בבא מציעא עט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דברי ר"ש בן אלעזר שהיה ר"ש בן אלעזר אומר אם בדרך הילוכה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך ואם לא חייב להעמיד לו חמור ומי מצית מוקמת לה כר"ש בן אלעזר והא קתני רישא השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה אומר לו הרי שלך לפניך ואילו ר"ש בן אלעזר אמר השוכר את החמור אלרכוב עליה והבריקה או שנשתטתה חייב להעמיד לו חמור אמר רבה בר רב הונא לרכוב עליה שאני אמר רב פפא בוכלי זכוכית כלרכוב עליה דמי אמר רבה בר רב הונא אמר רב גהשוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות היכי דמי אי דשכיח לאגורי תרעומות מאי עבידתיה אי דלא שכיח לאגורי אגרא בעי למיתב ליה לעולם דלא שכיח לאגורי ומשום דאמר ליה אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב היכי דמי אי דא"ל חמור סתם דהא חייב להעמיד לו חמור אחר אי דא"ל חמור זה האם יש בדמיה ליקח יקח לא צריכא בשאין בדמיה ליקח אם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמיה דאמר רב לא מכלינן קרנא דאתמר השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך אמר רב אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור אל ישכור ושמואל אמר ואף לשכור ישכור במאי קמיפלגי רב סבר לא מכלינן קרנא ושמואל סבר מכלינן קרנא מיתיבי יבש האילן או נקצץ שניהם אסורין בו כיצד יעשה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות והא הכא כיון דכי מטי יובל קא הדרא ארעא למרה וקא כליא קרנא הכא במאי עסקינן דזבין ליה לשיתין שנין דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה זשאינה חוזרת ביובל שנאמר (ויקרא כה, כג) והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת סוף סוף לכי מטו שיתין שנין קא הדרא ארעא למרה וקא כליא קרנא אלא הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג ה"נ מסתברא דאי סלקא דעתך בזמן שהיובל נוהג ומכלינן קרנא נצלחיה לציבי ונשקליה אי משום הא לא קשיא זמנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק לה ארבע וחמש שנין מקמי יובל ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך ר' נתן אומר חאם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול טנימא ליה הב לי ספינתא דאנא מייתינא חמרא אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן
רש"י
[עריכה]לרכוב שאני - שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים:
ואין לו עליו - אין לשוכר על המשכיר:
אלא תרעומות - שהשכיר לו חמור כחושה:
דשכיח למיגר - מוצא חמור אחר כאן לשכור:
אם יש בדמים - של נבילה:
ליקח - בו חמור כל שהוא:
יקח - וישלים דרכו דהא שיעבד לו חמור זה ותנן במתניתין מתה חייב להעמיד לו חמור אחר ומשני בשאין בדמיה ליקח:
ופרכינן ואם יש בדמיה לשכור - ימכור שוכר זה את הנבילה באשר הוא שם וישכור חמור לעצמו דהא שיעבד לו חמור זה ותנן במתני' מתה חייב להעמיד לו חמור אחר:
לא מכלינן קרנא - וכי תנן במתניתין חייב להעמיד לו חמור [אחר] היכא דמתה בעודה בבית הבעלים דמוסיף ולוקח חמור ולא כליא קרנא אבל למוכרה ולהוציא הדמים לשכור אחרת לא:
יבש האילן - מי שמישכן אילן לחבירו כי הני משכנתא דסורא דכתבי במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף לעיל (ד' סז:):
שניהם אסורין בו - לבקע עצים ולשרוף דאי שריף ליה לוה כליא קרנא דמלוה ואי שריף ליה מלוה כליא קרנא דלוה:
הדרא ארעא - דשדה זו שהן לוקחין בדמי העצים ושמא יפגע יובל בתוך שני המשכונא וקא כליא קרנא דלוה:
שאינה חוזרת ביובל - אלא ימתין עד ששים ותחזור לו:
והארץ לא תמכר לצמיתות - כאן פירש לך טעמו של מצות יובל אלמא אין היובל מוציא אלא קרקע שאם לא היתה מצות יובל היתה נצמתת:
ה"ג אלא הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג - דלא כליא קרנא:
ניצלחיה לציבי - אי לא למכליא קרנא חייש ל"ל ליקח בו קרקע יבקע המלוה את העצים וישרפם:
זימנין דשלמו ליה ימי משכנתא - שנים שהיה האילן ממושכן לו יכלו לפני היובל ארבע או חמש שנים ואותן שנים יאכל לוה את הפירות קודם שתשוב לבעלים ולעולם מכלינן קרנא:
אם נתן - את השכר ואפילו כולו:
לא יטול - כדמפרש לקמן דהתובע ידו על התחתונה:
אם נתן לא יטול - בתמיה והלא טענת התובע בריא וחזקה מטענת הנתבע דאמר ליה הב לי ההיא ספינתא גופא דהא אמרת לי ספינה זו ואנא מייתינא כאן חמרא ואוליך למקום שהתנית דהא אנא יין סתם אמרי וכיון דבעל היין יכול להשלים תנאו חייב הספן להעמיד לו ספינה:
תוספות
[עריכה]אילו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיתב. תימה דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעי למיתי למה יתן לו שכר וי"ל דהא דקאמר לעולם דלא שכיח לאגורי היינו לפי אותן דמים . שהשכיר מזה אבל בטפי פורתא ימצא. להשכיר והרי נהנה במה שבא עד כאן לכך נותן לו חצי שכרו ואין צריך לפחות המשכיר משכרו מה שזה נותן עתה יותר מעט מכאן ואילך כיון דהוא אנוס א"נ כגון שיוכל למכור סחורתו במקום שמת החמור וירויח בה ויש סוחרים הרבה שאין מביאין סחורתן אלא עד כאן לכך יתן חצי שכרו:
ואם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמיה. ה"מ לשנויי דאין בדמיה לשכור אלא רוב פעמים יש בדמיה לשכור והאמת משני ליה והא דאמר בסוף פרק השואל (לקמן דף קג.) אי דאמר בית זה ונפל אזדא לה ולא אמר אם יש בדמיה לרב ליקח יקח ולשמואל אפילו לשכור ישכור דהתם אין הבית עומד לימכר אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחילה וכיון דא"ל בית זה ונפל אין למוכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהוא השכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור שמת אין עומד אלא למכרו בדמים ולכך יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור:
והא הכא דכי מטי יובל. ולברייתא גופא א"ש אע"ג דהשתא נמי דליקח הקרקע קרי כליא קרנא מ"מ נפקא מינה ללוה דלא ליצלח לציבי דזמנין דשלמי ימי משכנתא מקמי דלימטיה יובל או איתרמי ליה זוזי ופריק ואכיל תרתי או תלת שנין קמי יובל אבל לרב דאמר לא מכליא ליה קרנא קשה ליה דמ"מ כליא קרנא כיון שלבסוף לא תשאר הקרקע ביד הלוה:
במוכר שדהו לס' שנה. קס"ד כיון דלזמן ארוך כ"כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא: אילימא ביין סתם וספינה זו אם נתן אמאי לא יטול לימא ליה הב לי ספינתך ואנא מייתינא חמרא. לא מיבעיא אם לא נתן שלא יתן כדקתני אלא אפילו אם נתן כבר יחזור ויטול כיון שזה יכול להביא יין והמשכיר אינו יכול להביא ספינה זו שהתנה ולא דמי להא דאמר לעיל אילו עד הכא בעית למיתי כו' דהתם מהני ליה שיכול בקל. להשכיר מכאן עד מקום שירצה או למכור שם סחורה כדפרישית לעיל אבל הכא לא שייך למימר הכי שהיין נטבע ומה ימכור אבל אין לפרש דהכי פריך אמאי לא יטול שכר חצי הדרך שלא הלך עדיין אבל שכר חצי הדרך שכבר הלך ניחא ליה שלא יטול דא"כ הא דקתני אם לא נתן לא יתן דמשמע שלא יתן כלל אפילו שכר חצי הדרך ה"ל לאקשויי אמאי לא יתן כלל: אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינה. לא מבעיא אם כבר נתן שלא יטול אלא אפילו לא נתן יש לו לתת כל השכירות שהרי קנה המשכיר כל השכירות במשיכת השוכר את הספינה כיון שמזומן המשכיר לקיים תנאו או אפילו בלא משיכה כיון שמשכיר יכול לקיים תנאו ושוכר אינו יכול לקיים א"כ מזלו גרם והוי כחוזר בו ויתן לו מחצי הדרך שלא הלך כפועל בטל וקשה דאמאי יתן לו כלל מחצי הדרך שלא הלך אפילו כפועל בטל כיון שאירעו אונס הא אמרינן לעיל (דף עז.) היכא דהשוכר אנוס דאתא מיטרא דא"צ להשקותה דהוי פסידא דפועלים ומשמע לעיל דכל אונס שאירע לבעה"ב שלא היה לו לידע יותר מן הפועלים הוי פסידא דפועלים והכא נמי על כרחך פריך שיתן אפילו שכר חצי הדרך שלא הלך מדניחא ליה הא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע אם נתן כל שכרו לא יטול כלל ותירץ ריב"ן דלעיל שהפועלים לא אבדו כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום אבל הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהא אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מד א ב מיי' פ"ה מהל' שכירות הלכה א', ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"י סעיף א':
מה ג מיי' פ"ה מהל' שכירות הלכה ב', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"י סעיף ב':
מו ד מיי' פ"ה מהל' שכירות הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"י סעיף א':
מז ה ו מיי' פ"ה מהל' שכירות הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"י סעיף ב':
מח ז מיי' פי"א מהל' שמיטה ויובל הלכה ב', סמג לאוין ערה:
מט ח מיי' פ"ה מהל' שכירות הלכה ג', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' שי"א סעיף ד':
נ ט מיי' פ"ה מהל' שכירות הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' שי"א סעיף ב':
ראשונים נוספים
הא דאמרי' אי דא"ל חמור סתם ניגר ליה חמור אחרינ'. פי' ואי לא לא יהיב ליה כלום מיהו אי אמר לא בעינ' אגר' לא מחייב למיגר ליה דבמאי קני דליחייב ליה. ואי דא"ל חמור זה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ישכור פי' דשעבודי משתעבד ליה חמור זה ואפי' אמר משכיר לא בעינ' אגר' דחצי הדרך כלל אפ"ה מחייב דהא קנייה משעת משיכה ומיהו שוכר חייב ליטפל בנבל ולמכור ולשכור ולא משכיר:
קסבר רב לא מכלינן קרנא. כת' רש"י וכי תנן במתני' חייב להעמיד לו חמור היכי דמתה בעוד בעלה עמה דמוסיף מעות ולוקח חמור ולא כניא קרנא ולא נהיר לי שכיון שאין בדמי חמור זה ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה אמר לו ולא נשתעבדו נכסיו והכא אפילו בשבעלים מחמרים אחריו עסקי' אלא מתניתין כשיש בדמיה ליקח וקמ"ל שאין אומר לו הרי שלך לפניך ולא תמכור אלא חייב להעמיד לו חמו' מדמיה של זו ומוכר ולוקח א"נ מתני' בחמור סתם וקמ"ל שאם אינו מעמיד לו חמור אינו חייב ליתן לו שכר כלל שאינו דומה לאנגריא שאומר לו הרי שלך לפניך ותן לי שכרי.
ורש"י ז"ל כתב במשנתינו חייב המשכיר למכור העור והנבלה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי הנבלה שהרי חמור זה שעבד לו או יחזיר לו שכרו:
בספינה זו שאם נתן יטול. משום דליכא למימר אלו בעית למיתא עד הכא לאו אגרא בעית למיתב דהא טבעא לה וטבע חמריה והא דא"ל הב לי חמרא לאו למימרא דמעיקרא לא מצי לשנויי ליה חמרא אלא דהתם כיון דליכא קפידא במילתא מה לי האי חמרא מה לי אחרינא אבל כיון שהוטבע ויש לו ריוח בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו ודאמרי' בספינה סתם ויין סתם חולקין דוקא בשאין אחד מהם רוצה להשלים אבל זה שמביא יינו וזה מביא ספינתו אם נתן יטול:
הא דאמרינן אע"ג דלא משתרשי ליה דאמר ליה אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב: תמיה לי, הגע עצמך שמתה בדרך במדבר מקום גדודי ליסטים וחיות, מי א"ל אלו בעית למיתי עד הכא, וא"כ גבי ספינה נמי שטבע בחצי הדרך נימא ליה נמי הכי, ואע"פ שאמרו לגבי ספינה שטבעה הכל בים אי אפשר לומר איבעית למיתי עד הכא, אפילו הכי לא ניחא לי, שאין טעם זה מספיק. ומסתברא לי דלאו דלא משתרש ליה כלל קאמר, אלא דלא משתרש ליה למה שהיה בדעתו קאמר, וכגון זה שהיה בדעתו להוליך משאו לפרוותא וליומא דשוקא ומתה לו בחצי הדרך במלון במקום המשתמר, והכי קאמר, היכי דמי דאי דקא משתרש ליה, כלומר שמוצא במקום ההוא חמור אחר שיוליכנו ליום השוק ובאותו שכר, מאי תרעומת, דאי משום שינוי דעתא (עי' לקמן ע"ב), זה אינו מרצונו ומה היה לו לעשות וכבר חמורו מת, ואי דלא משתרש ליה, שלא ימצא חמור אחר כאן ונמצא בטל משוקו, או שצריך לשכור חמור אחר בכדי כל שכרו של ראשון, אמאי נותן לו שכר חצי הדרך, ואסיקנא לעולם דלא משתרש ליה, ונותן לו שכר חצי הדרך, שאם לא ימצא היום חמור להוליכו ימתין עד יום אחר וימצא וילך ליום השוק אחר, דהרבה מביאים כאן ומצניעין כדי להקל עליהם המהלך, וגם אתה אלו רצית לבא ולקרב מלאכתך כאן ללכת ליום השוק אחר, הלא היית צריך ליתן שכר. והכלל שאף על פי שאינו משתרש לו עכשיו משתרש לו למחר, מה שאין כן בספינה שטבעה בחצי הדרך.
הקשה הראב"ד, כיון שמתה, מאי תרעומת אית ליה עילויה. ותירץ, תרעומת על שיש בדמיה לשכור ואינו שוכר, דרב אמרה וקסבר דלא מכלינן קרנא. ואני אומר, דתרעומת בכי הא לא אשכחן על שאינו מכלה הקרן שלו במה שלא פשע ונותן לחבירו. אלא נראה לי, דתרעומת על שמסר לו חמור רעוע כזה, ולומר שהוא שהיה בעליו היה מרגיש בו שאינו בריא ומסרו לו. (שיטמ"ק).
הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג: ונראה לי, דהוא הדין דהוה מצי לאוקמא בחוץ לארץ שאין היובל נוהג בה לעולם, אלא משום דתנא בארץ ישראל קאי, (שבת עג, ב) אינו בדין שנעמיד דבריו דוקא בח"ל ולא בארץ. ואני תמה מפני מה לא העמידו אף בזמן שהיובל נוהג ובמתנה שלא יחזיר ביובל, כדרך שהוא מתנה בשמטה (מכות ג, ב) אלא מכאן נראה לי, דלכולי עלמא אין תנאי מועיל ביובל, שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו, שכן כתוב ביובל (ויקרא כה, כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ.
וכבר דנתי עליה לפני הרמב"ן ז"ל ודחה דהא לרב קאמרינן, ורב כר' מאיר סבירא ליה במתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, ואפילו במתנה שלא ישמטנו ואמרתי שאין לבעלי הגמרא פשוט כן, שהרי אמרו (לעיל נא, א) בפלוגתא דרב ושמואל, באונאה על מנת שאין לך עלי אונאה, רב אמר יש לו עליו אונאה, ושמואל אמר אין לו עליו אונאה, ואמרינן לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ודחינן לא אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה, אלמא לא איפשיטא להו, וא"כ אכתי לא דחי במתנה שלא יחזיר ביובל. (שיטמ"ק).
אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה ד' או ה' שנין מקמי דלימטי יובל: כלומר במשכנתא בנכייתא, וכן פירשה גם הראב"ד ז"ל, דאי במשכנתא דסורא, זוזי מאי עבידתייהו והיכי מצי פריק ליה, וזו היא שאמרתם פרק איזהו נשך, דמכאן יש לנו ללמוד דמשכנתא בנכייתא שריא. (שיטמ"ק).
וכלי זכוכית וכו': פירוש אם שכרה לטעון עליה כלי זכוכית כלרכוב דמי וחייב להעמיד לו חמור. הכין סוגיא דשמעתא זו אליבא דשמואל וקיימא לן כל היכא דפליגי רב ושמואל בממון ולא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו הלכה כשמואל בממון. רבינו חננאל.
כתוב בהלכות תוספתא השוכר את הפועל ונאחז באנגריא וכו'. פירוש השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר הפועל לבעל הבית הריני לפניך כלומר מידך לקחני המלך לעבודתו והואיל וכן הוא תן לי כל שכרי אלא אומר לו בעל הבית אין דינך אלא כדין פועל החוזר בחצי היום שנוטל שכר מה שעשה ותו לא. ויש לפרש לא יאמר לו בעל הבית הריני לפניך השלם מלאכתך וטול שכרך ואם לא תשלים שתהא ידך על תחתונה כדין כל פועל החוזר משכירותו אלא לפי מה שפסק עמו מתחלה נותן לו שכרו על מה שעשה עמו כיון שנאנס אף על גב דזל או אייקר עבידתא ליתיב ליה פלגא דאגרא. עד כאן. הרמ"ך ז"ל.
לא לעולם דלא משתרשי ליה ומשום דאמר ליה אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב קשיא לי כיון דלא קא משתרשי ליה כלל מה טענה היא לומר אלו בעית למיתי עד הכא יכול לומר לו אני לא הייתי עכשיו צריך לבא בכאן ומה הרווחתי שאבא עד כאן ואחזור בי. תירצו בתוספות דאנן הכי מפרשינן היכי דמי אי דמשתרשי ליה שיכול למכור סחורתו בכאן בריוח קצת אמאי אית ליה תרעומת כיון דאידך אניס. ואי דלא משתרשי ליה שאם ימכרנה בכאן לא ירויח בה כלל אגרא אמאי יהיב ליה כלל כיון שלא ההנהו. ומהדרינן לעולם דלא משתרשי ליה למכרה בכאן ומכל מקום יכול למצוא בכאן בהמה לשכור להגיע עד המקום שהיה רוצה ללכת אלא שמתעכב וכיון דכן אמר לו בעל החמור אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא יהבת כיון שתוכל למצוא בהמה מכאן ועד מקומך. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמרינן אף על גב דלא משתרשי ליה דאמר ליה אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב. תמיה לי הגע עצמך שמתה בדרך במדבר מקום גדודי ליסטים וחיות מי אמר ליה אלו בעית למיתי עד הכא ואם כן גבי ספינה נמי שטבע בחצי הדרך נימא ליה נמי הכי ואף על פי שאמרו לגבי ספינה שטבעה הכל בים אי אפשר לומר אי בעית למיתי עד הכא אפילו הכי לא ניחא לי שאין טעם זה מספיק.
ומסתברא לי דלאו דלא משתרש ליה כלל קאמר אלא דלא משתרש ליה למה שהיה בדעתו קאמר וכגון זה שהיה בדעתו להוליך משאו לפרוותא וליומא דשוקא ומתה לו בחצי הדרך במלון במקום המשתמר והכי קאמר היכי דמי אי דקא משתרש ליה כלומר שמוצא במקום ההוא חמור אחר שיוליכנו ליום השוק ובאותו שכר מאי תרעומת דאי משום שינוי דעתא זה אינו מרצונו ומה היה לו לעשות וכבר חמורו מת. ואי דלא משתרש ליה שלא ימצא חמור אחר כאן ונמצא בטל משוקו או שצריך לשכור חמור אחר בכדי כל שכרו של ראשון אמאי נותן לו שכר חצי הדרך. ואסיקנא לעולם דלא משתרש ליה ונותן לו שכר הצי הדרך שאם לא ימצא היום חמור להוליכו ימתין עד יום אחר וימצא וילך ליום השוק אחר דהרבה מביאים כאן ומצניעין כדי להקל עליהם המהלך וגם אתה אלו רצית לבא ולקרב מלאכתך כאן ללכת ליום השוק אחר הלא היית צריך ליתן שכר. והכלל שאף על פי שאינו משתרש לו עכשיו משתרש לו למחר מה שאין כן בספינה שטבעה בחצי הדרך.
הקשה הראב"ד כיון שמתה מאי תרעומת אית ליה עילויה. ותירץ תרעומת על שיש בדמיה לשכור ואינו שוכר דרב אמרה וקסבר דלא מכלינן קרנא. ואני אומר דתרעומת בכי הא לא אשכחן על שאינו מכלה הקרן שלו במה שלא פשע ונותן לחבירו. אלא נראה לי דתרעומת על שמסר לו חמור רעוע כזה ולומר שהוא שהיה בעליו היה מרגיש בו שאינו בריא ומסרו לו. עד כאן.
כתוב בתוספות ואין צריך לפחות המשכיר משכרו וכו'. וכתוב בגליון דהכי נמי אמר לעיל גבי אחזתו חמה דאפילו איכא פסידא לבעל הבית נוטל חצי שכרו. עד כאן.
הא דאמרינן אי דאמר לו חמור סתם נוגר ליה חמור אחרינא: פירוש ואי לא לא יהיב ליה כלום. מיהו אל אמר לא בעינא אגרא לא מחייב למיגר ליה דבמאי קני דליחייב ליה. ואי דאמר לו חמור זה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ישכור. פירוש דשעבודי משתעבד ליה חמור זה ואפילו אמר משכיר לא בעינא אגרא דחצי הדרך כלל אפילו הכי מחייב דהא קנייה משעת משיכה. ומיהו שוכר חייב ליטפל בנבלה ולמכור ולשכור ולא משכיר. הרמב"ן.
הא דאמרינן הכא דאמר חמור זה ואקשינן אם יש בדמיה ליקח יקח אם יש בדמיה לשכור ישכור ולגבי בית זה אמרינן בהשואל אי דאמר לו בית זה נפל אזדא ובפרק הבית והעלייה נמי אמרינן אי דאמר לו עלייה זו אני משכיר לך ונפל אזדא. לא קשיא דהכא לגבי חמור זה הא קביל עליה לאוגוריה לההוא אורחא שהיה לו להוליכו דרך ידוע כאדם שאומר בכמה תוליכני מכאן ועד מקום פלוני. ודייקא נמי דקתני ומתה לו בחצי הדרך ולא קאמר בחצי היום. אבל לענין שכירות בית ועלייה אין קצבה אלא כל שנה ושנה יתן לו. דוק ותשכח כי הוא ענין המשנה פרק השואל, הראב"ד. ועוד דהכא חמור זה קאמר ובין חי ובין מת חמור מיקרי דשעבודי משעבד ליה אבל בית זה כיון דנפל לאו בית מיקרי ולא משעבד ליה כלל. הר"ן. וכן כתב הרמב"ן בפרק השואל.
ותירץ ריב"ן דבתים אין מצויין כל כך להשכיר ולמכור ולרבי לאו אדעתא דהכי השכיר לו שיצטרך לקנות אחר או לשכור אם יפול זה. תוספות שאנץ בפרק הבית והעלייה.
רב לטעמיה דאמר לא מכלינן קרנא: פירש רש"י וכי תנן במתניתין וכו' ובחנם דחק דהכא בחמור זה אבל בחמור סתם מודה רב דמכלינן קרנא כדמוכחא סוגיא דשמעתין ומתניתין בחמור סתם דאי בחמור זה היכי אמר רב לעיל אבל באנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור אחר מאי שנא מבית זה ונפל בסוף פרק השואל דאמרינן בית זה אזדא ליה דלא שייך כאן לחלק כמו שחלקנו לעיל גבי מתה לו בחצי הדרך. הרא"ש.
וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: ומפרקינן קסבר רב לא מכלינן קרנא. כתב רש"י וכי תנן במתניתין וכו'. ולא נהירא לי שכיון שאין בדמי החמור ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה אמר לו ולא נשתעבדו נכסיו והכא אפילו בשבעלים מחמרים אחריו וסקינן. אלא מתניתין כשיש בדמיה ליקח וקמשמע לן שאין אומר לו הרי שלך לפניך ולא תמכור אלא תייב להעמיד לו תמור מדמיה של זו ומוכר ולוקח. אי נמי מתניתין בחמור סתם וקמשמע לן שאם אינו מעמיד לו חמור אינו חייב ליתן שכר כלל שאינו דומה לאנגריא שאומר לו הרי שלך לפניך ותן לי שכרי. עד כאן.
ומותבינן עליה דרב מהא דתני בתוספתא בסוף ערכין המוכר שדהו בשעת היובל וכו': אילן שנכמש או יבש שניהם אסורין בו הקונה והמוכר כיצד יעשה ימכר וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות והא הכא דכד מטא יובל הדר קרקע זה שנקנה בדמי האילן למריה וקא כליא קרנא דאילן. ופריק כגון דזבניה להאי קרקע לששים שנה. ודמינן להאי פירוקא הכי סוף סוף כי מטו שנין הדר קרקע זה לבעליו. ומשני רב הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג ואשינויי לא סמכינן. רבינו חננאל.
יבש האילן או נקצץ: פירש רש"י מי שמשכן לחברו במשכנתא דסורא ויבש או נקצץ תוך הזמן שניהם אסורין לבקע עצים ולשרוף דאי שריף ליה לוה כליא קרנא דמלוה ואי שריף ליה מלוה כליא קרנא דלוה. עד כאן. והאי דפירשה במשכנתא דסורא משום דבמשכנתא בנכייתא פשיטא דשניהם אסורין בו וגם אין לנו למכרם וליקח לו קרקע כיון שהקרן שלו קיים וגם אינו גובה חובו עד הזמן שפסק אף על פי שנפלה המשכונא אם לא התנה כן בפירוש וכן ראיתי למרי ז"ל עושה מעשה הריטב"א. והרשב"א חולק כמו שתמצא להלן כתובה סברתו בסייעתא דשמיא גבי הא דאמרינן אי נמי דמטו ליה זווי וכו'
הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג: ונראה לי דהוא הדין דהוה מצי לאוקמא בחוץ לארץ שאין היובל נוהג בה לעולם אלא משום דתנא בארץ ישראל קאי אינו בדין שנעמיד דבריו דוקא בחוץ לארץ ולא בארץ. ואני תמה מפני מה לא העמידה אף בזמן שהיובל נוהג ובמתנה שלא יחזיר ביובל כדרך שהוא מתנה בשמטה. אלא מכאן נראה לי דלכולי עלמא אין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וכבר דנתי עליה לפני הרמב"ן ז"ל ודחה דהא לרב קאמרינן ורב כרבי מאיר סבירא ליה במתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל ואפילו במתנה שלא ישמטנו בשביעית. ואמרתי שאין לבעלי הגמרא פשוט כן שהרי אמרו בפלוגתא דרב ושמואל באונאה על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה ואמרינן לימא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי יהודה ודחינן לא אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה אלמא לא איפשיטא להו ואם כן אכתי לא דחי במתנה שלא יחזיר ביובל. הרשב"א.
וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: בזמן שאין היובל נוהג. יש למדין מכאן שאין תנאי מועיל ביובל לומר על מנת שלא אחזירנה ביובל מדלא אוקי בהכי וטעמא משום דיובל אפקעתא דמלכא היא משום כי לי הארץ. והדין אמת והטעם נכון. אבל אינה ראיה מכאן דהכא לרבא אמרינן דסבירא ליה דאפילו בשביעית לא מהני תנאה ולית הלכתא כוותיה וכן דחאה הרמב"ן ז"ל. אבל יש לזה ראיה בסוף פרק השולח כדכתיבא התם. עד כאן.
אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה ארבע או חמש שנין מקמי דלימטי יובל: כלומר במשכנתא בנכייתא וכן פירשה גם הראב"ד ז"ל. דאי במשכנתא דסורא זוזי מאי עבידתייהו והיכי מצי פריק ליה. וזו היא שאמרתם פרק איזהו נשך דמכאן יש לנו ללמוד דמשכנתא בנכייתא שריא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: יבש האילן או נקצץ שניהם אסורין בו. במשכנתא דסורא או במשכנתא בנכייתא למאן דשרי לה הממשכן אסור בו מפני שהוא משכונתו של זה ומי שהמשכונא בידו אסור בו משום דכליא קרנא לאלתר ואפשר בעניינא אמרינא דלא כליא לאלתר כדמפרש ואזיל דזמנין דשלמו שני משכנתא דסורא מקמי יובל ואכיל בעל המשכונא להאי ארעא דזבן בדמי האילן ולא כליא ליה קרנא כולי האי. אי נמי דמתרמו ליה זוזי במשכנתא בנכייתא ופריק ליה מקמי יובל ארבע או חמש שנין ואכיל לההוא ארעא ואי הוו צלחי ליה לציבי לאלתר הויא כליא קרנא. עד כאן.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה. פירש רבינו דפריק ליה ברצון המלוה דאלו בעל כרחו אי אפשר תוך זמן באתרא דלא מסלקי ואפילו במשכנתא בנכייתא דשרי וכל שכן במשכנתא דסורא אפילו רבית והכא הכי קאמר דכל דאפשר למעבד דלא מכליא קרנא עבדינן ואפילו מכלוי קרנא לכלויי קרנא. עד כאן.
רבי נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן: פירש רש"י אם נתן השכר ואפילו כולו לא יטול וכן פירש לקמן הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא ואמאי לא יתן כל השכר. ואומרים בתוספות שנראה דעת רש"י דלא איירי רבי נתן אלא לענין שכר חצי הדרך הנשאר דאלו בשכר חצי הדרך שכבר הלך פשיטא שנותן לו. ואולי טעם רש"י מההיא דאמרינן בפרק הגוזל דעבד שליח שליחותיה ונותן לו שכרו אף על גב דלא אשתריש להאי שמת החולה או שהבריא אי נמי מההיא דאמרינן לעיל אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתן ליה.
והקשו בתוספות דאמאי פשיטא לנו שיפרענו על מה שעבר כיון דלא משתרש ליה ולא מידי דאלו לעיל לא נחסרה סחורתו והנאה יש לו בביאתו לכאן כדפירש לעיל וגם בההיא דפרק הגוזל כל שליחותו עשה השליח אבל כאן מה עשה שהביאו עד חצי הנהר וטבעה ועוד היאך אמר רבי נתן שאם נתן לו שכרו של חצי הדרך הנשאר לא יטול והלא אונס זה שוה הוא בבעל הבית ובבעל הספינה דלא הוה ליה לחד מינייהו טפי מחבריה וכהאי גוונא פסידא דפועלים הוא ואף על גב דאניס כדאיתא לעיל.
לכך פירשו דרבי נתן פשיטא ליה שאפילו נתן יטול ממשכיר שכר הדרך הנשאר ובחצי הדרך שעבר הוא דקאמר דזוזי היכא דקיימי לוקמי ואין מוציאין מזה לזה ובהא נמי פריך תלמודא היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול ממנו אף החצי שהלך לימא ליה אנא מייתינא חמרא וכל האונס שלך הוא ולא הועלתני כלום דאתן לך אגרא עד הכא ואי בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן שכר מה שהלך מיהת לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא דאף על גב דכששניהם אנוסים פסידא דפועלים הני מילי לענין שכר היום הנשאר אבל נוטלין שכרן על מה שעשו וכל שכן בזו שיש לו לבעל הספינה טענה חזקה שהיה יכול להשלים תנאו ונהי דמפטר בעל הבית על העתיד משום דאניס ולא הוה ליה למידע אמאי מפטר לשעבר אי משום דלא אהנייה הא אמר ליה דקאים לאהנוייה ולמעבד תנאיה. אמר רב פפא לא משכחת לה להא דרבי נתן אלא בספינה זו ויין זה שכל אחד מהן יש לו טענה על חברו דאונסא אתא מחמתיה אבל ביין סתם וספינה סתם חולקין שכר כל הדרך בין שנתן כבר ובין שלא נתן כיון שכל אחד מהן היה יכול לקיים תנאו ולא עוד אלא שאלו בא אחד מהם לקיים תנאו אז יפסיד לגמרי וכיון שכן דין הוא שיתן לו שכר מה שהלך ואף על פי שעדיין לא נתן לו כלום ואם כבר נתן לו כל השכר יטול ממנו החצי אבל ליכא לפרושי חולקין חצי הנשאר כיון דכספינה סתם הוא. וזה ברור.
ועדיין לא היתה דעת מרי נוחה בפירוש זה דכיון דסתמא קתני לה רבי נתן משמע דאכוליה אגרא קאי. ועוד דכיון דפרכינן לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא לא משמע דאמרינן האי טענה אלא משום השכר העתיד. לכך פירש הוא אם נתן אפילו כל השכר לא יטול ממנו כלום ואם לא נתן לו כלום לא יתן לו כלום ומיירי כשאין זו שכירות הספינה בשוכר את החמור אלא שנתחייב לו להוליך יינו עד מקום פלוני הן בספינה זו הן בספינה סתם וכעין קבלנות היא שמוטלת עליו לעשות ואין אחד מהם יכול לחזור בו כלל שכן דרך הספנין מוליכי הסחורות על הרוב והיינו דקאמר היכי דמי אילימא דאמר ליה בספינה זו ויין סתם אמאי יהיב ליה כלום שהרי אינו יכול לקיים קבלנותו והמלאכה שהיתה מוטלת עליו לעשות וכיון שלא הועילו מעשיו אין לו לתת לו כלום ואפילו על מה שעבר ואי דאמר ליה ספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן ואפילו כל שכרו שהרי מזומן הוא להשלים תנאו וקבלנותו וכיון שאין העכבה מצדו חייב לו בכל שכרו דכי אמרינן פסידא דפועלים דוקא פועל או קבלן דעלמא שלא נשכר אלא בדיבור בעלמא אבל קבלן שנתחייב לגמרי להוליך דבר ידוע או לעשותו ומשך הדבר ודאי כל שאין העכבה מצדו ואירע בו שום אונס אין להפסיד משכרו כלום. ומהדרינן לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין כל השכירות כיון דכל חד וחד יכול לומר אנא הא קאימנא. הריטב"א.
וזה לשון תוספות שאנץ: ולימא ליה הב ספינתך ואנא מייתינא חמרא נראה דמטעם זה קתבע ליה שיחזור כל שכרו אפילו של חצי הדרך שעבר כבר דלא דמי למת החמור בחצי הדרך דנותן לו שכרו של חצי הדרך ולא מצי אמר ליה הא קאימנא וחמורך מתה משום דמתה התם נהנה שבא עד כאן כדאמרן לעיל אבל כאן לא נהנה שהרי אבד יינו. ובספינה סתם ויין זה דפריך לא נתן לא יתן אמאי לימא ליה הב לי ספינתא אייתי חמרא. נראה דלענין שכר תצי הדרך שעבר קאמר דמכח זה לא מצי תבע שכר חצי הדרך העתיד כדמוכח לעיל גבי האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגיה דיומא נהרא דלא עביד לאסתכורי פסידא דפועלים דלא משלם בעל הבית כל שכרן אף על גב דקיימין פועלים מאחר דאניס בעל הבית. מפי רבי.
כתוב בתוספות ונתן לו החצי הדרך שלא הלך כפועל בטל. וכתוב בגיליון ולפי זה הא דקאמר אם לא נתן לא יטול היינו לא יטול אלא יניח לו לגמרי שכר חצי הדרך שהלך ושכר חצי הדרך שלא הלך יניח לו כפועל בטל והמותר יקח. כתוב בתוספות וריב"ם פירש הא דפריך בספינה סתם וכו' וכתוב בגיליון על זה למאי דפירש לריב"ם נמי דאם נתן לא יטול כלל לפי שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו לא יתיישב שינויא דמשני בספינה זו ויין זה דאם נתן אמאי לא יטול כלל והלא נהי שמוחזק מכל מקום אין יכול לקיים תנאו וכי בשביל שהוא מוחזק יטול שלא כדין אם לא שנתרץ לפירושו כמו שפירש לפירוש הקונטרס. אבל מלשון ריב"ם שהיה בפני היה משמע שרוצה לפרש אם נתן לא יטול שכר חצי הדרך שכבר הלך דוקא ואז אתיא שינויא בפשיטות דחצי שכר שכבר הלך תלוי במוחזק אבל חצי האחר לעולם יחזיר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה