חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קג עמוד ב[עריכה]

ואם אמר חכור לי בית השלחין זו וכו':    מדאוקימנא רישא דקתני אינו מנכה לו מן חכורו כגון דיבש נהרא זוטא, אלמא סיפא אפילו יבש נהרא זוטא מנכה לו, דזה כזה אמר לו, או בדאמר לו חוכר למחכיר בקפידא קאמר ליה כל שלא יבש אפילו נהרא זוטא, ומיהו משמע דדוקא כשיבש לגמרי וצריך להביא ממרחק מן הנהר הגדול וטרחו מרובה ביותר, אבל אם יבש קצת עד שיהו אגפי השדה גבוהין על המים וצריך לדלות, אינו אלא טורח מועט ולא על כך היתה הקפדה (אלא) [על] יבשותו שעדיין בית השלחין היא, והכי איתא בירושלמי (פירקין ה"ב) וכו'. (שיטמ"ק).

דף קד עמוד א[עריכה]

גמ': ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכו':    פירוש דורש חוקר אחר לשון ההדיוטות, כלומר התנאים שהם רגילים להתנות ביניהן ולפסוק הדין עליהן כאלו הן תנאי בית דין לפי שהן מורגלין להתנות כולן כן, ודורש כמו חוקר ותובע כמו ודרשת היטב (דברים יז, ב). ור' מאיר היה חוקר תנאי ההדיוטות, והיה אומר כל שהן מורגלין להתנות בכך אף על פי שאינו כן מעיקר הדין בתנאי זה שהם מורגלים בו להתנות אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שיש בו אסמכתא דכל דאי לא קני (לעיל סו, ב), אפילו הכי כיון דבידו ולא גזים והורגלו להתנות כן בית דין מקיימין דבריהם ודנין עליהם, ולא עוד אלא אפילו לא כתבו כמי שכתבו דמי, וכמו ששנינו בתנאין של בית דין (כתובות נב, ב), לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין, הכי נמי אף על גב שלא כתבו כמי שכתבו דמי ועושין בהן מעשה כאלו כתבו, וכן בכל השנויין כאן שדורשין לשון הדיוט שכל אלו לא היו כותבין כן לעולם ממש ואפילו הכי כן היו דנין בהם כאלו כתבו.

ותדע דהא תנן בכולהו שכך כותב לו, ולשון שכך כותב לו בכל מקום לומר שכן הורגלו או שכן תקנו, כמו שאמרו (לעיל טו, א) שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין (לקמן קה, א), שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואנור ואזרע, וכן בכל כיוצא בזה. ומיהו בדר"מ ור' יהודה ור' יהושע בן קרחה לפי שכך נהגו בכל המקומות ולפיכך הלכו חכמים אחר לשונם ודרשו לעשות כן בכל המקומות, אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד ולא ברוב המקומות אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך, כי הא דהלל ור' יוסי, והיינו דבדר"מ ור' יהודה ורבי יהושע בן קרחה אמרו סתם, ובהא דהלל אמרו כשהלך לאלכסנדריא, דאלמא באלכסנדריא בלחוד דהוציאו לו כתובות אמותיהם וראה בהם כך, הא בשאר מקומות לא, וכן בדרבי יוסי דבהדיא תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפול, אלמא כל אחד ואחד כפי מנהג מקומו.

והא דהלל לא שהוציאו לו כתובת אמות של אותן שהיו עושים ממזרים, אלא שהוציאו לו כתובה של אנשים אחרים מאנשי המקום קאמר, ומשם למד שהיו רגילין לכתוב רובן כן, והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש אלא סתם, שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. וכן כתבו משם רבנו האי גאון, שכתב בתשובה דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב, כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה וליכא מידי דכתב, ושאר הנך מילי כיוצא בהן.

ועוד אמרו משם הגאון שכתב בתשובה, דליכא למגמר ממתניתין ולמימר הכא בידו והכא לאו בידו (לעיל עג, ב), דהא מתניתין כתנאי בית דין דמיא, אבל תנאי דהוא אסמכתא (דליתיב) עיקר מן דינא [דליתי _ רמב"ן] ולא דמי לתנאי ב"ד, גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה, דאמרינן (לקמן ע"ב) התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא, והא מילתא יתירתא דיתרה על תנאי בית דין דאמרינן שמין כמה ראויה לעשות.

ולענין מאן דיהיב זוזי למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה (לעיל עג, ב), הכי קאמר מ"ט לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה, ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו, ולא טעמא דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי, הילכך ליכא למגמר מהדא מילתא, וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו, ורב בר שבא לא קנה (ממאריה) דרב כהנא בהאי דהוה אסמכתא ודרב כהנא לכל מילי.

שכך כותב לו, תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי:    יש לפרש שכך היה כותב לו בשעה שמחזיר לו את המשכון, ואלו היה ממשכנו יותר על חובו פשיטא שלא היה צריך להחזיר לו יותר ממה שהלוהו, ואקשי דלמה לי כותב, והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, אלמא לפרעון נקטיה, ופשיטא דלא גבי טפי מחוביה, ופרקינן אהני כתיבה לגירעון, כלומר אהני כתיבה למלוה שאם פיחת המשכון בתשמישו של לוה לאחר שהחזירו לו ישלם למלוה אותו פחת, ולולי שכתב לו כן לא הוה משלם הפחת, דהרי זה כגובהו וחוזר ומשאילו לו להשתמש בו שאין השואל חייב בכחשא וזולא. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך ויש בו גמגומים, גם הראב"ד שדא ביה נרגא, שהרי ר' יהושע פתח בו בזכות הלוה מדקתני המלוה את חברו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו, ועתה אנו מסיימין אותה בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת, ולפיכך נראה יותר כמו שפירש הוא ז"ל וכו'. (עי' ש"מ).

[וז"ל הראב"ד. לא ימשכננו יותר על חובו וכו', דהא כל קבל דיכי קאמר, ולענין פרעון ממש לא הוה צריך ליה למימר כל קבל דיכי דאי יהיב ליה טפי רבית הוא, אלא ודאי לענין משכון קאמר שאם יבא למשכנו לא ימשכננו יותר על חובו, טעמא דכתב ליה וכו', והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, כלומר, שלא יעשה עוד מטלטלין אצל בניו אלמא קני ליה לפרעון וכמו שנפרע בחיי אביהם הוא, וכיון דלפירעון הוי למה ליה למכתב הכי פשיטא דלא ימשכננו יותר מחובו.

וקשיא לי, מאי טעמא לא אקשי ליה מדר' יצחק (לעיל פב, א) דמייתי לה מקרא (דברים כד, יג) דולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין, ומה לנו לדרוש בו לשון הדיוט, אלא ר' יוחנן עדיפא ליה דהוא רביה, ור' יוחנן גופיה מדרשיה דר' יצחק גמר לה, אי נמי דהא דר' יצחק איכא למימר דלהתחייב באונסין בלחוד קאמר, דכמה דאיתיה בידא דמלוה מחייב באונסין אבל כי אהדריה ללוה בשעת מלאכה ומת מתוך החזרה אימא יעשה מטלטלין אצל בניו דלאו כפרעון הוי, משום הכי אקשי ליה מדר' יוחנן דקאמר פרעון הוי, ושנינן, אהני ליה כתיבא לגרעון, פירוש, אהני ליה ללוה האי כתיבא נמי לגרעון, כי היכי דמהני ליה האי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו הכי מהניא ליה שאם נפחת המשכון בחזרותיו ובתשמישו ביד הלוה שאינו חייב לשלם, לפי שכבר נפרע כל חובו משעת משכונו וכשואל בגד מחברו דמי, שאם פיחת דרך תשמישו שאינו חייב, וגמרינן לה מלשון הכתב וחדא מינייהו נקט, אי נמי, דתרווייהו איתנהו בהאי לישנא, שלא ימשכננו יותר מחובו לא בשעת המשכון ולא לאחר המשכון אפילו פיחת בידו של לוה, לפי שכבר שלם לו תשלומתא כל קבל דיכי, ולענין זה ודאי אצטריך הכתב, שאם לא כתב לו כך אף על גב דקני למשכון וכפרעון דמי הייתי אומר אותו הפחת שנפחת בידו מחמת תשמישו ישלם לו, ואהני ליה דלא משלם. ע"כ.

וכן כתב הר"ן וזה לשונו, הכי קאמר, לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין, שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת, שאם כן נמצא שתי פעמים משכנו יותר מחובו, ואפשר דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פחת בתשמישו של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב, ע"כ.

ויש מפרשים, אהני כתיבה לגרעון, שאם נגרע בתשמישו משלם לו ואהני למלוה קאמר, וקשיא לי להאי פירושא, חדא, דאם כן לאו פרעון הוא ולא קני ליה, ועוד, דלא הוה ליה למיתלי המשכון יתר על חובו בלשון הדיוט, שהרי זה אינו תלוי בכתיבה, כדאמרינן לר' יוחנן, אבל הוה ליה למיתלי ביה פחיתה שהוא חייב לשלם, והוא פתח בזכות הלוה ואנו משלימין אותו בחובתו, אלא שמע מינה כדפרישית].

ונכון הוא פירושו של הראב"ד לפי משמעה של הצעת שמועתנו, אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסים ולכחשא וזולא כפרעון גמור, ולא כן דעת הגאונים, וכבר הארכתי בזה בפרק האומנין גבי המלוה את חברו על המשכון וכו' (פ"ב ע"א ד"ה והכא. (שיטמ"ק).

דף קד עמוד ב[עריכה]

תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה:    כתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לזה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה, אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא, וזהו מה שאמר רב פפא (ע"א) דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו, אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה, ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן, דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה, והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא (פ"ט ה"י) המקבל שדה מחברו נרה ולא זרעה נותן לו חכורו, ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף ע"כ.

ואני תמה בדינו, וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא, ולהדין טעמא מה לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו, ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, לא לענין דינא ממש קאמר, אלא יש מהם דדינא לא אשתני, אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא, וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך ותדע לך, דהא מתניתין (לקמן קה, א) דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא, אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא, והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ, ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה, ואפילו הכי אינו מנכה, דמימר אמר מוטב תכחוש ארעא לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה, וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספתא אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא, ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא, כך נראה לי.

כחשא ארעא ולא לכחוש מרה:    והעלה הרשב"א ז"ל דבין בחכירות בין בקבלנות הדין כן, (מגיד משנה פ"ח הי"ד משכירות).

דף קה עמוד א[עריכה]

א"ר יוסי בר חנינא כדי להעמיד בו הרחת, ואיבעי להו להאי גיסא או להאי גיסא:    נראה לי דהכי פירושו, להאי גיסא שהוא מקום הכונס ובית יד שלו מלמעלה או כדי להעמיד הרחת על בית יד שלו ומקום הכונס למעלה, ופשיט כל שאין כונס שלו רואה פני החמה, כלומר דכדי להעמיד הרחת מבית הכונס שלו קאמר והוא השיעור המועט יותר, וכן משמע לי ממה שאמרו בירושלמי, (דפרקין ה"ד) דגרסינן התם ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא שבגמרין אמרו משמו שאין כונס שלו רואה פני חמה ושם אמרו בהפך שיהא כונס שלו מעלה, ורש"י לא פירש כן. ונראה שהוא אינו גורס להאי גיסא או להאי גיסא, אלא הכי גרס איבעיא להו להאי גיסא ולהאי גיסא, כלומר שיתכסו שם שני צידי כונס של רחת. (שיטמ"ק).


דף קו עמוד א[עריכה]

שואל אדם בטובו לעולם:    פירש רש"י בשאמר לו בלשון זה השאילני קרדומך בטובו דמשמע כל שהוא טוב, ולפיכך נראה שפירש הוא ומהדר ליה קתיה שבריו כלומר יחזירנו לו כשישבר. אבל הראב"ד פירש, שאומר לו השאילני בטובתך שהיא גדולה עלי, ולפיכך משתמש בו והולך לעולם ואפילו נשבר מתקנו ומשתמש בו ואינו מחזיר לו לעולם אלא הקתא שהוא הבית יד כדאמרינן (שבועות מג, ב) קתא דמגלא. (שיטמ"ק).

הכי גרסינן: פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה:    אבל היכא דאמר ליה פרדיסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדיסי, וכדמשמע בפרק המוכר את הבית (ב"ב סא, ב). ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא, פרדיסי רפיק ביה תרי פרדיסי, פרדיסאי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה. (שיטמ"ק).

מתני': כשם שחולקין בתבואה וכו':    תמיה לי מאי קאמר, דהא תנא הכל כמנהג המדינה, ואם נהגו לחלוק בתבן חולקין ואם לאו אין חולקין, וכדאמרינן בגמרא (לקמן ע"ב) אמר רב יוסף בבבל נהוג דלא יהבי תיבנא לאריסא. ומסתברא דבמקום חדש שאין שם מנהג קאמר, כלומר ובמקום שאין שם מנהג מן הדין חולקין בתבן ובקש כשם שחולקין בתבואה. (שיטמ"ק).

דף קו עמוד ב[עריכה]

תני חדא, פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה:    פרש"י כשזורעים ואכלה חגב כעין משנתנו, וכן משמעה לכאורה ודבר למד הוא, מדאמרינן בתרה (א"ר שמעון בן לקיש) אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מזרע זרע לה ואזיל, ובודאי משמע דאהאי ברייתא דקתני זורעה פעם ראשונה ושניה קאי, וקאמר דההיא בשאכלה חגב, אבל זרעה ולא צמחה לא מנכה ליה עד דזרע ליה ואזיל כל זמן הזריעה, וכשזרעה ואכלה חגב אע"ג דהיא מכת מדינה לא מנכה ליה אלא אם כן זרעה שתים לרבי וג' לרשב"ג, שכן דרך בני באגי נמי לזרוע בשלהן כן, ואם זרעה שתים לרבי או ג' לרשב"ג אינו צריך לזרעה עוד, ואף על פי שעדיין לא כלה זמן הזריעה, לפי שהוחזקה זו באכילת חגב. וכן נמי משמע בירושלמי (דפרקין ה"ט) דהא דריש לקיש אברייתא קאי, דגרסינן התם תני המקבל שדה מחברו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה פעם שניה, פעם שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה פעם שלישי, אמר ר"ל הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזרעה פעם שלישי, והיינו הברייתא השנויה כאן, אלמא ריש לקיש אברייתא קאי, ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אלמא ברייתא אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל.

אבל בתוספתא (פ"ט, ה"ו) משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא אלא שזרעה ולא צמחה בלבד, דתניא התם, המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנייה, שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישי, ודאמר בירושלמי במה דברים אמורים בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי, דאי שדה שאינה בדוקה היא אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים, דהוחזקה זו שאינה מצמחת, אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע ואם לא רצה כופין אותו. ובקבלנות היא דאי בחכירות למה כופין, אם ירצה יזרע או יעמוד ונותן חכירותו, ושמא כופין בנתינת חכירותו קאמר, ואפילו אם קבלה לשנה אחת בלבד יש לומר שכופין אותו לזרוע כל ימי הזריעה, ואם לא זרעה אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה לו, וכן אם בקבלנות רואין כמה היא ראויה לעשות, ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזריעה ולא צמחה, אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא שתי פעמים לרשב"ג או פעם אחד לרבי שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכורו, שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום. (שיטמ"ק).


דף קח עמוד א[עריכה]

אין אונאה לקרקעות:    מהא שמעינן דאפי' בפלגא אין אונאה לקרקעות, דהא זבין במאתים ושויא מאה, שלא כדברי מי שלמד מהירושלמי (כתובות פי"א ה"ד) דבפלגא יש אונאה אפילו [נמוק"י בשם הרשב"א והרבנ"ר ז"ל].

מכר כל נכסיו לא' לית בה משום דינא דבר מצרא:    וכתבו הרשב"א ז"ל והרב ר"נ ב"ר ז"ל דאפילו אמר כן המצר אני אקנה הכל אין שומעין לו, וכיון שאפשר דמטי מיני' פסידא לא תקנו בו דינא דבר מצרא [ל' נמוק"י].

לאשה וליתמי ולשותפי:    כתב הרשב"א ז"ל דדוקא באשה שאינה יושבת תחת בעלה, אי נמי בנשואה ובשיש לה נכסים ידועים, הא בלאו הכי לא בהערמה [חי' הר"ן ונמוק"י ומ"מ פי"ב הי"ג משכנים ע"ש].

אפסיק משכנתא או ריכבא דדיקלא:    מכאן למד ר"ת ז"ל שאין בבתים משום דינא דבר מצרא שהרי מפסיק כותל ביניהן, וכ"כ ה"ר מאיר הלוי ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב שאין הנידון דומה לראי', דמשוניתא אינה עשוי' להסתלק, וכן ריכבא דדיקלא דבר חשוב ואין הבעלים עשוין לעקרן ולאבדן והשדות מחולקים הם לעולם, אבל בתים דרכן לחברן בפתחים ועשויין לכך. [חי' הר"ן ונמוק"י. ובמ"מ פי"ב הי"ז משכנים, ובמ"מ הוסיף מלשון רבינו:] ואף בעל החצר עשוי לחלק חצירו לבתים ומחברן בפתחים.

הני ציירי וכו':    לא בשמוסרן למוכר צרורין וחתומים קאמר, דאפילו באומר אלך ואביא מעות אי אמיד נטרינן ליה, וזה אין צריך לפני. אלא נראה לי במעות הצרורין שנמסרו לבן המצר מחמת פקדון שהפקיד אצל אחרים, או שמכר לאחרים ונתן לוקח מעות צרורין אלו, ובן המצר בא למסרן כך צרורין וחתומים למוכר, אלא שאומר שלא יתירם עד בא מי שמסרן לו שמא יטעון עליו שיש בהם יותר. והראב"ד ז"ל פירש כגון שהם פקדון בידו ואינו יכול להוציאם עד שיטול רשות מן הבעלים. ואין זה מחוור בעיני דפשיטא דכיון שאינו יכול ליגע בהם ואי אפשר לו ליתן אותם בתורת פרעון מה הנאה יש לו למוכר בהם, אלא כמו שפירשתי, כך נראה לי.

דף קח עמוד ב[עריכה]

משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא:    כלומר, אם זבנה למאן דשכונה גביה. ומיהו כי בעי למשכונה בתחלה איכא מ"ד דבעל המצר מעכב עליו וכו' ואיכא מאן דאמר דלא מצי מעכב וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל מסתברא כותיה, וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל דדינא דבר מצרא לא למוכר חייבו רבנן, והלואה מוכר הוא דשייך ביה, ומאי אמרת דילמא דעתיה לשקועה וערומי קמערים, כיון דליכא למיקם עלה דמילתא וכו' [ליכא משום ועשית הישר והטוב שנזקיק אותו לחרם ולשבועה] ]עפ"י נמוק"י]. (שיטמ"ק).

עוד כתב הרשב"א ז"ל שאם אחד מבני המצר מכר שדהו למלוה, שאין שאר בני המצר יכולין לעכב עליו, שזה המלוה על השדה אע"פ שאינו שלו כבעל השדה הוא חשוב לענין זה. ויש מי שחולק.

דף קט עמוד א[עריכה]

ואין לו בקורת שקמה:    כתב הראב"ד, אפילו במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה, כלומר ואפילו קצצוהו לעצים.

תוספתא (פ"ט ה"ח-ט):    החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים, לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד, אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן, בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זו אעשה שדה זו, אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. (שיטמ"ק).

גמ': אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו:    פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפארות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות, ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן.

ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה, ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא:    ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו, כדתניא בתוספתא (פ"ט ה"א) הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו, כיצד שמין לו, אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו, פירוש, כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו, שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול, הכא נמי נימא, מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר, מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו, ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי, ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי, הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים, כלומר, כל מה ששוין כשהן מחוברין. [הרמב"ן].

ואין תירוצו זה מחוור, דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. (שיטמ"ק). עוד תירץ, דאי נמי איכא למימר, מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע, שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא, ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה, ומרפקינן, דלא מטא יומא דשוקא, ואלו בתבואה ליכא לאוקומה, שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. ע"כ. וזה נכון, דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים, ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. (שיטמ"ק).

הא דאקשינן: לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית, ואוקימנא על כרחך במוכר שדהו לחברו והגיע יובל שמין ועל כרחך בשבח שקמה:    קשיא לי, ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית, ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבת, וכדתנן קבלה ממנו לז' שנים יש לו בקורת השקמה, וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא, הא ליתא, דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. (שיטמ"ק).

גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת:    כתב הראב"ד, דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה, ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל, ע"כ. ואני תמה, דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר, אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא, וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה, אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא, ורב פפא דובר אמת בלבבו היה.

אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשה:    כתב הרמב"ן ז"ל, דלמדת חסידות קאמר, ולומר דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליה, ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה, דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו, וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה, ועד כאן לא פסקינן עליה ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא.

וכך שנו בתוספתא בפרק זה (ה"ו), המקבל שדה מחברו ומת, לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו, ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי (ספ"ה מהל' שותפין), אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק, אף על פי שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים [וכן נראה] גם מדברי הריא"ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו (קד, ב).

ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב (כתובות פו, ב) גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך, דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק, ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה (שם לד, ב), ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נחמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא, נראה לי דאינה ראיה, דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא, ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא, וקאמר דמפסדו קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים, וזו נראית לי גירסא נכונה, דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך, אלא הוה לי למימר מסלקינן להו ליתומים, או כיוצא בזה. ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. (שיטמ"ק).

הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד. שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד, ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה, והיינו שבחא על תשלום ההפסד. (שיטמ"ק).

דף קט עמוד ב[עריכה]

האי שתלא דבעי לאסתלוקי וכו':    ומיהו שתלא לא מצי למימר ניפלוג הכרם ואני אטול ואעבד דמנתא דידי מאי דבעינא וישארו לך תלתא חלקים, פלגא לדידך כדחזי לך ושליש שתתן לאריס שתוריד בה, משום דכולהו חלקים משועבדין זה לזה. ואפילו לא ירצה לחלק אלא שיוריד אריס תחתיו, לאו כל כמיני, דמצי אמר לי' בעל הבית לא ניחא לי לאפושי אריסי בארעא דסמכי אהדדי אריסי דידי ודידך ומפסדו לי. כך כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל [ל' נמוק"י].

דף קי עמוד א[עריכה]

מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש:    כתב הרמב"ן דבמשכנתא דסורא היא, דאין לך משכנתא מותרת אלא משכנתא דסורא, ודאמרינן הכא, כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר ביה, לגבות פירות הקרקע ולאכול במשכונתו קאמר. ולי לא נ"ל כן, דאלו לענין דינא הא ברירנא בפרק איזהו נשך (סז, ב) דמשכנתא בנכייתא משרא שריא ואפילו באתרא דמסלקי, ורבינא אכיל, ושמעתין דהכא נמי לא משמע לי במשכנתא דסורא, דבמקצת ספרים כתוב בהם אמר ליה הב לי שטרא, כלומר תן לי השטר, ואם במשכנתא דסורא וזה טוען שעוד יש לו לאכלה שתי שנים מאי הב שטרא. אלא דמשכונא בנכייתא היתה ואתרא דלא מסלקי, ומשכונא בנכייתא תרתי אית בה, מלוה ומכירת פירות באותה נכייתא, ואלו רצה הלוה לפרוע עיקר מלותו תוך זמן המשכונא פורע כחוב דעלמא, שאין אכילת הפירות תלויה כלל במלוה, שאלו כן אסור משום רבית דשכר מעותיו עומד הא אינו אוכל כלל אלא מחמת הנכייתא, ונמצא שיש כאן מלוה ומכירת פירות, ולפיכך זה מערים עליו ואומר, אפילו אם כדבריך תן לי השטר ואפרע עיקר המלוה, שאינו רוצה לעמוד בשעבוד המלוה, ואכול הפירות עד זמנך בדמי אותה נכייתא, ואמר לו הלה שטרא ארכס לי, כלומר ואם תפרע אכתוב שובר.

ואפילו לספרים (דגרסי) [דלא גרסי] הכא שטרא מכל מקום לא משמע דאיירי במשכנתא דסורא, דאם כן מאי קאמר ליה רבינא לרב אשי, אלא מעתה האי משכנתא דסורא דכתיב בהו וכו', אי כביש לשטר משכנתא מהימן, והא אנן השתא במשכנתא הוה איירינן, אלא דעד השתא לא איירי אלא במשכנתא דלאו דסורא ובנכייתא, ואקשי ליה משכנתא דסורא דתקינו רבנן, כך נראה לי. והא דאקשי ליה רבינא לרב אשי ממשכנתא דסורא ולא אקשיה ממשכנתא דעלמא ובנכייתא, איכא למימר משום דלרב אשי לא שריא אלא איהו, כדברי מי שאומר דרב אשי לא אכיל משום דאסירא למאי דס"ל, ואם תימצי לומר דרב אשי לא אכיל משום דמחמיר אנפשיה ולאו משום דלעלמא אסירא, אפילו הכי קמקשה ליה מינה, משום דאיהו הוא דאמר דתקינו רבנן משום צורבא מרבנן דלא אכיל אלא במשכנתא דסורא כדאיתא בפרק איזהו נשך.

הא דאקשי רבינא לרב אשי:    פירשו כל המפרשים דלרב יהודה קמקשה, ואיני יודע מי הזקיקן לכך, דאפילו רב זביד ורב עוירא לא פליגי עליה דרב יהודה בעלמא דאינהו מודו דנאמן בעלמא ומשום מגו, וליכא מאן דפליג במקום מגו, דמגו דאורייתא הוא, ועד כאן לא פליגי הכא אלא משום דכיון דלגוביינא קאי נזהר בו, ומכבש כביש ליה להערמה, והרי זה כמגו במקום עדים או במקום חזקה אלימתא דחשיבא כעדים, הא בעלמא מודו. וראיתי לרמב"ן שטרח להעמידה מפני שהריא"ף פסק כרב יהודה, וכן ר"ח, וקא פריש ר"ח טעמא משום דרב אשי קאי כותיה, ולומר דמה שהקשה רבינא לא הקשה אלא לרב יהודה, ורב אשי נמי לרב יהודה מתרץ, ואע"פ שטרח הרב להעמידה לא נתחוורו דבריו, אלא נראה לפי משמעות ההלכה דלכולי עלמא קשיא ליה לרבינא.

ואלא מיהו איכא למידק, מאי קא קשיא ליה לרבינא ומאי קסבר, וכי מסבר סבר דאי כביש ליה לשטרא במשכנתא דסורא ואמר לקוחה היא בידי מעיקרא דלא מהימן, אם כן בטלת כל החזקות, ואפילו אמר אין, מעיקרא משכונה היתה וחזרתי ולקחתיה ממך וליכא עדים כלל שלא יהא נאמן, אם כן בטלת כל מגו.

והראב"ד כתב דלא גרסינן הכי נמי דמהימן, דאפילו רבינא נמי מודה הוא דהיכא דכבשיה מעיקרא ואמר לקוחה היא בידי מהימן, וכי תקינו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא, ושואל בעלמא הוי מאי תקנתיה, דאי אפשר דלית בה תקנתא, דאי לא לא מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. והדבר נכון אלו היו הגירסאות מודות לו. ואחרים אמרו, דאפילו איכא עדים דבתורת משכונא ירד נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך, ובלבד אם החזיק בה ג' שנים אחר עבור זמן המשכונא, או שאין שם עדים לכמה משכנה אצלו, דודאי תוך זמן אינו נאמן ולא תעלה לו חזקה כל זמן המשך המשכונא, ולפי דבריהם נראה לי שזו היא שהקשה לו רבינא, היאך אפשר לומר דמלוה נאמן, דאם איתא, משכנתא דסורא קלא אית לה דכל שטר יש לו קול, ואפילו הכי קאמר רב יהודה דנאמן, ורב זביד ורב עוירא נמי לא פליגי עליה אלא הכא ומשום דמוכחא מילתא דאיכא הערמה, ואם כן היאך אפשר דתקינו רבנן מילתא דאתיא לידי פסידא.

ויש מקשים לדבריהם ואמרו, דכל היורד ברשות אין לו חזקה דומה לאריס ושותף וכו' (ב"ב מב, א), ולי נראה שאין מכל אלו קושיא עליהם כלל וכו'. [ז"ל נמוק"י:] אבל הרשב"א ז"ל כתב אם החזיק שלש שנים אחר עבור זמן המשכונה הויא חזקה, דעד כאן לא אמרו (ב"ב מה, ב) דהיכא דאיכא עדים וראיה אפילו אחר אין לו חזקה אלא בחזקת מטלטלין שהיא לאלתר, אבל בחזקת שלש לא, דחזקה אין אדם מניח עדרו וצאנו ביד אחר שלש שנים ועובדין את אחרים ואחרים אוכלין את גיזתן וחלבן כל אותו הזמן, ולא אמרינן בגודרות (שם לו, א) ואומן (שם מב, א) שאין להם חזקה אלא בלאלתר, ואריס ושותף שאין להם חזקה לעולם (שם), התם לפי שאדם עשוי להניחם בידם כן לעמלם שאם לא היו אלו הוה צריך נמי לאריס אחר או לשותף אחר.

דף קי עמוד ב[עריכה]

ארעא כיון דלגבויינא קיימא כמאן דגביא דמיא. ובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא, הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה, דלאו לגוביינא קיימא, דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא:    ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא, דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון, ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק, וכן כתב הראב"ד. (והכי נמי) בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא, הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה, וכל שכן הוא, דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד, הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו.

והא דנקט לה ביתומים, היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח, דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה, שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי זביני אינון ועמליהון (לעיל טו, א), ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח, והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח, ואלו דין יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח, דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון, אבל במקבל מתנה ויורש לא, דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא, והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא, ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא.

ומדברי הר"מ במז"ל (פ"כא מהל' מלוה ולוה ה"ג) נראה, שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה, אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח, ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם, וז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום, אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה. עוד כתב, אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום, אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא, כתב הריא"ף בפ"ק דמכילתין (ז, ב ברי"ף) דגובה אפילו ממתנה, אלמא מדינא גבי ליה, ומינה דמיורש נמי גבי ליה.

ורש"יּ כתב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור (נא, ב), הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמ' ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם, ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן, ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה. ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר, דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם, דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים (גיטין מח, ב). אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים, ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה, ובשבח שהשביח לוקח קאמר.

והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה, ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אחר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה, דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה, וכדאיתא ריש פרק אף על פי, והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. (שיטמ"ק).

דף קיא עמוד א[עריכה]

בחמשה שמות:    פירש הראב"ד, ה' שמות בין עשה בין לא תעשה, ואינו מונה לאו כפול כי אם השמות החלוקים. ורש"י פירש, ה' לאוין ולאו דלא תעשוק כפול הוא מונה, וכלשונו מצאתיה בתוספתא (פ"י, ה"א) דתניא התם, הכובש שכר שכיר עובר בה' לאוין משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. (שיטמ"ק).


דף קיג עמוד א[עריכה]

כנגד אותו יום של תביעה:    פירוש יום אחד, אותו יום שתבעו כל זמנו, כן פירש הראב"ד, וכתב שכן מפרש לה בירושלמי (שבועות פ"ז, ה"א) דגרסינן התם, א"ר בון על ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו תקנו בשכיר שישבע ויטול, ודכותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול, תנא ר' חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל, א"ר יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד, ונראה לי דאותו היום בלבד דקאמר כעין גמרא דילן.

ואמרו עוד בירושלמי, א"ר מונא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה בתוך זמנו, היך עבידא תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו היום נתתי אותו, נעשה כמי שהוא אתמול נותנין לו שיעור (אחר) [אחד]. וזה יוכיח על אותו היום בלבד שאמרו למעלה בדברי ר' יוסי שאינו אלא יום הסמוך ליום התביעה כאשר פירשנו, שהרי כמו שהוא אתמול קאמר, כלומר כאלו היה זמנו אתמול ותבעו כל זמנו, עד כאן לשון הרב. (שיטמ"ק).

מתניתין: המלוה את חבירו לא ימשכננו ולא יכנס לביתו ליטול משכונו:    פירשה שמואל בגמרא, דאפילו שליח בית דין לא יכנס לביתו, אלא לוה נכנס לביתו ומוציא לו.

הכי גרסינן היו לו שני כלים נוטל אחת ומחזיר אחת:    וכן הוא בפירושי רש"י ז"ל, וקשיא לי מאי קאמר, דאי סבירא ליה לתנא קמא דמתניתין דמסדרין לבעל חוב, הא משמע דכל שבית דין מסדרין ומניחין ללוה בשעת גוביינא אין שליח בית דין ממשכן אלא מניחו לו, וכדתניא בברייתא (ע"ב), שליח בית דין הבא למשכן יכנס לביתו וממשכנו, ולא ימשכנו דברים שעושים בהם אוכל נפש, ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומפץ לעני, ואם כן למה נוטל לו מאלו השנים כלל, והלא כשמסדרין אם הוא אומן מניחין לו שני כלים מכל מין ומין, כדאיתא בערכין פרק שום (הדיינים) [היתומים] (כג, ב), ואי סבירא ליה לתנא דאין מסדרין, וכן כשממשכנין ממשכנין את הכל ומחזיר לו בשעה שראוי לעשות בהם מלאכה, כגון מחרישה ביום, מאי קאמר היו לו שנים נוטל אחת ומחזיר אחת, לא היה לו לומר אלא נוטלן ומחזיר לו אחד.

ונראה שרש"י פירש, היו לו שני כלים שאינם שוים בתשמישן אלא אחת של יום ואחת של לילה כדמפרש ואזיל, מחזיר לו את הכר ביום ואת המחרישה בלילה, והכי קאמר, כשהוא צריך של יום נוטל מלוה של לילה ומחזיר לו של יום, ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה. ואינו מחוור בעיני, חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע, ועוד דאם כן, לא הוה ליה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד, אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני.

והראב"ד ז"ל תירץ, כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה, מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות, אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונות, אי נמי שנכנס הוא ומשכנו, שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל במשכון ואינו מניח אצלו כלום, אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דאם כן, מאי נוטל אחד, אדרבה נוטל הכל ומחזיר לו אחד.

ובהלכות הריא"ף ז"ל, נוטל אחד ומניח אחד, וכן הוא במקצת הספרים, וגם לפי גירסא זו קשה, למה נוטל אחד, ונראה לי דב' כלים ממין א' קאמר, ואחד צריך לו וא' אין צריך לו, כלומר דאינו משתמש בעודן בידו אלא בא' מהם, נוטלם שניהם, וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם.

וכן מצאתיה בתוספתא, משכנו בשני כלים, אחד שצריך לו ואחד שאין צריך לו, זה שצריך לו נוטלו ומחזירו וזה שאין צריך לו נוטלו ואינו מחזירו, ואם מחזירו מחזירו עד עולם, כלומר עד עולם כל ימי הלוה, כתנא קמא דמתניתין ודלא כר' שמעון בן גמליאל. ועוד שנינו שם, היו לו חמשה מחרשיות אין למשכן אפילו אחד מהן, אם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן, אין חייב אלא משום על אותה בלבד, וזה מוכיח כמו שאמרתי. ועוד יש לי לפרש, דלאו בכלי אומנות קאמר אלא בשני כלים, כגון שני כרים או שתי מצעות וכיוצא באלו, שאין נותנין לו אלא אחד אף כשבית דין מסדרין לו. (שיטמ"ק).

ומחזיר את הכר בלילה:    וא"ת והלא מחרישה כלי שעושין בו אוכל נפש ואין ממשכנין אותן, וכדתניא כשהוא ממשכנו וכו', פירש הראב"ד בשעבר ומשכנו, דאע"ג דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בהא לכולי עלמא, כדאיתא פרק קמא דתמורה (ו, א) ולפי זה הא דאמר ליה אביי לההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר ליה דהוה ליה כלי שעושין בו אוכל נפש, (לקמן קטז, א) לא להחזירו לו לעולם קאמר אלא להחזירו לשעה בימים ולא בלילות. ועוד יש לומר דהכא בשמשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת המחרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות בה מלאכה, וכן אמרו בירושלמי (דפרקין הי"ב), דגרסינן התם, קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום, ע"כ. (שיטמ"ק).

דף קיג עמוד ב[עריכה]

ונותן לו מטה ומטה וכו':    הא דלא חשיב הכא נמי כלי אומנות, תנא הני והוא הדין לכל הנך השנויים בערכין (כג, ב), (ופרק) [ופרט] אלו ואח"כ תנא הנך דרך כלל לקצר, וכדתנא בסיפא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בב"ח. והרמב"ם פסק (פ"א מהל' מלוה ולוה ה"ז) כמאן דאמר מסדרין, ואפילו הכי כתב שאין שליח בית דין מניח לו אלא כלים שאי אפשר לו בלא הם, כגון מטה ומצע ובגדיו שהוא לבוש ונראה לי שהזקיקו לומר כן, מה שראה כאן גבי שליח בית דין שמניח לו אלו ולא מנה כל שאר הכלים שמסדרין לו בית דין, ואינו מחוור כלל כמו שאמרנו. (שיטמ"ק).

כללא דשמעתא. קיימא לן כשמואל דאמר מלוה לא ימשכן ולא ינתח, ושליח בית דין לא ימשכן אבל ינתח, דאע"ג דפליגי בהא תנאי הא פסק שמואל כמאן דאמר אפילו שליח בית דין לא יכנס ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואין שליח בית דין נוטל מה שבית דין מסדרין ומניחין ומה הן הכלים שמסדרין, בגדים שהוא לבוש אם ראויין, ואם לאו כגון שהוא לבוש איצטליתא דמילתא, מפשיטין אותה ממנו ומוכרין אותה ולוקחין מתוכה איצטלית הראויה לו, וכן כסות יום וכסות לילה, ולא כולן אלא נוטל אחד ומניח ואם כלי אומנות הם מניח לו שנים שנים מכל מין ומין, ואם שליח בית דין ממשכן כך מניח לו, זולתי שאינו מוכר עכשיו בשעת משכונא שלום, אלא מניח לו בגדיו שהוא לבוש וכליו כמו שהן כר וכסת ואפילו מוזהבת עד שיבא לגבות, ובית דין מגבין מה שאינו ראוי לו ומניחין מה שראוי לו.

וכן כששליח בית דין ממשכן לא ימשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש, ואפילו הן מאה והוא שצריך לכולן, אבל אם אינו צריך לכולם, מניח לו את שהוא צריך ונוטל השאר, ודוקא בשעת משכונא, אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים, דלא אמרה תורה אלא לא תחבול ריחים ורכב אבל לגבות מהן לא אסרה, אלא שמסדרין לו בהן כבשאר כלי אומנות, וזהו ששנינו. ומחרישה ביום, רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר וכו', ולא פליגי רבנן אלא בחזרה דמשכון ואמרו שמחזיר לעולם. ולא אמרו דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בכלים, כגון מחרישה וצמד של פרות וסכין דאשכבתא, אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא, דנכסים נינהו (ערכין כב, א). וכשמחזירן מחזירן לעולם כל ימי חיי הלוה כתנא קמא דמתניתין, וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין, אם נתנן לוה מעצמו נוטלן ומחזירן, כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, והוא הדין לכלים שעושין בהן אוכל נפש.

משכנו חייב להחזירו לו לעולם כמו שאמרנו, ואם בא לגבות מחזירו אצל בעלים כסות יום אפילו בלילה וכסות לילה אפילו ביום, ויורד לבית דין ומגבין לו חובו. כיצד נותנים זמן לבעל חוב שלושים יום שהוא זמן בית דין (לקמן קיח, א), הביא מעות פורע, ואם לאו מגבין לו מהם את חובו כלים שאין עושים בהם ממש אוכל נפש, כגון כוסות וצלוחיות, ואע"פ שהם צריכים לו, וכן סכינים ממשכנים אותם וגובים מהם ואין מניחים לו מהם כלום. ואם משכן ממתין שלושים יום ומוכרם בבית דין, ואינו מוכרם מיד, דהרי זה כמלוה על המשכון סתם וסתם מלוה שלושים יום, וכן כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"ו). ערב ממשכנין אותו וכן לשכר כתף וכו', ואם זקפן עליו במלוה הרי הם כמלוה. וכל אלו שאמרנו במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואתו נוטל ואינו מחזיר, ונוטל ממנו אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש. (שיטמ"ק).

דף קיד עמוד א[עריכה]

...ר"ת פסק דאין מסדרין, ומייתי ראיה דהא רשב"ג דמתניתין וכו' ככתוב בתוס', ואין ראייתו ראיה, דההוא כללא לאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואפילו במשנתנו אלא היכא דמוכחא מילתא לפום גמרא, וכן כתב רבנו הגדול (רי"ף ב"ב קמב, א), תדע דהא בפרק המפקיד (לעיל לח, ב) אקשינן מינה ומפרקי אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, והתם נמי קיימא לן דליתא לדרשב"ג, ובפרק המדיר (כתובות עז, א) נמי גרסינן, איכא דאמרי אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון בן גמליאל, ואקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, והתם נמי קיימא לן שאין הלכה כר' שמעון בן גמליאל, ובפרק זה בורר (סנהדרין לא, א), רב בר רב הונא פליג עליה דכללא והלכתא כבתראי, ובפרק קמא דמגלה (ט, ב) אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית, פליג ר' אבהו נמי אכללא כרב אחא בר יעקב, ואין דבריו של רבה בר בר חנה במקום שנים, ואשכחן טובא מרבנן אחריני דפסקי בכמה דוכתי הלכה כרשב"ג בחדא, וכההיא דאמר במסכת ביצה (כד, א) רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין, ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג, ובפרק בתרא דעבודה זרה (סט, ב) אמר רבה הלכתא כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה, והוינן בה פשיטא, ומתרצינן מהו דתימא, ולא אתינן עלה כלל משום פסקא דהאי כללא, ובפרק יש נוחלין (ב"ב קלג, ב) בענין כותב נכסיו לאחרים סוגיא מוכחת דליתא לדרשב"ג במשנתנו, ושמע מינה מכלהו דבכל מקום ששנה רשב"ג אין הלכה פסוקה כמותו, אלא עד דאיכא טעמא כדברי רבנו הגדול ז"ל [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

ועוד הביא ראיה מדתנן בערכין פרק השג (יז, ב) היה עני והעשיר וכו' רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני וכו', ואמרינן התם מ"ט דרבי יהודה וכו', ככתוב בתוס'. וגם זו אינה ראיה, דלאו למימרא דרבנן דרשי ליה להוא ולא לבעל חובו, אלא דר' יהודה דריש ליה לשיהא עני מתחלה ועד סוף, ורבנן דרשי לשיהא עני בתחלתו ובסופו אף על פי שהעשיר בינתיים, ודרשי הוא פרט לעשיר והעני ועני והעשיר, וכי האי דאיפליגו איהו ורבנן בענין מציאה (לעיל כז, א) באשר תאבד ממנו ומצאתה, שר' יהודה סבר עד שתהא שוה פרוטה משעת אבדה עד שעת מציאה, פרט להוקרה והוזלה וחזרה והוקרה, ורבנן סברי אע"פ שהוזלה בינתיים, כיון דאיכא שיעור בשעת אבדה ובשעת מציאה חייב, כדאוקי רבא פלוגתייהו התם. והא דאמרינן הכא מתחלתו ועד סופו, לאפוקי עני והעשיר קאמרינן, וכן פרש"י, ומאן דדריש הוא ולא בבעל חוב תרתי שמע מינה. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א].

ואני תמה, אי סמכינן אדאליהו כי תנינן נמי במתניתין דלא כר' יהודה הא שמעינן מדאליהו דהלכתא כר' יהודה, ואף על גב דסתים במתניתין דלא כותיה, ואי לא סמכינן עלה טפי ממתניתין ומאמוראי אפילו כי אמרוה משמיה דאליהו ורבא נמי דסבירא ליה הכין, הא איכא אמוראי טובא דאמרי דרך פשיטותא דאין מסדרין בבעל חוב, ר' יעקב ור' פדת ור' ירמיה משמיה דאילפא, ורבין נמי דמשמע ליה הכין מדאמר ברם כך היתה שאלה, ור' יוחנן נמי לכאורה משמע דאית ליה כותייהו בהא דלא פליג אקל וחומר דידהו אלא דאתי מאנפי אחרינא לסדר בנדר כבערכין דנדר בערכך כיב וכדברי ר"ת היה נראה כמו שאמרתי, אלא שדברי הגאונים דברי קבלה הם ולהם שומעים, וכל שכן שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה..


דף קטו עמוד א[עריכה]

מתני': אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין וכו'. במה דברים אמורים בשלא בשעת הלואה דלא תחבול כתיב, וחבול שלא בשעת הלואה הוא:    והרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א) בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, וכן בדברים שעושין בהם אוכל נפש , אינו מחוור כלל, וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואני אומר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן, מפני שאסרה תורה לחבול בגד אלמנה, ולמה אם מפני החשד הא אפילו עשירה שאין צריך להחזיר לה אין ממשכנין, וכיון שכן מה בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה הא אינו אלא מפני שאסור ליטול ממנה משכון וכן מדין לדברים שעושין בהם אוכל נפש למה אסרה תורה ליטול מהם כלום ואפילו הן מאה. ומכל מקום אינו, שלא אסרה לגבות מהן ולא ליקח אותן מהם, ומשכנו בשעת הלואה הרי הוא כמכרו לו, ולא אסרה תורה אלא לחבול מתוך ביתו דכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואלמנה ודברים שעושים בהם אוכל נפש לעבור עליהם בשני לאוין, וכדאיתא לעיל (קיג, א). (שיטמ"ק).


דף קטז עמוד א[עריכה]

הא דתניא: חבל זוג של ספרים וצמד של פרות:    פירוש, החובל הצמד שהן כלים רבים וכולן עושין מלאכה אחת, ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת, לפי שהם למדים מרחים וזוג של ספרים, לא ידעתי למה שהן אינן כלי אוכל נפש, גם לקמן למאן דמפרש סכינא דאשכבתא כמו כלומר סכין של הרצענים, גם הוא אין עושין בו אוכל נפש ולמה מחזירו. (שיטמ"ק).