פני יהושע/בבא מציעא/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קי עמוד א[עריכה]

המקבל שדה מחבירו פרק תשיעי

ע"ב תוספות בד"ה יצא בלילה כו' וכן ברישא כו' וא"ת לא ילין חלב חגי הוא בעמוד השחר כו' עס"ה. ועיין במהרש"א ולכאורה לא ידענא מאי קא קשיא להו דהא ודאי פשטא דקרא דלא תלין מוקמינן לה בשכיר יום גמור שזמנו כל הלילה אבל שכיר שעות לא שייך בפשטא דקרא כלל דלא שכיח כמ"ש התוספות לקמן בדף הסמוך בד"ה לבצור אלא מריבויא דקרא אתיא למר מאתך דלא תלין ולמר מואליו הוא נושא את נפשו כמ"ש התוספות שם מיהו אפילו למאן דיליף מאתך אפ"ה מודה דש"ש דיום אינו גובה אלא כל היום ול"ש בלאו דלא תלין דהא לא אשכחן מאן דפליג בהא וע"כ שהטעם בזה דנהי דמרבינן מאתך ש"ש דיום היינו לענין עיקר מלתא דש"ש מיקרי שכיר גמור משא"כ לענין כלות הזמן מוקמינן לה אסברא דכי היכי דשכיר יום גובה כל הלילה וכן איפכא והיינו מסברא כדאמרינן בשמעתין כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מש"ה אינו עובר אלא בסוף אותה עונה שלאחריה ולפ"ז ממילא ידעינן דבשכיר שעות דיום כיון שכלתה הזמן שכירתו באמצע העונה והגיע זמן תשלומין שלו מש"ה עובר עליו בסוף אותה העונה עצמה דהיינו בש"ש דיום בשקיעת החמה. ומכ"ש לתנא דמתניתין דמוקי קרא דואליו הוא נושא את נפשו לש"ש כדאית' לקמן א"כ כיון דבהאי קרא דואליו הוא נושא את נפשו כתיב בהדיא ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש ממילא משמע דאינו עובר אלא בשקיעת החמה ובשכיר שעות דיום שפיר קרינן ביה ביומו תתן שכרו וא"צ להמתין עד עלות השחר דמהיכי תיתי כיון שאין הלילה נמשך אחר היום אלא דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל בשמעתין היינו בש"ש דלילה דרב אפילו למאן דיליף מואליו הוא נושא את נפשו דמיירי בשכיר יום ממש שאינו עובר אלא בשקיעת החמה כפשטא דקרא אפ"ה בשכיר שעות דלילה עובר בעמוד השחר והיינו נמי כדפרישית דאוקי רב יהודה קרא בעיקר מלתא היינו דש"ש מקרי שכיר משא"כ לענין הזמן מוקמינן לה אסברא כיון שכבר הגיע זמן התשלומין באמצע העונה ממילא הוא דעובר בסוף העונה הראשונה ולשמואל נהי דבש"ש דיום עובר בשקיעת החמה היינו משום שאין שום סברא להמתין עד עלות השחר כדפרישית משא"כ בש"ש דלילה מוקמינן לקרא כפשטיה לגמרי לתנא דמתניתין דיליף מואליו הוא נושא את נפשו ממילא משתמע שאין עובר אלא בשקיעת החמה דומיא דשכיר לילה ממש וטעמא רבה נמי איכא כיון שהיום נמשך אחר הלילה כמו שפי' רש"י לקמן להדיא נמצא שלפ"ז אין מקום לקושית התוס' ועיין בבעל המאור שתחלת דבריו אליבא דשמואל הם ג"כ כמ"ש אלא שתלה דבריו בפלוגתא דג"ש שכיר שכיר ובשביל כך השיגו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות והקשה עליו כמה קושיות דקשיא הלכתא אהלכתא ושאר קושיות ע"ש באריכות אמנם למאי דפרישית א"צ לגז"ש דש"ש ואפ"ה א"ש מילתא דרב ונתיישב הכל לנכון בעזה"י ודוק היטב:


דף קיא עמוד א[עריכה]

גמרא אמר לך רב תנאי היא. כתב מהרש"ל דמדלא קאמרינן אלא משמע דלא הדר ביה משינויא קמא דמתניתין לצדדין קתני והטעם מבואר בתי"ט משום דמתניתין בלא"ה כרב דייקא דלצדדין קתני דאלת"ה לא הוי מציעתא דומיא דרישא וסיפא דברישא וסיפא קתני של יום ושל לילה כל חדא באפי נפשיה ובמציעתא לא הוי קתני אלא שכיר לילה ושביק ש"ש דיום אע"כ דלצדדין קתני ואיירי בתרווייהו:

שם ר"ש אומר ש"ש דיום וכו' מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר עובר בה' שמות הללו כו'. לכאורה לשון מכאן אמרו אינו מדוקדק. ולפע"ד יש לפרש דאדסליק מיניה קאי דמדברי ר"י ור"ש שמעינן לה דכיון דמדברי שניהם נלמד דש"ש שייך בין ביום ובין בלילה. אע"ג דלא כתיב אלא בחדא מינייהו למר מאתך ולמר מואליו הוא נושא את נפשו כדפרישית אע"כ דאפ"ה למדין הן זו מזו אי משום ג"ש דש"ש או כדפרישית דלענין עיקר איסורא אין לחלק בין של יום לשל לילה ולא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא היכא דליכא סברא לחלק וא"כ לפ"ז שפיר קאמר דכל הכובש ש"ש עובר בה' שמות דבשכיר יום עובר אף בשמות דנאמרו בשכיר לילה וכן להיפך משא"כ בלאו הא דר"י ור"ש ה"א דשל יום חלק לגמרי משל לילה בשכיר יום עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ובל תלין דכתיבי בפרשת קדושים דאיירי בשכיר יום דוקא דשייך ביה בל תלין משא"כ בשכיר לילה אינו עובר אלא משום בל תעשוק ומשום ביומו תתן שכרו דכתיבי בפרשת כי תצא דמהיכי תיתי נאמר דשכיר לילה בבל תגזול כיון דלא כתיבי בהאי ענינא משא"כ מדר"י ור"ש דמשמע דפשיטא להו שאין לחלק בין של יום לשל לילה אלא לענין קביעת הזמן. ולענין עיקר איסוריהו למדין זו מזו או משום ג"ש דש"ש שזו מסברא כדפרישית והשתא א"ש דעובר בה' שמות כיון דלענין עיקר איסורייהו לא הוצרכנו ללאוין חלוקין בשל יום ושל לילה וע"כ דריבוי הלאוין לא נאמרו אלא להחמיר לעבור בכל השמות הללו כן נ"ל נכון:

שם איזה הוא עושק ואיזהו גזל כו' נראה ברור דאעושק ואגזל דלעיל קאי דקאמר כל הכובש ש"ש עובר בבל תעשוק ובל תגזול וע"ז מדייק שפיר מה בין עושק לגזל דכתיבי בשכיר משא"כ שאר גזל דאיירי בה כולי תלמודא שפיר איירי בגזל ממש שאומצו בזרוע (ואפ"ה מקשה הש"ס בסמוך שפיר מגזל דכתיב גבי שבועת הפקדון דכיון דעושק נמי בכלל לשון גזל הוא משמע דשבועת הפקדון נמי עלי' קאי) כמו שפי' רש"י ז"ל להדיא כאן דלמאי דבעי לחלק בגזל ועושק בש"ש גופא לשני ענינים דלכל האוקימתות בעי לאוקמי לשון גזילה דשכיר לענין היותר חמור שדומה לגזילה ממש וכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גזילה ומה שהקשה עליו הה"מ מסוגיא דר"פ איזהו נשך ביארתי במקומו באריכות ע"ש:

שם אמר רב חסדא לך ושוב זהו עושק כו' מתקיף לה ר"ש איזהו עושק כו' דומיא דפקדון ואע"ג דר"ח גופא קאמר לעיל בפרק הזהב דאינו חייב קרבן עושק אלא בייחד לו כלי לעושקו אפ"ה קאמר שפיר הכא דתחלת העושק היינו בלך ושוב בלבד אלא דלענין קרבן גזירת הכתוב הוא דלא מחייב אלא בייחד לו כלי לעושקו והדר כפריה אלא דר"ש אתקיף עליה משום דמשמע ליה דלענין תחלת העושק נמי בעינן דומיא דפקדון שהיא ע"י כפירה והיינו כדמסיק הש"ס בסמוך דמדכתיב או עשק היינו שעשקו כבר וכדפירש רש"י:

תוספות בד"ה מתקיף לה אביי תימא וכי לא ידע אביי כו' עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דכוונתם אהא דמקשה הש"ס בסמוך מ"ש עושק ומ"ש גזל דלא קשיא ליה כו' ע"ש. ולענ"ד דבריו דחוקין בכוונת התוספות דבלא"ה דברי התוספות פשוטין ומבוררין דע"כ מגופיה דקרא משמע להדיא דאיירי בדהדר כפריה דהא כתיב וכחש וכתיב נמי ונשבע על שקר וכ"ז לא שייך כלל בטענת יש לך בידי ואיני נותן לך דמה שבועה שייך כאן ודוקא בעושק שייך שפיר אתקפתא דר"ש לר"ח דסמיך אמסקנא מדלא כתיב או בעושק משמע שעשקו כבר משא"כ הכא לענין אתקפתא דאביי ל"ש לומר כן וע"ז מתרצין התוספות שפיר דסבר אביי דאית לן לאוקמי גזל דומיא דעושק כו' כ"ז ברור בכוונת התוספות ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בד"ה ולמה חלקן כו' תימא בשלמא הכא כו' אבל גבי אשם גזילות למה נכתבו שניהם כו' עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהת התוספות דהא רבא גופא קאמר לעיל בפרק הזהב דף מ"ח דעושק דקרא היינו בנטלו וחזר והפקידו אצלו ואיירי בתרי גווני פקדון וא"כ אין זו ענין בגזל דקרא כלל ואף שכתבו התוספות שם בד"ה תשומת יד ה"נ לא היה צריך להחזיר עושק מ"מ הא מסקו שם דבשביל שום דרשא אהדריה א"כ לפ"ז ממ"נ ל"ש קושייתם כאן אמימרא דרבא דהכא ולכאורה היה נ"ל ליישב דהתוספות כאן בשמעתין קאי בשיטת ר"ת שכתב שם בפרק הזהב בד"ה נתנה לסיטון דהא דקאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל היינו לכאורה אבל לפי האמת רבא גופא כר' יוחנן ס"ל וא"כ לר"י איירי עושק דקרא כפשטיה ומקשי התוספות הכא שפיר למה נכתבו שניהן במימרא דרבא דהכא זהו עושק וזהו גזל אלא דלפענ"ד א"א לומר כן בכוונתם שהרי כתבו התוס' בפרק א"נ דהא דמוקי רבא לא תגזול לעושק ש"ש ולעבור בב' לאוין לא מוקי לה לגזל גופא ולעבור בב' לאוין היינו משום דבגזל ליכא מכות דניתק לעשה וכתבתי שם דעושק לא מיקרי ניתק לעשה כיון דלרבא איירי עושק דקרא בנטלו וחזר והפקידו אצלו וא"כ לפ"ז משמע להדיא דרבא גופא ס"ל הכי כר"י דלר"י הוי מצי לאוקמי בגזל גופא כיון דעושק נמי ניתק לעשה כמו גזל ומה"ט גופא נמי לא מצינן לפרש כפירוש השני שכתבתי שם בפרק א"נ בכוונת התוספות דהא דעושק לא ניתק לעשה היינו משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין ע"ש בחידושינו דא"כ לפ"ז פשיטא דלא מקשו התוספות הכא מידי למה נכתבו שניהן דממ"נ אי גזל דקרא דשבועת הפקדון איירי דוקא בגזל ממש א"כ שפיר נכתבו שניהן חד בגזל וחד בעושק ואי משמע להו דגזל דר"י איירי נמי בגזל שע"י עושק כדפרישית בסמוך בגמרא א"כ לפ"ז הדר ה"ל בעושק גופא תרי עשה והשיב את הגזלה או את העושק כיון דלרבא אליבא דר"י לא איירי בחזר והפקידו אצלו אלא בעושק גמור כפשטיה וא"כ אתי תרי עשה ועקרי תרי לאוין והדרא קושית התוספות דבפרק איזהו נשך לדוכתיה אמאי מוקי רבא בעושק טפי מבגזל כיון דבתרווייהו ליכא מלקות אע"כ דהתוספות דהכא נמי סברי דרבא גופא כר"ל סבירא ליה א"כ לפ"ז ממ"נ אין מקום לקושית התוס' כאן וצ"ע ליישב ובישיבה הארכתי יותר:

במשנה אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה כו' יש בו משום ביומו כו' ויש בו משום לא תלין כו'. ולכאורה ה"ל לאקדומי קרא דבל תלין דכתיב בפרשת קדושים מקמי קרא דביומו דכתיב בפרשת כי תצא ומכ"ש למאי דמסקינן בשמעתין דתנא דמתניתין לית ליה ג"ש דש"ש ומרבה בהמה וכלים לבל תלין מדכתיב אתך אלא דאפ"ה נקט מעיקרא קרא דביומו דכתיב בשכיר לילה משום דהאי קרא דבארצך דמרבינן נמי בהמה וכלים פשיטא יותר מדרשא דאתך תדע דהא ר' יוסי ב"י לית ליה דרשא דאתך לענין בהמה וכלים ואפ"ה מודה בדרשא דבארצך לרבות בהמה וכלים מיהת לענין לאו דבל תעשוק וא"כ קתני שפיר במתני' בדרך לא זו אף זו לא מיבעיא דיש בבהמה וכלים משום ביומו תתן שכרו דהא כתיב בהאי ענינא גופא בארצך לרבויינהו וקאי אכולה ענינא דהאי פרשה אלא דאפילו בבל תלין דקס"ד דלא שייך בבהמה וכלים למאן דלית ליה דרשא דאתך ומפיק לה מדרשא אחריתא כר"י ב"י קמ"ל תנא דמתניתין דאפ"ה עובר בבל תלין משום דדרשא דאתך כולהו ש"מ והשתא לפ"ז א"ש סידור לשון המשנה דנקט בתר הכי אימתי בזמן שתבעו כו' והמחהו אצל חנוני כו' משום דכל הנך נמי מדרשא דאתך ילפינן לקמן בשמעתין ובתר הכי קתני בבא דגר תושב דכתיב בפרשת קדושים כן נ"ל ועיין בחידושי הריטב"א שכתב קצת בענין אחר:

שם גר תושב יש בו משום ביומו כו' ואין בו משום לא תלין כו'. לפי פשוטו משמע דבגר תושב אינו עובר אלא בשתבעו שכר לילה ולא בשכיר יום והיינו משום דבשכיר יום דכתיב בפרשת קדושים כתיב ביה ריעך ודריש ליה תנא דמתני' ריעך ולא גר תושב כדמסקינן בשמעתין וכ"כ הרי"ף ז"ל בחידושיו ע"ש ולכאורה אין זה אלא מגזירת הכתוב אמנם לענ"ד נראה דטעמא רבה נמי איכא שהחמירה תורה בשכיר לילה יותר משכיר יום משום דבשכיר לילה שייך טפי טעמא דקרא דכי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו שאין דרך בני אדם לעמוד בלילה אלא מי שעני ביותר ועוד היה נ"ל דהא דבשכיר יום אינו עובר בגר תושב משום בל תלין היינו משום שלא החמירה תורה על בעה"ב למטרח אזוזא בלילה אלא לגבי ישראל ולא לגבי גר תושב ולפ"ז כשהגיע יום המחרת עובר משום ביומו תתן שכרו ואפילו בשכיר יום דאתמול אלא בחידושי הריטב"א ז"ל לא כתב כן וצ"ע:


דף קיא עמוד ב[עריכה]

תוספות בד"ה מאחיך פרט לאחרים תימא אמאי איצטריך מאחיך למעוטי עובד כוכבים מגר תושב נפקא כו' ולא ידענא מאי קשיא להו דהא מגר תושב לא שמעינן אלא דבעובד כוכבים ל"ש לאו דלא תעשוק לענין מלקות לשיטת התוספות דפרק א"נ דשייך מלקות בעושק ש"ש וה"ה דשמעינן מינה דבגר תושב עובר משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תבוא עליו השמש משא"כ בעובד כוכבים אבל לעולם הו"א דאיסורא בעלמא שייך נמי בעובד כוכבים לענין עושק מש"ה איצטריך קרא מאחיך פרט לאחרים לאסור עושקו דעובד כוכבים לגמרי וכן מ"ש ועוד תימא אמאי איצטריך למיכתב גר צדק כו' לכאורה אישתמיט להו לשון הספרי הובא בילקוט פרשת כי תצא והביאו ג"כ הרמב"ן ז"ל בפי' החומש דמייתי התם ברייתא דדריש מאחיך פרט לאחרים גרך זה גר צדק מלמד שעובר עליו בב' לאוין ולפי פשוטו משמע שהחמירה התורה בגר צדק יותר מבישראל כדאשכחן בכמה דוכתי שהזהירה התורה יותר על הגר ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות כאן ולא בדבור שאחר זה מה שהקשו דמאחיך נפקא דהא איצטריך לעבור עליו בב' לאוין אלא לפי שמצאתי בלשון רש"י ז"ל בפי' החומש בפ' כי תצא דבעני ואביון של ישראל נמי עובר בב' לאוין היינו לא תעשוק דפ' קדושים ולא תעשוק דפרשת כי תצא א"כ לפ"ז יפה מקשין התוספות בדבור הסמוך דמאחיך נפקא. אבל הכא בדבור זה אכתי לא מקשים מידי דהא משמע מיהו מלשון הספרי בהדיא דבגר צדק דוקא עובר בב' לאוין ולא בגר תושב מיהו בהא מצינו למימר דמשמע להו להתוספות דברייתא דהכא בשמעתין פליג אברייתא דסיפרי ולית ליה הך דרשא דבגר צדק עובר בב' לאוין והיינו מדקאמר דכולן עוברין בכל השמות הללו משמע דאין לחלק כלל בין גר צדק ובין גר תושב לענין הלאוין. והיינו כמו שפי' רש"י דעובר בכל השמות הללו היינו בין הכתובים כאן ובין האמורין בתורת כהנים דיליף ג"ש. אלא דלענ"ד אכתי יש ליישב תמיהת התוספות דמצינו למימר דהא דקאמר הכא וכולן עוברין בכל השמות הללו היינו לענין לא תעשוק ולא תגזול ולא תלין ולא תבוא עליו השמש ועשה דביומו תתן שכרו דכל הנך שמות מחולקין נינהו משא"כ לענין תרי לאוין דלא תעשוק לא איירי הכא כלל כיון דתרווייהו שם א' נינהו. וכמו שנראה להדיא ג"כ מלשון הרמב"ם פ' י"א מהל' שכירות דתרי לא תעשוק כחדא חשיב להו א"כ לפ"ז מצינו למימר שפיר האי תנא דברייתא דהכא אית ליה נמי דרשא דספרי דבגר תושב לא עבר אלא משום חד לא תעשוק נוסף עליו הגר צדק שעובר בב' לאוין דלא תעשוק אע"ג שאינן אלא שם א' ואע"ג דהאי תנא אית ליה ג"ש דשכיר שכיר אפ"ה בע"כ צריך לחלק בין גר תושב לגר צדק לענין זה כיון דעיקר קרא דגר צדק לא איצטריך אלא להכי לעבור עליו בב' לאוין כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בד"ה מגרך כו' תימא אמאי איצטריך למימר גר צדק דמאחיך נפקא עכ"ל. נראה דהשתא קשיא להו הכא טפי מבשאר דוכתי דמסקו בסוף הדבור דהתם איירי לענין שהגר צדק מוזהר על המצות כמו ישראל משא"כ הכא דאיירי לענין שהישראל מוזהר על הגר כמו על ישראל בהא קשיא להו דמאחיך נפקא דבכלל אחיו הוא וכבר כתבתי בסמוך ליישב קושייתם לפי שיטת הספרי. ועוד נ"ל דאיצטריך קרא דמגרך להקדים אביון הישראל מקמי עני דגר ובכה"ג גופא נמי איכא למימר לענין גר צדק לגבי גר תושב דהיינו נמי להקדים ודו"ק:

גמרא וכולן עוברין בכל השמות הללו. בפי' רש"י כל השמות הללו היינו בין הכתובין כאן ובין הכתובים בת"כ וע"כ דהכי הוא מדקאמר מכאן אמרו כו' ועובר בבל תלין ובל תלין לא כתיב אלא בת"כ א"כ ממילא דע"כ כל השמות הללו היינו נמי אפילו דת"כ לא תעשוק ולא תגזול וכדמסיק רש"י להדיא דהיינו משום דיליף ג"ש דשכיר שכיר נמצא דלפ"ז אין כאן מקום לקושית מהרש"א ז"ל כלל אהא דמסיק דתנא דמאחיך אית ליה ג"ש ונדחק לפרש דקושטא דמלתא מצינו למימר דלעולם דל"ל ג"ש אלא דמרבה גר תושב מאתך דלמאי דפרישית הא ודאי ליתא דע"כ אית ליה ג"ש דאלת"ה מנלן דעובר בשכיר לילה על לא תעשוק ולא תגזול דת"כ אע"כ דמג"ש יליף להו דג"ש אכולה מלתא קאי להשוות שכיר יום לשכיר לילה בכל מילי והתמיה על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש לדקדק בלשון רש"י שכתב כן להדיא. ועוד דלפי' מהרש"א ז"ל לשון מכאן אמרו אינו מובן כלל דהא בלא"ה הא דעובר בבל תלין היינו משום דכתיב אתך. ואין זה ענין למה שקדם לומר וכולן עוברין בכל השמות הללו וכן בהא דקשיא למהרש"א ז"ל באידך גיסא דמצינו למימר דתנא דמתניתין נמי אית ליה ג"ש אלא דממעט גר תושב מרעך ולענ"ד הא נמי ליתא דאי ס"ד דאית ליה ג"ש א"כ אכתי מנליה לתנא דמתניתין דבגר תושב אין בו משום בל תלין אפילו בשכיר אדם דהא ממיעוטא דרעך לא שייך למעט אלא לענין שכיר בהמה וכלים דהא בקרא דלא תעשוק ולא תגזול לא כתיב שכיר כלל אדרבה פשטיה דקרא איירי מעושק וגזל דעשיר כמו שפי' רש"י ז"ל בפירוש החומש בפ' כי תצא וסתם עשיר אין דרך להשכיר עצמו לשכיר יום לשכיר אדם א"כ ממילא משמע דלענין בהמה וכלים איירי ובכה"ג ממעט גר תושב מרעך משא"כ לענין שכיר אדם לעולם חייב אפילו בגר תושב אפילו בבל תלין כיון דבהאי קרא דלא תלין כתיב שכיר ודרשינן מינה בג"ש משכיר דפרשת כי תצא דכתיב גר תושב להדיא אע"כ דתנא דמתניתין לית ליה ג"ש ומש"ה מוקי למיעוטא דרעך דלא תעשוק אכל מילי דחשיבי בהאי ענינא וכמו שאבאר בסמוך כנ"ל נכון ובישיבה הארכתי יותר ליישב קושית מהרש"א בענין אחר אלא שזה נ"ל עיקר ודוק היטב:

שם תני רב חנניא כו' יצא בהמה וכלים שאינן באין לידי עניות ועשירות. נ"ל לפרש על הדרך שכתבתי בסמוך דכי עני הוא ל"ש אלא בשכיר אדם שדרך העני להשכיר עצמו לשכיר יום ולשכיר לילה משא"כ בעשיר אבל לענין בהמה וכלים לא תליא בעניות ועשירות דאדרבה העשיר יש לו הרבה בהמה וכלים להשכירם יותר מהעני וק"ל:

תוספות בד"ה ואי אשמעינן גזל כו' לא הוה צריך להאי צריכותא כו' כדאמר בא"נ עס"ה. ונראה שהוצרכו לזה לפי שיטתם לעיל בא"נ דהא דמוקי רבא לא תגזול אעושק ולעבור עליו בב' לאוין ולא מוקי לה לב' לאוין אגזל גופא היינו משום דבגזל ליכא מלקות ובעושק איכא מלקות ע"ש בחידושינו משא"כ לפמ"ש בפרק א"נ לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבעושק נמי ליכא מלקות אלא דאפ"ה לא מוקי לה רבא אגזל גופא אלא בעושק היינו משום דבענינא דשכיר כתיבא וכמ"ש שם מדכתיב ברישא דקרא לא תעשוק דהיינו בשכיר וסיפא דקרא נמי איירי בשכיר וכתב לא תגזול באמצע אם כן ע"כ לא תגזול איירי נמי בשכיר דאל"כ איפכא ה"ל למיכתב ועוד כתבתי שם דרבא נמי אמסקנא דהכא סמיך דרעך דכתיב התם בלא תעשוק היינו למשרי גזילה וא"כ אי ס"ד דלא תגזול דהתם היינו גזל גמור ה"ל למיכתב רעך בלא תגזול אע"כ דלא תגזל דהתם היינו נמי עושק ומש"ה כתב רחמנא לרעך ברישא דקרא כיון דבל תגזול נמי היינו עושק וא"כ לפ"ז אין כאן מקום לקושיית התוספות כנ"ל נכון ודוק היטב:

בד"ה ורבי יוסי בר' יהודה כו' ומצאתי כתוב כו' עס"ה. ולכאורה פירושם דחוק הוא דבסוגיא דשמעתין משמע דאאתך קאי. ונלע"ד דכך פירושו דנהי דמפשטיה דקרא דאתך היינו לכדילפינן בברייתא דבסמוך מ"מ מדאסמיך קרא שכיר לאתך ולא כתיב שכיר ברישא דקרא ע"כ היינו למדרש אתך נמי לענין שכר בהמה וכלים לתנא דמתניתין ולר"י ב"י כדמסקינן כדרב אסי והיינו נמי מדכתיב שכיר אתך היינו כל שכירות שאתך כנ"ל ודו"ק:

בד"ה לבצור אשכול א' כו' נראה לר"י כו'. הריטב"א פירש בענין אחר דאפילו פחות משוה פרוטה אשמעינן ע"ש ועיין במה שכתבתי בחידושי פרק א"נ בשיטת הרמב"ם ז"ל:


דף קיב עמוד א[עריכה]

פיסקא שכיר בזמנו נשבע ונוטל והקשו בתוספות אדרב ושמואל דאמרי דבשכרו שלא בעדים אינו נשבע ונוטל דבעה"ב מהימן במגו דלא שכרתיך ולמאי דמסיק הכא דעיקר טעמא משום דבעה"ב טרוד בפועליו א"כ לא שייך האי מגו דהא לא חשדינן ליה למשקר אלא דאמר בדדמי זהו תמצית קושיית התוספות כאן והניחו בתימא ובר"פ כל הנשבעין יישבו בדוחק כיון דטוען ברי אין לנו להחזיקו כמשקר כו' ונראה דמה שהניחו כאן בתימא היינו משום דנראה להם דוחק גדול לפרש כן שזה סותר למ"ש התוספות בעצמן כאן ובשבועות דאדרבה טענת ברי דידיה לא חשיבא כלל מדמקשה הש"ס בפשיטות ניתיב ליה בלא שבועה וכן לקמן דמקשה הש"ס וכי שכיר עובר משום בל תגזול וכתבו התוס' דהיינו ע"כ משום דברי דבעל הבית לא חשיבא כלל אפילו היכא דרמי אנפשיה ומדכר כיון דטריד בפועליו חזקה דשכיר עדיפא ע"ש וא"כ נראה דבריהם סותרים זא"ז ומש"ה הדרא קושית התוספות והתימא לדוכתיה אמנם לענ"ד הקלושה נראה דאין כאן מקום תימא וקושיא כלל משום דבלא"ה קשיא לי טובא אמימרא דרב ושמואל ואהא דקלסיה רמי בר חמא ואמר כמה מעלי' הא שמעתא ומאי מעליותא דהא אדרבה נראה דוחק לאוקמי סתם לשון המשנה ותקנת חכמים בשכיר דוקא בשכרו בעדים דמלתא דלא שכיחא היא כדאמרינן בסמוך דטריחא ליה מלתא לבעה"ב להעמיד עדים ובעלמא אמרינן דמלתא דל"ש לא עבדי רבנן תקנתא וכ"ש דקשה טפי אר"י דסיפא דבקציצה נמי עשו תקנתא בשכיר וא"כ ע"כ איירי נמי בשכרו בעדים דוקא א"כ ניחזי עדים מה קאמרי כדמקשה הש"ס בפשיטות פרק ח"ה והובא בתוספות בשמעתין ואי בראה ושכח איירי א"כ הוי מלתא דל"ש כלל שיעשו תקנה למי ששכרו בעדים והעדים שכחו וטפי אית לן למימר דבכל ענין עבדו תקנתא אפילו שלא בעדים ואי משום מגו מה בכך אטו מי עדיפא הך מגו מחזקה גמורה דקי"ל מגו במקום חזקה לא אמרינן ואפילו את"ל דמגו במקום חזקה איבעיא דלא איפשטא היא בריש ב"ב ושקולים הם אפ"ה ע"כ הך חזקה דאין אדם מעיז אלים טובא ועדיפא ממגו דאפילו היכא דהוי כמשיב אבידה דעדיף ממגו אפ"ה אמרינן הך חזקה ממימרא דרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ופי' רש"י דהוי כמשיב אבידה במגו דמצי למיכפר הכל ולהרויח ומסיק רבה חזקה אין אדם מעיז אלמא דהך חזקה אלים טובא אפילו ממשיב אבידה וכ"ש ממגו גרידא וא"כ תקשה לן אעיקרא דתקנתא דשכיר שתקנו דישבע ויטול אע"ג אית ליה לבעה"ב הך חזקה גופא דאין אדם מעיז כנגד ב"ח וכ"ש לגבי שכיר שאליו הוא נושא את נפשו ואם ישקר יעבור בבל תלין אע"כ דאפ"ה לא חששו חכמים להני חזקות ושקדו יותר על תקנת השכיר א"כ מה"ט מצינן למימר נמי דאפילו במקום מגו הימנוהו לשכיר. אע"כ דרב ושמואל אדרבא מהך תקנתא גופא קשיא להו דאי ס"ד דבשלא בעדים נמי עבדו הך תקנתא לשכיר אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו שישבע ויטול דהא כיון דבעה"ב צווח וטוען ברי תו לא מהני הך תקנתא דאכתי יפטר עצמו ויטעון לא שכרתיך כיון שיודע בעצמו שפרע ומש"ה הוצרכו לאוקמי התקנה בשכרו בעדים. ומעתה נסתלקה קושית התוספות דאע"ג דמגו גרוע הוא סוף סוף ל"ש הך תקנתא כיון דלא הועילו בתקנתם כלום. ואין להקשות לפירושינו א"כ מאי פריך רבא לרב"ח א"כ ש"ש היכי משכחת לה דאדרבא לפירושינו יתיישב יותר דאהך סברא גופא מקשי ליה רבא דהא לענין מודה במקצת מסקינן דמה שאמרה תורה ישבע לאו משום דחשדינן ליה כמשקר דהא משיב אבידה הוא דמצי למיכפר הכל ואי משום דאין אדם מעיז א"כ ודאי קושטא קאמר וע"כ דעיקר השבועה משום דחשדינן ליה דאשתמוטי קא משתמיט ומש"ה רמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ואכתי טורח שבועה זו למה כיון דס"ס מצי לאשתמוטי ולמיטען להד"ם. ונהי דלענין שבועה דמ"מ איכא למימר דשפיר רמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ולא ישתמיט ואי משום דמצי למיטען להד"ם וליכפר בכל הרי אין אדם מעיז לכפור הכל משא"כ בשבועה דנאנסה פריך רבא שפיר והיינו אליבא דרב"ח גופא שסובר דשבועת נאנסה ליתא אלא בג' פרות שמודה באחת וכופר באחת ובשלישית נאנסה וא"כ מקשה שפיר לדידך טורח שבועה זו למה דאכתי יטעון להד"ם ויפטר מהשבועה ואי משום דאין אדם מעיז לכפור בכל הרי מודה באחת וליכא העזה. ובזה יתיישב הסוגיא בפשיטות בהא דמדמי רבא הך מגו דשומרים למגו דלא שכרתיך אע"ג שיש לחלק ביניהם בכמה גווני כמו שהאריכו הקדמונים והאחרונים לחלק לפי האמת דלא תקשי הלכתא אהלכתא וא"כ רבא גופא מעיקרא מאי קסבר לדמותם לגמרי ולהקשות אדרב"ח משא"כ לשיטתינו א"ש דאע"ג דיש לחלק בכמה גווני ולומר דמגו דנאנסה לא חשיבא כהך מגו אפ"ה מקשה רבא שפיר אדרב"ח דאע"ג דמגו גרוע הוא אפ"ה לדידך אמאי רמי רחמנא שבועה עליה דהא אכתי מצי לאשתמוטי ולמיפטר נפשיה בשבועה ולמיטען להד"ם כדפרישית. ובהכי סלקא שמעתא דפרק כל הנשבעין אליבא דהלכתא דאע"ג דק"ל כרב ושמואל אפ"ה מחייבינן בשבועה דנאנסה אפילו בלא שטר ועדים ולא חיישינן לקושיא דרבא דהא רבא גופא לא מקשה אלא אדרב"ח גופא דמצריך ג' פרות משא"כ לדידן דלא קי"ל כרב"ח בהא אלא דבנאנסה גרידא מחייבינן שבועה תו לא שייך קושיא דרבא שלא יוכל לטעון להד"ם דאין אדם מעיז כנ"ל נכון בעזה"י ועיין במהדורא בתרא השייך למסכת שבועות:

מהדורא בתרא מיהו בעיקר קושייתנו בסוגית הש"ס ופוסקים דאיירי בששכרו בעדים דוקא א"כ הוי מלתא דלא שכיחא וכתבתי שזה בכלל מימרא דרבא דאמר מאי מעליותא נראה לי דקושי' זו לא שייכא אלא אליבא דרב דוקא דלית ליה משאיל"מ כדאיתא בפירקין ומכ"ש למאי דפרישית בריש הסוגיא דהא דלא דריש רב קרא דולקח בעליו ולא ישלם להך דרשא דמי שעליו לשלם הוא נשבע ונוטל ולמעוטי דלא ישבע ויטול ודריש לקרא בפרק החובל לדרשא אחריתא היינו משום דלא איצטריך קרא למעט נשבע ונוטל כיון דלרב מן התורה לעולם אי אפשר ליטול בלא ראיה ברורה וא"כ ממילא דלית ליה משאיל"מ דאל"כ הוי מוקי לקרא בהכי שיטול התובע בלא שבועה וכיון שכן דלית ליה משאיל"מ א"כ ע"כ בהא דקאמר רב ששכרו בעדים היינו דוקא בב' עדים אבל בשכרו בעד א' אכתי בעה"ב נאמן ואפילו בנסכא דר' אבא כה"ג פוטר רב כדמוכח בסוגיא. משא"כ לדידן דקי"ל כרב נחמן ורבא ור' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ וכדאית' בפרק השואל בסוגיא דשאולה ושכורה כמו שהארכתי שם וא"כ לפ"ז שפיר מצינן לאוקמי כולה מתניתין בשכרו בעד א' דשכיח טפי ולא שייך נמי לומר ליחזי מאי קאמר דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ומכיון ששכרו בעד אחד דמי לנסכא דר"א שמחויב לשלם כשיטת רבינו ישעיה שהביא הטור ח"מ בסימן פ"ט ואבאר בסמוך שהיא שיטת כמה פוסקים שהשכיר נשבע ונוטל ומה שהקשה הרב המגיד א"כ אמאי נקט בגמרא ששכרו בעדים יש ליישב דבב' עדים הוי מלתא דפסיקא שהשכיר נוטל אם יטען פרעתי יטול בשבועה ומכ"ש אם יטעון בעה"ב שלא שכרו כלל שנוטל בלא שבועה כיון שיש לו עדים משא"כ בשכרו בעד אחד הוי מלתא דלא פסיקא דזימנין שאין השכיר נוטל כלל אם יטעון בעה"ב שלא שכרו וישבע להכחיש העד כנ"ל בשיטת הנך פוסקים ולשיטת הרמ"ה והטור שכדבריהם פסק הרמ"א בהגהות ש"ע בסי' הנ"ל נמי מהני מיהא תקנת חכמים בשכיר בעד אחד שצריך לישבע שבועה דאורייתא ואפילו בכופר בכל והוי תקנתא טובה לשכיר דזימנין טובא שאינו רוצה לישבע כיון דטריד בפועליו ויהפך השבועה על שכנגדו ובזה מתיישב היטב הא דקאמר רבא לרב"ח מאי מעליותא ולא קשיא ליה אמימרא דרב נחמן ור' יוחנן גופא ולמאי דפרישית אתי שפיר דלדידהו ודאי מעליא הא שמעת' כיון דמיתוקמה עיקר התקנתא נמי לענין עד אחד למאי דאית להו משאיל"מ משא"כ לרמי ב"ח דקלסיה לדרב מקשה רבא שפיר מאי מעליותא כיון דלרב לית ליה משאיל"מ כדפרישית א"כ לדידיה לא מיתוקמא עיקר התקנה אלא בב' עדים דוקא דלא שכיח כלל וע"כ דהא דדחיק לאוקמא מתניתין בכה"ג דוקא היינו משום דפשיטא ליה טובא הך סברא דמתוך שיכול לומר א"כ מקשה שפיר א"כ ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת לה וכדפרישית במהדורא קמא ומכ"ש כיון דלא מצי רב"ח למימר דאיהו ס"ל כרב בהא מלתא דהא ליתא דהא בפרק הגוזל שם דף ק"ו אמר ליה רמי ב"ח לר"נ מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשיך אדרב למה לך וע"כ היינו נמי מה"ט גופא דר"נ ע"כ לא ס"ל להא דרב כיון דאיצטריך ליה קרא דולקח בעליו ולא ישלם למעט ולפטור הנוטל משבועה כגון במשואי"ל שהתובע נוטל בלא שבועה ולפ"ז א"ש טובא הא דקאמר רבא לרמי ב"ח דוקא מאי מעליותא כן נ"ל ודוק היטב. עוד נ"ל לפרש בדרך אחר היותר נכון דלדידן למאי דקי"ל כר"נ ורבי יוחנן דאמרינן משאל"מ שפיר מצינן לאוקמא מתניתין ועיקר תקנתא דשכיר במלתא דשכיח טובא ותחלה נבאר דע"כ הא דאמרינן בשמעתין ששכרו בעדים היינו שהעדים מעידין ג"כ שעשה עמו מלאכה כמ"ש הב"י בשם הה"מ בסימן פ"ט וכן הוא בש"ע בסימן הנ"ל וכן מדוקדק ג"כ בלשון רש"י בד"ה ששכרו וקשיא לן טובא א"כ אמאי בעינן ששכרו בעדים דביש לו עדים שעשה מלאכה לחוד סגי דתו לא מצי למימר לא שכרתיך דכיון שעשה עמו מלאכה אפילו שלא ברשות צריך ליתן לו מה שההנהו. אלא שבזה י"ל דהא דבעינן ששכרו בעדים היינו משום דבהכי הוי מלתא דפסיקא אפילו במודה במקצת דתיקנו ג"כ שהשכיר נשבע ונוטל דבכה"ג ודאי לא סגי בעידי מלאכה לחוד דאכתי אית ליה מגו דמצי למימר לא שכרתיך ואף שהיה צריך ליתן מה שההנהו מ"מ הרי טוען עכשיו שמודה במקצת והיינו נמי עכ"פ מה שההנהו ומש"ה בעינן דוקא עדי שכירות ממש. נמצא דלפ"ז שפיר אהני עיקר תקנתא במלתא דשכיח טובא היינו לענין כופר בכל דבעידי מלאכה לחוד סגי ועדי מלאכה ודאי מצויין תדיר דסתם בעה"ב יש לו פועלים הרבה. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי ראיתי שרבינו שרירא גאון ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בפרק כל הנשבעין מבאר להדיא דבעדי מלאכה לחוד סגי ע"ש בלשון הר"ן באריכות שמפרש כן בשיטת רבינו שרירא גאון אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך דמפשט לשונו משמע לפרש כן לשון ששכרו בעדים וא"כ התמיה קיימת על הב"י והש"ע והג"ה וכל האחרונים שלא הרגישו בזה וכתבו בפשיטות להיפך דתרתי בעינן ששכרו בעדים ושעשה עמו מלאכה אבל לשיטתינו נתישב לנכון בעזה"י ונתתי שמחה בלבי שכוונתי בעיקר לדעת הגדולים. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דהא דקאמר מתוך שהוא יכול לומר לאו מדין מגו איירי אלא בלשון הוכחה דאי שלא בעדים לא הועילו חכמים בתקנתן ולפ"ז נמי אפילו בדליכא עדי שכירות אלא עדי מלאכה לחוד שפיר הועילו בתקנתן לענין שאם יטעון פרעתי ישבע השכיר ויטול מיהא בפחות שבשכירות כנ"ל נכון אלא דלפ"ז קשיא טובא על פוסקים קדמאי ובתראי שכתבו סתם דבעינן שכרו בעדים דוקא ולא אישתמיט חד מינייהו לכתוב שאם ישנן עדים במלאכה לחוד אף אם טוען פרעתי ישבע השוכר ויטול מיהא פחות שבשכירות כיון דלית ליה לבעה"ב מיגו ולפענ"ד צ"ע גדול ליישב כיון שעיקר הדין כן הוא והשתא לפ"ז נתיישב יותר עיקר קושייתינו אליבא דר' יהודה דלא אמרינן שישבע השכיר ויטול אלא במ"מ אפילו בקציצה נמצא דהוי עיקר התקנה במלתא דשכיח טובא כגון בקציצה דשייך ביה טפי מ"מ מבטענת מודה במקצת דפרעון ובכה"ג דמודה במקצת בקציצה מהני התקנה טובא במלתא דשכיח תדיר דנראה ברור דבכה"ג בעדי מלאכה לחוד סגי לר"י דהא תו ל"ש מגו דלא שכרתיך דס"ס כיון דאיכא עדי מלאכה חייב ליתן לו מיהת כפחות שבשכירות דהיינו מה שההנהו וא"כ יש לו דין מ"מ ע"י הודאת עדים למאי דקי"ל כר' חייא קמייתא דבכה"ג נמי חייב שבועת התורה וכיון דבעה"ב חייב שבועת התורה ממילא דלפי התקנה לר"י ישבע השכיר ויטול. וכן לפמ"ש דהאי מתוך שיכול לאו מטעם מגו הוא אלא בלשון הוכחה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וזה לא שייך לר"י דודאי הועילו בתקנתן טובא כמו שפירשנו דלר"י בעדי מלאכה לחוד סגי. אלא דאכתי יל"ד דאי מטעם מגו איירי א"כ במודה במקצת דקציצה נמי שייך מגו אליבא דר"י דמצי למיטען א"י אם שכרתיך כיון דלר' יהודה בקציצה נמי טריד וא"כ טענת א"י בכה"ג טענה מעלייתא הוא. ובשלמא למאי דקיי"ל כרב נחמן ורבא דאמרינן מתוך שאי"מ א"כ תו לא הוי מגו דכיון דאיכא עדי מלאכה מתחייב ליתן כפחות שבשכירות וה"ל כחמשין ידענא ע"י הודאת עדים וחמשין לא ידענא דה"ל משואיל"מ משא"כ לרב דע"כ לית ליה משואיל"מ כמש"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דלפ"ז לא סגי בעדי מלאכה אלא בעדי שכירות ממש א"כ לר"י הוי התקנה במלתא דלא שכיח כלל דניחזי עדים מאי קאמרי אלא ע"כ דלרב לאו מטעם מגו איירי אי מטעם דהוי מגו דהעזה כמ"ש הפוסקים או משום דהוי מגו בדדמי כמ"ש התוספות אלא ע"כ דהא דאמר רב מתוך שיכול לומר היינו כמו שפירשנו דא"כ לא הועילו חכמים בתקנתן ולפ"ז לא שייך הך מילתא אליבא דר' יהודה כלל כיון דלדידיה מועיל תקנת חכמים טובא דבעדי מלאכה לחוד סגי לענין קציצה כמו שפירשנו וכיון שכן דלרב האי מתוך שיכול לומר ע"כ היינו משום שלא הועילו חכמים בתקנתן שפיר מקשה רבא לרמי ב"ח אמאי דקלסיה לדרב מאי מעליותא דא"כ ש"ש דחייב רחמנ' היכי משכחת לה והיינו כמו שפירשנו לעיל כיון דלרב"ח ש"ש לא משכחת אלא בג' פרות דהוי מודה במקצת א"כ אמאי רמיא רחמנא שבועה עליה משום אישתמוטי כי היכי דלודי דאכתי לא יודה וישתמיט ויפטר עצמו משבועה ע"י שיטעון להד"מ אהאי דנאנסה והכל כמ"ש למעלה ודוק היטב:

שם בגמרא שכיר אמאי תקינו ליה רבנן למשתבע ושקיל אמר ר"י אמר שמואל כו' משמע מכל הסוגי' דמה שנוטל השכיר אינו מעיקר הדין אלא מתקנת חכמים דבהכי אזלי כל השקלא וטריא דשמעתין. ולפ"ז צ"ל דרב ושמואל ור"נ ור' יוחנן דמוקי למתניתין בר"פ כל הנשבעין דוקא בשכרו בעדים היינו שיש ג"כ עדי מלאכה כדפרישית והיינו משום דס"ל להנך אמוראי המלוה את חבירו בעדים א"צ להחזיר בעדים כדאמר שמואל בהדיא בפרק שבועת הדיינין והכי קי"ל ומש"ה הוצרכו לדחוק ולפרש דאע"ג דמטעם תקנה אתינן עלה אפ"ה ליתא להך תקנתא אלא בשכרו בעדים דוקא אע"ג דמלתא דלא שכיח הוא כדפרישית משא"כ בלא עדים לעולם נאמן בעה"ב מתוך שיכול לומר. משא"כ לר"י ולר"י אמר רב אסי ורב פפי משמיה דרבא דס"ל בפרק כל הנשבעין המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים א"כ לא הוצרכנו לפרש דמה שנוטל השכיר היינו מטעם תקנה דטריד בפועליו דבלא"ה מעיקר הדין יש לנו לומר דבטענת פרעתי לעולם השכיר נאמן מעיקר הדין דכיון ששכרו בעדים ועשה מלאכה בעדים אין לך מלוה גדולה מזו אטו מי גרע שכיר מאינש דעלמא אדרבה נראה דכ"ש הוא כיון דבעה"ב טריד לשכור פועלים הרבה וטריחא ליה מלתא להעמיד עדים ואפ"ה שכרו בעדים ומש"ה צריך לפורעו בעדים. ולפ"ז אדרבה עיקר תקנתא לאידך גיסא הוא כיון דטריחא ליה מלתא לבעה"ב להעמיד עדי פרעון מש"ה תיקנו שאין לשכיר ליטול בלא שבועה ותיקנו שבועה לשכיר להפיס דעתו של בעה"ב כמו בכל הנשבעין ונוטלין השנויין בר"פ כל הנשבעין. נמצא דלפ"ז נתיישב ומדוקדק היטב לשון אי הכי דקאמר בכולה שמעתין גבי וליתב ליה בלא שבועה ואפילו קצץ נמי ואפילו עבר זמנו נמי כתבו התוספות דלשון א"ה אינו מדוקדק וע"ש במהרש"א והשתא לשיטתינו א"ש טובא דכל השקלא וטרי' היינו דוקא לר"נ ולשמואל משא"כ לר' יהודה ולרב אסי ולרב פפי משמיה דרבא דס"ל במלוה בעדים צריך לפורעו בעדים ולדבריהם מה שנוטל השכיר היינו מעיקר הדין ל"ש להקשות בפשיטות וליתב ליה בלא שבועה דאפשר דאה"נ דלמ"ד צריך לפורעו בעדים דאי לא מייתי ראיה נוטל המלוה בשבועה דוקא כדין כל הנוטלין. אלא משום דדין מלוה בעדים וטענת פרעתי לא נזכר במשנה מש"ה קבע רבי במשנתינו לענין שכיר ולחלק ג"כ בין תוך זמנו לעבר זמנו והך מלתא ל"ש אלא בשכיר דוקא כמו שאבאר. וכן מה ששנינו ר"פ כל הנשבעין אלו הנשבעין ונוטלין השכיר ולא תני מלוה בעדים היינו משום דמלתא דפסיקא ושכיחא הוא שאין דרך השכיר להפרע בעדים משום דטריחא ליה מלתא לבעה"ב משא"כ במלוה בעדים מסתמא פרעו בעדים שלא יפסיד מעותיו בכדי. ובאמת נלע"ד דע"כ צריך לפרש כן להנך אמוראי. משא"כ לשמואל ור"נ דס"ל א"צ לפורעו בעדים א"כ ע"כ דמה שנוטל השכיר היינו משום דבעה"ב טרוד בפועליו וה"ל כא"י אם פרעתיך א"כ מקשה שפיר וליתב ליה בלא שבועה וכמ"ש התוספות או כמו שאבאר בסמוך. ומכ"ש דא"ש טובא הא דקאמר א"ה אפילו קצץ נמי היינו דוקא לשמואל ורב נחמן למאי דס"ד דבעה"ב טרוד בפועליו שייך נמי בקציצה משא"כ להנך אמוראי דס"ל דטעם משנתינו שנוטל השכיר היינו מדינא שצריך לפורעו בעדים א"כ פשיטא דלא שייך הך מלתא כלל בקציצה. וא"ש נמי הא דקאמר א"ה אפילו עבר זמנו נמי היינו דוקא לשמואל ור"נ שהוצרכו לטעמא דטרוד בפועליו משא"כ להנך אמוראי דס"ל דטעמא דמלתא משום דצריך לפורעו בעדים לא מצי לאקשויי אפילו עבר זמנו נמי דהוי ידע שפיר דבעבר זמנו יש לבעה"ב חזקה דבל תלין אבל לשמואל ורב נחמן מקשה שפיר דס"ד דלא שייך חזקה דבל תלין כיון דבעה"ב טרוד בפועליו כדמקשה באמת והאמרת בעה"ב טרוד בפועליו כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ובחנם נדחקו התוס' בזה ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ועדיין יש לדקדק אפילו לשמואל דס"ל א"צ לפורעו בעדים אכתי למה הוצרך לדחוק ולפרש טעמא דמתניתין מטעם תקנה במלתא דלא שכיחא כדפרישית ולפרש ג"כ דפליגי רבנן ור' יהודה בטענת פרעתי היינו אי הוי איני יודע ממש או לא כמ"ש התוס' ופליגי נמי בקציצה דלרבנן מדכר דכירי ולר"י לא דכירי והך מלתא מרפסין איגרי כמו שאבאר והוצרך לחלק ג"כ בעבר זמנו בין חד חזקה לתרי חזקי והוא ג"כ דוחק כמ"ש התו' וכמו שאבאר. וטפי ה"ל לשמואל לאוקמי בפשיטות טעמא דמתניתין משום דצריך לפורעו בעדים דהא בפרק כל הנשבעין מסקינן דהך מלתא פלוגתא דתנאי היא לר"י ולרב יהודא אמר רב אסי דלדידהו רבנן דברייתא סברי צריך לפורעו בעדים ויש ליישב דבלא"ה מגופא דמתניתין דשבועות דייקא להו לאוקמא טעמא דמתניתין משום תקנה דטרדת פועלים דאי מטעמא דצריך לפורעו בעדים א"כ אמאי פליג ר' יהודה במשנה דשבועות דבכופר בכל אינו נשבע ונוטל ובמ"מ נשבע ונוטל. ממ"נ מאי קסבר אי קסבר צריך לפורעו בעדים אפילו כופר בכל נמי ישבע ויטול ואי קסבר א"צ לפורעו בעדים א"כ במודה במקצת אמאי ישבע ויטול ישבע בעה"ב שבועה דאורייתא ויפטור כשאר מ"מ אע"כ דטעמא דר"י משום תקנתא דטרדת פועלים הוא ומש"ה בקציצה נמי ס"ל דנשבע ונוטל כיון דלר"י ע"כ משום תקנתא דפועלים הוא ומדמפליג נמי בין תוך זמנו לעבר זמנו ע"כ היינו מטעמא דמסיק בגמרא דהכא תרתי חזקי והכא חדא וממילא דלרבנן נמי אית לן לאוקמי בהכי משום תקנה דאי מדינא ס"ל דא"צ לפורעו בעדים מיהו להנך אמוראי דסבירא להו צריך לפורעו בעדים היינו משום דמשמע להו דטעמא דת"ק מש"ה הוא ור"י ס"ל א"צ לפורעו בעדים (ולהכי דווקא) במ"מ עשו תקנה כיון שהשבועה נוטה לבעה"ב. והשתא א"ש טובא דכל הנך אמוראי דאמרי ל"ש אלא ששכרו בעדים קבעו מילתייהו בפרק כל הנשבעין ובמשנתינו בב"מ השנוי' קודם הול"ל הכי ולפמ"ש א"ש דבמשנתינו קס"ד דעיקר הטעם דשכיר נשבע ונוטל משום דצריך לפורעו בעדים וא"כ מלתא דפשיטא דאיירי ששכרו בעדים ומש"ה לא הוצרכו לפרש משא"כ בשבועות דפליג ר"י ומדר"י נשמע לרבנן שאין הטעם משום צריך לפורעו בעדים אלא משום תקנה דטרדת פועלים כדפרישית וכיון שכן ה"א דאפילו ששכרו שלא בעדים ישבע ויטול ומש"ה הוצרכו לפרש דאפ"ה דוקא בשכרו בעדים איירי כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם גדולות מכלל דאיכא קטנות ועיין מ"ש התוספות. אלא דאכתי יל"ד מאי קמתמה גדולות מכלל דאיכא קטנות הא ודאי שייך לשון גדולות דבעלמא לא עבדינן תקנתא לתקנתא והכא בשכיר עבדו תקנתא לתקנתא כדמסקינן בר"פ כל הנשבעין אלא דבאמת לק"מ דא"כ תקשה אמאי נקט לשון רבים גדולות שנו כאן דהא הך מלתא דתקנתא לתקנתא ל"ש בהנך דפרק כל הנשבעין כמ"ש התוספות שם. ובהאי דשכיר נמי ל"ש לשון רבים דהא תקנה קמייתא דישבע בעה"ב לאו גדולות מיקרי ומקשה שפיר מכל דאיכא קטנות ומש"ה מסיק ר"נ תקנות קבועות ומש"ה שייך שפיר לשון רבים כיון דקאי אכל הנך דפרק כל הנשבעין. ואע"ג דסוף מימרא דרב נחמן דאמר עקרוה רבנן מבעה"ב ל"ש בהנך דפרק כל הנשבעין דבנגזל ונחשד וחשוד ל"ש שבועה גבי בעה"ב כמ"ש התוספות בפרק כל הנשבעין אפ"ה שפיר קאמר רב נחמן תקנות קבועות לשון רבים דכולהו דפרק כל הנשבעין נמי מיקרי קבועות לענין שעקרו הדבר מן התורה דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם אלא דבהנך לא הוצרך שמואל לפרש טעם השבועה דודאי כדי להפיס דעתו תקנוהו כדפרישית בריש שנים אוחזין גבי מגו דחשיד אממונא ע"ש ולענין התשלומין דכל הנך דנוטלין דקתני בר"פ כל הנשבעין נמי לא הוצרך לפרש כיון דנגזל ונחשד וחשוד לאו בני שבועה נינהו מש"ה בדין הוא שישבע שכנגדו ויטול ודוקא הכא בשכיר הוצרך לפרש טעמא דמלתא על התשלומין ועל השבועה דקס"ד דהכא ל"ש כדי להפיס דעתו כיון שבעל הבית יודע שטרוד בפועליו כדמקשה הש"ס בסמוך וליתב ליה בלא שבועה כן נראה לי ודו"ק:

תוספות בד"ה שקלוה רבנן כו' וא"ת והלא אף בכופר הכל איירי כו' עס"ה. נראה מדבריהם דמשמע להו דלמאי דמסיק הש"ס אלא בעה"ב טרוד בפועליו לשון אלא היינו משום דהדר ביה לגמרי מטעמא דכדי חייו ומש"ה מקשו שפיר והלא בכופר הכל לא שייך שבועה גבי בעה"ב משא"כ לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב להדיא שני טעמים ומשמע מדבריו בפשיטות דעיקר התקנה ראשונה שישבע בעה"ב היינו משום כדי חייו דשכיר לחוד אלא שאח"כ משום טירדא דפועלים ראו שא"א לבעה"ב לישבע מש"ה שדיוה אשכיר ולפי פירושו צ"ל דהא דקאמר אלא היינו משום דמעיקרא הוי ס"ד משום כדי חייו דשכיר לחוד ישבע ויטול והשתא הדר ביה ומסיק דבעינן נמי טעמא דטרדת פועלים בהדי טעמא דכדי חייו. דבטעמא דטרדת פועלים לחוד לא סגי דא"כ היה הדין שיפטור הבעה"ב משבועה ומתשלומין כיון דלא חשיב כא"י אם החזרתי לגמרי ומש"ה בעינן נמי טעמא דכדי חייו לענין השבועה וטרדת הפועלים לענין ממון. ומעתה לפ"ז אין כאן מקום לקושית התוספות דשייך שפיר לשון שקלוה רבנן שבועה מבעה"ב שהיה צריך לישבע משום כדי חייו דשכיר כן נ"ל ועיין עוד בסמוך בד"ה וליתב ליה מיהו קשיא לי טובא בין לשיטת הרי"ף דמשמע מדבריו דהא דקאמר שקלוה רבנן מבעה"ב היינו משום שבעה"ב היה צריך לישבע משום כדי חייו דשכיר ובין לפי התוספות שכתבו דהא דקאמר שקלוה רבנן מבעה"ב אמודה במקצת קאי דלכאורה ל"ש שבועה כלל גבי בעה"ב דלימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא שהרי מלשון הרי"ף ריש פרק קמא דמציעא מבואר להדיא דהא דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לענין שבועת המשנה היינו כדמסיק אביי דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ומסיק התם דפרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא משום דממון אפשר בחזרה ושבועה ליתא בחזרה כדאיתא בגמרא ואם כן לפי זה לא שייך הך מלתא גבי שכיר כלל דהא ממון נמי לא איפשר בחזרה שהרי עובר בבל תלין ומשום ביומו תתן שכרו ולקמן משמע להדיא דלא תלין חמירי להו לאינשי משבועה כמו שכתבו התוספות ונראה דוחק לומר דאכתי אפשר בחזרה אם נזכר בתוך זמנו כדאמרינן לקמן דרמי אנפשיה ומדכר דהאי טעמא לא שייכא אלא לענין פרעון השכיר גופא דכי מטא זמניה רמי אנפשיה ומדכר אם פרעו אם לא פרעו שלא יעבור על בל תלין. משא"כ לענין חשש ספק מלוה ישנה שהוא מימים רבים לא שייך לומר כן שהרי הוא סבור שאין חייב לו כלום ואין בדעתו לפורעו. ומכ"ש דקשה יותר על שיטת התוספות שכתבו דהא דשקלוה מבעה"ב אמודה במקצת קאי ואכתי למה ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל ואי אמרת משום דאין אדם מעיז א"כ בודאי קושטא קאמר שכן פירשו התוספות בריש פרק קמא ובכמה דוכתי בהא דקאמר רבה ובכולה בעי דלודי ומסיק רבה משום דאישתמוטי קא משתמיט משא"כ הכא בשכיר לא שייך לומר כן שהרי שפיר מצי לאשתמיט באמת עד שיגיע זמנו ולכשיגיע הזמן תו ליכא לאשתמוטי שהרי בע"כ יצטרך לשלם לו כדי שלא יעבור על בל תלין ואם אין לו לשלם אונס רחמנא פטריה. מיהו לשיטת הרי"ף יש ליישב דמה שתיקנו מעיקרא שבועה לבעה"ב בכופר הכל משום כדי חייו דשכיר ולא אמרינן מגו דחשיד היינו משום האי טעמא דכדי חייו דשכיר ראו להחמיר בדבר ולהטיל שבועה על בעה"ב כי היכי דלרמיה אנפשיה טובא ומדכר דכל מה דאפשר למיעבד עבדינן משום כדי חייו דשכיר ובלבד שלא יהא פסידא לבעה"ב ובמודה במקצת נמי לא תקשי להרי"ף דאפשר דאה"נ שסובר דלא שייך שבועת התורה גבי בעה"ב ואדרבה כן נראה מדבריו שהרי בשמעתין מסיק הרי"ף ז"ל דבקציצה המע"ה משום דלא שייך טרוד בפועליו ולא כתב שישבע בעה"ב שבועת התורה אע"כ דאין כאן שבועת התורה כלל מטעמא דפרישית אלא מתקנת חכמים משום כדי חייו דשכיר ושבועה דבעה"ב מתקנת חכמים משום כדי חייו ולא הוצרך הרי"ף ז"ל לפרש כאן כיון שכתבו במקומו בשבועות בהא דשלחו מבי רב לשמואל ושם כתב שישבע בעה"ב ויפסיד האומן ומדלא כתב שישבע שבועת התורה ממילא משמע דבאמת אינו אלא מתקנת חכמים משום כדי חייו דבהא ודאי לא גרע מכופר בכל שכתב הרי"ף שם באותה שבועה עצמה דמשום כדי חייו דשכיר שייך שבועה גבי בעה"ב משום כדי חייו לחוד. ולא תקשה נמי מהא דאמר ר"י בפרק כל הנשבעין שלא תקנו שישבע השכיר ויטול אלא במ"מ ומסקינן התם בגמ' שהטעם משום דשייך שבועה דאורייתא במ"מ זו אינה קושיא דאדרבה נראה מלשון הסוגיא להיפך מדקאמר שהשבועה נוטה אצל בעה"ב ולא קאמר שהשבועה על הבעה"ב ולמאי דפרישית א"ש דה"ק דנהי דכאן לא שייך שבועה דאורייתא מכל מקום כיון דבעלמא בכל מודה מקצת שייך שבועה דאורייתא משום הכי תיקנו כאן שישבע השכיר ויטול. וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל ודקדק לשון שהשבועה נוטה ומפרש לה כדפרישית דכאן ל"ש שבועה דאורייתא מהטעם שכתב שם בשיטת בעל המאור למאי דקס"ד דרב ושמואל מעיקרא. אלא שלענ"ד נראין דבריהם דחוקין מאד כמו שאבאר במקומו בעזה"י. אמנם לפמ"ש א"ש טפי דאף לפי האמת מצינו לפרש כן שהשבועה נוטה ולומר דכאן בשכיר ליכא שבועה דאורייתא כלל מהטעם שכתבנו כיון דל"ש אישתמוטי ולא חששא דספק מלוה ישנה כן נ"ל נכון בשיטת הרי"ף ז"ל כמו שאבאר עוד בסמוך לבאר שיטת שאר פוסקים בזה משא"כ לשיטת התוספות שכתבו דהא דקאמר שקלוה מבעה"ב אמ"מ קאי הקושיא במ"ע דמה שבועה שייך בבעה"ב במ"מ יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל ואי משום דאין מעיז כ"ש דנאמן דודאי קושטא קאמר כיון דל"ש אישתמוטי כמו שפירשו התוספות עצמם לעיל בפ"ק גבי ובכולה בעי דלודי וכמ"ש דלא שייך נמי חששא דספק מלוה ישנה כדפרישית. וא"כ דבריהם צ"ע. מיהו לא קשיא לן על שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפי"א מהלכות שכירות דבשכרו שלא בעדים או שעבר זמנו שמודה במקצת ישבע שבועת התורה וכן כתב שם עוד באומן אומר ב' קצצת כו' שמ"מ ישבע שבועת התורה דמהאי דאומן ודאי לק"מ דלא שייך לומר שיהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל דהא לענין קציצה לא שייך לכפור בכל כיון ששכרו בעדים אלא ששכחו הקציצה וא"כ בע"כ צריך להודות שקצץ איזה דבר ולטעון שפרע הכל ג"כ אינו יכול דא"כ ישבע השכיר ויטול מטעם דלענין הפרעון טרוד בפועליו. ובהא דלא אמרינן מגו דחשיד י"ל דהרמב"ם ז"ל סובר דלא אמרי' מגו דחשיד כדמסיק סתמא דתלמודא ודלא כאביי. אלא דבשכרו שלא בעדים הוי שייך להקשות שיהא בעה"ב נאמן בלא שבועה דאורייתא במ"מ במגו דאי בעי כופר הכל לטעון פרעתי אלא דגם בזה מצינן למימר שהרמב"ם ז"ל סובר דבלא"ה לא שייך מגו בכה"ג משום דיותר העזה יש בכופר בכל מבמודה במקצת ואפילו בלא טעמא דאישתמוטי ודלא כפי' התוספות שהוצרכו בזה ג"כ לטעמא דאישתמוטי היינו לפי שיטתם שמפרשין כן להא דאמר רבה ובכולה בעי דלודי אבל הרמב"ם ז"ל מצי סבר כפירוש רש"י דהא דקאמר רבה ובכולה בעי דלודי היינו דנימא מגו דחשיד ומש"ה מסיק טעמא דאישתמוטי אלא דבהא נמי לא קיי"ל כרבה לדעת הרמב"ם אלא כסתמא דתלמודא דלא אמרינן מגו דחשיד אפילו היכא דלא שייך אישתמוטי. משא"כ לשיטת הרי"ף ז"ל א"א לומר כן דהא בפרק הגוזל קמא מייתי הא דרבה ובריש פרק שנים אוחזין כתב ג"כ מימרא דאביי והיינו ע"כ כמו שהעלינו בחידושינו בכתובות ובגיטין ובכמה דוכתי דמימרא דרבה ודאביי תרווייהו צריכי הא דרבה לענין שבועה דאורייתא דמדאורייתא הוי לן למימר מגו דחשיד אי לאו טעמא דאישתמוטי והיינו כפי' רש"י שם ומימרא דאביי נמי צריכה לענין שבועה דרבנן דהוי לן למימר מגו דחשיד היכא דל"ש אישתמוטי כדאיתא התם בההיא סוגיא גופא ובהא מסיק אביי דמדרבנן נמי לא אמרינן מגו דחשיד משום חששא דספק מלוה ישנה שהיא ג"כ חששא דרבנן בעלמא דמדאורייתא לא חיישינן לה מש"ה הוצרכנו ג"כ לטעמא דרבה דלא נימא מגו דחשיד לפוטרו משבועת התורה כפי' רש"י וכן לענין שיהא נאמן במגו שהיה כופר בכל ואי משום דאין מעיז א"כ קושטא קאמר כפי' התוספות ובהא מסיק רבה טעמא דאישתמוטי וא"כ לפ"ז שפיר משמע לשיטת הרי"ף דלא שייך הכא בשכיר שבועת התורה כיון דלא שייך לא טעמא דאישתמוטי ולא טעמא דמלוה ישנה כמו שפירשנו. ומתוך מה שכתבנו נתיישב היטב הא דמקשה רבה בר שמואל עלה דשמואל בשבועות מברייתא דאומן ובקצץ המע"ה ואי לא מייתי ראיה פקע אומן ונתקשה בזה בעל המאור והרמב"ן והר"ן ז"ל למאי דמשמע להו דשמואל במ"מ איירי דנשבע בעה"ב שבועת התורה א"כ במאי טעי רבה בר שמואל לומר דפקע האומן ומהיכא תיתי לא ישבע בעה"ב שבועת התורה במ"מ וכתבו הרבה תירוצים ליישבו כל אחד לפי דרכו והרא"ש ז"ל וסייעתו הוצרכו לפרש משום קושי' זו כל הסוגי' דשמואל ודרבה ב"ש בכופר הכל כמ"ש הטור והש"ע. ואף שאיני כדאי מ"מ יש לי חבילות של תשובות להשיב על כל א' מפירושים הנ"ל שאין כאן מקומם ויבואר במקומו בשבועות בעזה"י. אמנם לפמ"ש דאף לפי האמת ל"ש שבועת התורה לגבי בעה"ב כיון דלא שייך טעמא דאישתמוטי ולא טעמא דמלוה ישנה ולפ"ז ע"כ הא דקאמר שמואל ישבע בעה"ב לאו שבועת התורה קאמר אלא כעין דאורייתא בנקיטת חפץ משום כדי חייו דשכיר והיינו בין במ"מ בין בכופר בכל. ולפ"ז השתא שפיר מקשה רבה בר שמואל מברייתא דקצץ המע"ה דפקע האומן ולא אמרינן ישבע בעה"ב מיהא בנקיטת חפץ. כן נ"ל נכון. ונראה שכך מטין דברי הרא"ש ז"ל שלא זכר כלום בשבועות במימרא דשמואל משבועת התורה. ואדרבה מתוך מה שכתב דאפילו כפר בכל נשבע משמע דמודה במקצת וכופר בכל דין א' יש להם ולכאורה ע"כ צריך לפרש כן בשיטת הרא"ש דהא איהו גופיה כתב ג"כ למימרא דרבה ולמימרא דאביי משמע דהיכא דלא שייך אישתמוטי ולא חששא דמלוה ישנה לא שייך שבועת התורה במודה במקצת כמ"ש בשיטת הרי"ף ז"ל אלא דמלשון הטור לא משמע כן. מיהו מלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות נראה לי ברור דנחית לסברא זו שכתבתי דהיינו במה שכתב בתירוצו הראשון דרבה ב"ש באתקפתיה עליה דשמואל קס"ד שאין לבעה"ב שבועת התורה במודה במקצת משום חזקה דאינו עובר בבל תלין ובל תגזול וכתב הש"ך ע"ז בסימן פ"ט שלא ירד לסוף דעתו דהא תוך זמנו איירי וליכא בל תלין ואי משום בל תגזול מ"ש משאר מ"מ ע"ש ולמאי דפרישית א"ש טובא שדברי הרמב"ן בזה הם ממש מטעם אותה סברא שכתבתי וה"ק ולא שייך להשביע לבעה"ב אי משום דמאן דחשיד אממונא כו' או שהוא נאמן במגו שהיה כופר בכל כיון דלא שייך לגביה לא טעם דאישתמוטי קא משתמיט ולא טעם דמלוה ישנה כדי שלא יעבור בבל תלין ובל תגזול משא"כ לשאר מודה במקצת דלא שייך חזקה דבל תגזול ואיכא למימר אישתמוטי קא משתמיט או משום ספק מלוה ישנה יש לו עליו כנ"ל ודוק היטב:


דף קיב עמוד ב[עריכה]

בד"ה טרוד בפועליו הוא וחשוב כמו א"י דחייב כו' כדתנן בהגוזל בתרא עכ"ל. נראה מדבריהם דפשיטא להו דלר"נ ור"י בפרק הגוזל דקיי"ל כוותייהו איירי מתניתין דהתם בדתבע ליה וחייב בדיני אדם וכבר כתבתי בפרק הגוזל שאין זה ברור אלא אליבא דכ"ע מוקמינן מתניתין כפשטא דבלא תבעו איירי וחייב היינו בבא לצאת י"ש. והבאתי ראיה מהירושלמי דר' יוחנן גופא דאיהו מרא דשמעתא בפרק הגוזל ובתלמודא דידן ואפ"ה מוקי לה למתניתין בירושלמי בבא לצאת ידי שמים והיינו בדלא תבע ליה. אלא דאפ"ה א"ש הא דמשמע בכולה תלמודא דאיני יודע אם החזרתי חייב וכן הסכימו כל הפוסקים היינו משקלא וטריא דפרק הגוזל למאי דבעי למימר מעיקרא דמתניתין בדתבע ליה איירי ולמאי דלא ס"ד הך מלתא בבא לצאת י"ש א"כ ע"כ בדיני אדם איירי מתניתין דחייב והיינו מטעם דכתב הרי"ף ז"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי וכבר הארכתי שם בחידושי לתת טעם לדבר דאע"ג דקי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואפילו בברי ושמא ומסקינן התם בר"פ הפרה דלא צריך קרא דסברא הוא דכאיב ליה כאיבא כו' ואפ"ה לא שייך הך מלתא בא"י אם החזרתי אי משום דשיעבודא דאורייתא וכיון שודאי הלוהו משתעבדו נכסים ולא מיקרי המוציא מחבירו או משום דעיקר טעמא המע"ה היינו משום דמוקמינן לגברא וממוניה אחזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו משא"כ כשיודע בודאי שהלוהו ואזלא לה הך חזקה דאדרבא החזקה היא שיש לו ממון אחרים בידו וא"כ ל"ש הך מלתא כל כך בנדון דידן בפועלים. דכיון דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף והוא אומר שפרע מיד א"כ אית לן לאוקמי גברא וממונא אחזקתיה כיון דאכתי לא איתרע חזקה דידיה אלא דאפ"ה מתקנת חכמים עשאוהו כא"י אם החזרתי והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב היטב סוגית הש"ס ולשון התוספות בהא דמקשה וליתב ליה בלא שבועה:

בא"ד ולא פליג בין יש לו פועלים הרבה בין אין לו עכ"ל. נראה דמשמע להו דהוי לגמרי כא"י אם החזרתי וכדמסקו נמי בדיבור הסמוך ולהכי מקשה הש"ס בפשיטות וניתב ליה בלא שבועה ומסיק דשבועה אינו אלא כדי להפיס דעתו דבעה"ב א"כ תיקשי אמאי קרי לה רב להך מלתא דשכיר נשבע ונוטל תקנות קבועות וקאמר נמי שקלוה רבנן ות"ל שמעיקר הדין כן הוא לכך כתבו דלא פלוג כו' והשתא שפיר קרי לתקנה בהך מלתא גופא היכא שאין לו אלא פועל אחד והשתא א"ש הא דמקשה הש"ס בסמוך מברייתא דאומן אע"ג דלכאורה הדבר ברור דבאומן לא שייך הך מלתא דבעה"ב טרוד בפועליו אדרבה האומן יש לו כמה טליתים וכלים של בעלי בתים הרבה ובעה"ב אין לו אלא אומן אחד שנותן לו טליתו אפ"ה מקשה שפיר דמימרא דרב נחמן גופא דקאמר שאינו נוטל אלא משום תקנה היינו בהך מילתא שאין לו אלא פועל א' ואף שהתוספות בשבועות והפוסקים הביאו לשון הירושלמי דבעה"ב טרוד בעסקיו אפ"ה נראה דמשום ה"ט לחוד לא שייך לדמותו לגמרי לחייבו מדין איני יודע אם החזרתי אלא שטעם הירושלמי אהך תקנה דלא פליג גופא קאי שלא חילקו בכך כיון דשייך קצת טירדא דטרוד בעסקיו כן נ"ל ברור בכוונת התוספות שכתבו ולא פלוג ולא כתבו הטעם דטרוד בפועליו היינו דטרוד בעסקיו אלא על כרחך כדפרישית:

בד"ה א"ה ניתיב ליה בלא שבועה וא"ת מאי פריך כו' וי"ל דנראה לגמרא דלת"ק מחזקינן ליה בודאי שכח כו' עס"ה. ולפי פירושם צ"ל דהא דפליג ר"י בכופר הכל היינו משום דלא חשיב ליה כודאי שכח ואפ"ה מחמיר בקציצה טפי מדרבנן משום דלרבנן מדכר דכירי ולר"י קציצה נמי לא דכיר כן מוכח מלשון התוספות בשבועות וכבר כתבתי דלכאורה הך מלתא מרפסן איגרי דלרבנן דמחזקינן ליה בודאי שכח וע"כ היינו משום דטרוד טובא ואפ"ה מדכר דכיר בקציצה ולר"י דלא מחזקינן ליה בודאי שכח וע"כ היינו משום דלא טרוד כ"כ וא"כ אמאי מחמיר לומר דאפילו בקציצה נמי לא דכיר ואיפכא מסתברא ויש ליישב בדוחק. אלא דבר מן דין יש להקשות כמה קושיות על התוספות כמו שאבאר בסמוך ובמהדורא בתרא בשבועות כל א' במקומו. אמנם לשיטת הרי"ף ז"ל שהבאתי בסמוך נראה לפרש קושית הש"ס בפשיטות דאפילו אי לא דמי לגמרי לאיני יודע אם החזרתי דלעולם לא מחזקינן ליה כודאי שכח ואינו אלא חששא בעלמא אפ"ה מקשה שפיר וניתב ליה בלא שבועה דכיון דמעיקרא עשו תקנה שישבע בעה"ב משום כדי חייו דשכיר ואח"כ ראו שאין הבעה"ב יכול לישבע משום טירדא דפועלים א"כ בדין הוא שיטול השכיר בלא שבועה דבעה"ב הוי ליה כמשואיל"מ ולא שני לן בין שבועה דאורייתא לדרבנן כדמוכח הסוגיא בשבועות בסוגיא דחשוד ושניהם חשודים הא דקאמרי רבותינו שבבבל רב ושמואל וכדמוכח נמי במשנה ערוכה בגיטין דף ל"ה דנמנעו מלהשביעה ומשמע שהיתה מפסדת כתובתה לגמרי דמה"ט לא הוי מגבי רב כתובה לארמלתא לפי שאינה יכולה לישבע אע"ג דאינה אלא שבועה דרבנן ומהאי מתניתין גופא מוכח דלא שני לן בין חששא רבה לחששא מועטת דהא התם שנמנעו מלהשביעה אינו אלא משום חששא מועטת דמעשה שהיה וא"כ דמי לגמרי להאי דהכא שראו חכמים שאין יכול לישבע ובדין הוא שישלם ואין לחלק בין מפסדת כתובתה ובין ההוא דהכא שהשכיר נוטל ומוציא ממון מבעה"ב הא ליתא דהא בשבועות בהאי דרבותינו שבבבל גופא מדמה הש"ס לגמרי מה שמפסיד ליטול בשטר היינו כמו משואיל"מ. ובר מן דין נ"ל דהא מקשה הש"ס א"ה ניתב ליה בלא שבועה אדסליק מיניה קאי כדמשמע לשון א"ה כיון דמקשה מעיקרא וניתב ליה בעדים וכמ"ש התוספות דיותר ראוי לתקן שיתן לו בעדים כדי שלא ישבע על חנם ולפ"ז מלתא דפשיטא היא שאם היו מתקנין שיתן לו בעדים והיה בעל הבית טוען שפרע לו בלא עדים היה שכיר נאמן בלא שבועה דבעה"ב איהו דאפסיד אנפשיה כמ"ש התוספות להדיא ועל זה משני הש"ס שלא רצו לתקן כן דטריחא ליה מלתא לבעה"ב וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר א"ה ניתב ליה בלא שבועה פי' כיון שמן הדין היה ראוי לתקן שיתן לו בעדים ואם לאו יהיה השכיר נאמן בלא שבועה אלא שלא רצו לתקן כן משום טובתו של בעה"ב א"כ השתא נמי מיהא יטול השכיר בלא שבועה כאילו תיקנו שיתן לו בעדים ולמה ירויח הבעה"ב בזו התקנה שנעשה לטובתו להטיל שבועה על השכיר בחנם ואי אמרת דא"כ שיטול בלא שבועה אין כאן טובתו של בעה"ב דס"ס יצטרך ליתן לו בעדים שלא יפסיד מעותיו הא ליתא דודאי יש בזה הרבה טובה לבעה"ב שהרי אם היו מתקנין שיתן לו בעדים לא הוי מהני לבעה"ב אפילו עד א' המסייעו ואומר שפרעו דאפ"ה היה השכיר נוטל בלא שבועה דאיהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לפורעו בב' עדים כתקנת חכמים משא"כ השתא שתיקנו סתם שיטול השכיר בלא שבועה מלתא דפשיטא היא שאם יש לבעה"ב עד א' המסייע שיצטרך השכיר לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד או אפשר שיפטור הבעה"ב לגמרי דכיון שיש לו עד אחד המסייע תו לא שייך טעמא דטרוד בפועליו שהרי העד שאינו טרוד מזכירו היטב. ועוד שאילו היה מתקנין שיתן בעדים היה השכיר נאמן אפילו לאחר זמנו דבעה"ב איהו דאפסיד אנפשיה שלא פרעו בעדים משא"כ השתא לא יהיה השכיר נאמן ליטול בלא שבועה אלא בזמנו דוקא. וא"כ מקשה שפיר כיון דאפילו בלא שבועה מרויח הבעה"ב במה שלא תיקנו שיתן לו בעדים א"כ השתא נמי יטול בלא שבועה וע"ז משני הש"ס שפיר דשבועה זו כדי להפיס דעתו של בעה"ב ולפ"ז נמי אפילו אם היו מתקנין שיתן לו בעדים אם יאמר שפרעו בלא עדים יצטרך השכיר לישבע מה"ט גופא כדי להפיס דעתו כנ"ל ברור בעזה"י:

גמרא אי הכי אפילו קצץ נמי וכתבו התוספות דאע"ג דהוי כא"י אם הלויתני אפ"ה מקשה שפיר כיון דבמודה במקצת איירי ה"ל כחמשין ידענא כו' דאמרינן מתוך שאיל"מ. וקשיא לי טובא דנהי דקי"ל משאיל"מ מ"מ הא מסקינן בפרק כל הנשבעין דפלוגתא דתנאי היא א"כ מאי מקשה מברייתא דאומן דקתני המע"ה ומאי קושיא הא מצינו לאוקמי הך ברייתא כהאי תנא דסבר דלא אמרינן מתוך שאיל"מ ואדרבה בהכי הוי שפיר טובא דר"י ורבנן דפליגי בקציצה פליגי בהך פלוגתא דתנאי גופא משא"כ השתא דמשנינן קציצה מידכר דכירי צ"ל דלר"י לא דכירי וכבר כתבתי דיש תימא גדולה בדבר דאיפכא מסתברא כיון דלר"י לא טריד כ"כ כמו לרבנן דהא היינו פלוגתייהו בכופר בכל. ונראה לפענ"ד ליישב דאדרבה מכח האי פלוגתא דר"י ורבנן גופא מקשה הש"ס בפשיטות א"ה אפילו קצץ נמי והיינו לפמ"ש בלשון התוספות דהא דא"י אם החזרתי חייב לא בריר כל כך אלא דמסברא בעלמא ידעינן לה ולפ"ז כיון דאשכחן דר"י פליג בשבועות בכופר בכל דפרעון דהו"ל כא"י אם החזרתי אפ"ה מחייב בקציצה דהוי כא"י אם הלויתני ומטעמא דחמשין ידענא אלמא דא"י במודה במקצת יש ברי יותר לחייב הבעה"ב מא"י אם החזרתי בכופר בכל וא"כ כיון דלרבנן אפילו בכופר בכל ס"ל דשכיר נשבע ונוטל מטעמא דא"י אם החזרתי ממילא מכ"ש שיש לומר בחמשין ידענא בקציצה דישבע השכיר ויטול דלא ליפלגו בסברות הפוכות והיינו ממש אותה הקושיא בעצמה שמקשה הגמרא בשבועות השתא היכא דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן כו' ומה"ט מסקינן התם דקציצה מידכר דכירי והיינו כשינוי' דהכא ולפ"ז נלענ"ד דכיון דמסקינן דקציצה מידכר דכירי ר"י נמי סבר דקציצה מידכר דכירי אלא הא דמחמיר בקציצה היינו משום טעמא דכדי חייו כדפרישית לעיל בשיטת הרי"ף וסייעתו והשתא הדרינן למלתא קמייתא דלעולם בא"י אם החזרתי יש לחייב יותר ממודה במקצת דחמשין ידענא אלא דר"י ורבנן במלתא אחריתי פליגי בעיקר טעמא דתקנתא דר"י סבר דמדרבנן לא עבדינן תקנתא כלל ובדאורייתא שפיר עבדינן תקנתא משום כדי חייו ורבנן לא שני להו בין דאורייתא לדרבנן אלא דלעולם אין כח ביד חכמים להוציא ממון מבעה"ב בתקנה אחת כ"א בב' תקנות בתרי טעמי והיינו משום כדי חייו ומשום טרוד בפועליו משא"כ בקציצה דמידכר דכירי וליכא אלא חד טעמא והשתא א"ש טובא שלא נזכר בגמרא בשבועות כלל דר"י לית ליה קציצה מידכר דכירי כן נראה לי נכון בעזה"י ועיין עוד מזה בסמוך ובמהדורא בתרא בשבועות ושם יבואר דמתוך מה שכתבתי נתישבו דברי הרמב"ן בספר המלחמות בשבועות בתירוצו השני בהא דרבה בר שמואל ממה שהקשה עליו הר"ן ז"ל מטעמא דמשואיל"מ והמשכיל יבין ודוק היטב:

בתוספות ד"ה קציצה כו' לא מצי לשנויי כו' דאי איכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי כמה קצץ דהכי פריך בפרק חזקת הבתים כו' עכ"ל. ותירצו בדוחק דאיירי בראו ושכחו ומש"ה קשיא להו סוגיא דפרק חזקת הבתים ומיישבים בדוחק. אמנם לפמ"ש בסמוך דבעדי מלאכה לחוד סגי וכמ"ש הר"ן ז"ל בשיטת רבינו שרירא גאון וכתבתי ג"כ דלענין מודה במקצת בקציצה למאן דס"ל דנשבע השכיר ונוטל בעדי מלאכה לחוד נמי סגי כמו שהארכתי בזה ממילא לפ"ז אין כאן מקום לקושית התוספות כלל דדוקא בפרק ח"ה דלמאי דבעי למימר אי בעדים ע"כ היינו שמסר לו בעדים ממש דבהכי איירי התם רבה ואביי דלרבה הא דאומן אין לו חזקה מוקי לה דוקא בהכי דאל"כ נאמן לומר לקוח במגו דלהד"ם וא"כ מקשה שפיר דכיון שמסר לו בעדים ניחזי סהדי מאי קאמרי כמה קצץ משא"כ הכא דבעדי מלאכה לחוד סגי לענין דמי שכירות של אומן א"כ תו לא שייך להקשות ניחזי סהדי מאי קאמרי דעידי מלאכה ודאי אינן יודעין כמה קצץ. אלא דהתוס' לשיטתם דלא נחתו להאי סברא דעדי מלאכה ודוק היטב:

בא"ד ובחזקת הבתים דפריך כו' דא"כ אף לדידיה תקשי כו' ורבא דקאמר כו' עס"ה. ומלבד שעיקר דבריהם נראים דחוקים ותמוהים מאד דהא דקאמר רבא ואי בדאיכא עדים כו' הוא יתור לשון. אלא לענ"ד יש כאן עיון גדול בעיקר הסוגיא דפרק ח"ה דקאמר רבא אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן נאמן ומאי סייעתא איכא הכא לרבה דהא לאביי נמי נהי דהאומן אינו נאמן על עיקר הטלית לומר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתי ולא במגו דלהד"ם כיון דראה אכתי א"ש הא דקתני בברייתא דכל זמן שהטלית ביד אומן האומן נאמן מיהא על שכירתו לומר שתים קצצתי אפילו בלא מגו דהא האי ברייתא גופא מוקמינן בפרק כל הנשבעין כר"י דאפילו כשהטלית ביד בעה"ב השכיר בזמנו נשבע ונוטל וא"כ כ"ש הכא שהטלית ביד האומן וא"כ עדיין בזמנו הוא כמבואר בפוסקים וא"צ לטעם שעל בעה"ב להביא ראיה דבלא ראיה האומן נאמן. וליכא למימר דקשי' ליה אי ס"ד דאין אומן נאמן על עיקר הטלית כאביי א"כ בימי שכירתו נמי הל"ל שאין נוטל אלא בשבועה הא ליתא ושתי תשובות בדבר חדא דהא בסיפא קתני נתנו לו כו' עבר זמנו המע"ה ולא קתני נמי דישבע בעה"ב שבועת התורה או עכ"פ בנקיטת חפץ כדאיתא להדיא בפרק כל הנשבעין בהא דשלחו מבי רב לשמואל דישבע בעה"ב ויפסיד האומן אע"כ לא אתי לאשמעינן דין השבועה אלא לענין מי נאמן על דמי השכירות ושבועה ממילא ידעינן לה וא"כ ה"ה ברישא. ועוד הא מסקינן בשמעתין דשבועה זו אינה אלא כדי להפיס דעתו של בעה"ב והיינו כמו שאר הנשבעין ונוטלין שבאין להוציא ממון מיד המוחזק משא"כ הכא לא שייך להפיס דעתו כמ"ש הר"ן ז"ל בפרק כל הנשבעין שהבעה"ב מפוייס ועומד במה שמוציא טליתו מיד האומן ע"ש. אלא ע"כ צריך לפרש הסוגיא בפרק ח"ה בענין זה דאי בדליכא עדים איירי הוי סייעתא לרבה דאומן נאמן על עיקר הטלית במגו דאי כאביי דאינו נאמן על עיקר הטלית אם כן על דמי שכירתו נמי לא היה נאמן שהרי הבעה"ב נאמן יותר במגו דלא שכרתיך והיינו שאומר שמסר לו הבגד כמו שהוא עכשיו לתקן בו איזה דבר קל שעדיין אינו מתוקן ועומד לכך אלא על כרחך כרבה דהאומן נאמן במגו אפילו על עיקר הבגד כיון דליכא עדים ומה"ט כ"ש דנאמן על דמי שכירתו. נמצא דלפ"ז א"ש טובא הא דקאמר רבא מעיקרא ואי בדאיכא עדים פירוש דכיון דאיכא עדים הוי א"ש מיהא דנאמן אומן על דמי שכירתו כיון דמיתוקמא כרבי יהודה דאפילו כשהטלית ביד בעה"ב האומן נאמן בזמנו ותו ליכא למימר שיהא הבעה"ב נאמן במגו דלא שכרתיך וכדפרישית דהא איכא עדים ששכרו ועל זה מקשה שפיר א"כ ניחזי סהדי מאי קאמרי. וכיון שלענ"ד זה הפירוש מוכרח בסוגיא דפרק חזקת הבתים וא"כ לפ"ז מלבד שבחנם נדחקו התוספות בלשון ואי דאיכא עדים לומר שלשון מיותר הוא עוד יש לנו להקשות על עיקר תירוצם שכתבו כאן ועוד יש לתרץ כו' אינו נאמן במגו כיון שמודה במקצת שלא היה יכול להעיז כו' כדין כל מודה במקצת דאינו נאמן כו' עכ"ל ומתוך מה שכתבנו נתבאר מאותה סוגיא דפרק ח"ה גופא להיפך לפי מה שפירשנו דע"כ עיקר הקושיא והסיוע התם אינו אלא משום דכיון דבדליכא סהדי איירי יהא הבעה"ב נאמן אף על השכירות במגו דלא שכרתיך וכדפרישית וא"כ משמע להדיא דשייך מגו בכה"ג ומה שכתבו דלא הוי מגו כיון שאינו יכול להעיז ע"כ יש לנו לומר דמ"ש שיהא בעה"ב נאמן דכיון דאינו מעיז קושטא קאמר כמ"ש התוספות עצמן בריש מכילתין גבי ובכוליה בעי דלודי דקאמר רבה גופא ומסיק אישתמוטי קא מישתמיט משא"כ הכא דלא שייך אישתמוטי דמלבד מה שכתבנו דלא שייך אישתמוטי שיעבור על בל תלין ועל בל תגזול אלא דהכא בלא"ה לא שייך טעמא דאישתמוטי עד דהוי ליה זוזי כיון שהטלית עדיין ביד האומן ומצי להניח בידו עד שיהא לו מעות ויפרע לו ומלתא דפשיטא הוי דלא שייך אישתמוטי בכה"ג להוציא טליתו בחנם מיד האומן כדמוכח מלשון התוספות בכתובות גבי פוגמת כתובתה שכתבו שם בהא דקאמר רבא שתי שתי תשובות בדבר דה"ל למימר ג' תשובות בדבר דלא שייך אישתמוטי כיון שרוצה ליטול ולהוציא ממון כ"ש הכא דלא שייך אישתמוטי כיון שבא ליטול טליתו מיד האומן:

ובר מן דין אפילו את"ל דשייך אישתמוטי אפ"ה לא מהני האי טעמא אלא לענין שלא יפטור מודה במקצת אפילו בלא שבועה ורמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי. משא"כ הכא בשמעתין שפיר הו"מ לשנויי דהא דקתני ברייתא המע"ה ובעה"ב נאמן היינו בשבועה שכן האמת לשיטתם ובשבועה מיהא ודאי יש להאמין לבעה"ב במגו דאי בעי כפר הכל ואי משום דאינו יכול להעיז א"כ ודאי קושטא קאמר מאי אמרת באמת כוליה בעי דלודי אלא דאישתמוטי קא משתמיט הא רמינן שבועה עליה דפשיטא שלא ישבע לשקר משום אישתמוטי דהא מה"ט גופא אמרה תורה מ"מ הטענה ישבע. מיהו בזה יש ליישב קצת לפי מה שכתב הטור ח"מ בסימן פ"ט בשם הר"י דבטענת מודה במקצת בפרעון גופא נמי נשבע השכיר ונוטל אפילו בשכרו בלא עדים ומה"ט גופא דה"ל מגו דהעזה וע"ש בב"ח באריכות אלא דהרמב"ם והטור והש"ע לא כתבו כן. ולמאי דפרישית הסוגיא דח"ה מסייע להו טובא כיון דא"א לפרש הסוגיא בענין אחר ודוק היטב שלפענ"ד דברים נכונים וברורים ומוכרחים הם וממילא רווחא שמעתא דפרק ח"ה בלי שום גמגום ופקפוק בעזה"י:

סליקו להו חידושי בבא מציעא