פני יהושע/בבא מציעא/פרק ו

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פ עמוד ב

השוכר את האומנין פרק ששי

במשנה כל האומנין שומרי שכר הן כו' הלוהו על המשכון ש"ש רבי יהודה אומר הלוהו מעות ש"ח כו' ופרש"י בטעמא דת"ק דאפילו במעות ש"ש משום שכר מצוה ובטעמא דר"י מפרש דלית ליה שכר מצוה לענין דינא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה בל' רש"י דהא ממה שמפרש דטעמא דת"ק משום שכר מצוה כוונתו מבואר דמשמע ליה עיקר טעמא דמתניתין כמסקנת הש"ס לקמן בסוף הסוגיא דהלוהו על המשכון דמסקינן דר"א ור"ע פליגי בדרב יוסף וכמ"ש הפוסקים להדיא בשיטת רש"י שסובר דהלכה כרב יוסף לגבי רבה שכ"כ להדיא לקמן דרבה ודאי תנאי היא ומלתא דרב יוסף מיתוקמא אליבא דכ"ע ומש"ה מפרש רש"י בפשיטות דת"ק ור' יהודה נמי בפרוטה דר"י פליגי וא"כ לפ"ז קשיא טובא היאך כתב רש"י דר' יהודה לית ליה שכר מצוה לדינא ולית ליה דר"י וא"כ אכתי הוי מלתא דר"י כתנאי ואמאי לא מפרש בפשיטות לגמרי כמסקנת הש"ס לקמן דכ"ע אית להו דר"י ובמלוה צריך למשכון קמיפלגי וטעמא דמ"ד ש"ח היינו משום דלאו מצוה קעביד שלהנאתו הוא מתכוין. והנלע"ד בזה דרש"י ז"ל סובר דהא דאמרינן לקמן דכ"ע אית להו דר"י ודחקינן לאוקמי מתניתין וברייתא במלוה צריך למשכון דוקא היינו דרך דחייה בעלמא כדאשכחן בש"ס בכמה דוכתי דאמרינן לימא כתנאי ודחה דאפשר לאוקמי ככ"ע משא"כ לקושטא דמלתא לענין דינא אין אנו צריכין לדחוק ולאוקמי מתניתין וברייתא בדוחקא במלוה צריך למשכון דוקא לפחות מדמיו שאין זה מלשון המשנה וברייתא כלל וטפי אית לן לאוקמי ברווחא דהנך תנאי דמתני' וברייתא בדרבה ור"י קמיפלגי ואפ"ה הוי שפיר הלכה כר"י לגבי רבה כיון דרבה כר"א דשמותי הוא ור"י כר"ע דקי"ל הלכה כר"ע מחביריו ומכ"ש דת"ק דמתניתין נמי כר"י ס"ל ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד נראה לי דל' סוגיא דשמעתין בסמוך הכריחו לרש"י לפרש כן והיינו מדשקיל וטרי הש"ס טובא בבבא דרישא דקתני האומנין ש"ש דאתיא דלא כר"מ דאמר שוכר כש"ח ומסיק הש"ס לעולם ר"מ כו' ואי ס"ד דסיפא דמתניתין איירי במלוה צריך למשכון דוקא א"כ קשיא דר' יהודה אדר"י דכיון דלמאי דמשמע השתא דר"י ס"ל דשוכר כש"ש דמי א"כ אמאי קאמר בהלוהו מעות ש"ח נהי דלאו מצוה קעביד דלא שייך האי דרב יוסף מ"מ אכתי להוי ש"ש מטעם שוכר דכיון דצריך למשכון להשתמש בו ולפחות מדמיו היינו שוכר ממש כמ"ש הפוסקים וכ"כ בספר תורת חיים לקמן אע"כ דבכל האי שקלא וטריא דבעינן למימר מעיקרא דשוכר לר"מ הוי כשומר חנם ולר"י כשומר שכר ולא מחלקינן א"כ תו לא מיתוקמא מתניתין כלל במלוה צריך למשכון אלא בסתם משכון דעלמא דלא דמי לשוכר כלל ואפ"ה לת"ק הוי ש"ש משום שכר מצוה דר"י ור' יהודה לית ליה דר"י לדינא כפי' רש"י. מיהו הא דמוקמינן לקמן במלוה צריך למשכון קמיפלגי היינו משום דס"ל עיקר כאידך שינויא דבסמוך כרבה בר אבוה דמחליף ותני וא"כ ר' יהודה לטעמיה דאע"ג דבכה"ג במלוה צריך למשכון ה"ל שוכר מ"מ הא ס"ל לר"י דשוכר כש"ח דמי כן נ"ל נכון בעזה"י בשיטת רש"י ודו"ק. ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה נימא תנן סתמא דלא כר"מ מדמה ליה אומן לשוכר כו' אע"פ שאינו נוטל שכר על השמירה כו' ה"נ שוכר כו' עס"ה. וכן מבואר ג"כ מלשון רש"י ונראה שהוצרכו לכך משום דבלא"ה לא שייך לדמות כלל אומן לשוכר דשכירות ליומא ממכר הוא וכל משך השכירות כל הנאות שלו דמי קצת לשואל אלא דעיקר קושית הגמרא דמדמי להדדי היינו מהאי טעמא גופא דכיון דאפילו בשוכר דאיכא כל הנך טעמי למעליותא למיהוי ש"ש ופשטא דקרא נמי הכי משמע דבענינא דשואל דחייביה קרא בשבורה ומתה מסיים סיפא דקרא ואם שכיר הוא בא בשכרו דמש"ה לא דמי לשואל שכל הנאות שלו בחנם משא"כ זה שהנאתו בא בשכרו א"כ ממילא הוי משמע דשומר שכר מיהא הוי ואפ"ה קאמר ר"מ דלא הוי אלא ש"ח וע"כ היינו משום דפשיטא ליה לר"מ מסברא דלעולם לא שייך דין ש"ש אלא כשנוטל שכר בפי' על השמירה ומש"ה דחיק לפרש לישנא דקרא דבא בשכרו לאידך גיסא א"כ כ"ש שאין לנו לומר באומן דהוי ש"ש כן נראה לי בכוונת רש"י והתוספות:

תוספות ד"ה דקא תפיס ליה אאגרי הוי ש"ש וא"ת הא דתנן בפירקין הלוהו על המשכון כו' ודחיק לאשכוחי טעמא כו' לימא טעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה כו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דלכאורה אין מקום לקושי זו כלל דודאי אי אפשר לאוקמי לקמן טעמא דת"ק דמתניתין ודר"ע דהמלוה על המשכון ש"ש דתפיס ליה אחוביה כדאמרינן הכא לשינויא קמא דהא להאי שינוי' בעי למימר דאע"ג דלר"מ שוכר הוי כשומר חנם כיון שאינו נוטל שכר על שמירתו אפ"ה סובר ר"מ דאומן הוי שומר שכר מה"ט דתפיס ליה אאגרי' שהוא טעם חשוב כאילו קיבל שכר על השמירה א"כ לפ"ז כ"ש דקשה דר"י אדר"י דלמאי דס"ל לר"י דאפילו שוכר הוי כש"ש א"כ אמאי קאמר דהלוהו מעות ש"ח דלית ליה שכר מצוה דאכתי ליהוי ש"ש מטעמא דתפיס ליה אחוביה וא"כ ה"ל פלוגתא דר"מ ור"י במתניתין כסברות הפוכות דלר"מ מלוה על המשכון עדיף משוכר ולר"י הוי איפכא וא"כ מהאי טעמא גופא לא ניחא ליה לתלמודא לקמן לאוקמי מהאי טעמא דתפיס ליה אלא מטעמא אחרינא ולית ליה הך סברא דתפיס ליה הוי ש"ש והיינו כשינויא דאיבעית אימא כדמחליף רבה ב"א ותני דלר"י שוכר ואומן נמי הוי שומר חנם ולר"מ בכולהו הוי ש"ש ולאו מטעמא דתפיס ליה אלא משום שנהנה פורתא כל חד כדאיתא מיהו אפ"ה צריכין אנו לחלק כסברת התוספות בתירוצם ולאו מטעמייהו שהכריחו כן מסוגיא דלקמן אלא מהאי טעמא גופא שכתבתי דמסוגי' דשמעתין גופא מוכח דצריך לחלק דאלת"ה לשינוי' קמא דאית ליה הך סברא דהיכא דתפיס ליה הוי ש"ש א"כ אכתי כ"ש דקשה דר"י אדר"י כדפרישית ולשון התוס' בקושייתם צ"ע ודוק היטב:

גמרא ואיבעית אימא כדמחליף כו' ופי' רש"י אי נמי דמי אומן לשוכר קא מיתוקמא מתני' כר"מ כו' ומהדר לאוקמי כר"מ משום דסתם משנה ר"מ היא וכ"כ התוספות בפרק הכונס דף נ"ז בד"ה ואבע"א ע"ש. וקשיא לי טובא היאך אפשר לומר דלקושטא דמלתא לשינוי' בתרא אומן דומה לשוכר לגמרי דלא משמע ליה האי טעמא דתפיס ליה וא"כ לפ"ז דלר"י הוי נמי אומן ש"ח כמו שוכר וא"כ קשיא מתניתין דהכא מדפליג ר"י בסיפא דהלוהו מעות הוי ש"ח משמע דברישא באומן מודה דבכה"ג מקש' הש"ס בכמה דוכתי. ויש לי ליישב ואין להאריך ויבואר קצת בסוגיא דלקמן בהמלוה על המשכון. מיהו לולי פי' רש"י היה נראה לי לפרש דלרבה בר אבוה גופא נמי לא דמי שוכר לאומן מסברא דודאי אומן עדיף טפי מטעמא דתפיס ליה אאגרי' אלא דאדרבה לרבה בר אבוה אלים ליה האי סברא דתפיס ליה אאגרי' טובא דאפילו במלוה על המשכון נמי שייך האי טעמא למיהוי כש"ש וכ"ש למאי דמסקינן דאיירי במלוה צריך למשכון להשתמש בו וכפי' ר"ח דהיינו שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ פשיטא דטפי שייך בו האי טעמא דתפיס ליה אאגרי' ואפ"ה קאמר רבי יהודה דהלוהו מעות ש"ח וכי היכי דלא תיקשי דר"י אדר"י מש"ה הוצרך רבה ב"א להחליף השטה ולומר דר"י ס"ל בשוכר כש"ח ולפ"ז א"ש טובא ור"י לטעמיה ואה"נ דפליג ארישא במכ"ש דכיון דאפילו במלוה על המשכון דשייך נמי תפיס אאגרי' לפי' ר"ח ולפי' רש"י והתוספות עכ"פ שייך ביה פרוטה דר' יוסף ואפ"ה קאמר דהוי ש"ח כיון שאינו מקבל שכר על השמירה בפירוש מכ"ש באומן. ואי תיקשי א"כ אמאי קאמר ר"י הלוהו פירות ש"ש הא לא קיבל שכר על השמירה בפירוש משום הא לא איריא כיון דפירות עבידי דמירקבי ודרכן בכך כמו שפי' רש"י ובהאי הנאה שמקבל עליו אחריות הפירות הרי זה שכר פעולתו שיקבל עליו שמירת המשכון תמורת הפירות דלא שכיח כ"כ כמו הרקבת הפירות. והכי משמע להדיא בירושלמי דר' יוחנן ור' אבוה בשם ריב"ח מפרשי טעמא דר' יהודה דרוצה אדם ליתן כמה ולמכור פירותיו ע"י משכון ע"ש. ועוד דבלא"ה הא דמחליף רבה ב"א ותני לאו משום דבעי לאוקמי סתם מתניתין דהכא כר"מ אלא כי היכי דתיתוקם סתם מתניתין דשבועות פ' ד' שומרין דתני בהדיא דנושא שכר והשוכר משלמין בגניבה ואבידה מש"ה מוקי לה כר"מ דסתם משנה ר"מ וכמ"ש כל הפוסקים והמפרשים ודוק היטב:

דף פא עמוד א

פיסקא הלוהו על המשכון ש"ש לימא מתניתין דלא כר"א וכו' כולה ר"י היא וחסורי מחסרא וכו' אלא מחוורתא מתני' דלא כר"א. לכאורה יש לתמוה בהך סוגיא דמאי כולי האי דדחיק מעיקרא לאוקמי מתניתין כר"א ולמימר נמי חסורי מחסרא. דנהי דבעלמא מהדר הש"ס לאוקמי מתניתין ככולהו תנאי היכא דלא אשכחן פלוגתא אחריתא בהא מילתא משא"כ במשנתינו דפליג ר' יהודא בהדיא וקאמר הלוהו מעות ש"ח א"כ טפי אית לן למימר דת"ק כר"ע ור"י כר"א ממאי דנימא דר"י פליג אר"ע ור"א ועכ"פ הל"ל הנהו תנאי כהנהו תנאי. ונלע"ד בזה דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי כר"ע לחוד משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני הלוהו על המשכון ש"ש וסתם לשון ש"ש משמע שמקבל שכר על שמירתו מש"ה חייב בגניבה ואבידה לשלם דמי שיווי החפץ לא פחות ולא יותר שכן דין ש"ש דאיירי ביה קרא ומתני' דכל האומנין ודומיא דהלוהו פירות דאיירי ביה דאיירי בכל הנך גווני ולפ"ז ע"כ קס"ד דטעמא דת"ק דקאמר הלוהו על המשכון ש"ש היינו ש"ש ממש ומשום פרוטה דר"י כפרש"י במשנתינו וכמסקנא דשמעתין כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר' יוסף. נמצא דלפ"ז לא משמע לאוקמי כר"ע דהא טעמא דר"ע לא משום פרוטה דר"י הוא דא"כ מאי האי דקאמר ר"ע יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון דהא אדרבה לשיטת ר"ח כיון שלא הלוהו על המשכון בא ר"א למימר דלא שייכא פרוטה דר"י ואף דלרש"י ותוספות לא ניחא להו בפירושא דר"ח מ"מ הסברא לא נדחית ממקומה דשייך פרוטה דר"י טפי אם נתרצה להלוות לו בלא משכון וכמו שאבאר לקמן וא"כ לא שייך לישנא דכלום הלויתני כלל בהך טעמא. ועוד דלישנא דר"ע דקאמר אבדו מעותיך משמע שא"צ לשלם מה שהמשכון שוה יותר על חובו וא"כ ע"כ טעמא דר"ע לאו משום פרוטה דר"י הוא דא"כ הל"ל סתמא ר"ע אומר הרי הוא כש"ש אע"כ דקס"ד דטעמא דר"ע לאו משום ש"ש ממש אלא בחד מתרי גווני אי משום טעמא דשמואל שכן משמעות לשון דר"ע כלום הלויתני כו' אבד המשכון אבדו מעותיך דמשמע דל"ש אם המשכון שוה יותר על החוב או אם החוב יתר על המשכון בכל ענין אינו משלם היתרון אלא שאבדו מעותיו בלבד וחובו מיהו מפסיד בכל ענין אפילו בדלא שוויה או שנאמר דטעמא דר"ע כר' יצחק וכשיטת רש"י לקמן דחייב אפילו באונסין וכמו שאבאר בטוב טעם בעזרת האל בסוף שמעתין להכריח סברא זו. נמצא דלפ"ז לא שייך לישנא דמתני' דש"ש לדר"ע כלל ומש"ה הוי מהדר לאוקמי אפילו כר"א והשתא א"ש לישנא דמתני' דקאמר הרי הוא ש"ש משום דלכ"ע מיהא דין ש"ש איכא דסתם משכון שוה כנגד החוב ונהי דלר"ע לטעמא דר' יצחק חייב אפילו באונסין אפ"ה לא מצי למיתני במתני' בהדיא דחייב אפילו באונסין דרבי מילתא דפסיקא נקט אליבא דכ"ע והיינו ש"ש בין לר"א ובין לר"ע דבכלל מאתים מנה. וכ"ז למאי דס"ד מעיקרא מיהו למסקנא דמסיק אלא מחוורתא דלא כר"א וע"כ דכר"ע מיתוקמא ע"כ שבקי' למתני' דדחיק ומוקי נפשה דהא דקתני מתני' ש"ש לאו ש"ש ממש אלא דין ש"ש מטעמא דשמואל ומש"ה קאמר ר"ע בברייתא כלום הלויתני ומקשה שפיר לימא בדשמואל כו' ושקיל וטרי הש"ס בהך סברא עד למסקנא דשמעתין כמו שאבאר בסמוך כ"א על מקומו כן נ"ל נכון בעזה"י לשיטת רש"י ולשיטת התוס' נמי נהי דלית להו הך סברא דלטעמא דרבי יצחק חייב אפי' באונסין אפ"ה א"ש סברת המקשה דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כר"ע לחוד משום הך לישנא דכלום הלויתני דמשמע ע"כ מטעמא דשמואל שכן הוא האמת לפי המסקנא לשיטת התוס' דפסקו כרבה וטעמא דר"ע כדשמואל נמצא דלפ"ז לא א"ש לישנא דמתני' דקתני ש"ש דמשמע ש"ש ממש ולטעמא דשמואל לא משמע אלא דין ש"ש כמ"ש התוס' בשמעתין ומש"ה הוי מהדר לאוקמי אפי' כר"ע וכדפרישית דר' מילתא דפסיקא נקט אליבא דכ"ע כנ"ל נכון בעזה"י אלא דלפ"ז לא א"ש הא דמשני הש"ס כאן בשעת הלואה וכאן שלא בשעת הלואה ולפירש"י ותוס' משמע דשלא בשעת הלואה מודה ר"א דהוי ש"ש ומשמע לכאורה דהוי מטעמא דר' יצחק וא"כ הא לשיטת רש"י חייב אפי' באונסין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהא בכל השקלא וטריא הוי בעי לאוקמי לישנא דש"ש דמתני' דהיינו ש"ש ממש והא ליתא בין לר"א ובין לר"ע דלדידהו חייב אפילו באונסין ולשיטת התוס' נמי לא הוי דומיא דש"ש דמתני' ודר' יהודה שמקבלין שכר על שמירתן והך מילתא לא דמי לדר' יצחק כלל. מיהו לולי פירש"י ותוס' בלא"ה היה נ"ל לפ' להיפך דהא דמשני כאן בשעת הלואתו היינו דמתני' איירי בשעת הלואתו דהוי שומר שכר ממש משום פרוטה דר"י דעיקר המצוה בשעת הלואתו דהיינו מצוה דהלואה גופא כדמשמע לישנא דשמעתין גופא וברייתא דקאמר ר"א ש"ח איירי שלא בשעת הלואתו דלא שייך פרוטה דר"י בשעה שמקבל המשכון דמאי דהוי הוי. וטעמא דשטיחה וניעור לא משמע ליה וכמו שאבאר לקמן ולענ"ד פי' זה מוכרח דלפירש"י ותוספות דמתני' איירי שלא בשעת הלואתו קשיא לי טובא דא"כ היאך פליג רבי יהודא וקאמר הלוהו פירות שומר שכר וע"כ דהיינו נמי שלא בשעת הלואה מדקאמר הלוהו מעות ש"ח דע"כ איירי שלא בשעת הלואה דאי בשעת הלואה אפילו ת"ק מודה דהוי ש"ח. וא"כ שלא בשעת הלואה אמאי קאמר רבי יהודה בהלוהו פירות הוי ש"ש משום שמקבל הנאה דפירות עבידי דמירקבו כפרש"י וכדאיתא בירוש' ואי שלא בשעת הלואה נתן המשכון תו לא שייך האי טעמא דאטו מי שקיבל הנאה מחבירו ולאחר ימים רבים מסר לו חבירו דבר לשומרו נימא דהוי ש"ש משום הך הנאה שקיבל קודם לזה והא לא אשכחן בכולי תלמודא ובשום פוסק שיסבור סברא כזו ולדעתי קושיא עצומה הוא מאד לשיטת רש"י ותוס' אם לא שצריכין אנו לדחוק ולומר דאה"נ דהוי מצי תלמודא לפרוך כה"ג אלא דבלא"ה מקשה שפיר טפי והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני. אמנם לפי הפירוש שכתבתי לפרש להיפך דמתני' איירי בשעת הלואתו א"ש טובא. והשתא א"ש נמי טובא הא דקאמר והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני ולא קאמר הא מתני' הלוהו על המשכון קתני ולמאי דפרישית א"ש לפי שיש לפרש נמי להיפוך ודוק היטב כי נכון הוא לולי דרש"י ותוס' לא פירשו כן. ועוד שאם נפרש דברייתא איירי שלא בשעת הלואתו א"כ מאי כלום הלויתני דקאמר ר"ע ואף שיש ליישב דלמאי דס"ד השתא דלשון הלוהו על המשכון שייך אף שלא בשעת הלואתו והיינו במאי שמרחיב לו הזמן הוי כמלוה חדשה א"כ שייך שפיר לשון כלום הלויתני מה"ט גופא ועיין מה שאכתוב עוד בזה בשמעתין בענין אחר יותר נכון:

שם לימא מתניתין דלא כר"א דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו ופירש"י ישבע שלא פשע דשומר חנם הוא עליו כו'. ונראה דרש"י עיקר מילתא נקיט כיון דלקושטא דמילתא משמע בכולה שמעתין דלר"א הוי ש"ח א"כ מסתמא דהאי ישבע דקאמר היינו שישבע שלא פשע שהיא עיקר שבועת השומרין דכתיב באורייתא. ואע"ג דקי"ל שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיינו לפטור מממון אבל לא ליטול אפ"ה קאמר ר"א שפיר זה ישבע ויטול מעותיו דכיון דלא הוי אלא ש"ח משום דלאו לגוביינא שקליה אלא לזכרון ולהיות בטוח במעותיו א"כ ה"ל טענת הלוה לגבי מלוה כאומר הלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך וכן מבואר בפוסקים בטור ח"מ סי' ע"ב ע"ש. וא"כ לפ"ז מהאי טעמא גופא אפי' למ"ד דמלוה על המשכון ש"ש הוי אם טוען שנאנסה ישבע ויטול מעותיו אפי' לר"ע ולענ"ד יש ליתן טעם לשבח דהך מילתא גופא רמיזא באורייתא למאי דקי"ל דשבועת מודה במקצת דילפינן מכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרין אפ"ה אמלוה קאי דעירוב פרשיות כתיב כאן וא"כ יש לתמוה דהוי כסכינא חריפא דמפסקי קראי דמה ענין שבועת מלוה לפ' שומרין (ועיין מה שכתבתי בפרק הגוזל דף ק"ז ע"ב)) ולמאי דפרישית א"ש דקרא איירי בכה"ג גופא כגון שהלוה על המשכון דלמר הוי ש"מ ולמר הוי ש"ש א"כ הוי בכלל שבועת שומרין ושייך גביה נמי שבועה זו גופא דשומרין שישבע שנגנבה או שנאנסה ומודה בעיקר הלואה ואשמעינן נמי קרא דכי הוא זה דשייך נמי בכה"ג שבועה דמודה במקצת היכא שמחולקין המלוה והלוה בעיקר הלואה או בדמי שיווי המשכון כדאיתא במתני' דפרק שבועת הדיינין דף מ"ב כן נ"ל. והא דמקשה הש"ס בפשיטות לימא מתני' דלא כר"א ומאי קושיא דלמא לעולם לר"א הוי ש"ש והא דקתני ואבד המשכון היינו שנאבד באונס וישבע דקאמר היינו שנאנסה ואין לתמוה בכך דהא בכה"ג גופא מפרש הש"ס לעיל בפרק אלו מציאות דף כ"ט דאיירי נמי פלוגתא דרבה ור' יוסף ומפרש הש"ס משמיה דרבה דהא דקתני נגנבה היינו ליסטים מזויין ואבדה שטבעה ספינתו בים וכ"ש הכא דלא קתני אלא ואבדה לחוד אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ דבאונס מיירי אפילו ר"ע נמי מודה דאינו חייב באונסין בין לשיטת רש"י בין לשיטת התוספות כמו שאבאר בשמעתין בכל האוקימתות כל אחד במקומו:

בתוס' בד"ה ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו פי' לכך מודה ר"א משום דהוי שלא בשעת הלואתו וקנה המשכון ושטר דנקט לאו דוקא כו' ועל פי' הקונ' דפ' שבועת הדיינין כו' תימא דאי ברישא כו' עס"ה. ויש לתמוה טובא על שיטת התוס' דמשמע מפירושם דבכולא סוגיא דשמעתין מתחילתה ועד סופה הוי מסיק אדעתיה בפשיטות דלכ"ע איתא לדר' יצחק מיהא שלא בשעת הלואתו דאלת"ה אמאי מודה ר"א בהלוהו בשטר והניח לו משכון דאבד המשכון אבדו מעותיו אע"כ משום דר' יצחק דסתם שטר היינו שלא בשעת הלואה וא"כ סוף סוף למאי דמשני הש"ס מעיקרא אפילו תימא ר"א ולא קשיא כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו כו' והיינו דברייתא איירי בשעת הלואתו כפירש"י ונראה שכן הוא ג"כ שיטת התוס' כדפרישית בסמוך א"כ ע"כ דר"ע אפילו בשעת הלוואתו קאמר דאבדו מעותיו והיינו שסובר דשייך הא דר' יצחק אפילו בשעת הלואתו וממילא הא דמסקינן בסמוך אלא מחוורתא מתניתין דלא כר"א אלא כר"ע היינו נמי מה"ט דאיתא לדר' יצחק אפילו בשעת הלוואתו ור' יהודה דמתני' כר"א דליתא לדר"י בשעת הלוואתו אלא שלא בשעת הלואתו דוקא והיינו נמי טעמא דסיפא דברייתא דבשטר כ"ע מודו דאבדו מעותיו והיינו כפי' התוספות דמסתמא שלא בשעת הלוואתו איירי וא"כ מאי האי דקאמר הש"ס בתר הכי לימא בדשמואל קמיפלגי הא כבר קמה לן שפיר בטעמא דמתניתין וברייתא דבשעת הלואתו פליגי ובדר' יצחק ומלבד שארי קושיו' ודקדוקים ומאי האי נמי דקאמר אי בדלא שוי כו' אלא הכא בדשוי וקמיפלגי בדר"י דאר"י מניין לב"ח כו' דכל האריכות הזה הוא שלא לצורך הא מעיקרא נמי בהכי הוי מוקמינא לה והכי ה"ל למימר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא כיון דמעיקרא נמי עיקר מילתא דר' יצחק מברייתא גופא שמעינן לה דקאמר אבל בשטר כ"ע מודו וכ"ש דלשון ותסברא לא אתי שפיר כלל. וא"כ אם נפרש כוונת התוס' שכתבו כן לפי המסקנא דשמעתין דוקא דכ"ע אית ליה דר"י שלא בשעת הלואתו אבל למאי דסלקא דעתן מעיקרא בשינוי' קמא דשמעתין להתוספות נמי הוי טעמא דהמלוה בשטר מסתמא נקיט המשכון לגוביינא כפירש"י א"כ מה זה שכתבו דלפירש"י תימא ותיפוק ליה דרש"י הוכרח לפרש כן לפי סוגית הש"ס מעיקרא לפי סברת המקשה ולשינוי' קמא דשמעתין דע"כ פירושו מוכרח וכה"ג אשכחן טובא דרש"י מפרש משנה או ברייתא למאי דס"ד מעיקרא ולא לפי המסקנא וכ"ש הכא בשמעתין כיון דמעיקרא הוי משמע דשטר דנקט דוקא קתני והיינו מהאי טעמא דמסתמא לגוביינא שקליה א"כ למסקנא נמי לא נדחית הך סברא ממקומה דלא אשכחן בשמעתין דשקיל וטרי הש"ס בטעמא דמלוה בשטר אלמא דלעולם בחד טעמא מפרשינן לה. ומה שהקשו בתוס' דלפירש"י תימא דאי ברישא לא נקט המשכון אלא לזכרון כו' א"כ אמאי לא יהא משמט לא ידענא מאי קשיא להו דהא מלשון רש"י בשמעתין נראה שכבר נזהר מזה שלא כתב כתב בבבא דרישא במילתא דר"א דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו וא"כ האי לישנא משמע דשקליה למשכון ולא לזכרון בעלמא משום דסתם משכון שוה כנגד מעותיו ולפ"ז ע"כ מ"ש רש"י בד"ה אבל הלוהו בשטר כו' ומסיים הלכך לאו לזכרון דברים נקטי' האי לזכרון דברים ודאי לאו דוקא אלא כלפי מאי דמפרש בשטר דלגוביינא שקליה מפרש שפיר דכ"ש דלאו לזכרון דברים נקטי' והיינו כדי להיות בטוח במעותיו וע"כ צריך לפרש כן בכוונת רש"י שלא יהא דבריו כסותרין זא"ז בשני דיבורים סמוכים אע"כ כדפרישית ואין זה דוחק כיון דעכ"פ שייך נמי לשון לזכרון דברים להך אוקימתא דבעי למימר דר"א ור"ע בדלא שוי איירי ובדשמואל קמיפלגי וא"כ דאיירי בדלא שוי דומיא דקתא דמגלא ודאי לזכרון דברים בעלמא נקטי' וכמו שמבואר להדיא בלשון רש"י בשמעתין בד"ה בדלא שוי שהוסיף וכתב ל' לזכרון דברים בעלמא וכאן בד"ה אבל הלוהו לא כתב לשון בעלמא אלא לזכרון דברים סתם דוק ותשכח שלזה נתכוין רש"י בדקדוק לשונו ונמצא דלפ"ז ממילא נתיישב קושית התוס' דכיון דשוי שיעור זוזי וליכא שטר נהי דלאו לגוביינא ממש שקלי' מ"מ כיון שנטלה להיות בטוח במעותיו שאם לא יפרענו יטול המשכון בחובו מש"ה אינו משמט. ובאמת נראה מל' התוס' שכתבו ועל פי' הקונ' דפי' שילהי שבועת הדיינין משמע שהרגישו בזה שיש איזה שינוי לשון בין פירש"י בשמעתין ובין פירושו דהתם ולמאי דפרישית אדרבה מתוך כך נתיישב יותר שיטת רש"י ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן בסוגיא דשמעתין:

בא"ד ובה"ג דר"י גאון נמי משמע כו' וא"כ סיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה כו' עס"ה. ונראה שהאריכו בזה להעמיד פירושם דלעיל ולסתור פירש"י ולדעתי אין זה מוכרח דהא לפירושם דלעיל הוצרכו לפרש דשטר דנקט לאו דוקא וזה דוחק גדול משא"כ לפי' ה"ג דר"י גאון שפיר איכא למימר דהא דנקט שטר היינו לרבותא דהא זימנין דבשטר אדרבה יפה כח המלוה ועוד דהא לפירושם בשיטת בה"ג רצו לומר דהיינו משום דס"ל דהלכה כשמואל וכרבה ולא כרב יוסף. וא"כ לפ"ז אין בזה סתירה לפירש"י דהוצרך לפרש טעמא דשטר משום דלגוביינא שקליה אפי' בשעת הלואתו כיון דבהכי אזלא כולה סוגיא דשמעתין דבעי למימר דליתא לדשמואל וליתא לדרבה וכמו שנראה מלשון רש"י להדיא בד"ה לימא דר"י תנאי ופשטא דברייתא נמי הכי משמע שנראה דוחק גדול לאוקמי רישא בשעת הלואתו דוקא וסיפא דוקא שלא בשעת הלואתו ובאמת שלענ"ד יש לפרש כוונת בה"ג דר"י גאון בענין אחר אלא שאין להאריך יותר:

בגמרא אפי' תימא ר"א כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו ולפירש"י היינו דברייתא בשעת הלואתו ומתניתין שלא בשעת הלואתו וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על זה ועוד דלפ"ז איפכא מיבעי ליה דברישא ה"ל לפרש אוקימתא דמתניתין וכתבתי ג"כ דאפשר לפרש לגמרי להיפך. אמנם כיון שלא מלאני לבי לפרש נגד פירש"י והתוס' מ"מ נראה לי דודאי מ"ש רש"י דטעמא דשלא בשעת הלואתו היינו משום דודאי לגוביינא שקליה אין כוונתו בזה דבכה"ג קונה מדר' יצחק דהא ודאי ליתא דהא לשיטת רש"י אליבא דר"י הוי חייב אפי' באונסין ובמתניתין קתני שומר שכר ועוד דא"כ אמאי הוצרך הש"ס לאתויי כולה מימרא דר"י כיון דמעיקרא נמי הוי ידע לה הך מילתא דר"י וסתמא ה"ל למימר וקמיפלגי בדר"י אע"כ דרש"י מעיקרא מטעמא דנפשיה ומסברא משמע ליה הכי כיון דשלא בשעת הלואתו ודאי לגוביינא שקליה שיהא בטוח בחובו ולהתפרע ממנו כשירצה א"כ ממילא לא גרע משאר ש"ש ואומנין דמתני' דמסקינן לעיל בד' הקודם דבהאי הנאה דתפיס לי' אאגרא הוי ש"ש וכ"ש הכא דתפיס לה אכל דמי חובו. ונהי דהתוס' כתבו לעיל בד"ה דקא תפיס דהא דלא מייתי בשמעתין האי טעמא היינו משום דהכא אין המלוה מרויח כלום במה שהלוה כו' ע"ש נראה דהיינו דוקא בשעת הלואתו שהדבר מסור למלוה ללוות או שלא ללוות משא"כ שלא בשעת הלואתו ודאי מרויח טובא שהרי הוצרך למשכנו ע"י ב"ד. וסברא זו כתבה ג"כ הש"ך בח"מ סימן ע"ב ס"ק י"ד אלא שנראה מדבריו שכתב כן מסברא והביא ראיה מפ' שור שנגח ולמאי דפרישית מסוגיא דשמעתין גופא משמע דאיתא להך סברא ושכן נראה בעליל מדקדוק לשון רש"י בד"ה כאן שמשכנו שכפל ושנה שמשכנו ע"י ב"ד ולקמן אבאר עוד לפרש הסוגיא ע"פ סברא זו אף לפי המסקנא:

תוספות בד"ה והא אידי ואידי כו' ותימא דבפרק השולח כו' והא לא קאמר רבי יצחק כו' וכן בפרק כל שעה כו' עס"ה. כבר כתבתי בזה בפ' השולח באריכות ותוכן הדברים דלענין תועלת המלוה אדרבא בשעת הלואתו עדיף טפי משלא בשעת הלואתו ושייך ביה טפי הא דר' יצחק נמצא דלפ"ז שפיר קאמר בפ' השולח דאינו משמט מדר"י כיון שהוא לתועלת המלוה וניחא ליה שיהא המשכון קנוי לו אם לא יפרענו בסוף משא"כ בהא דמסקינן לקמן בשמעתין דבשעת הלואתו לא שייך הא דר"י והיינו משום דלענין אחריות ה"ל גריעותא דמלוה מש"ה משמע ליה לתלמודא בפשיטות דלא שייך הא דר"י שאין אדם קונה בע"כ שלא בטובתו וע"ש שכתבתי מילתא בטעמא וכן במ"ש התוס' בסוגיא דפרק כל שעה כתבתי ג"כ שם בפרק השולח ובחידושי פסחים דהתם לענין חמץ מלתא אחריתא היא דלמאי דמוקמינן התם למתניתין בשהרהינו אצלו היינו משום דבכה"ג כ"ע מודו דלמפרע הוא גובה ועיין ג"כ מה שכתבתי בחידושי קידושין ד' ח'. ומה שיש לדקדק עוד בזה וכן במה שיש להקשות על דברי התוספות בזה יבואר קצת לקמן בשמעתין ובפ' שבועת הדיינין אי"ה:

דף פב עמוד א

גמרא לימא בדלא שווי משכון שיעור זוזי ובדשמואל קמיפלגי ופירש"י לימא ר"א ור"ע עכ"ל. נראה מבואר מלשונו דכוונתו בזה דלא קאי אפלוגתא דר"י וחכמים במתניתין דידן ובאמת שכן נראה מסדר לשון הגמרא ועוד דלענין פלוגתא דר"י וחכמים לא שייך לומר דקמיפלגי בדשמואל דהא הך דשמואל לאו מדיני שומרין איירי אי הוי שומר חנם או ש"ש כיון דמתניתין סתמא קתני המלוה על המשכון ש"ש ר"י אומר ש"ח משמע דבדין שומרין לחוד הוא דפליגי והיינו נמי דתני לה בפירקין ובמכילתין דאיירי בדיני שומרין ודומי' דכל האומנין דרישא דמתניתין משא"כ אם נאמר דבדשמואל קמיפלגי העיקר חסר מלשון המשנה שהרי כל דיני השומרין דאיירי במכילתין ובפירקין וברישא דמתניתין דכולן אין משלמין אלא דמי שיווי החפץ לבד שנעשו שומרין עליהן וכ"ש דלא שייך הך לישנא דש"ח ושומר שכר כה"ג ועוד אי ס"ד דמתניתין נמי בדלא שווי איירי וטעמא דת"ק כדשמואל ושומר שכר דקאמר היינו לענין שחייב בגניבה ואבידה וממילא שאם לא שמרה כראוי מפסיד כל חובו א"כ מאי האי דקאמר ר' יהודה דבהלוהו פירות הוי שומר שכר ומשמע דבהא מודה לת"ק ומ"ט דר"י בהא דכיון דלית ליה לדשמואל מדקאמר הלוהו מעות ש"ח וא"כ מטעמא דפירות עבידי דמירקבי לא שייך להפסידו כל דמי חובו כל מה שיתר על המשכון ודוחק גדול לומר דלצדדין קאמר מלבד שאר קושיות ודקדוקים שאבאר בסמוך ומשמע מינייהו דכולה שקלא וטריא דשמעתין לאו אפלוגתא דמתניתין קאי אלא אפלוגתא דר"א ור"ע דברייתא וכמו שפירש"י ולפ"ז נראה דשפיר קאמר לימא בדשמואל קמיפלגי והיינו מאותו דקדוק גופא שכתבתי דהשתא ס"ד דעיקר פלוגתא דר"א ור"ע ע"כ בלאו דיני שמירה פליגי אי הוי ש"ח או ש"ש דומיא דמתניתין דא"כ ה"ל למיתני בהאי לישנא גופא המלוה על המשכון ר"א אומר שומר חנם ור"ע אומר שומר שכר ועוד מאי קאמר ר"א ישבע ויטול מעותיו ומאי קמ"ל פשיטא דהכי הוא ואי לאשמעינן דלא הוי אלא ש"ח אכתי לא שמעינן הך מלתא שפיר במאי דקתני אבד המשכון דהא אשכחן טובא דלשון אבד משמע שאבד בפשיעה ואדרבה סתם אבידה קרובה לפשיעה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ולקמן בדף הסמוך ע"ב בד"ה וסבר ר"מ ואשכחן נמי איפכא דאבד היינו באונס שטבעה ספינתו בים כדאיתא לעיל בפרק אלו מציאות דף כ"ט ע"ב ובפרק הזהב ובכמה דוכתי. ועוד דאי ר"א ור"ע בדיני שמירה לחוד פליגי מאי כלום הלויתני דקאמר כמו שכתבתי בתחלת הסוגיא ועוד מאי קאמר ר"ע אבד המשכון אבדו מעותיו ואי בדיני ש"ש איירי טפי ה"ל למימר בהדיא לישנא דשומר שכר דהוי משמע דאפילו אם המשכון שוה יותר מדמי חובו כדרך סתם משכון צריך לשלם נמי היתרון אע"כ דעיקר פלוגתייהו דר"א ור"ע היינו בדשמואל דהכי משמע פשטא דלישנא כלום הלויתני וכדפרישית והיינו כמו שפירש"י בד"ה בדלא שווי. אלא דבמ"ש רש"י דאי בדשווי מודה ר"א דלגוביינא שקליה נראה מדבריו דלפ"ז הוי מצי לאוקמי מתניתין דידן אפי' כר"א וכמ"ש התוספות בד"ה נימא דהא דאסקינן לעיל מתני' דלא כר"א היינו לפי המסקנא דפליגי בדשווי ובדרב יוסף דהא לשיטת רש"י בסמוך משמע לכאורה דהלכה כרב יוסף ולא כרבה אמנם למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש טפי דלמאי דס"ד השתא אכתי לא אסיק אדעתיה לא דר' יצחק ולא דרב יוסף אלא דהוי משמע ליה טעמא דת"ק דמתני' דהוי ש"ש היינו משום דתפיס ליה אאגריה וכמו שאבאר עוד בסמוך דאפשר דאף בשעת הלואתו שייך האי טעמא לפי המסקנא ודוק היטב:

שם דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי כו' אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. ולכאורה הוי הך מלתא דשמואל כהלכתא בלא טעמא דמה שפירש"י בד"ה בדלא שווי דטעמא דשמואל שסבר וקיבל בתורת משכון וכל כמה דלא מהדר ליה לא ליגבי עכ"ל דמה"ת נאמר דסבר וקיבל לגוביינא קתא דמגלא בעלמא באלפא זוזי אטו בשופטני עסקינן ומאן יימר דהכי הוא. והנלע"ד בזה דעתי לבאר אי"ה בשילהי שבועת הדיינין בחד מתרי ותלת טעמי אלא דמסוגיא דהכא אפשר דשמואל גופא מהך פלוגתא דר"א ור"י גופא דייק לה מדקאמר ר"ע כלום הלויתני דהוא לישנא יתירא ונקט נמי ל' אבדו מעותיך דמשמע דעיקר מילתא דידיה היינו לענין שיעור דמי חובו לחוד ולא ביתרון מדלא קאמר סתמא שומר שכר אע"כ דהיינו מטעמא דשמואל דבדלא שווי איירי וכפשטא דלישנא דכלום הלויתני או כפירש"י דסבר וקיבל או מאינך טעמי שאפרש שם בשבועות. מיהו בירושלמי במסכת שביעית אהא דתנן התם המלוה על המשכון אינו משמט גרסינן עלה בגמרא שמואל אמר אפילו על המחט ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך פרט למה שיש לאחיך תחת ידך א"כ לפ"ז אפשר דשמואל מיתורא דהאי קרא גופא יליף לה דע"כ בדלא שווי איירי קרא דאי בדשוי משמע ליה לשמואל דלא איצטריך קרא דמסברא מלתא דפשיטא היא דאינו משמט דלא קרינן בי' לא יגוש וכ"ש דא"ש טפי לפי מאי שכתבתי בסמוך וכמו שאבאר עוד בסמוך דלתועל' המלוה שייך הך מלתא דר"י בשעת הלואתו טפי מבשלא בשעת הלואתו ודעתי להאריך בזה בשילהי שבועת הדיינין ושם יבואר ג"כ דלע"ד נראה ברור דלשמואל לעולם אבד מעותיו אפילו נאבד באונס כמו שאבאר בראיות לכל הטעמים אלא דאפ"ה א"ש הא דקתני במתניתין דידן הלוהו על המשכון ש"ש והיינו משום דבסתם משכון איירי ששוה יותר מדמי חובו ובהא ודאי לא הוי אלא שומר שכר דפטור באונסין כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה נימא בדלא שוי כו' ושילהי שבועת הדיינין יש ספרים דגרסי ה"ד אי בדשוי כו' עס"ה. ומה שיש לדקדק בכל זה דעתי לבאר אי"ה שם בשבועת הדיינין לקיים גירסא זו וליישב כל קושיות התוספות וממילא רווחא שמעתא ג"כ בסוגיא דשמעתין וכן במה שהאריכו התוספות בסמוך בד"ה לא דכ"ע לית להו דשמואל שהביאו חילופי גירסאות בפרק שבועת הדיינין בהך מלתא דשמואל וממילא דתליא בהו אי הלכה כשמואל או לא הכל יבואר שם באריכות אי"ה כי שם מקומו והתם עיקר מימרא דשמואל דקאי אמתני' דהתם:

גמרא והכא בדשוי שיעור זוזי וקמיפלגי בדר"י דאר"י מניין לב"ח שקונה משכון כו' כבר כתבתי לעיל דלפירוש התוספות בכולה שמעתין משמע דלעולם בין למאי דס"ד מעיקרא בתחלת הסוגיא דקאמר לימא מתניתין וכן במאי דקאמר לימא בדלא שוי ע"כ הוי צריכא נמי הך טעמא דר' יצחק טפי ממעיקרא אבל למאי דפרישית א"ש דעד השתא לא הוי ס"ד כלל הך מלתא דר"י אלא דקסבר דטעמא דמ"ד ש"ש היינו משום דתפיס ליה אאגריה אלא השתא מיהא דנחית לדייק מלישנא דר"ע דקאמר אבדו מעותיו דמשמע דבמאי ששוה המשכון יותר מחובו אין צריך לשלם א"כ ע"כ ליתא להך טעמא דתפיס לי אאגריה דא"כ כל דמי המשכון בעי לשלומי כדין ש"ש דעלמא ומש"ה הוצרך לאוקמי מטעמא דר' יצחק דיליף לה מקרא שקונה משכון משום דוודאי לגוביינא שקליה וא"כ לפ"ז דמטעם קנין אתינן עלה לא שייך הך טעמא אלא כשיעור דמי חובו בלבד וכמ"ש הר"ן ז"ל להדיא:

בפרש"י בד"ה שקונה משכון לכל מילי להתחייב באונסין עכ"ל. נראה דפשטא דלישנא דקאמר שקונה משמע ליה הכי דכיון דמקרא יליף לה וקאמר דאם אינו קונה צדקה מנין ממילא משמע דרחמנא אוקמא לי' ברשותיה בקנין גמור וממילא דחייב באונסין כיון שהוא שלו לגמרי ולפ"ז צריך לומר דהא דקתני במתניתין הלוהו על המשכון ש"ש ובעי לאוקמי השתא מטעמא דר' יצחק ע"כ היינו משום דמתני' בסתם משכון איירי ועיקר דינא דמתניתין איירי במאי ששוה המשכון יותר מחובו דלא שייך בי' חיוב אונסין כלל כן נ"ל נכון בשיטת רש"י והארכתי בזה בפרק השולח ושם הבאתי ג"כ בקצרה מה שהאריך הש"ך בזה להכריע דשיטת רש"י עיקר והביא ראיה מכמה פוסקים שהסכימו לשיטה זו והוספתי ג"כ נופך משלי ע"ש ובחידושי קידושין דף ח' ובחידושי פסחים פרק כל שעה:

גמרא ותסברא אימור דאמר רבי יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל במשכנו בשעת הלואתו מי אמר. גם בזה כבר כתבתי בפרק השולח שהרמב"ן ז"ל בספר המלחמות כתב דנהי דמסוגיא דשמעתין ומסוגיא דשילהי שבועת הדיינין משמע דפשיטא ליה לתלמודא דבמשכנו בשעת הלואתו לא שייך הך מלתא דר' יצחק אפ"ה לפי המסקנא לא קי"ל כהך סוגי' דדרך שקלא וטריא ודחיי' בעלמא קאמר הכי אבל באמת מילתא דר"י היינו בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו מדמייתי סתמא דתלמודא בפרק השולח ובפ"ק דקידושין ובפרק כל שעה הך מילתא דר"י אף בשעת הלואתו ולא ניחא ליה להרמב"ן ז"ל לפרש כפי' התוס' בשמעתין בד"ה והא אידי ואידי וכאן בד"ה אימור דאמר ר' יצחק אלא דלכאורה דברי הרמב"ן ז"ל דחוקים יותר דהא פשטא דלישנא ותסברא משמע דמסברא פשוטה קאמר הכי והעליתי שם ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל ולאו מטעמי' אלא ע"פ שיטת רש"י דמטעמא דרבי יצחק חייב אפילו באונסין וא"כ לפ"ז שפיר קאמר ותסברא דע"כ ר"י היינו דוקא שלא בשעת הלואתו דאי בשעת הלואתו נמי אמר א"כ תיקשי מתניתין דידן דקתני המלוה על המשכון ש"ש משמע דפטור מאונסין והשתא לא ניחא ליה לפרש דאיירי ביותר מדמי הלואתו לחוד משא"כ לפי המסקנא דמוקמינן למתני' דמלוה צריך למשכון תו ליתא להך דיוקא דקאמר ותסבר' כיון דלא שייך הך מילתא דר"י בגוונא דמתני' וכמו שכתבתי שם קצת באריכות עיין עליו אלא דלפי מה שכתבתי בסמוך לא יתכן לפרש כן אף לשיטת רש"י דהא אפילו מעיקרא דהוי בעי למימר דבדשמואל קמיפלגי נמי הוי צריך למימר דמתני' לא איירי אלא לענין דמי המשכון היתרים על חובו. אמנם לפי מאי דפרישית יש ליישב יותר בפשיטות דהא דקאמר בשמעתין ובשילהי שבועות ותסברא דפשיטא ליה דבשעת הלואתו לא שייך הא דר"י היינו דוקא לענין חיוב אחריות שהוא לגריעותא דמלוה ומסתמא שאין דעתו לקנותו בקנין גמור להתחייב באחריות דכל משכון בשעת הלואתו בדידיה תליא מילתא שאם לא יפרענו וירצה לקנותו יזכה בו למפרע נמצא דלפ"ז נתיישבו כל הסוגיות כל אחד על מקומו דלא סתרין אהדדי סוגיא דהכא אסוגיא דפרק השולח ודפ"ק דקידושין דהתם בכולהו לתועלת המלוה הן וכה"ג בשעת הלואתו עדיף טפי והך סוגיא דפסחים אע"ג דהוי לגריעותא דמלוה אפ"ה כיון דמסקינן התם דבהרהינו אצלו כ"ע מודו דלמפרע גובה מש"ה חייב לבער אפילו בלא טעמא דאחריות אלא מקרא דמצוי בידך וכמו שכתבתי במקומו ע"ש כן נ"ל נכון בעזה"י עד שיש לתמוה על שיטת התוס' בשמעתין שלא כתבו כן והוצרכו לדחוק ולענ"ד סברא פשוטה היא שהרי התוס' גופייהו בשילהי שבועת הדיינין ד"ה אלא לאו כנגד חובו כתבו סברא כיוצא בזו במלתא דשמואל לענין שמיטה ע"ש והנראה בזה דעיקר סברת התוס' דמשמע להו דכיון דהך דר"י גזירת הכתוב הוא שוב אין לחלק בסברות כהנך:

שם אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו כו' והכא במשכנו בשעת הלואתו ובשומר אבידה קמיפלגי דאתמר כו'. לכאורה משמע דהשתא משמע ליה בפשיטות דכל מלוה על המשכון דמי לשומר אבידה לגמרי דכי היכי דאמר ר' יוסף התם דהוי ש"ש משום מצוה והיינו פרוטה דר' יוסף ה"ה מלוה על המשכון ויש לתמוה טובא דבעיקר פלוגתייהו דרבה ור' יוסף בפרק הכונס לא משמע הכי לא מיבעיא ללישנא בתרא דהתם דטעמא דר"י היינו דכיון דרחמנא רמיא עלי' הוי ש"ש וכתב מהרש"ל ז"ל בספר יש"ש דלהאי לישנא לא תליא בפרוטה דר"י כלל ומסיק שם נמי דלישנא בתרא עיקר א"כ פשיטא דלא שייך הך מילתא כלל במלוה על המשכון אלא אפילו למה שכתבתי לעיל בפ"ק אלו מציאות דף כ"ט בלשון התוספות בד"ה והוי שואל והעליתי שם דהנך תרי לישני דפרק הכונס לא פליגי לדינא כלל אלא דלישנא בתרא סובר דמשום שכר מצוה גופא הוי ש"ש וא"כ אפשר דמלוה על המשכון נמי דכוותיה דמשום מצות הלואה רמי' רחמנא שמירת המשכון עליה. אלא דבאמת אכתי לא דמי כלל דהתם עיקר השבת אבידה במאי שמתעסק בה עד שמחזירה כולה מילתא מן המצוה ומש"ה כל אותו זמן ללישנא קמא שייך פרוטה דר"י משא"כ הכא שהמשכון אינו מעיקר המצוה כלל אדרבה בלא משכון הוי מצוה טפי וא"כ לא שייך הכא הך פרוטה דר"י כמו באבידה. ואפילו את"ל דיש שום טעם להשוותן לא ה"ל לתלמודא לסתום אלא לפרש. וכ"ש דקשה טפי לפי מה שכתבתי לעיל בתחלת הסוגיא דבכל השקלא וטרי' דהכא משמע ליה לתלמודא דר"א ור"ע לאו בעיקר דין שמירה פליגי דלמר ש"ח ולמר שומר שכר משום פרוטה דר"י והיינו משום דא"כ מאי כלום הלויתני דקאמר ר"ע דכיון דבלא משכון איכא מצוה טפי ואדרבה לשיטת ר"ח על המשכון ליכא מצוה. ועוד דלשון ויטול מעותיו דר"א ואבדו מעותיו דר"ע לא א"ש כלל ובהדיא ה"ל למימר דלר"א ש"ח ולר"ע ש"ש וכמו שכתבתי לעיל באריכות דמה"ט גופא הוה בעי הש"ס לאוקמי פלוגתייהו דר"א ור"ע בדשמואל או בדר' יצחק וא"כ לפום שינויא דהשתא דבעי למימר דפליגי בדרבה ור"י דלרבה ש"ח ממש ולר"י ש"ש ממש הדרי כל הקושיות לדוכתייהו. והנראה לע"ד בענין זה דאף למאי דבעי למימר השתא דפליגי בדרבה ור"י נמי הוי בעי למימר דאיירי במלוה צריך למשכון להשתמש בו וא"כ לפ"ז שייך שפיר לשון כלום הלויתני אלא על המשכון (דכיון דהמלוה צריך למשכון ורשאי להשתמש בו כמו שאבאר בסמוך דלית ביה משום ריבית א"כ שפיר מצינן למימר דלר"ע חייב אפילו באונסין דהוי כשואל דכיון דאפילו בלא שימוש המשכון הוי ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ משום היתר שימושו חייב אפילו באונסין ולר"א דס"ל כרבה דלית ליה פרוטה דר"י ולא הוי אלא ש"ח וממילא דאסור להשתמש בו משום ריבית כדאשכחן הך מילתא גופא לעיל שם בפרק אלו מציאות בפלוגתא דר"ע ור"ט ותלה לה התם בפלוגתא דרבה ור"י וא"כ א"ש סוגיא דהכא דלמאי דס"ד השתא דהכא ודהתם חדא פלוגתא היא. ואף שהתוס' כתבו שם הך סברא דמשום היתר תשמיש מעיילינן חדא דרגא בל' ואין לומר היינו לפי שיטתם שם שרוצים לפסוק הלכה כרבה ומייתו ראיה מסוגיא דפרק המפקיד ממילתא דר' נחמן דסבר נאנסו לא וא"כ לפ"ז ממילא דע"כ אותן הפוסקים שפסקו כר"י משמע דאית להו הך סברא דמעיילינן משום היתר תשמיש חדא דרגא לחוד ודו"ק (ועיין מה שכתבתי שם בחידושינו בזה) וא"כ מכ"ש דבפשיטות מצינן למימר דלמאי דס"ד השתא נחתינן להך סברא) (ע"ל הגליו"ן מכא"ן דכיוון דהמלו"ה כו' ע"ד אל"א ה"א דל"א מסי"ק עדיי"ן צרי"ך תלמו"ד ועיו"ן) אלא הא דלא מסיק הש"ס מעיקרא הך מילתא דהמלוה צריך למשכון היינו משום שהמקשה הפסיק בדבריו ומקשה אעיקר אוקימתא דאי אפשר לאוקמי כלל פלוגתא דהנך תנאי בפלוגתא דרבה ור"י משום הך קושיא דקשיא ליה לימא דר"י תנאי היא שהיא קושיא אלימתא כמו שאבאר בסמוך. מיהו לפי המסקנא דמסקו דכ"ע אית להו דר"י ואפ"ה פליגי ר"א ור"ע במלוה צריך למשכון ממילא א"ש בין לפירש"י ובין לפי' ר"ח ודוק היטב:

שם לימא דר"י תנאי היא ופירש"י דרבה ודאי תנאי היא אלא לר"י מי מיבעי למימר תנאי היא דר"א לית ליה דר"י עכ"ל. ומכאן כתבו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים דמל' רש"י משמע דהלכה כר"י אלא דשיטת ר"י בעל התוס' וסייעתו אינו כן כמ"ש התוס' באריכות לעיל בפרק אלו מציאות ובב"ק בפרק הכונס. אלא דלענ"ד אין הכרח לפרש כן לא מפירש"י ולא מסוגיא דשמעתין משום דבלא"ה קשיא טובא אהא דמקשה הכא לימא דר"י תנאי היא והיינו דהוי דלא כר"א אלא כר"ע ומש"ה איצטריך לאוקמי בשינויא דחיקא דאיירי במלוה צריך למשכון דוקא כמו שנדחקו רש"י והתוס' ור"ח בטעם פלוגתא זו וכמו שאבאר עוד בסמוך דקשיא טובא הך אוקימתא וכל הטורח הזה למה למשכוני נפשין בהך מלתא מאי כולי האי אם נאמר דר"י סובר כר"ע וכת"ק דמתניתין ואפ"ה הוי אתי שפיר דהלכה כר"י דר"א שמותי הוא ורבי יהודה דמתניתין נמי במקום חכמים ליתא מכל זה נלע"ד בפשיטות דהא דמקשה לימא דר"י תנאי קושיא אלימתא היא דאי אפשר לומר כן כלל אליבא דר"י גופא דמוקי נפשיה כתנאי דא"כ מאי האי דקאמר ר"י גופיה בפ' הכונס לרבה ואותביה מברייתא דהחזירה למקום שיראנה ומאי קושיא דהא רבה ודאי מצי לאוקמי שפיר כהך תנא דס"ל ש"ש כיון דלר"י גופא נמי תנאי היא ומאי אולמא הך ברייתא ממתניתין דהכא גופא דפליגי ר"י ורבנן ואפ"ה סובר רבה כרבי יהודה כיון דר"א קאי נמי בשיטתיה. וכ"ש דקשה יותר במאי דקאמר התם בתר הכי איתיביה רבה לר"י מברייתא דהשב לגינתו ולחורבתו וממימרא דר' חייא ב"א אר"י וא"ל רב יוסף שאני אומר ליסטים מזויין גנב הוא ושקיל וטרי התם טובא בהך מילתא כיון דלפי האמת קי"ל דליסטים מזויין גזלן הוא וא"כ טפי ה"ל לאוקמי לר"י כל הנך ברייתות כי הנך תנאי דסברי שומר אבידה ש"ח הוי אע"כ דרב יוסף לא ניחא ליה כלל לאוקמי הך מילתא דידי' כתנאי אלא אליבא דכ"ע אמר למלתיה וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר. ומעתה לפי מה שכתבתי אין מסוגיא דשמעתין שום ראיה להכריח דאין הלכה כרבה מהא דמסקינן בשמעתין דכ"ע אית להו דר"י כיון דבלא"ה איצטריך לאסוקי הכי כיון דר"י גופא ע"כ בעי לאוקמי נפשיה אליבא דכ"ע כדמוכח מסוגיא דהכונס. משא"כ לרבה אפילו את"ל דמוקי לת"ק דמתניתין ור"ע דברייתא דלא כוותיה אפ"ה לא איכפת ליה לרבה בהא דהא בלא"ה ע"כ לרבה ר"ע סבר שומר שכר הוי כמ"ש התוספות בפרק אלו מציאות ואפ"ה ס"ל דש"ח הוי והיינו כרבי יהודה דמתניתין וכר"א דברייתא בשמעתין כיון דרבה גופא אשכח קרא ומתניתא דהשב תשיב דמסייע ליה בהדיא דע"כ שומר אבידה כש"ח דמי ואף למאי דדחי רב יוסף התם ומוקי לקרא דהשב תשיב כדר"א דשומר אבידה אין צריך דעת בעלים אפ"ה איכא למימר דמהאי טעמא גופא סבר רבה דש"ח הוי לענין שמירה כיון דאשכחן דאקיל רחמנא לגביה לענין השבה טפי אפילו משאר שומר חנם דעלמא. ומכ"ש דמה"ט שאני ליה לרבה טובא בין שומר אבידה למלוה על המשכון דהא בהשבת המשכון ודאי צריך דעת בעלים ואשכחן נמי דקרא דעל כל אבידה דיליף רחב"א משמיה דר"י דכתיב ביה תשלומי כפל וא"כ ע"כ דכש"ח דמי למאי דקי"ל לסטים מזויין גזלן הוא כדפרישית ואף שכתבו התוספות שם דבגניבה באונס נמי שייך תשלומי כפל (ודלא כשיטת החולקים שהביא מהרש"ל והש"ך) מ"מ הא כתבו שם כיון דלא שכיח לא שייך לאוקמי קרא בהכי ועוד דמשנה דפ' אלו מציאות פלוגתא דר"ע ור"ט נמי כרבה דייק דמקשה התם לרב יוסף מאי לפיכך ושני בדוחקא כן נראה לי נכון. מיהו הוצרכתי לכל זה למאי דמשמע לכאורה מסוגיא דשמעתין דלרבה ליכא לאוקמי לתנאי מתניתין וברייתא אלא בהכי ודלא כדשמואל אמנם לפי מה שאפרש בסוגיא דשבועות אי"ה אין צורך לכל זה דשפיר מצינן למימר קושטא דמלתא דלרבה נמי בדשמואל פליגי דהא בהא תליא כמו שאבאר שם ומובן קצת ממה שכתבתי לעיל בשמעתין במימרא דשמואל בירושלמי דשביעית דקאמר המלוה על המשכון אינו משמט אפילו מחט ואין להאריך כאן ובסמוך אבאר עוד בענין אחר דלמסקנא אליבא דרבה מצינן למימר דטעמא דת"ק ורבי עקיבא דברייתא דאמרי שומר שכר היינו משום דתפיס ליה אאגריה ודו"ק היטב:

דף פב עמוד ב

גמרא במלוה צריך למשכון קמפלגי ופירש רש"י להשתמש בו ולפסוק עליו ולהיות פוחת מן החוב כו' עכ"ל. לכאורה נראה דכוונתו במ"ש להשתמש בו היינו משום דלשון מלוה צריך למשכון הכי משמע ליה ומש"ה הוצרך לפרש ג"כ להיות פוחת מן החוב דאל"כ מיחזי כריבית כמ"ש הפוסקים בח"מ ריש סי' ע"ב. ולפ"ז ממילא משמע דאיירי שמתחלה בשעת הלואה שמסר לו המשכון התנה עמו כן וכמ"ש רמ"א בהגהת ש"ע שם וע"ש בסמ"ע אלא דהש"ך השיג על זה דאי אפשר לפרש כן דא"כ הוי שוכר אע"כ בשלא התנה בתחילה איירי ודבריו תמוהין טובא. חדא דאי בשלא התנה א"כ היינו דאבא שאול ומסקינן נמי בסמוך דאבא שאול גופא לא אמר אפילו בעני אלא במרא ופסל כו' וא"כ מסתמא דאוקימתא דהכא איירי בשהתנה מתחילה ע"כ והא דקשיא ליה להש"ך דא"כ הוי שוכר לאו קושיא היא דשאני שוכר שאין יכול לחזור בו משכירתו מש"ה הוי פלוגתא דתנאי אי הוי שומר שכר או ש"ח משא"כ הכא במלוה תלוי מלתא שכך התנה אם יצטרך למשכון יפחות לו דמי שכירתו מחובו וכעין זה כתב הש"ך עצמו ס"ק י"א ליישב כן קושית ת"ח. ועוד דהא לכאורה נראה מלישנא דתלמודא ומפי' רש"י כאן בשבועות דהא דקאמר מ"ס מצוה קעביד היינו במה שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין ואי כדברי הש"ך שלא התנה כן בשעת הלואה א"כ פשיטא דמצוה קעביד בשעה שהלוהו על המשכון ומהאי שעתא הוי ש"ש ולמה יגרע כח הלוה במה שמשתמש בו המלוה אח"כ ופוחת מדמי חובו אדרבה המלוה הוסיף מצוה על מצוה. והנראה מכל זה דהש"ך הבין לשון התנה היינו שהתנה דבר ברור לפחות מחובו בין ישתמש בין לא ישתמש וזה אינו עולה על הדעת כלל לא בלשון הש"ע ולא בלשון הסמ"ע ולדעתי שדברי הש"ך דברי שגגה הן ואגב שיטפיה כתב כן ואין להאריך מיהו בעיקר פי' רש"י שכתב דאיירי בפוחת מחובו לא הוי צריך הש"ס לומר דאיירי שהמלוה צריך למשכון והיינו להשתמש בו לפי' רש"י דבפשיטות הוי מצי לאוקמי שהמלוה רוצה להשכירו לאחרים ולפחות מחובו והתנה ע"כ ובהכי הוי שפיר טפי דומיא דמלתא דאבא שאול. והנראה בזה דבהא כ"ע מודו דמצוה קעביד כיון דלאו להנאתו מתכוין. והשתא דאתינא להכי מצינן למימר נמי איפכא דמ"ש רש"י דאיירי שפסק עמו לפחות מן החוב לאו משום איסור ריבית הוצרך לפרש כן דהא בלא"ה אשכחן שפיר דאפילו כשאין פוחת מחובו לית ביה משום ריבית כגון בדברים שדרכן להשאיל כמ"ש התוספות בפ' איזהו נשך וכ"כ הפוסקים. אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש דאיירי בפוחת דאל"כ לכ"ע לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין כך הגירסא בשמעתין בספרים שלנו מיהו בסוגיא דשבועות לא גרסינן אלא מ"ס מצוה קעביד ומ"ס לאו מצוה קעביד ומלשון רש"י דהתם משמע דהכא נמי לא גרסינן לה ובאמת נראה שאין זה מלשון הגמרא. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דהאי לישנא דמצוה קעביד שהלוהו משמע לכאורה שעיקר מצוה היא ההלואה גופא דאי הוי מיתרמי ליה עניא בשעת הלואה לא הוי צריך למיתב ליה ריפתא מש"ה הוי שומר שכר על המשכון וזה דוחק גדול דהא אדרבה בלא משכון הוי מצוה טפי ואי משום שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ היינו פירושו של ר"ח שהביאו התוספות. ומלבד מה שהארכתי בפ' הכונס ובפ' אלו מציאות דבלא"ה נראה שאין שום סברא לומר שבשביל המצוה שעשה בתחילה לשעה קלה לא היה אפשר לו לקיים מצות צדקה לעניים ויהא ש"ש לעולם ומטעם זה כתבו רוב הפוסקים ומפרשים דעיקר המצוה היא במה שמתעסק בניעור ושיטוח בין בהשבת אבידה בין במשכון וא"כ לא שייך הך גירסא דמצוה קעביד שהלוהו. ואפילו אי גרסינן לה נראה דעיקר מצוה היא במה שהלוהו מתחילה על המשכון להיות פוחת והולך דקאמר אבא שאול מפני שהוא כמשיב אבידה וכן נראה להדיא מלשון רש"י בשבועות ע"ש. והשתא לפ"ז א"ש טובא הא דמדמה לה הש"ס לשומר אבידה כיון דחדא מלתא היא אלא דאפ"ה סבר ר"א דלא דמי למשיב אבידה דכיון שמשתמש בו להנאתו מתכוין כן נראה לי לפרש בשיטת רש"י. והשתא לפ"ז שפיר נמי מצינן למימר דשייך הא אוקימתא אפילו אליבא דרבה אלא דרבה סבר דאע"ג דשומר אבידה שומר חנם הוי היינו משום דפרוטה דר' יוסף לא שכיחא שבשביל כך ימנע ליתן ריפתא לעני משא"כ בהך מצוה דהכא במה שפוחת והולך שאין לך צדקה גדולה מזו כדאמרינן להדיא בפ' במה אשה גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולם וכן הוא בטור יו"ד ובש"ע בהלכות צדקה וכ"ש הכא דאיכא תרתי ואפשר שאם היה אותו עני מבקש ממנו אלו המעות עצמם דרך צדקה היה נותן לו מש"ה סבר ר"ע דהוי שומר שכר ובהכי ניחא לן נמי אליבא דרבה דלא תיקשי ר"ע דהכא אדר"ע דפ' אלו מציאות. ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקתי בכל הסוגיא בלשון כלום הלויתני דקאמר ר"ע וכ"ש דהוי קשה טפי להך אוקימתא דהכא דהא אדרבא מהאי טעמא שלא הלוהו אלא על המשכון להשתמש בו קאמר ר"א דהוי שומר חנם משא"כ למאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה לר"ע אליבא דרבה עיקר המצוה במה שהלוהו על המשכון ופוחת והולך מחובו כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה במלוה צריך למשכון כו' ור"ח פי' צריך למשכון היינו שאינו רוצה להלוות בלא משכון כו' ועוד דאע"ג דאינו רוצה כו' מצוה קעביד כו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך נראה דמשום הא לא איריא דאכתי לא דמי לשומר אבידה דעיקר המצוה שייך כל זמן שהמציאה תחת ידו בין בשעת מציאה עצמה ובין בניעור ושיטוח ובין בשמירת האבידה עצמה משא"כ הכא כיון שאינו רוצה להלוותו אלא על המשכון א"כ הניעור ושיטוח והשמירה להנאת עצמו עושה שיהא בטוח במעותיו ומשום הך מצוה דשעת הלואה גופא שפיר מצי סבר ר"א דהוי שומר חנם אף לר' יוסף והיינו משום דלא שכיח כלל שיבוא עני ממש באותה שעה וימנע בשביל כך מליתן לו. ולפ"ז שפיר מצינן למימר דלפי' ר"ח א"ש הך אוקימתא אפילו אליבא דרבה דאע"ג דבשומר אבידה סבר רבה בפרק אלו מציאות דלר"ע הוי שומר חנם אפ"ה סבר ר"ע הכא דהוי שומר שכר כיון שאינו רוצה להלוותו אלא על המשכון ותפיס ליה המשכון אדמי חובו א"כ לא גרע מהא דאמרינן לעיל באומן דהוי ש"ש אפילו לר"מ בהאי הנאה דתפיס ליה אאגריה. (ועי' מה שכתבתי בזה לעיל בל' התוס' ד"ה הא גמרתיו) ואף שכתבו התוספות שם לעיל דהכא לא איתהני מלוה מידי מכל מקום לפי המסקנא דהכא דהלואה על המשכון מצוה היא א"כ ודאי מתהני טובא במצוה ונהי דבשביל כך אין לחייבו שיהא ש"ש מ"מ שפיר הוי ש"ש משום דתפיס ליה אחוביה. ואפשר דאפילו לאיבעיא דלעיל באומן דלית ליה הך סברא דתפיס ליה אאגריה באומן היינו משום דמאן יימר דתפיס ליה אאגרי' שאין דרך אומן לתפוס הכלי על שכרו כמו שאפרש לקמן בסוגי' דקציצה בברייתא דהנותן טליתו לאומן. משא"כ הכא שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ אנן סהדי דתפיס ליה אחובי' וא"כ שפיר הוי שומר שכר אליבא דר"ע והשתא א"ש טובא נמי הך בבא דסיפא דברייתא דקתני אבל הלוהו על השטר והניח לו משכון ד"ה אבדו מעותיו היינו נמי מהאי טעמא גופא דבכה"ג שייך טפי למימר דאנן סהדי שתופס המשכון על דמי חובו. ובזה נתיישב ג"כ מה שכתבו התוספות על פי' ר"ח דלישנא דצריך למשכון לא משמע הכי ולמאי דפרישית א"ש דודאי צריך לכך כדי לקיים המצוה אליבא דר"ע כן נראה לי. ומה שיש לדקדק עוד בזו הסוגיא ובלשון התוספות בדיבור הסמוך יבואר הכל שילהי פרק שבועת הדיינין בעזה"י:

סליק פרק השוכר את האומנין