חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עו עמוד א

[ מכאן עד סוף המסכת לא נמצא בכת"י חדושי רבינו, ולשלמות הדבר העתקנו משיטה מקובצת ומהמגיד משנה מה שהביא בשם רבינו (ונוספו בהם קמת תקונים מכת"י) ]

חזרו לא קתני אלא הטעו דאטעו פועלים אהדדי: ולא אמרו שהפועלים הטעו את בע"ה ובע"ה הטעה אותם, כענין שפירש זה לפועלים דאטעו אהדדי, ובירושלמי (פירקין ה"א) הכי מפרש לה, בעל הבית הטעה אותם, שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חברכם, אמרו ובכמה באו, אמר להם בחמשה חמשה רובם, ואשתכח בסוף עשר עשר רובם, וכן בפועלים שהטעו את בע"ה על דרך זה, ע"כ. ונשאר לו ז"ל הענין מגומגם.

ואני תמה אם הדין אמת לולי שאמרו הרב, כי מאחר שהטעו זה את זה בענין זה, ולא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו שרובן נשכרין כן, נמצא שלא סמכא דעתם אלא על כך, והרי אלו טועין וחוזרין, ובשלמא פועלים אין לה על בעל הבית אלא תרעומת, שאף על פי שלא גמרו לעשות עמו על דעת שהוזלה המלאכה שהרוב נשכרין בחמשה חמשה, מה נפשך, אם גמרו בדעתם לעשות בה' שפירש, ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם, הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה, שאין בעל הבית נותן להם אלא כסף מועט שנשכרין בו קצת הפועלים שבעיר, וכדאמרינן בסמוך דאיכא דמתגר בד' ואיכא דמתגר בתלתא, ואפילו הכי אין נוטלין מב"ה אלא תלתא, ואע"פ שלא נכנסו במלאכתו אלא על דעת ארבעה דאמר להו פועל. אבל פועלים שהטעו את בעל הבית ואמרו שרובן נשכרין בארבע ארבע, ונמצא לבסוף שאינם נשכרין אלא בתלתא תלתא, היאך מוציאין ממנו ארבעה, שלא על דעת כן נתרצה להם, שהרי שאלם בכמה רובם, אלמא לא נתרצה להם בכך אלא מפני שחשב שהוא כן, והטעוהו והשכירות בטעות היתה, וכל שבטעות חוזר וע"כ נ"ל, דאפשר שהיה להם לבעלי הגמרא להעמידה בכך ולא העמידוה שאין נראה להם דעת הירושלמי. (שיטמ"ק)

ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה: תמיה לי, אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו, ובבבא דסיפא שנו חזרו כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהדשה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא, לפיכך שנו אותה בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה.

אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם: ודוקא הלכו הם בעצמם, לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם, נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית, שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע (לקמן צט, ב) או מטלטלים, כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה, והליכת פועלים למלאכתן היא היא התחלת מלאכתן, אבל כל שלא הלכו הם בעצמם, אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה, אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת.

מדקתני חמרים דומיא דפועלים, משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגרן לעיר או מן הכפר לעיר היא, כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה, ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם, דומה דלא סמכא דעתייהו אהדדי, ומשום הכי דאין להם זה על זה אלא תרעומת, אבל אם הלכו לגורן או לכפר, הויא התחלה גבייהו, ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו, הא ליכא פסידא גבייהו ולא יהיב להו מידי, דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא, ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה, משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם, ואי לא משכחי לאתגורי וכו'.

וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה, כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו, וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים. ואם כפירוש הזה, הנה בעל הבית הוא אנוס הוא, וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי, ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל, וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא, בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא, דזו פשיטא היא אצל בעל הבית דהוי ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. (שיטמ"ק בשם הראב"ד והרשב"א).

וכמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז: ואוקימנא לקמן (עח, א) בשבאת חבילה לידו, דמשעה שמסר חבילתו לבעל הבית, קנאה לשכור עליה עד כדי מה שדרך בני אדם להתייקר במלאכתה כדי שלא תאבד, אבל כשלא באה חבילה לידו, אסיקנא לקמן שאינו שוכר עליהם אלא עד כדי שכרן. ואני תמה מה שיעור מ' ונ', שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין, ויש מלאכה שהפסדה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד, ויש מלאכה ששכרה יותר מנ' זוז, ואם כן פעמים שהחבילה לגרע, שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן. ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים, אם חמשים ארבעים צריכא למימר, ובכל מקום מקשים כן (שבת ס, ב) וכאן לא הקשו.

עוד אני תמה, אם בא חבילה לידו מאי שנא מלאכת האבד, אפילו בדבר שאינו אבד שהרי קנה החבילה במשיכה, וכדאמרינן בפרק הזהב (לעיל מח, א) גבי נתנה לספר, דמשמע דמכי משך תספורת קנה תספורת, ואם חזר בו ספר תספורת קנויה לו להשתלם ממנה, וכל שכן לדעת רבינו תם ז"ל, שאמר (שבת ד"ה והא) דאין פועל יכול לחזור בו מכי משך בעל הבית כלי אומנותו, ולומר שאפילו אין כלי אומנות שוין פלג שכירתו נשתעבד לו למלאכה זו ושוכר עליו, וכמו שכתבתי שם. וסבור הייתי לומר, דאפילו בדבר שאינו אבד, כל שבאת חבילה לידו משתלם ממנה עד כדי שכירות של אותה שעה, ואפילו נתייקרה בין שכירות לחזרה, או אפילו אוזילו פועלים גביה מעיקרא ואמור פועלים, שוכר עליהם ומשתלם מדמי החבילה, ובלבד שלא יתייקר בה אלא יטרח וישכור כדרך שנשכרים רוב הפועלים, לפי שאינו צריך למהר ולשכור שהרי אין מלאכתו נאבדת, מה שאין כן בדבר האבד שאי אפשר לו להמתין עד שיטרח וישכור, אלא שוכר מיד ואף על פי שמחמת ניחוצו צריך להתייקר, וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל.

אלא שעדיין קשה לי, דבברייתא זו משמע דבדבר שאינו אבד כלל כלל לא, דהא ברייתא דעד ארבעים וחמשים זו כשבאת חבילה לידו מתוקמא כדאיתא לקמן, וקתני דבדבר שאינו אבד, לרבנן קצר חציה והניח חציה ומה שעתיד ליעשות יפה ששה דינרים נותן להם סלע שהוא שכר חציה, ולרבי דוסא נמי אין משלמים מכיסם כלום אלא שמעכב בידו ממה שעשו כמה ששוה מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בחזרתו, אבל מכיסם כלל כלל לא ואפילו לר' דוסא, אלמא אינו משתלם מן החבילה כלום. וי"ל דברייתא זו פיסקי פיסקי קתני, והכי קאמר, בדבר שאינו אבד קצר חציה והניח חציה פלוגתא דרבי דוסא ורבנן, אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען ואפילו לא באה החבילה לידו, ופעמים ששוכרין עליו אפילו עד ארבעים וחמשים זוז, והיינו כשבאה חבילה לידו. (שיטמ"ק).

במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם וכו': ופירש הרשב"א ז"ל שאם יש שם פועלים שאינו יכול להטעותן, אלא אם קצף להם נותן כפי מה שקצף. [ל' המ"מ פ"ט ה"ג משכירות].

כללא דנקטינן מהאי שמעתא, השוכר את הפועלים וחזר בו בעל הבית, אם ברצונו חזר בו ולא התחילו במלאכה, אין להם על בעל הבית אלא תרעומת, והיינו רישא דמתניתין דקתני והטעו זה את זה אין להם וכו', וקתני בברייתא בשלא הלכו. והני מילי בשלא היו יכולים פועלים להשכיר את עצמן אמש כששכרן, אבל אם היו יכולים להשכיר את עצמן ועכשיו אינן מוצאין בסך שפסק להם זה ושהיו יכולים להשכיר עצמן בו, משלם להם ונותן להם כפועל בטל, דדבר האבד הוא להם שכירות יום זה, ובכל דבר האבד אפילו לא התחילו כמי שהתחילו, והיינו סיפא דמתניתין דקתני וכל דבר האבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען, ובמה דברים אמורים בשאינם מוצאים עכשיו להשתכר באותו סך, אבל אם יש שם שוכרין, אומר להם צאו והשכירו עצמיכם לאלו, ואם פחתו להם ממה שפסק להם זה משלם להם אותו פחת, ודקתני בברייתא דלקמן (עט, ב) השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, ואוקימנא דמשכח לאוגורה ומאי תרעומת משום שינוי דעתא.

ואם התחילו במלאכה ואפילו בתחלת הליכה, בין כך ובין כך משלם להם על הדרך שאמרנו כשאין שם מי שישכירו עצמן לו עכשיו באותו סך, וכדקתני בברייתא, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן.

ואם חזר בו בעל הבית מתוך האונס, בין כך ובין כך אינו נותן להם כלום ואפילו התחילו במלאכה, וכדאמר רבא בסמוך (עז, א) האי מאן דאגר אגירי לדוונא ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים, וברייתא נמי דקתני הלכו ומצאו שדה לחה הא אוקימנא בדלא סיירה לארעא מאורתא, הא סיירה פסידא דפועלים.

ובשחזרו פועלים בב"ה אם דבר שאינו אבד הוא ולא באה חבילה לידו, אין לו עליהם אלא תרעומת ואפילו אין שם פועלים לשכור, דיד פועל על העליונה בשכירות וחוזר אפילו בחצי היום, דאמר רב (שם) פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום.

ואם דבר האבד הוא, שוכר עליהן או מטען, ועד כמה שוכר עליהן, עד כדי שכרן דהיינו כפלים בשכרן שפסק להם. ומסתברא לי דוקא בשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו שהרי הפסידוהו, אבל אם לא היה מוצא לשכור אחרים אין לו עליהם אלא תרעומת דמאי הפסידוהו.

ואם באה חבילה לידו, אם דבר האבד הוא, שוכר עליהם ואפילו עד מ' ונ' זוז, ואפילו לא נתייקרה המלאכה ואם ימתין ויטרח מוצא בפחות, מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו. ואם דבר שאינו אבד הוא, שוכר עליהם כדי שכר של עכשיו ואפילו נתייקרה המלאכה או שהוזילו אלו אצלו מעיקרא, אבל לשכור ביוקר ביותר ממה שאין פועלים מתייקרים באותו יום לא, אלא ממתין ושוכר שאין מלאכתו אבודה אצלו.

ובמה דברים אמורים בשכירות, אבל בקבלנות כגון ששכר פועלים לקצור לו קמה בשני סלעים או בגד לארוג בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה, ולא באה חבילה לידו ושוה מה שעשו ששה דינרים, אינו נותן להם אלא שקל, ששמין מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בעל הבית בחזרתן, דקיימא לן כר' דוסא וכדפסק רב לקמן (שם), ודוקא שפוחת להם משכר מה שעשו, אבל לשלם מכיסם כלום בדבר שאינו, כלל כלל לא.

ודוקא בשלא נאנסו, אבל נאנסו כגון שאמרו לו שמת לו מת או שאחזתו חמה, בין בשכירות בין בקבלנות נותן להם שכרן וקבלנותם ואפילו באה חבילה לידו, וכדתניא לקמן (שם) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם פועל הוא נותן לו קבלנותו.(שיטמ"ק).

דף עז עמוד א

אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא אתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית: קשיא מאי שנא נהר מא שנא מטר, שהרי אין הנהר מתרבה אלא מן הגשמים, וכדאמרינן (שבת סה, ב) מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ועוד מאי שנא דכדפסיק נהרא שני ליה בין פועלים דבני מתא לפועלים דלאו בני מתא, והכא לא שני ליה בין בני מתא למדינתא אחריתי ובין שכיני אותה שדה לשאינם שכנים.

ונראה דנהרא לא עלה על שדהו ולא השקה אותה, דאלו כן הרי הוא כמטר ולא איצטריך כלל, אלא בשעלה ונתקרב אל השדה, ובמעט שיפחתו ראשי תלמים יכנסו המים וישקו את השדה. וכן נראה מדברי הראב"ד שכן כתב, זה לשונו, הכא לא מפלגינן בין בני מתא לבני מתא אחריתא, משום דפועלים עדיין לא פסקו עבידתייהו דמנהרא משקו ליה בהמשכה, אלא שהוקלה עליהם המלאכה וכמאן דשלים עבידתייהו בפלגא יומא דמי דיהיב להו עבידתא דניחא מינה, ואי לא יהיב להו כפ"ב, ע"כ.

עוד כתב הרב, לא גרסינן הכא בפלגא דליליא, דהתם אפילו תרעומת ליכא דליכא התחלה, ואפילו הלכו אינו כלום ומה להם לילך והוא אינו צריך לדוולא, ע"כ. למדנו מדבריו שאע"פ שלא נגמרה מלאכה, שהרי עדיין צריך לפתוח פתחים בראשי תלמים, כל שהוקלה כל כך עד שאינו צריך אלא מלאכה מועטת, הרי זה כאלו אינו צריך להם כלל, ואפילו הלכו עד שלא חזר בהם אינו נותן להם כלום. (שיטמ"ק).

ואמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלם עבידתא בפגלא דיומא: וכתב הרשב"א ז"ל, כי אמרינן דדוקא כמותה אבל קשה ממנה לא, דוקא בשאמר להם בפירוש כששכרם למלאכה זו, הא סתמא אע"פ שמסר להם זו בבוקר, כשנשלמה, מפקד להן אפילו קשה ממנה, שהרי הי' מוסר להם קשה בדקה וכן דעת הרמב"ן ז"ל. (ל' המ"מ פ"ט ה"ז משכירות).

דאמר להו אדעתא דטפאי לכו באכילה ושתייה: ומינה, דאי קצץ להו בפירוש בטפי, יהיב להו כל מאי דקצץ, שאין כאן דרך להטעאה שהרי יכולין הן לחזור בהם, אלא הכא בשפייסן סתם ואמר להם אני אוסיף לכם. ויש אומרים דדוקא בשלא פירשו לו דמשום שנתייקרה המלאכה כך הם חוזרים בהם, אבל פירשו ואמרו אין אנו עושים עמך אלא בכך וכך וזה בא ופייסם, על דעת תוספת שאמרו פייסם, וכדתניא בתוספתא (קדושין פ"ב הי"א) וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים וכו' עד יעשו דברי הלוקח. ויש אומרים, דשאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו וכי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו, כי פייסינהו ואיפייסו, אדעתא דתנאה קמא איפייסו ולטפויי פורתא דאכילה ושתייה, כן כתב הרמב"ן וזה נראה עיקר. (שיטמ"ק).

דף עז עמוד ב

לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי: פירש רבינו חננאל דשתי הברייתות בנותן ערבון, והלכך בדעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו כברייתא קמייתא, ואי לא עייל ונפיק אזוזי, קנה הכל כר' יוחנן (לעיל מח, ב) דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה, אבל פורע מקצת דמים סתם בדעייל ונפיק אזוזי לא קנה כלום, ובדלא עייל ונפיק אזוזי, קנה הכל ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים, דארעא קניא ליה מעכשיו וזוזי הוו ליה הלואה גביה. והזקיקו לרב לומר כן, מדאמר רבא עייל ונפיק אזוזי לא קנה, אלמא לא קנה כלום, ומשמע ליה לרב, דהא דרבא מילתא פסיקתא היא ואפילו נתן מקצת דמים.

וזה מן התימה, דאי בנותן ערבון, היכי סתים תנא לישניה ותני ונתן לו מהם מאתים זוז. ועוד מדקתני קנה באלף ונתן לו מהם, בודאי תחלת פרעון משמע ולא ערבון. ועוד אי בתורת ערבון, היאך אחד מהם יכול לחזור בו, ואיך אחד מהם יכול לומר תן לי מעותי או הילך מעותיך, והלא אמר לו ערבוני יקון, וכבר גמרו זה לקנות וזה להקנות כנגד ערבונו, ועל כרחנו קנה זה כנגד מעותיו ומשמנין ביניהם. ועוד קשיא דהא על כרחין ברייתא בתרייתא לא בתורת ערבון היא, דהא בהדיא קתני אמר (ר"ג) [רשב"ג] במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה ומחזיר לו את השאר ואפילו לאחר כמה שנים, אלמא הא (דר"ג) [דרשב"ג] בתחלת פרעון ולא בערבון, ומאן דמקשה להו אהדדי ודאי ברייתא קמייתא נמי משמע ליה פרעון ולא בערבון, ואפילו תמצי לומר דמאן דמתרץ הוא דחדית ליה ומוקי לה בערבון, היכי מסתם לישניה והיכי משמע מגו פרוקיה דמהפך מפרעון לערבון, דאטו האי דינא דעייל ונפיק אזוזי בערבון איתיה בפרעון ליתיה, אדרבה רבא אפרעון אמרה, ועל כן הוה ליה למימר מי סברת בפרעון לא בערבון. ועוד דאי להאי דרבא מדמה לה, אע"ג דהאי ערבון והאי פרעון, א"כ אף בערבון נאמר לא קנה כלום לפי מה שהרב סבור דבתחלת פרעון לא קנה כלל.

אלא נראה כמו שפירשו שאר הגאונים, דאדרבה שתי הברייתות בתחלת פרעון ולא בתורת ערבון, דאלו בערבון כלומר דאמר לו ערבוני יקון, קנה כנגד מעותיו ולא יותר, שכך אמרו דיו שיקנה כנגד ערבונו ואם חזרו בהם (בשטר) [בשאר] משמנין ביניהם, כמו ששנינו (ב"ב קז, ב) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אבל הכא בפורע סתם מקצת דמים הוא, ולפיכך בדעייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו וכנגד מעותיו מיהא קנה, ודאמר רבא עייל ונפיק אזוזי כשלא נתן לו מעות כלל הוא, אלא במוכר לו שדה באלף זוז וירד זה לתוך שדה והחזיק בה בפני מוכר או שמשך מטלטלים, ודאמר רבא לא קנה, היינו כנגד מה שלא נתן דמים, וכללא קאמר, שאם לא נתן דמים כלל לא קנה כלום, ואם לא נתן כנגד המקצת לא קנה אותו מקצת, אבל כנגד מעותיו קנה.

וא"ת מכל מקום כיון שהוא קונה כנגד מעותיו מיהא אפילו בדעייל ונפיק אזוזי, למה יד לוקח על העליונה ואמר לו תן לי מעותי, והרי קנה כנגדן והרי זה כערבוני יקון. לא היא, דכשאמר ערבוני יקון כבר גלו בדעתם שהמקח קיים ביניהם כנגד הערבון, אבל בפורע סתם, אם חזר בו מוכר יכול לוקח לומר לא היה בדעתי לקחת חצי שדה, וכן כשחזר בו לוקח יכול המוכר לומר איני רוצה למכור חצי שדה, או שלא אמצא מי שיקנה חציו, או שאיני רוצה לאפושי שטרי ודאמרינן בפ"ק דקידושין (כז, א) מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם, ואמרינן עלה לא שנו אלא שנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ההיא בדלא עייל ונפיק אזוזי, ומאי כנגד מעותיו כנגד אותה שדה שנתן עליה מעות קאמר, ואפילו לא נתן אלא מקצת דמים, ואף על פי שבשדה אחת קנה כולה, הכא דשדות מוחלקות עד שיתן דמי כלן או מקצת דמים על כל אחת ואחת. ותדע דבלא עייל ונפיק אזוזי היא, מדקאמר אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, אלמא חדושו הוא בשלא קנה כולם אף על פי שהן שדות מוחלקות, ואלו בדעייל ונפיק אזוזי, מאי שנא עשר שדות אפילו באחת נמי, ואדרבה עיקר צריכותא הוא כשקונה כלום כל שהוא נכנס ויוצא על המעות, וכן דעת הראב"ד.

ואני תמה. כיון דאפילו בתחלת פרעון כל דלא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל, כי עייל ונפיק אזוזי היאך לוקח יכול לחזור בו, דהא חזרה זו לא נתנה אלא בסיבת מוכר, ואלו רצה מוכר לומר ביאתי ויציאתי אינה לדוחק מעות, אלא שאיני מאמינך במעותי או שאני מוכרה מפני רעתה או כיוצא בו, הדין עמו, ואם כן אם בא לוקח לחזור בו ומוכר אינו רוצה, היאך סבתו של מוכר שנתנה ללב מבטלת אצל לוקח.

ושמא נאמר בשגילה המוכר דעתו ואמר בכניסתו ויציאתו לא מכרתי אלא מדוחק מעות, וזה מבטל המקח אצל שניהם, ואינו מחוור. וי"ל שאין הלוקח יכול לחזור בו שלא מדעת המוכר, אלא שהמוכר נותן לו רשות לחזור בו מחמת שהוא מסבב חזרתו שאומר לו לך ושוב לך ושוב ואינו פורע, אבל אם היה המוכר נכנס ויוצא קודם שחזר בו, וזה אומר עכשיו אפרע, והוא חוזר בו ואומר כיון שלא פרעתני הריני חוזר בי, זו היא חזרתו של מוכר, וכן נראה לי מדברי הראב"ד ז"ל וכן כתוב בנמוקי יוסף [ע"כ בש"מ וז"ל הנ"י:] וכן נ"ל מדברי הרשב"א ז"ל שכתב אם הלוקח חוזר בו שאינו רוצה לפרעו ואומר לו לך ושוב אין בידי כדי שיחזור בו מפני דוחקו שהוא צריך למעותיו ע"כ. (שיטמ"ק).

עוד כתב הראב"ד, דהא דאמרינן דבדעייל ונפיק אזוזי יכול לומר תן לי קרקע כנגד מעותי והילך קרקע כנגד מעותיך, הני מילי קרקע, אי נמי מטלטלים הראוים ליחלק כגון תבואה או יין ושמן, אבל דבר מסויים כגון (חפץ) (עיי' בהשמטות בסוף המסכתא).

ופירוש עייל ונפיק אזוזי: פירש הראב"ד, אפילו קבע לו זמן. וכתב לפי פירוש זה, לא עייל ונפיק אזוזי לא משכחת לה אלא באומר לו לכשיהיו לך מעות תפרעני לאט לך, וזה דבר של תימה, שאם כן רוב הקניות אפשר להתבטל, ואם יתחרט מוכר ורוצה לחזור בו, יעשה עצמו לאחר זמן בדחוק למעות ואפילו לאחר כמה. אלא נראה שהוא דוחק מיד, ותקנת (ר"ג) [רשב"ג] הוא הדין במאריך לו זמן וממתין, אלא דאורחא דמילתא נקט דרוב הממתינים כותבין שטר. כדי להתחייב לו בשטר לשעבוד נכסים ושיגבה מן הלקוחות.

מהא דאמר רבן שמעון בן גמליאל מלמדים אותם שלא יחזרו בהם: יש שלמד ממנה, דבלאו הכי, לעולם אין אומרים בשום קנייה שלא יוכל לחזור בו בדעייל ונפיק אזוזי, ואפילו קנו ממנו או שהחזיקו בקרקע ואמר לו לך חזק וקנה. ואין לי מכאן ראיה, דרבן שמעון בן גמליאל להרחיב קניות בא ולא לקצר.

דף עח עמוד א

מתני': אומר לו הרי שלך לפניך: פרשה הראב"ד ז"ל בחמור סתם, וכתב הוא ז"ל נראה לי דלענין תביעת השוכר על המשכיר בלבד קאמר, שאע"פ שהשכיר לו חמור סתם, אינו יכול לתבוע שיעמיד לו חמור אחר, שהוא אומר לו חמורי קיים וראוי למלאכתך ואם ע"י הדחק. אבל לענין השכר נראה לי שלא יטול אותו, מפני שאינו יכול להשתמש בו כראוי, ועוד אנגריא שאינה חוזרת לשמואל, והוא שיש למלך מלאכה ארוכה שאינה חוזרת לכמה שנים, איך יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בה, ואע"פ שהיה באפשר לומר, שיכול לומר לו בעל החמור ממך לקחוה ומזלך גרם, מה שכתב הרב נראה לי עיקר, דא"כ אפילו מתה אמאי חייב להעמיד לו חמור, לימא ליה מזלך גרם.

עוד כתב הרב, דמדקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור, משמע דבחמור סתם קמיירי. והקשה הוא במה נתחייב להעמיד לו חמור, וכן המשכיר בית לחברו סתם שאם נפל חייב להעמיד לו בית (לק קג, א), במה נתחייב לו, אם לא בקנין או שנתן לו שכרו, ולענין בית מתחייב חיוב גמור בקבלת השכר, אבל בשכירות החמור אין בחזרתו כי אם מי שפרע, וכיון שמת לא שייך ביה מי שפרע כלל, הילכך לא משכחנא ביה חיובא אלא בקנין, ע"כ.

ואני תמה, אם בקנין, היאך סתם תנא לישניה ותני חייב להעמיד לו חמור, וסתם שכירות חמור אינו בקנין, והוה ליה למיתני אם קנו מידו חייב להעמיד לו חמור. ועוד דאפילו בקנין, אם אין לו מה הועיל קניינו, ואם במחייב עצמו בקנין להעמיד לו חמור, כל שכן שהיה לו לתנא לפרש, ובגמרא משמע דאפילו בדלית ליה חייב להעמיד לו חמור, דאמרינן לקמן (עט, א), אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואמרינן עלה אי דאמר ליה חמור סתם לוגר ליה חמור אחר, ומדקאמר לוגר ליה ולא קאמר נותן ליה חמור אחר, משמע דהכי קאמר, ישכור חמור אחר ויתן לו. ומשמע נמי מהתם לכאורה, דאפילו בלא קנין נמי קאמר, דאי לא, היכי מקשה הכי להדיא לוגר ליה חמור אחר, וממאי דהא דרבה בר רב הונא בשקנו מידו. אלא שבזה אפשר לתרץ דאיהו כעין שוכר את החמור דמתניתין קאמר, וא ההוא דמתניתין בשוכר בקנין אף איהו דאמר בקנין.

ואפשר היה להעמיד משנתנו בחמור זה, וכן פרש"י ז"ל וחייב להעמיד לו חמור מדמי נבלה קאמר, אם יש בדמיה ליקח או לשכור, לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה (לקמן מט, א). אלא שאף זה אינו מחוור בעיני, דכיון דהכל תלוי בנבלה אם יש בדמיה ליקח או לשכור, ואם אותה ששטפה נהר או שאכלה ארי שאי אפשר לו ליקח בדמיה ולא לשכור, אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, היאך שנה סתם בלא שום תנאי חייב להעמיד לו חמור. וכן אי אפשר לפרש חייב להעמיד לו חמור אם רצה בעל החמור ליטול שכר, דאם כן היה לו לחלק בין שמתה בחצי הדרך או קודם שהלך, דאלו מתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואפילו לא משתרש ליה, כדאיתא בגמרא (עט, א). ועוד דאם כן כשנשאת באנגריא חייב ליתן לו שכרו ואף על פי שאינו מעמיד לו חמור אחר, וזה ממה שלא נ"ל, וכמו שפירש הראב"ד ז"ל וכמו שכתבתי למעלה.

ע"כ נראה לי דמתניתין ודאי בחמור סתם, ואלו חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא למי שפרע, אבל לאחר שמסר לו חמור אחר, כבר נתקיים מעשה ביניהם במסירתו של זה, ואלא מיהו כיון דאמר ליה חמור סתם ומסר לו זה, הרי זה כאלו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד לו חמור אחר, וכדרך שהוא משעבד לו הנבלה בחמור זה, כך משעבד עצמו בחמור סתם באחריות על כל נכסיו, ולפיכך אם הבריקה או נעשית אנגריא, אומר לו הרי היא עדיין ראויה למלאכה שהשכרתיה לך, ולא בכך שעבד עצמו באחריותה, אבל מתה או נשברה אי נמי הבריקה ושכרה בפירוש לרכוב עליה או לכלי זכוכית שאינה ראויה לאותה מלאכה כלל (עט, א), חייב להעמיד לו חמור מדין האחריות. וזה כללו של דבר, בחמור זה אחריות עליו אף על פי שהוא בעצמו אינו ראוי למלאכה כגון שמת או נשבר, והרי הוא כאפותיקי מפורש, ובחמור סתם כאפותיקי סתם, ומעתה הוא הדין לבית סתם שחייב להעמיד לו בית מדין האחריות כן נראה לי.

דף עט עמוד א

הא דאמרינן אע"ג דלא משתרשי ליה דאמר ליה אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב: תמיה לי, הגע עצמך שמתה בדרך במדבר מקום גדודי ליסטים וחיות, מי א"ל אלו בעית למיתי עד הכא, וא"כ גבי ספינה נמי שטבע בחצי הדרך נימא ליה נמי הכי, ואע"פ שאמרו לגבי ספינה שטבעה הכל בים אי אפשר לומר איבעית למיתי עד הכא, אפילו הכי לא ניחא לי, שאין טעם זה מספיק. ומסתברא לי דלאו דלא משתרש ליה כלל קאמר, אלא דלא משתרש ליה למה שהיה בדעתו קאמר, וכגון זה שהיה בדעתו להוליך משאו לפרוותא וליומא דשוקא ומתה לו בחצי הדרך במלון במקום המשתמר, והכי קאמר, היכי דמי דאי דקא משתרש ליה, כלומר שמוצא במקום ההוא חמור אחר שיוליכנו ליום השוק ובאותו שכר, מאי תרעומת, דאי משום שינוי דעתא (עי' לקמן ע"ב), זה אינו מרצונו ומה היה לו לעשות וכבר חמורו מת, ואי דלא משתרש ליה, שלא ימצא חמור אחר כאן ונמצא בטל משוקו, או שצריך לשכור חמור אחר בכדי כל שכרו של ראשון, אמאי נותן לו שכר חצי הדרך, ואסיקנא לעולם דלא משתרש ליה, ונותן לו שכר חצי הדרך, שאם לא ימצא היום חמור להוליכו ימתין עד יום אחר וימצא וילך ליום השוק אחר, דהרבה מביאים כאן ומצניעין כדי להקל עליהם המהלך, וגם אתה אלו רצית לבא ולקרב מלאכתך כאן ללכת ליום השוק אחר, הלא היית צריך ליתן שכר. והכלל שאף על פי שאינו משתרש לו עכשיו משתרש לו למחר, מה שאין כן בספינה שטבעה בחצי הדרך.

הקשה הראב"ד, כיון שמתה, מאי תרעומת אית ליה עילויה. ותירץ, תרעומת על שיש בדמיה לשכור ואינו שוכר, דרב אמרה וקסבר דלא מכלינן קרנא. ואני אומר, דתרעומת בכי הא לא אשכחן על שאינו מכלה הקרן שלו במה שלא פשע ונותן לחבירו. אלא נראה לי, דתרעומת על שמסר לו חמור רעוע כזה, ולומר שהוא שהיה בעליו היה מרגיש בו שאינו בריא ומסרו לו. (שיטמ"ק).

הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג: ונראה לי, דהוא הדין דהוה מצי לאוקמא בחוץ לארץ שאין היובל נוהג בה לעולם, אלא משום דתנא בארץ ישראל קאי, (שבת עג, ב) אינו בדין שנעמיד דבריו דוקא בח"ל ולא בארץ. ואני תמה מפני מה לא העמידו אף בזמן שהיובל נוהג ובמתנה שלא יחזיר ביובל, כדרך שהוא מתנה בשמטה (מכות ג, ב) אלא מכאן נראה לי, דלכולי עלמא אין תנאי מועיל ביובל, שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו, שכן כתוב ביובל (ויקרא כה, כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ.

וכבר דנתי עליה לפני הרמב"ן ז"ל ודחה דהא לרב קאמרינן, ורב כר' מאיר סבירא ליה במתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, ואפילו במתנה שלא ישמטנו ואמרתי שאין לבעלי הגמרא פשוט כן, שהרי אמרו (לעיל נא, א) בפלוגתא דרב ושמואל, באונאה על מנת שאין לך עלי אונאה, רב אמר יש לו עליו אונאה, ושמואל אמר אין לו עליו אונאה, ואמרינן לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ודחינן לא אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה, אלמא לא איפשיטא להו, וא"כ אכתי לא דחי במתנה שלא יחזיר ביובל. (שיטמ"ק).

אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה ד' או ה' שנין מקמי דלימטי יובל: כלומר במשכנתא בנכייתא, וכן פירשה גם הראב"ד ז"ל, דאי במשכנתא דסורא, זוזי מאי עבידתייהו והיכי מצי פריק ליה, וזו היא שאמרתם פרק איזהו נשך, דמכאן יש לנו ללמוד דמשכנתא בנכייתא שריא. (שיטמ"ק).

דף עט עמוד ב

לרכוב עלי' איש לא תרכוב עלי' אשה: וכתב הרשב"א ז"ל, לאו למימרא שאם ניזוקה שיהא חייב בתשלומיה, דאין שינוי מאיש לאשה פשיעה שיתחייב עליה, שהחמור עשויה לרכוב עליה בין איש בין אשה, אלא שלכתחלה אין לו לעשות כן. ומסתברא שאם מנהג המקום להתייקר יותר בשכר רכיבת הנשים מרכיבת האנשים, מוסיף לו שכר כפי המנהג עכ"ל. (לשון המ"מ ס"ד ה"ה משכרות ע"ש).

דף פ עמוד א

גמ': אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתקלא: תימה הוא לאביי היכי אפשר דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מהתבואה. והרב רבי אברהם בר רבי דוד פירש דאביי בגדושות מוקים לה ומשום הכי חייב מפני שהשעורים גודש שלהם גדול מגודש החטים. ובתוס' שלשה קבים ונפחא חייב והיינו דאמרינן תרגמא במחיקתא ואע"פ שתקן מעט חטין ושעורין לא תקן תבואה והביא תבן אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הלכתא כוותיה, הרמב"ן. והרשב"א כתב וכל אינו מספיק. ע"כ.

להביא לתך חטין והביא ט"ז שעורים חייב: כך גירסת רש"י, וקשה לאביי. גריס והביא ט"ז שעורים פטור, ולפי גירסא זו יש אומרים דלתרווייהו מקשה, דאפילו רבא מודה במוסיף סאה שהוא חייב, וכדאמרינן לעיל דאקשינן ליה ממתניתין דקתני ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו ג' קבין, ופריק לא סאה, אלמא מודה הוא בסאה דחייב. ויש מפרשים דלרבא לא קשיא, דאפילו סאה של שעורים אינו משוה את המשקל ללתך חטין, וסאה דקאמר לעיל לאו דוקא, אלא בכדי משקלו קאמר. ונראה לי לפי פירוש זה, דלפי ששנו במשנתנו שתי מדות בתוספת ג' לוגין וסאה, והקשו עליו מאי לאו ג' לוגין, אמר איהו, לא השיעור הגדול שהוא במשנתנו דהיינו סאה, ולאו דוקא. (שיטמ"ק).

דף פא עמוד א

אמאי פשיעה בבעלים היא: וכ' הרנב"ר ז"ל שאופה הזה ושאר האהלויי שהיה כל אחד אופה ביומו לא היו שניהם כל היום רק לאפייתם בלבד, לפיכך כשלא התחיל זה במלאכה לא נחשוב אותה שמירה אבל אם הי' שכיר יום לכל היום כמו שהתחילו במלאכה דמי שכבר נתחייב זה לעשות מלאכתם, וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל [לשון הנמוק"י].

דף פא עמוד ב

שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם. מסקינן בגמ' דאפילו בשוקא הוא דאמר הכי: וא"ת ובמה נשתעבד לו לשמור, דודאי שומר לא מיחייב בדיבור בעלמא עד דמשיג, וכדאמרינן (לקמן צט, ב) כאן שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. י"ל דמשכחת לה כגון שהניחו בארבע אמותיו בסימטא שהם קונות. אי נמי הכא מיירי בבהמה ואמר לו הכישה במקל והיא תבא, וכדאמרינן לקמן בפרק השואל (שם) הכישה במקל והיא תבא כיון שיצאה מרשות משאיל ומתה הראב"ד והרשב"א ז"ל. [לשון הנמוק"י. והובא ג"כ במ"מ פ"ר ה"ח מה' שכירותי].

אימא דרב הונא הנח לפניך אינו לא שומר שכר ולא שומר חנם הא סתמא שומר חנם אלא מהא ליכא למשמע מינה: ואיכא למידק, כיון דממתניתין שמעינן לה, מאי איכפת לן דרב הונא, הא על כרחין ממתניתין שמעינן לה. וי"ל דרב הונא אמתניתין קאי, ואי ממתניתין שמעינן דסתמא אפילו שומר חנם נמי לא הוי, רב הונא בהכין הוה נקיט, ולא נקיט הנח לפניך, אלא שמע מינה דקים ליה דמתניתין לא נחתא להכי ולא שמעינן מינה מידי. ובעיין לא איפשיטא, הילכך אפילו שומר חנם נמי לא הוי, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. (שיטמ"ק).

דף פב עמוד א

ובשומר אבידה קמיפלגי: והראב"ד ז"ל הקשה, היכי דמי הלואה שנעשית מצותה משעה שהלוה לשומר אבידה שעושה המצוה כל זמן השמירה. ופריק ז"ל דהכא נמי הוי שומר שכר כל שעתא מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו. ועל זה כתב ברשב"א ז"ל, למדנו מדברי הרב דבר זה שהוא פטור מפרוטה לעני כל זמן המשך המשכון בידו. [לשון הנמוק"י ע"ש.].

גמ': לימא בדלא שוה שיעור וכו': פירש רש"י בדלא שוה פליגי דאי בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה וכו', ואינו מחוור, דא"כ מתניתין אפשר דכולי עלמא היא ובדשוה, ואנן הא אמרינן מחוורתא מתניתין דלא כר' אליעזר, ומינה סלקינן. ואפילו תאמר דעלה קמהדר, כלומר ולמה דחיתו לר' אליעזר ממתניתין, לימא דבדלא שוה פליגי אבל בשוה כולי עלמא מודו ומתניתין בשוה. לא היא, דא"כ הכי הוי ליה למימר ודילמא בדלא שוה פליגי, ואי נמי הוי ליה למימר ואימא. ועוד, דכל דדחי ליה מהאי סברא, כטעמיה ה"ל לדחוייה, ואנן לאו כטעמיה דחינן, אלא מימר אמרינן לא בדלא שוה כולי עלמא לא פליגי, אלא ודאי בעיא בעלמא הוא דקא בעי במאי פליגי, ופשיט ליה דבדלא שוה לא פליגי דלית להו דשמואל ובדשוה פליגי, כנ"ל.

ומיהו תמיהא לי, מ"ט לא מוקמינן פלוגתייהו בדשמואל כי היכי דתיקום מתניתין ככולי עלמא. וי"ל משום דדשמואל לא סבירא להו לבעלי הגמרא, ולא בעו לאוקומי לדר' עקיבא דהלתכא כותיה כדשמואל. ואי נמי, משום דברייתא קשיתיה, דקתני אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו, ואם איתא ליפלוג וליתני בדידיה, במה דברים אמורים בשאינו שוה אלא פלג חובו, אבל שוה בכולו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו, דבכל מקום כל היכא דאיכא לאפלוגי בדידיה פליג ולא פליג באחריתי, כנ"ל. (שיטמ"ק).

הא דאמרינן: בדלא שוה כולי עלמא לית להו דשמואל: אפשר לפרש דלית להו דשמואל כלל, דאפילו ר"ע מודה בה דגובה כל חובו ואפילו כנגד משכונו לא הפסיד, דלזכרון בעלמא נקטיה, ופשטה דמילתא הכין משמע לי, מדאמרינן אלא בדשוה שיעור זוזי פליגי, ואם איתא דרבי עקיבא אפילו בדלא שוה הפסיד כנגד חובו, אם כן למה ליה למימר דבשוה פליגי, אדרבה בין בזה ובין בזה פליגי, ולימא כולי עלמא לית להו דשמואל וכנגד משכונו פליגי. ומסתברא דלר' עקיבא אפילו בדלא שוה אבד מעותיו כנגד המשכון, דאי לא, מתניתין (שבועות מג, א) דהלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין. היה שוה חייב דלא כר' עקיבא, אי נמי דאצטריכינן לדחוקי ולאוקמה בדפריש ואמר שיהא עליו כשומר שכר בכנגד המשכון, וכענין דאיצטריך שמואל לדחוקי ולאוקמה בדפריש שלא יהא חייב אלא כנגד משכונו (שם), ואם כן מאי קמקשינן מינה בשבועות לשמואל, כיון דלדידן נמי איצטריכינן לאוקמה בדפריש, וכי היכי דלדידן דוקא בדפריש דליחייב כנגדו, לשמואל בדפריש דלא יתחייב אלא בכנגדו. ע"כ נ"ל דהכא הכי קאמר, בדלא שוה לית להו דשמואל דאמר אבד אלפא זוזי, ואלא מיהו לר' עקיבא אבד כנגד משכונו, אלא אפילו בדשוה פליגי כלומר אפילו בהא פליג ר' אליעזר, ובמאי פליגי בדרבי יצחק, כן נראה לי.

וכתב הרמב"ן ונ"ל דה"ה דמצי למימר דכולי עלמא אית להו דשמואל, ופלוגתייהו בין בשוה בין בדלא שוה בדרבי יצחק היא, דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירותא דאלפא זוזי קביל עליה, וכל היכא דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא, ולא קאמר דלגוביינא ממש שקליה ולחיובי באונסין, מדלא מקשינן עליה ממתניתין דמלוה על המשכון שומר שכר, הילכך מצינא לאוקמי לשמואל כדברי הכל, ואף על גב דקאמר אבד קתא דמגלא, לאו דוקא אבד דשומר שכר, אלא לר' אליעזר כדאית ליה אבד בפשיעה ולר"ע כדאית ליה, דלא קאמר שמואל אלא קתא דמגלא כמשכון דשוה, ואפילו תאמר אבד דוקא קאמר, וקסבר שמואל מלוה על המשכון שומר שכר הוי, אנן דין קתא דמלגא אי הוי כמשכון דשוה אתינן לאוקמי כתנאי (בדלא) [בכולא _ חי' הרמב"ן] תנויי הכא ובפרק [שבועת הדיינין] (שבועות מד, א), ומצינא לתרוצה כדברי הכל, אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סבירא לן כוותיה ומשום הכי מסיק כתנאי דכולי עלמא לית להו דשמואל, ולפיכך הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכה כשמואל.

ובתוס' הקשו על הדעת הזו, מדא"ר יוחנן לעיל בפירקין דהזהב (מח, ב) ערבון כנגד כולו הוא קונה, ומוקמינן ליה כת"ק דשמטה דאמר המלוה את חבירו על המשכון אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט, ובפרק [שבועת הדיינין] (שם, ב) מוקמינן להו לדשמואל כת"ק דשמטה, אלמא משמע דדא ודא אחת הן ומאן דאית ליה הא אית ליה הא דחד טעמא נינהו, והגאונים פוסקים הלכה כר' יוחנן ואם כן איך דוחין דברי שמואל.

והרמב"ן כתב להעמיד דברי הגאונים, דשמואל ודאי אית ליה דר' יוחנן ודת"ק דשמטה, וכ"ש דאי משכון קונה כנגד כולו ואם אבד אבדו כל מעותיו דודאי לדידיה מקצת קונה כנגד הכל וכן אינו משמט דהרי הוא כאלו גבה את הכל, ומיהו ר' יוחנן אית ליה כת"ק דשמטה, דכשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלם השאר לאחר כמה שנים, כך אדם לוקח משכון מועט וקונה אותו כנגד כל חובו, ולא קרינן לא יגוש דאינו מחזירו לו עד שיפרענו כלו, אי נמי דגובה בו כולו כקטינא דאביי (כתובות צא, ב) ומ"מ חייב הוא להשלים לו את השאר בשאבד המשכון כשם שהוא משלים את השאר בעירבון, וטעמא דת"ק דשמטה הכין הוא, וכלהו לית להו דשמואל, ואנן קי"ל כר' יוחנן וכת"ק דשמטה, משום דבשעת נתינה דעתן היה שיהיה קנינו כנגד כולו ובלבד שישלים את המותר לאחר מכאן וכמו שאמרנו, אבל שיהא פושט כנגד כל החוב שאם אבד אבדו כל מעותיו כשמואל לא.

ומיהו אפילו לשמואל אינו חייב באונסין, דלאו לגוביינא גמורה נקטיה, דאם איתא, לותבי' לשמואל ממתניתין דקתני המלוה על המשכון שומר שכר, וכל שכן דאי איתיה למשכון לא מצי לדחויה בעל המשכון ולמימר כלום הלויתני אלא על המשכון הגיעך המשכון בין טוב בין רע, שא"כ אמאי נקט אבד המשכון אפילו לא אבד נמי, ועוד דא"כ אפילו נאנס, ואנן שומר שכר תנן [ש"מ בשמם של הרמב"ן והרשב"א].

והכא בדשוה ובדר' יצחק פליגי: פירש רש"י דלר' יצחק קנאו ואפילו להתחייב באונסיו. וכן כתב הראב"ד לקמן בפרק המקבל (קב, א) גבי לא משכננו יותר על חובו שכן כתב לו תשלומתא דנא כל קבל דיכי. והקשה עליו הרמב"ן דאי הכי מתניתין דקתני שומר שכר מני, דהא השתא במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה, דר' יצחק דומיא דמתניתין.

וא"ת דר' אליעזר היא, ומאי אבד דפטר ר' אליעזר בשאבד באונס, לא דאיק, דקמה לה מתניתין דלא כר"ע ואנן השתא לאוקמה כר"ע מהדרינן וכ"ש דקמה לה דלא כר"ע ודלא כר' יצחק. ועוד דהוי ליה לאקשויי בהדיא ולפרוקי בגמ' בהדיא אבדו שטבעה ספינתו, כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי (לעיל כט, ב). ותו הא דאמרינן לעיל כאן במשכנו בשעת הלואתו כאן במשכנו שלא בשעת הלואתו, משמע דמשום הכי עדיף שלא בשעת הלואתו משעת הלואתו משום דר' יצחק, ואפילו הכי תנן שומר שכר, ואי סלקא דעתך לר' יצחק חייב הוא באונסיו, היכי מוקמינן מתניתין ומתניתא דלא כוותיה, הא אנן בגמרא אפילו כתנאי לא בעינן לאוקומה בעלמא, והוי ליה לאקשויי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק. ורבינו האיי גאון ור"ח וריא"ף כולם פירשו דאפילו משכנו שלא בשעת הלואתו שומר שכר הוי אע"ג דקני ליה כדר' יצחק.

וא"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע, וכדאמרין (לקמן קטו, א) שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו, ומקדשין בו את האשה כדאמרינן בקידושין (ח, ב) אלמא לגמרי קנה, ואמאי לא יתחייב באונסין. ואיכא למימר, נהי נמי דקני ליה לגוביינא, כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא נעשה מטלטלין אצל בניו כדאמרינן פרק המקבל, אינו חייב באונסין, שהרי אין כל הנאה שלו, שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו, ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה, לפיכך לא נתחייב זה באונסין, ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטת חובו כדר' יצחק דאמר קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא, נהנה הוא והוי עליה שומר שכר.

וראייה לדבר, דגרסינן בריש פרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק לו, ב) חדא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו שומר שכר לנזקיו, והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר שומר שכר, ואף על גב דהתם בשומר שכר סגי לן לשמירת נזקיו, מכל מקום אי לאו שומר שכר הוא הוה לן למימר ונתחייב בנזקיו, מדקאמרינן שומר שכר, משמע שומר שכר הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו, וכן כתב שם ר"ח.

ואני אומר כי אפשר לומר כדברי רש"י בעיקר דינו של ר' יצחק, למסקנא דאסיקנא הכא דר' יצחק לא אמר אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, דדילמא במשכנו בשעת הלואתו לר' יצחק שומר שכר ומתניתין ר' עקיבא ור' יצחק היא, ובשלא בשעת הלואתו קנאו אפילו להתחייב באונסיו. אלא דודאי למאי דסבירא לן מעיקרא דר' יצחק אפילו בשעת הלואתו קאמר וכרבי עקיבא על כרחין ר' יצחק לא לאונסין קאמר, וכדברי הרמב"ן, וכן למאן דאוקי לה למתניתין מעיקרא כר' אליעזר ובמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל להאי מסקנא דהכא (איפטר) [אפשר]. ואלא מיהו קושטא דמילתא דר' יצחק מאונסין פטר ליה, כדבעינן למימר קמן דר' יצחק בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו קאמר שקונה, וכדכתיבנא בסמוך [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א].

הכא שמשכנו בשעת הלואתו מי אמר: קשיא להו לרבנן הא דאמרינן במסכת גיטין (לז, א) המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמטין, ואמרינן עלה שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק, והתם משכנו בשעת הלואתו הוא, כדקתני המוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה, התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם, דהתם לגוביינא אותביה וקני. ולא דאיק, חדא דלא פריש בברייתא או בגמרא, ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוה בלא שטר. ועוד מאי כדרבי יצחק, ואפילו תימא ליתא לדרבי יצחק, מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש, כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי, דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דגוביינא דבי דינא הוא.

והר"ז הלוי ז"ל תירץ שם, דהכי קאמר, הואיל ואיכא אנפי דקני כרבי יצחק דהיינו שלא בשעת הלואתו, אפילו בשעת הלואה נמי לא משמט. ואינו מחוור בעיני, דאם כן אף אנו נאמר משכונא באתרא דמסלקי למה משמטת, נימא הואיל ואיכא אנפי דאינה משמטת כגון באתרא דלא מסלקי דחשבינן ליה כמכר, כדאיתא לעיל פרק איזהו נשך (לעיל סז, ב), אף באתרא דמסלקי אינה משמטת, וכבר הארכתי שם בפרק השולח (ד"ה הא) בס"ד.

אלא מחוורתא דשמעתא וקושטא דמילתא דרבי יצחק אפילו בשעת הלואתו קאמר, ותדע לך מדאמרינן בפרק קמא דקידושין (יט, א) המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה דאמר באמה העבריה דכסף ראשון לא לקידושין נתנו, ואף על גב דההיא במשכון דבשעת הלואה היא, והתם מדר' יצחק היא שהוא קונה משכון ובמשכון הקנוי לו קדשה.

ומיהו ההיא אפשר לי לדחותה, דשאני התם דכיון דזכתה לו תורה משעה ראשונה שאם רצה לקדשה באותו ממון מקדשה, הוי ליה כמשכון שהגבו לו בית דין לגבות ממנו. ועוד דלגוביינא ודאי נקטה, שאלו רצתה לצאת מגרעת מפדיונה ויוצאה. ועוד שהיא כמשכנתא דסורא (עי' לעיל סז, ב), שהרי יוצאה בבגרות ואפילו בנערות. ומיהו ראיה יש, מדאמרינן בפסחים (לא, ב) ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדר' יצחק, וההיא בשעת הלואה היא, מדאמרינן שהלוה על חמצו.

והא דאמרינן הכא מי אמר, לאו למימר דלאו אפשר למימר הכי, אלא הכי קאמר, מי שמעת ליה האי מילתא בהדיא, ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן, אמרינן דבכל ענין אמרה, ואף על גב דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב, גמרינן מיניה דמלוה קונה משכון ואפילו בשעת הלואתו, לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפרק השולח לענין שמטה ובפסחים לענין חמץ, נמנו וגמרו דאיתא לדר' יצחק אפילו במשכנו בשעת הלואתו. ויש בתלמוד כיוצא בזו שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי, בסדר נשים (כתובות ל, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו', ולא מפרקינן לאפוקי מדר' סימאי קא אתי, ואי אצטריך להכי, אפשר היה לו לומר כן, והכי נמי אקשינן בכמה דוכתיה (ב"ב קמא, ב) אימא דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, ואפילו הכי אשכחן לרב נחמן דאמר (בקידושין) [וב"ב] (קמב, א) לכשתלד קנה, ומדר' מאיר אלמא הך קושיא לאו דוקא היא, אלא משום דלא שמעינן ליה דאמר בה לא לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרינן מינה, והך דר' יצחק נמי כיוצא בהן.

ולפי מה שפירש רש"י דשלא בשעת הלואתו קנאו להתחייב באונסין, בשעת הלואתו אפשר דהוי שומר שכר לר' יצחק, ור' יצחק כר' עקיבא לגמרי, ומתניתין ר' עקיבא ור' יצחק היא, ולפי דעת הגאונים דשלא בשעת הלואה הוי שומר שכר לר' יצחק, אם כן בשעת הלואה אינו אלא שומר חנם, ומתניתין דלא כר' יצחק, ולית הילכתא כוותיה בהא והיינו דקא פריש משכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דר' יצחק, ולא קאמר סתם אלא דכולי עלמא אית להו דר' יצחק. ומיהו למאי דפרישנא דר' יצחק בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו קאמר, מתניתין נמי ר' יצחק היא. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א].

והכא במלוה צריך למשכון קמיפלגי: פירש רש"י להיות משתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב. ואיכא למידק, דאם כן תיפוק ליה דהוי כשומר שכר דשוכר כנושא שכר (עי' פ, ב) וי"ל דהכא כשכלו ימי שכירותו ואמר גמרתיו (פא, א), כך תירץ הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל.

ומיהו אכתי לא ניחא, דאם כן אפשר למשנתנו אפילו כר"א בשאינו צריך למשכון. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא, דאיכא למימר דאין הכי נמי, וכי אמרינן לעיל אלא מחוורתא מתניתין דלא כר"א, לפום הני פירוקי קאמרינן, דהא אידחו כולהו, ואי פלוגתייהו במלוה מעות ומתניתין בפירות וכולה ר' יהודה היא, מתניתין דלא כר' עקיבא ולא ניחא לן בהכי, משום דכולהו סתמי כר' עקיבא (סנהדרין פו, א), אבל השתא דאיכא לאוקומי ככולהו תנאי מוקמינן.

אלא דקשה קצת דאם כן כיון דלעיל אמרינן דמחוורתא מתניתין דלא כר"א, וכולה שמעתין בתר ההיא מסקנא גרירא, אם איתא דהשתא אפשר דאתיא ככולי עלמא, הוי ליה לאסוקי והשתא דאתית להכי אפילו תימא מתניתין ר"א ובשאינו צריך למשכון. ולדידי קשיא לי תו, דהא מדמוקמי פלוגתייהו במלוה צריך למשכון, אלמא לכולהו מותר להשתמש בו וכאבא שאול דאי לא גזלן הוי וחייב אפילו באונסין, ואלו לתנא קמא דמתניתין אסור להשתמש בו, ואתיא מתניתין דלא כר"ע ודלא כר' אליעזר. ואפשר דמוקמינן למתניתין בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו כדי שיהא פוחת והולך מן החוב.

ור"ח פירש מלוה צריך למשכון, שעליו סומך להלות מעותיו, שאילולי כן לא היה מלוה לו, וכיון שכן משכון זה עיקר המצוה, ולפיכך נעשה שומר שכר עליו שהוא הגורם ופוטרו מלתת פרוטה לעני. ור' אליעזר סבר המלוה על המשכון לאו מצוה קעביד, אלא עיקר המצוה במלוה תלויה אבל לא במשכון, והמשכון אינו פוטרו אלא המלוה, ולפיכך אינו נעשה עליו שומר שכר.

והראב"ד ז"ל פירש במלוה צריך למשכון, הואיל ונוטל עליה משכון אם יש עליה מצוה אם לאו. ואינו מחוור בעיני, דלא הל"ל בצריך למשכון קמיפלגי, אלא הכי הל"ל, ובמלוה על המשכון בהא פליגי, מ"ס מצוה קעביד ומר סבר לאו מצוה קעביד, והנכון כדברי ר"ח.

והקשה הראב"ד אשמעתין, למה ליה למימר משום מצוה, תיפוק ליה משום דתפיס ליה על חוביה, כדאמרינן (לעיל פ, ב) באומן דתפיס ליה אאגריה. ותירץ דטעמא דאומן משום דנהנה בו שהרויח בו, אבל כאן לא הרויח כלום בהלואת המעות. עוד הקשה, אי בשכר מצוה הוי שומר שכר אפילו בדלא שוה שיעור זוזי נמי, ונשאר לו בקושיא. ואני תמה דודאי לר' עקיבא אפילו בדלא שוה שיעור זוזי הוי שומר שכר עליו להתחייב בכנגדו, והוא הדין לר' אליעזר, אלא שהוא נחלק מצד אחר ואמר דלאו מצוה קעביד כל שהוא צריך למשכון. ושמא הרב ז"ל מפרש הא דאמרינן לעיל בדלא שוה שיעור זוזי כ"ע לית להו דשמואל ופטור מכלום, וכפי הפירוש הראשון שכתבתי אני שם. אבל הנכון דלית להו דשמואל דוקא קאמר, כלומר דלא אבד כל מעותיו אלא כנגד משכונו, ונמצאת קושית הרב שעלה לה תירוץ, כן נראה לי.

דף פב עמוד ב

למימרא דסבר ר' מאיר נתקל לאו פושע הוא: לאו בדוקא נקט האי לישנא, דלר"מ לא סגיא דסבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא, אלא אפילו אנוס נמי חשיב ליה למאי דסביר לן השתא, דהא אפילו שומר שכר פטר ליה ר' מאיר, אלא משום דבעי למפרך מברייתא דשמע מינה דנתקל פושע הוא, נקט האי לישנא. [ש"מ בשם הרשב"א והר"ן.

ולענין פסק הלכה איכא מאן דפסק כר' מאיר, ואמר דסתם מתניתין כוותיה, ולכאורה ודאי הכין משמע, ורבא נמי דהוא בתרא אמר דמשתבע שלא בכונה שברתיה, אלמא לא מיחייב אלא בששבר בכונה, אבל בפשיעה פטור כר' מאיר דאפילו בשומר חנם תקנו. והריא"ף ז"ל כתב דאין הלכה כר' מאיר אלא נתקל לאו פושע הוא, ונפק ליה מתורת פושע ולכלל אונס לא בא, אלא דינו כדין גנבה ואבדה וכר' יהודה דאמר שומר חנם נשבע דלאו פושע הוא, ומיהו אין הלכה כר' יהודה דאמר שומר שכר משלם, דסתם מתניתין דלא כוותיה, ומתניתין לא ר"מ דעושה אותו פושע ולא ר' יהודה דאמר שומר שכר משלם דלית ליה תקנת מעביר חבית, אלא חכמים דאית להו תקנה, ומיהו כשתקנו דוקא בשומר שכר שבו הוצרכו התקנה, שאילולי כן אין לך מעביר חבית ממקום למקום שבשביל שכר מועט של העברה ישלם דמי כל החבית, אבל בשומר חנם לא הוצרכו לתקן דלאו פושע הוא ופטור, והא דקאמר רבא דמשתבע שלא בכונה שברתיה, לטעמיה דר"מ קאמר וכו' ככתוב בהלכות. ועוד יש ראיה לדברי הרב, מדאתקין רב [חייא בר] יוסף בסיקרא הני דדרו באגרא משלם פלגא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ודמי לפשיעה, ואלו לר' מאיר אפילו פושע פטור הואיל ושלא בכונה נשברה. ועוד דהאי דדמו לאונס משום דנתקל אנוס הוא, ודמי לפשיעה מפני שנשא יותר על משאו, ולא אונס ממש אלא דלא הוי פושע כדפרישית, ומיהו פטרינן ליה הכא אפילו בנושא שכר, דהני דתקין (לאו) [להו _ רמב"ן] בשכר היו עושים בודאי.

ואינו יכול לפרש דמי לאונס מפני שנשא יותר על משאו ודרך מקצת בני אדם לישא כן ומפני שהוא משאוי כבד יותר מדאי נתקל ודמי לפשיעה, משום שאף זה הוי ליה לעיוני ונתקל פושע הוא, דכל מה שהוא יותר על משאו פשיעה היא, ולא חלק ר' מאיר בין משאוי מרובה למשאוי מועט בענין נזקים, אלמא בכולם פושע הוא, הילכך שמע מינה דלית הילכתא כר' מאיר. ומצינו ר' יוחנן גופיה דאמר בפרק המניח (ב"ק כט, ב) לא תימא מתניתין ר' מאיר דאמר נתקל פושע, אלמא מהדר לאוקומי מתניתין דלא כר' מאיר משום דלית הילכתא כותיה, ובפרק הגוזל (צט, ב) בענין טבח אומן שקלקל, פליגי ר' יוחנן ושמואל, דשמואל סבר בין שומר חנם בין שומר שכר חייב לשלם כר' מאיר דאמר הוי ליה לעיוני, ור' יוחנן אמר שומר חנם פטור ומשמע דלית ליה דר' מאיר, וקיימא לן כר' יוחנן. וכן נמי הנהו שקולאי דתברו חביתא דרבה בר בר חנה ושקל גלימייהו, והנהו ודאי לאו בכונה שברוה, דאם כן לא הוה אמר ליה רב דליהדר גלימייהו וליתן להו אגרייהו, ואפילו הכי מדינא הוה להו לשלומי דשמא בפשיעה נשברה ושקל גלימייהו עד שיביאו ראיה שלא פשעו בה, ואי כר' מאיר אפילו פשעו פטורין, ואפילו במקום דאיכא ראיה ישבעו ויפטרו, אלא ודאי דלא כר"מ. ור"ח פסק כר"מ ותקנת חכמים היא. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א].

דף פג עמוד א

זיל זבון ת' דני דחמרא: זבון גרסינן ושליח שוייה, והא דאמר ליה רבא ת' דני חמרא כי תקפן קלא אית להו, הכי קאמר ליה, היה לך לצעוק ולהודיע לרבים, ואי לא יש לחוש שמא חומץ קנית בזול ואינך נאמן בשבועה. (שיטמ"ק).