץ ליה, תרווייהו טעו וסברי דלוקח דאורייתא וטעו בהא, דהא אנן השתא בדאורייתא איירינן ופולגתייהו דרבי ינאי ור"י בדאורייתא היא כדאמרן, והיאך אפשר דרבנן כי הני טעו בהא.
על כן נראה לי דכולהו ודאי מידע ידעי דלוקח מדרבנן הוא, אלא הכי קמותיב אי אמרת בשלמא מדאורייתא לא בעינן בית או חצר אלא אפילו גורן בשדה קובע, משום הכי החמירו חכמים חדא חומרא בלוקח ועשו את שאינו חייב כחייב, אלא אי אמרת דשדה מדאורייתא אין לה קביעות, אם כן היאך החמירו שתי חומרות בלוקח לעשות שאינו חייב כחייב ומקום שאינו קובע כקובע, והיינו דקא מקשה נמי לקמן (ע"ב) מקשואין ודלועין דכולי עלמא מעשרותיהם מדרבנן ולא קמשני התם מדרבנן, וטעמא כדאמרן. ורב פפא נמי דמוקי לה בתאנה, בדווקא נקיט לה, ולומר דתאנה דרבנן כשנופה נוטה לחצר או לבית ליכא אלא חדא חומרא לעשות את שאינו חייב כחייב הואיל ובמקום קביעות הוא, והא דאמרינן ולוקח מדאורייתא מי מחייב, לאו קושיא היא דאקשיה לרב חנניה חוזאה ולרב פפא דאינהו נמי לא טעו בה וכמו שאמרתי, אלא לברורי מאי דתניא בברייתא כנפשך כך נפשו של פועל דמינה משמע לכאורה דלוקח אסור דלאו דרשא גמורה היא דאסמכתא בעלמא היא, ולוקח לפי שאין המקח קובע דבר תורה דאדרבה פוטר דלא חייבה תורה אלא מאי דאית ליה לבעל הבית שלא מכרו שנאמר עשר תעשר ואכלת ולא מוכר, וכנפשך כך נפשו של פועל לחסימה הוא דאתא, ודרך הגמרא לברר דרך קושיא ותירוץ, כן נראה לי. (שיטמ"ק).
אי הכי בעל הבית נמי: נראה לי דלא מתפרש באי אמרת בשלמא, דאף למאי דסבירא ליה דשדה מקום קביעות למעשרות הוא, איכא נמי למפרך כי האי נמי בעל הבית ליחייב, ואף על פי שיש לפרשו באי אמרת בשלמא בקושיא. (שיטמ"ק).
ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא וכו' תבואת זרעך ולא לוקח: פירש ר"ת דהכא איירי בלוקח אחר מירוח וכו', והיינו דתנאי בפרק קמא דבכורות (יא, ב) מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הגוי שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר (במדבר יח, כו) תקחו (את המעשר) מאת בני ישראל, טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומה ומעשר וכו', אלמא לוקח מישראל חייב, והיינו בשמרחן ישראל הלוקח דומיא דלוקח מן הנכרי, וההיא ודאי בשמרחן ישראל הלוקח, דאי בשמרחן הגוי למה לי קרא דואל הלוים תדבר, תיפוק ליה משום דגון גוי, אלא טבלים ממורחין שהם ממורחין עכשיו קאמר שמרחן ישראל לאחר לקיחה, וכאידך דאיתמר הלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרם והם שלו וכו', ככתוב בתוס'.
וא"ת והא אמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין (לו, ב) גבי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח דקסבר ר' יהודה יש ברירה, ואקשינן מדתנן הלוקח יין מבין הכותים ערב שבת עם חשכה וכו', ופרקינן כי לית ליה ברירה בדאורייתא, אלמא אפילו לוקח יין חייב דבר תורה. ליתא דהכי קאמר בדבר שעיקרו דאורייתא לית ליה ברירה, כן תירץ ר"ת. ויש מקשין לדבריו [הרמב"ן], דאם כן למה גזרו על הדמאי, והלא לדבריו אפילו לא עשרן עם הארץ המוכר אינם חייבין מדאורייתא, והילכך הוי ליה ספק בדרבנן ולקולא, וכל שכן דרובן מעשרים הן (שבת כג, א). וי"ל דשאני התם משום דאיכא למיגזר משום דזימנין דאורחים על ועוד דפעמים שהוא מוכר טבלים במוץ שלהם ואומר שהקדים מעשרותם בשבולין, לפיכך גזרו אפילו על הממורחים שהוא מוכר.
עי"ל דכשהוא ממרח לאכול בביתו בין מוכר בין לוקח חייבין, שכבר נתחייבו במעשר משעת גמר מלאכתם ומעתה מיפטרו, ולוקח ומוכר שפטרם התורה הוא שמרח להוליכן לשוק, וכן דעת ועם זה עלה לנו תירוץ אף לאותה של לוקח יין מבין הכותים.
והרמב"ן הקשה וז"ל אם כן לוקח דומיא דפועל שלקח פירות מחוברין ותלשן ליחייב מדאורייתא, והיכא אקשינן מדאורייתא מי מחייב הא לוקח בתאנה חיובי מחייב מדאורייתא. וי"ל דפועל שאינו אוכל אלא בזכות תורה אינו זוכה עד שיאכל, ומכיון שלקט תאנה בבית נגמרה מלאכתה, נמצא (בלוקח) [כלוקח] לאחר גמר מלאכה ובעל הבית על מנת שיאכל (הפירות) [הפועל _ רמב"ן] ממה שירצה שכרו, הרי שפירות הללו נגמרה מלאכתן למכור ואח"כ מכר, ומן הדין פטורין, ע"כ. ואין דרך תירוץ זה מחוור בעיני כל הצורך, לפי שאין פועל אוכל ממה שלקט לבעל הבית אלא ממה שהוא קוטף בידו לאכול. ואם כן הרי הוא נוטל מן השבולין וכנגדו בלוקח אסור דבר תורה.
ומסתברא לי שעיקר קושיא זו אינה, לפי שלא התירו לא לפועל ולא לבעל הבית לאכול לאחר שנמרחו ונגמרה מלאכתם למעשר, וקודם לכן הוא שבעל הבית ופועל אוכל בו, ומעיקרא מסבר סברו דלוקח בכענין זה חייב שהמקח קובע, ולפיכך חזרו ואמרו שהמקח לבדו אינו קובע [ו]עד שימרח או שילקט דבר שחייב מדאורייתא בחצר כגון דלית שנוטה לחצר אינו חייב דבר תורה שאין מקח קובע ואדרבה פוטר, ואם כן פועל מותר בשלקט לו בעל הבית ונותן לו דכשלוחו הוא, וכדכוותה בלוקח דאורייתא פטור שהרי לא לקחם אלא לאחר שנתלשו, כן נראה לי, ע"כ. (שיטמ"ק).
כי קאמר ר' ינאי בתאנים וענבים: יש ספרים דגרסי הכי, ואיכא למידק היכי עריב תאנים עם ענבים, ור' ינאי ור' יוחנן בדאורייתא קמיירי, ומעשר תאנים אינו תורה, וכמו שכתבנו למעלה (ע"א ד"ה ופריק ר' פפא). וי"ל דתאנים בגררא דענבים נקטינהו לפי שהם רגילין להזכירם יחד, הביאו לפניו תאנים וענבים (ברכות מא, ב). ועל כן לא נמנעו מלהזכירם יחד אפילו במקום שדברו בו לדבר תורה, ודכוותה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (מכות יג, א), ורש"י גורס זתים וענבים והיא הנכונה וכן היא בנסחאות הישנות. (שיטמ"ק).
ותיפוק ליה משום מעשר: קשיא לי, לימא בשלא ראה פני הבית, ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא, דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדר' אושעיא (ברכות לא, א), אי נמי בשעשר. וי"ל דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר, אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו, והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. (שיטמ"ק).
ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית ולא יספות במלח ויאכל: כלומר ואפילו נטלו רשות, משום מעשר קאמר דספיתא קובעת למעשר. וכתב הראב"ד, וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, משום ענבים ודבר אחר, אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין, דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין, ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל, עד שיטול רשות ויעשר קאמר.
ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר, למה לי למעט ענבים ודבר אחר, תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. וי"ל דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר, אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול, דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת וזה נראה לי עיקר, דספיתא נראה שקובעת אפילו דאורייתא, כן נראה לי..
קצץ אחת אחת אוכל: פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה, ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ור"ת השיב עליו, וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה, לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי, והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול, והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. (שיטמ"ק).
והרשב"א תמה עליו במאי דפי' דלא יאכל עד שיעשר קאמר, דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ, ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו.
@ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י, וז"ל אהייא אילימא אסיפא, פשיטא, כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי א' א' ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית, ומשום מקח ליכא, דקציצה לאו מקח גמור הוא, דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא, על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר, דהתם ודאי מקח גמור הוא, דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו.
ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, והלא שנינו (משנה, מעשרות ב, ה), האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דר"מ, ר' יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב, א"ר יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות מג' ומד' וכו'. אלמא אפילו לוקח א' א' אוכל ופטור. דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ועוד דמעשה רב, ועוד דאף ר"מ לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו, אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור, וכן מפורש שם בירושלמי (ה"ג). ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומד בגנה כרב פפא דלעיל (פח, א), וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל, ופלוגתא דר"מ ור' יהודה בתאנה העומדת כלה בגנה, כן נראה לי. (שיטמ"ק).
הא דאמרינן: אהייא: הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל, אמאי לא יספות, כיון דקצץ, אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ, וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל א' א' ואפילו בספיתה, דהא חדא לא קבעה סיפתא, ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים וד"א, זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל אלא לאו אסיפא, דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור, אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה, וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל. ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה. דגריעא ספיתא מאוכל בפת, ולאו ענבים וד"א הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע, והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת, והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל.
ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים וד"א הוה משמע לן, היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות, הוי ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות. ואינו, דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון אחר, שעל כרחך הוא מבואר הכונה, ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא, דחדא לא קבעה, והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל, ואע"פ שקצץ, אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה, דקציצה קובעת בשתים בספיתה, אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה, ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה, אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל, מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה.
ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית, לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר, דהתם ודאי מעשרין ויאכלו, דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת, ואפילו הכי קתני ובפתן לא יאכלו אא"כ נטלו רשות מבעל הבית, הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין, והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו, אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכול בספיתה, וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת, שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התיר לו זה ואפשר לו בלא מעשר, אבל בנותן רשות לאכול בפת ע"כ יודע הוא שאכילה בפת ואפילו א' אחת אכילת קבע היא, ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל, והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו נתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול, כנ"ל. (שיטמ"ק).
אבל הרשב"א כתב וז"ל ה"ק חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פי' הראב"ד וזה עיקר. (שיטמ"ק).
אל חסימה דאיסור לאו לא: וא"ת והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות, וכדתנן (ביצה לו, ב) כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו', וכל אלו בי"ט אמרו קל וחומר בשבת. ואע"ג דהתם שבות דנפשיה קא מפרש, כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי (שם כד, ב) גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוס' די"ט משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא, וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה (שבת ס, ב) גבי סנדל המסומר אפילו לר' חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל י"ט ושבת כי הדדי נינהו, תדע דתנן (ביצה לו, ב) אין בין י"ט לשבת וכו'. ואפילו בחולו של מועד גזרו די"ט הוא, וכדאמרינן התם (מו"ק יב, א) זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומיהו פעמים שהקילו בשבות י"ט במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא, וכדאמרינן ביבמות ס"פ חרש (קיד, א) אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה בי"ט, ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזרו י"ט דאיסור לאו לא גזרו.
[וז"ל נמוק"י בשם רבנו:] ושמעינן נמי מהכא דאפי' לומר לעובד כוכבים [בחול] שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעובד כוכבים, דומיא דחסום פרתי ודיש בה שאומר לו כן קודם דישה.
וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דא"כ אמאי א"ל לתנא לא תתני מימר, הל"ל לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה, ואם אפילו לר' יוסי קאמר א"כ מ"ש מימר, ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוס', א"כ אין קושיא לר' יוחנן מהנך, דר' יוחנן עקימת פה דאית ביה מעשה קאמר כחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר, משא"כ בשנשבע ומקלל וכמו שכתבו בתוס'. ומעתה מה שאמרו במסכת שבועות בגמ' דבני מערבא (פ"ב ה"י) בענין המקלל את עצמו ואת חברו בכלן עובר בל"ת, הא ללקות אינו לוקה משום דה"ל לאו שאין בו מעשה, כך הלכה דכל לאו שאין בו מעשה ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו. והראב"ד הלך בזו לשטתו וכתב דלר"י דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה, ואינו מחוור וכמו שכתבנו. (שיטמ"ק).
ד' קבין לפרה וג' לחמור: דוקא ליום א' ולדישה מרובה וכן לפי חשבון זה בכל יום קאמר, שאין הפרה אוכלת כ"כ בשעה אחת שהרי אוכלת וחוזרת ואוכלת היא. [נמוק"י בשם רבינו].
אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו: יש מפרשים דבא על אמו ואתיא לקמן לא אמרינן ליה זיל הב לה, דהא קים ליה בדרבה מיניה, ואפילו הכי אי יהיב לה מנכסיה אסור משום אתנן, אלמא אף על גב דבדינא לא מחייבינן ליה, שם אתנן חל עליה, והכי נמי לאו חייב לשלם בבית דין קאמר, אלא חייב לשלם דאי שלים תשלומין נינהו, ונפקא מינה דאי יהיב ליה וכסבור שהוא חייב בתשלומיו והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת, ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת, ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין וטעה ושלם אינו ממונו של בעל הפרה והרי זה כמקדש בגזל דאחרים שאינה מקודשת.
ויש מפרשים דבדינא נמי מחייבי ליה לשלומי, וטעמא משום דאיהו אתני אנפשי למיתן לה ואמרינן ליה זיל הב לה מאי והראב"ד הקשה לפירוש זה, דאם איתא, היא גופה מנא ליה לרבא דאמרינן ליה זיל הב לה, ואי מסברא דנפשיה למה ליה לאותובי מאתנן, ורש"י והראב"ד פירשו כל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם, היינו דוקא דלא אמרינן ליה מן הדין זיל הב ליה לאכפויי ליה ומיחת לא נחתינן לנכסיה, ומיהו אמרינן ליה אין אתה יוצא מידי עבירה עד שתתן ואפילו בא על אמו, והכא נמי לאו לחיוביה בדינא קאמרינן, אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו. (שיטמ"ק).
הא דבעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באווזים ותרנגולים מהו: הקשה הראב"ד אי יליף שור שור משבת אפילו אווזים ותרנגולים נמי, וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נד, ב) אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן, ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה, ונשאר לו הענין בקושיא.
ונראה לי דר' יוסי ודאי יליף שור שור משבת, ומיהו מדלא כתיב לא תדוש בחסימה. אשמעינן דלאו לגמרי אלא לאקושי כולהו עושי מלאכה לשור מה שור בכל כחו אף כל כן, דאי לא, שור למאי אתא. וכי תימא לאקושי חוסם לנחסם (לעיל פט, א), דאי לא, שור במחובר ואדם בתלוש מנלן, דאתיא אדם בתלוש מקמה קמה אם אינו ענין במחובר תנהו ענין בתלוש, אי נמי מכי תבא בקמת רעך מי לא עסקינן דשכרו לכתף, ושור במחובר בקל וחומר דאדם, אי נמי מרעך רעך וכדאיתא (לעיל פח, ב), כן נראה לי. (שיטמ"ק).
שור במחובר: פירש רש"י הרי במלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושים בגפן אצל העגלה ונותנים בה. ויש מקשים לפירושו, שאם כן אין השור עושה במחובר אלא בתלוש ואע"פ שבוצרים מן המחובר ונותנין בעגלה, מכל מקום הוא אינו עושה אלא בתלוש, ורש"י עצמו פירש למעלה (פח, ב ד"ה לכתף) גבי אדם בתלוש, מי לא עסקינן ששכרו לכתף לשאת ענבים וחביריו בוצרין דהויא מלאכתו בתלוש. ופירשו שור במחובר, כגון ששכרו לדוש קטנית ותבואה במחובר. (שיטמ"ק).
כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל. וכשהכישה כלפי פנים ויצאה מרשותו כבר היא בחצרו של שואל. ואקשינן הא פשיטא, ושנינן דאיכא בין החצרות גזייתא, כמו אנדרונא חולקת בין החצרות, מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל דאזלא גביה דילמא קיימא לה התם, הילכך לאו שלוחו הוא במשיכה זו, קמ"ל דסמכא דעתיה. ונ"ל דלהכי אמר שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של המשאיל, שאלו אמר בהפך, כיון שדרך המשאיל לעבור דרך חצרו של שואל ויש לו עליו דרך, אפילו נכנסה בחצרו ממש עדיין לא יצאה מרשות המשאיל. וכיון דרב אשי דחייה לההוא סייעתא, ושמואל נמי לא קא משני למתני' כוותיה דרב ואוקמה בעבד עברי דאלו בעבד כנעני לא אשכח ביה חיובא כלל, אלמא לא ס"ל כוותיה בהא, הילכך לית הלכתא כוותיה, (אלא) [ולא] אמרינן בכה"ג דבהני תנאה קביל עילויה שואל משום דבעי משיכה או זיכוי [ש"מ בשם וכן כתב הרשב"א].
וכשם שקרקע נקנה בכסף וכו': ושכירות מטלטלין נמי הויא כמכירה, וכי היכי דאין נקנין אלא במשיכה כך אין שכירותן נקנה אלא במשיכה, ואע"ג דמדאורייתא נקנין בכסף אלא משום גזירה שמא אמרו נשרפו חטיך בעליי' (לעיל מז, ב), מה שאין כן בשכירות דכיון שגוף הכלי ששכרו הוא בידיו טרח ומציל, מכל מקום כיון דשכירות כמכירה אין לחלק, וכ"כ הרשב"א ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל. [ל' הנמוק"י].
ובחמור כשתהא פורקת ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך: פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת, והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש, כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת, ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל, אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת, ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת. ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת, שאותן כבר נעשית מלאכתן, ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו, אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת, שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה.
ואני תמה, כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה, מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל, ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה, אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת, אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים, והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש, לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית, ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה, כן נראה לי אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה, מה שנראה לי כתבתי. (שיטמ"ק).
דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל והכא בכנפשך פליגי: והוא הדין דהוי מצי למימר דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובכנפשך פליגי, אלא משום דניחא ליה טפי, משום דסברת הגמרא דאין מן הראוי לומר דאגיר בדנקא ואכול זוזא. ויש ספרים דגרסי לעולם משלו הוא אוכל, כלומר איבעית אימא משלו הוא אוכל, כלומר דבין משל שמים בין משלו כדדחיה רחמנא זכי ליה, ליכא ראיה כלל דבכנפשך פליגי. (שיטמ"ק).
הא דאמרינן: ומר סבר כנפשך כך נפשו של פועל. כנפשך שאתה אוכל ופטור: אף על גב דהאי דרשא לא קיימא, דהא אסיקנא (לעיל פח, א) דלוקח מדאורייתא לא מחייב, אלא מה נפשך אם חסמת פטור כדאיתא לעיל (שם ע"ב), אפילו הכי שיטה דתלמודא למנקט דרשא דרגילא טפי, או דניחא למשמעותא דקרא ולא משגחינן בלישנא דוקא דהלכתא, והרבה כיוצא בזו בתלמוד. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן].
הא דאקשינן: אי הכי גדולים נמי ומפרקינן גדולים ידעי וקמחלי: איכא למידק, והא למאי דמוקי לה איהו נמי במעלה להם מזונות ומשל שמים הוא אוכל על כרחך טעמא דגדולים משום דידעי וקמחלי, וכדקתני טעמא מפני שיש בהם דעת. ויש לומר דהכי קאמר, בשלמא אי מעלה להם מזונות וגדולים נינהו, סתמא דמילתא ידעי ומחלי, אלא כשאין מעלה להם מזונות למה. ופריק דאפילו הכי כיון דגדולים נינהו וידעי דקצץ אביהן ושתקי, סתמא ידעי ומחלי. אלא דתמיה לי מאי קוצץ דקאמר, הא אי מחו קציצתו לא מהניא, ואי שתקי ולא אכלי פשיטא דאין בעל הבית חייב לשלם, שהרי לא מנעם הוא מלאכול שהם הם שמשכו ידיהם מלאכול ומאי ידעי ומחלי דקאמר, ואפשר דמשום סיפא נקטה, דקטנים שאין בהם דעת אינו קוצץ עליהם לכתחלה שמחמת קציצתו הם נמנעים מלאכול, סבורים שהאב רשאי לקוץ עליהם ומשום כך נמנעים, ואפילו הודיעם אינם בני מחילה. (שיטמ"ק).
במאי אוקימתא לברייתא במעלה להם מזונות אי הכי קטנים נמי: קשה לי, מאי אי הכי דקאמר, דהא איהו נמי אוקי ברייתא במעלה להם מזונות וכו'. וי"ל דהאי אי הכי לא אתמר באי אמרת בשלמא, וכיוצא בו יש בריש מכילתין (ט, א) אי הכי נקני רכוב במוסרה, וכן בפרקין (לעיל פח, א) גבי תאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר אי הכי בעל הבית נמי, דלא מתפרש לפי דעתי באי אמרת בשלמא. וא"נ י"ל, דמאן דאקשי השתא אי הכי לא מוקי להו הא והא במעלה להם מזונות, אלא לישנא דגמרא הוא דמקשה בין להאי אוקמתא בין לאוקמתא קמייתא.
צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי להו רחמנא: אבל לצערא דעבדו ושפחתו לא חיישי, ואפילו כשאין מעלה להם מזונות נמי למאן דאמר יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך, כדמשמע בסמוך. (שיטמ"ק).
ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל, והילכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. וקשיא לי דאם כן היכי קתני בברייתא לעיל (צא, א) החוסם את הפרה ודש בה משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור, דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוה הוה דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום. וליתא, דודאי בדכותה בעבדו ושפחתו אם חסמן בע"כ משלם הוא וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו, ואפילו למ"ד משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל, וה"ה והוא הטעם בבהמתו. (שיטמ"ק).
ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גתות: וא"ת כיון שמשמר לאו כעושה מעשה, מאי שנא גתות דאוכל ומאי שנא גנות דאינו אוכל. י"ל גתות וערמות שנו שאם עושה ממש בהם שלא בשעת גמר מלאכה אוכל מן התורה, תקנו לאכול במשמר, אבל שומרי גנות שאפילו עושה מעשה שלא בשעת גמר מלאכה כעודר ומקשקש תחת התאנים אינו אוכל מן התורה, במשמר לא תקנו כלל, ולא אפילו בעודר ממש וכדדייקא מתניתין כדאמרינן בסמוך. (שיטמ"ק).
א"ל אביי אלא מעתה עאל למתא וכו' אמר ליה אין: ולא חייבה התורה שומר שכר בגנבה ואבדה אלא בשלא שמר בזמן שדרך בני אדם שומרים, אבל אם שמר כדרך השומרים פטור, שלא קבל על עצמו לשמור אלא כדרך השומרים, שלא יכנס לעיר ולא יישן בזמן שאין בני אדם עושין כן, וננהוג אותם כדרך שבני אדם עושין לנהוג אותם. ומיהו אע"ג דאמר רבה מאי הוי ליה למעבד, דוקא בכי הני גווני, אבל אם עאל בעידנא דלא עיילי אינשי פושע הוא, אפילו לרבה ואפילו הקיפן חומה של ברזל, וכמו שכתבתי למעלה בפרק המפקיד (מב, א ד"ה כספים) גבי כספים אין לה שמירה אלא בקרקע.
וקשיא לי, לרבה דפטור שומר שכר בדעאל או גני בעידנא דעיילי או גנו אינשי, אם כן מצינו שומר שכר שמשלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב וכו' (וכמו שכתבו בתוס' פרק הכונס בקמא (נז, א ד"ה כגון) ובפרק המפקיד) וי"ל דלא חייבה תורה טוען טענת גנב אלא בשומרים, וזה טוען שנגנבה בשעה שהיה ישן ושלא היה שומר באותה שעה שלא קבל עליו שמירה בשעה שדרך בני אדם לישן וליכנס לעיר. עוד קשה לי, כי אקשי ליה אביי מאלו הן אונסין ששומר שכר פטור כגון ותפול שבא ותקחם, ואיצטריך רבה לאוקמה דוקא בחזני מתא, לוקמה בכולהו שומרים ובשעה שהוא יושב ומשמר, דאלו בשעה שאינו יושב ומשמר כגון שנכנס או שישן כשאר בני אדם אינו שומר ופטור מהכל, ואפילו נגנבה או נאבד, דמאי הוי ליה למעבד. וי"ל דרבה מדין אנוסין פטרינהו שישנים בשעה שדרך בני אדם לישן או שנכנסין לאכול ולשאר צרכין בשעה שדרך בני אדם ליכנס, וכן בשקפצה אחת ונפלה למים, ולפיכך הקשה לו אביי מהא ברייתא שאין לה אונסין אלא בכעין ותפול שבא ותקחם, ולא אונס שינה וכניסה לעיר וקפיצה למים שהיה לו להעבירם אחת אחת ולתקפן שלא יפלו, כן נראה לי. (שיטמ"ק).
וכן דעת הרשב"א והר"י דהא דאמרינן תחלתו בפשיעה וכו' חייב דוקא בשפשע פשיעה גמורה, ואין בין שומר חנם לשומר שכר בתחלתו בפשיעה ולא כלום דכל מה שזה פטור זה פטור וכל מה שזה חייב זה חייב. (שיטמ"ק).
לאביי לעולם שומר שכר חייב באונסין עד שיהיו אונסין שמגיע לגוף הפקדון כגון ותפול שבא ותקחם, דאם אין אתה אומר כן, אין לך אונס גדול משינה, דהנשבע שלא ישן ג' ימים לוקה וישן לאלתר (נדרים טו, א), ואפילו הכי מחייב אביי, וזהו שהקשה לו לרבה מותפול שבא ותקחם, לומר שאונס שינה וכניסה לצרכיו לעיר אונס שאינו בגופו של פקדון אלא בגופו של שומר, ואינו פטור עליו דקרא באונסי הפקדון בלבד הוא שפטר, דכתיב (שמות כב, ט) ומת או נשבר או נשבה, וכי פריק ליה רבה הכא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושמע קל אריא ואהדר ליה אביי אי הכי אומדין אותו מאי הוה ליה למעבד, נראה לי דלטעמיה דרבה קאמר ליה, כלומר לדידי אפילו על בעידנא דעיילי אינשי ואפילו שמע קל אריא ועל, אומדין אותו אם יכול להציל חייב, ואפילו אמדנוהו שאינו יכול להציל מפני הארי אם לא דרסה הארי אלא שבא גנב באותה שעה וגנבה חייב, דאף על פי שהוא לא פשע ואנוס הוא בכניסתו, מכל מקום לא הגיע האונס לפקדון, אבל לדידך דאמרת מאי הוי ליה למעבד בכניסתו ופטרת ליה אפילו באונס גופו, הכא נמי למה צריך אומדנא דמאי הוי ליה למעבד בכניסתו, הא על כרחו נכנס ואפילו נגנבה לדידך פטור, כן נראה לי. (שיטמ"ק).
אי הכי מאי איריא שומר שכר אפילו שומר חנם נמי: וא"ת ומאן לימא לן דדוקא בשומר שכר מיתניא. פירש הראב"ד דהא מתניתא גבי הנך מתנייתא דלעיל תניא דמיירו בשומר שכר. ואי נמי מדידה קמקשה ליה, והכי קשיא ליה אי הכי אפילו שומר חנם נמי, דהא מר הוא דאמר שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב, אלמא פשיעה היא, וא"כ אפילו אין יכול להציל נמי ליחייב, דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא. (שיטמ"ק).
אמר שמואל בשקנו מידו: הקשה הראב"ד ז"ל, כיון שתנאי בשעת משיכה הוא, למה לי קנין, והא כל תנאי שהוא בשעת מעשה מתקיים בלא קנין, ונשאר לו ז"ל בקושיא. ונראה לי שאין כאן קושיא, שלא מצינו שיתחייב אדם אלא מחמת שנהנה מחבירו בהלואה, או שנעשה לו שומר שכר. או שואל שהנאה שלו וכיוצא בזה, או שהתנה לאחר על פיו כקבלן וערב דבשעת מתן מעות, ואי נמי בקנין שהוא כחליפין אליבא דהלכתא (לעיל מז, א) דבעינן כליו של קונה, ואדרבה יש לתמוה, שומר חנם שחייבה תורה אלא שכיון שקבל על עצמו וזה נשען על שמירתו ונאבד בפשיעתו הרי זה קרוב למזיק, אבל להתחייב באונסין במה יתחייב. והילכך לשמואל עד שיקנו מידו, ולר' יוחנן משום דחשיב כמקבל הנאה להתחייב על ידה, והוא שיוצא עליו שם אדם נאמן, כן נראה לי. (שיטמ"ק).