סמ"ג עשה פט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · פט · >>

מצות עשה לדון (א) בדין נושא שכר והשוכר שנ׳ כי יתן איש אל רעהו ואמר מר [בב״ב דף צ״ד] פרשה שניה נאמרה בשומר שכר שחייב בו את הגנבה ובשכיר כתיב אם שכיר הוא בא בשכרו ולמעלה ממנו כתיב דין השואל שחייב באונסין ועל זה אומר אם שכיר הוא בא בשכרו כלו׳ אין כל הנאה שלו כשואל שהרי בשכרו בא אצלו ואין דין שיתחייב באונסין אבל לא פירש דינו אם כשומר חנם או כש״ש ונחלקו רבותינו בזה במסכת שבועות [דף מ״ט] והלכה כדברי האומר שהוא כשומר שכר שהרי שנינו שבועות [דף מ״ט] ובפרק הפועלים [דף צ״ג] ד׳ שומרים הם שומר חנם נשבע על הכל פירוש ונפטר בשבועה חוץ מפשיעה והשואל משלם הכל פי׳ חוץ ממתה מחמת המלאכה. נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ומשלמין את הגניבה ואת האבידה למדנו מסתמי המשניות ששומר שכר והשוכר משפט אחד להם [מתניתין וגמרא פרק השואל דף צ״ד וצ״ה] המפקיד אצל חברו בין בחנם בין בשכר והשאילם או השכירם אם שאל השומר את הבעלים אם הדבר שלהם או שכרן הרי השומר פטור מכלום. אפי׳ פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הר״ז פטור שנא׳ אם בעליו עמו לא ישלם דאיתמר בפרק השואל [דף צ״ח] פשיעה בבעלים רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור [בתוס׳ שם וכן באלפסי שם] וק״ל בכל התלמוד רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וסימנך ח״ח והלכתא כרבינא לקולא כדאי׳ בפרק גיד הנשה [דף צ״ג] בד״א כששאל הבעלים או שכרן בעת שנעשה שומר על החפץ אע״פ שאין הבעלים שם עמו בשעת גניבה ואבידה או בשעת שנאנס הדבר השמור ואם לאו הרי זה משלם כמו שאומר שם ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו שישלם מה ת״ל אם אין בעליו עמו ישלם ללמדך היה עמו בשעת שאלה אע״פ שאין עמו בשעת הגניבה והמיתה פטור לא היה עמו בשעת שאלה אע״פ שהיה עמו בעת הגנבה והמיתה חייב והוא הדין לשאר השומרים שכולם בבעלים פטורים ואפי׳ פשיעה בבעלים פטור. בפ׳ המפקיד [דף מ״ב] פסק רבא הילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. [שם דף ל״ו] וכן שומר שמסר לשומר חייב אפי׳ באונסים שהרי אומר לו המפקיד אין זה שהפקדת אצלו נאמן אלי בשבועה כמוך ואני אומר שאכל או שפשע [באלפסי שם] אמנם אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס פטור השומר הראשון. וכן אם דרך בעלים להפקיד תמיד אצל השומר השני א״כ נודע שהוא נאמן למפקיד ופטור השומר הראשון והוא שלא ימעט שמירתו [מהמיימוני פ״א דהלכות שכירות כל הסוגיא]. כיצד ימעט שמירתו כגון שהי׳ מופקד אצלו בשכר והפקיד ביד השני בחנם הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אפי׳ בבעלים שהרי הוציא השומר את הדבר מידו ליד השומר השני ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור כיצד שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לשומר חנם אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה הרי השומר ראשון פטור וכן כל יוצא בזה. שומר שמכר לשומר והוסיף בשמירתו ההנאה לבעלים כיצד השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה בבית השואל הואיל והשואל חייב בכל יחזרו דמי פרה לבעלים שהלכה כר״י שאומר [במשנה שם דף ל״ה ופסק ההלכה בדף ל״ו] שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של זה וכן כל כיוצא בזה. מסקינן בגיטין [דף י״ד] היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעלים הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני מחזיר ומה שאומר בברייתא [שם] אינו חוזר העמדנוה שם כשהוחזק השומר הראשון כפרן לפיכך אינו יכול להחזיר הפקדון מיד השומר השני אע״פ שעדיין הפקדון באחריותו של ראשון, [במיימוני דלעיל ריש פרק ב׳] שלשה דינין האמורין בתורה בארבע שומרין אינו אלא במטלטלין של ישראל הדיוט שנא׳ כסף או כלים וכל בהמה ויש כאן כלל ופרט וכלל כי יתן כלל כסף או כלים פרט וכל בהמה חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון ויצאו ההקדשו׳ ונכסי אחרים שנאמר רעהו מכאן אמרו חכמים בפ׳ הזהב [במשנה דף נ״ו ובגמרא דף נ״ז כל הסוגיא מו״ס] העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות שומר חנם שלהם אינו נשבע נושא שכר או שוכר אינו משלם ואם קנו מידו חייב באחריותן. אפס חכמים תקנו [שם דף נ״ח] שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשו׳. פסקו רבותינו הקדמוני׳ שבצרפ׳ [וכן בתוס׳ שם בד״ה שומר] שכמו שנושא שכר אינו משלם בחיוב שלו דהיינו בגנבה ואבידה כך שומר חנם אינו משלם בחיוב שלו דהיינו בפשיעה ותפש שבועה מפני שפרשה ראשונה נאמר׳ בשומר חנם ואין בראשונה אלא שבועה שנגנבה או שנאבדה ובאותו חיוב דגניבה אומר דנושא שכר אינו משלם אע״פ שדינו לשלם והוא הדין שנושא שכר אינו נשבע שנאנסה ושומר חנם אינו משלם בפשיעה וכן מוכיח בפרק החובל [דף צ״ג] בההיא ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף בהדי ההוא גברא פשע בה אתי גנבי וגנבוה ובעי אביי למפטריה משום שנא׳ לשמור ולא לחלק לעניים משמע שאותם שנמעטו מכח זה המקרא אפי׳ מפשיעה נתמעטו להפטר. ועוד אמרו שהי׳ יכול לשנות שואל אינו משלם אם נאנסה ואם שאל בית ונשרף באונס פטור שהרי שואל הוקש לשומר שכר כדדרשינן בפרק השואל [דף צ״ה] וכי ישאל וי״ו מוסיף על עניין ראשון ושנה בשומר שכר אינו משלם בגניבה ואבידה והוא הדין לשואל באונסין ועוד מפני זה לא שנה שאין שאלה בהקדש [כמבואר לקמן מ״ע ר״י] אבל רבינו משה [פסק בפ״ב דלעיל וכן כל הסוגיא בהגה״ה שם] שכל פושע מזיק הוא וחייב לשלם. אמנם בירושלמי [פרק שבועת הדיינים ומביאו לעיל מ״ע ע״א] דרשינן כי יתן איש אל רעהו עד שתהא תביעה ונתינה שוין בגדול. גרסינן בפרק מרובה [דף ע״ט] אמר רבי אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ותניא כוותיה בפרק השואל [דף צ״ט] ואין הלכה כרב הונא שאומר שם גבי שאלת קרדום לא בקע בו לא קנאו. שנינו בפרק האומנים [דף פ׳] האומר לחברו שמור לי זה ואמר לו הנח לפני הר״ז שומר חנם ובגמ׳ [בדף פ״א] מוכיח שאם אמר לו הנח לפניך או הנח סתם שהיא בעיא שלא נפשטה. והוא הדין אם אמר לו הרי הבית לפניך כדאיתא בפרק הזהב [דף מ״ט] אינו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר ואינו חייב שבועה כלל. אבל בתקנת הגאונים מחרים על מי שלקח הפקדון שלו ולא יחזירנו לבעלים. [כך משמע בפרק הגוזל דף ק״ו וק״ז ומה שכתב שאין אומרים מגו לפוטרו משבועה וכו׳ היינו כדעת המיימוני בפ״ב דלעיל ועיין באשירי ריש פרק כל הנשבעים ובפירוש רבינו נסים בפירוש לאלפסי שם שהאריך בזה] אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חברו בעדי׳ או שלא בעדי׳ משפט אחד להם כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרים שאין אומרים מגו לפוטרו מלשלם. משניות שלמות מצינו במסכת שבועות שבענין הפקדון דמודה מקצת חייב וכופר הכל פטור כי ההיא דסלע הלויתני עליו דבעל המשכון תובע [בפרק שבועות הדיינין דף מ״ג]. [שם] וכי ההיא דמנורה בת עשרה ליטרין וכי ההיא דעשר גפנים טעונות מסרתי לך [שם דף מ״ב]. ומה שאנו אומרים בפ׳ הגוזל [דף ק״ז וכל הסוגיא עד סוף בתוס׳ שם] לדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי הוא זה הכתוב בפרשת שומרים שאנו למדין ממנו שלא יתחייב בשבועה כי אם בהודאה במקצת אמלוה הוא דכתיב אפרשת אם כסף תלוה את עמי גם אמלוה רוצה לומר כי מלוה ופקדון דין אחד להם. לפיכך אין להעמיד דבר זה אלא בטענה השוה לשניהם כגון לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך כזה לא יתחייב בשניהם אא״כ הודה במקצת אבל בטענה דנאנסו שאינה פוטרת במלוה היה מתחייב בפקדון בלא שום הודאה מפני שאין שייך כאן דברי רבה שאומר [שם ובפ׳ שבועת הדיינין דף מ״ב] מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה שאין אדם מעיז פניו וכו׳ כי בטענת נאנסה מעיז ומעיז לפי שאין חברו מכיר בשקרו וזהו מה שאומר התלמוד בפ׳ המוכר הבית [דף ע׳] ואי אמר לו נאנסו לא שבועה בעי אבל לרמי בר חמא שאומר בפרק השואל [דף צ״ח] ובבא מציעא [דף ה׳] אין עירוב פרשיות כתוב כאן אף בטענת נאנסו צריך הודאה ולא יתחייב כי אם בשלש פרות באחת כופר ובאחת מודה ובאחת אומר נאנסה ואין הלכה כמותו שהרי סוגית התלמוד חולקת עליו כדברי רב עמרם ורב חסדא בפרק המוכר את הבית [דף ע׳] וגם בתחילת מסכת סנהדרין [דף ב׳] מעמיד סתם משנתינו כדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן. שנינו בפרק הפועלים [דף צ״ד] מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם וכן תניא [שם] שמתנה בעל הפקדון על שומר חנם ושומר שכר להתחייב בכל כשואל שכל תנאי שבממון או בשבועה של ממון קיים ואין צריך קניין ולא עדים כדאמר רבי יוחנן שם שבאותה הנאה שמאמינו גמר ומשעבד נפשיה, [במיימוני פרק ב׳ דשכירות כל הסוגיא] טען זה שהיה שם תנאי והשומר אמר שלא היה שם תנאי נשבע השומר שבועת שומרים ומגלגל בה שלא היה שם תנאי. טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הא ביתי קמך ולא נעשיתי לו שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זה וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא אבדו בידי. ולא בגרם שגרם לו שיהא חייב לשלם. זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתי אצלך והלה אומר לא היו דברים מעולם או שאמר כך הי׳ אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה התביעה בינינו הרי הנשבע נשבע היסת ונפטר. אפילו הפקיד אצלו בעדים אמרי׳ במסכת שבועות [דף מ״ה] שאין צריך להחזיר לו בעדים בד״א בשלא היה שם שטר אבל המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר כדאיתא בפ׳ כל הנשבעין [דף מ״ה] ופי׳ רבינו יעקב [בפ״ב דלעיל] ורבינו משה [בתוספת שם בד״ה בשטר ובתוספות פרק המוכר את הבית דף ע׳ בד״ה סוף] בד״א בשאינו רוצה לישבע אבל אם הוא רוצה לישבע נשבע השומר בנקיטת חפץ שהחזרתי מגו דאי בעי למימר נאנסו. וכשם שאם טען שנאנס נשבע מה״ת בנקיטת חפץ כך אם טען החזרתי ישבע כעין של תורה הואיל ויש שטר ביד התובע וכן מוכיח בפרק המוכר את הבית [בדף ע׳]. תניא בב״מ [דף פ״ג] איסי בן יהודא אומר שומר שטען שנאנס אונס גדול כגון שבורה ומתה אם נאנס במקום שהעדים מצויין שם מצריכין אותו להביא ראיה על טענותיו שנאנס ויפטר אף מן השבועה ואם לא הביא ראיה ישלם שנא׳ אין רואה שבועת השם תהי׳ בין שניהם הא אם רואה יביא עדים ויפטר או ישלם ואין כאן שבועה אבל טען שנאנס במקום שאין העדים מצויין בזה דבר הכתוב שישבע ויפטר והל׳ כאיסי שכך אמר רבא שם על ההיא חביתא דמיתבר בריסתק׳ דמחוזא שנינו בפ׳ האומנין [דף פ״ב] דמעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשבר׳ דין תורה שישלם שאין זה אונס גדול והרי שבירה כגנבה ואבידה שהיא חייב בהן אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה ומפרש רבא [בדף פ״ג] שישבע שלא שברה בכוונה שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחברו לפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה וכן הלכה אע״פ שרבי מאיר אומר כך שם [בדף פ״ב] וחולקין עליו מ״מ משמע שם שרבי יוחנן ורבא סוברין כמותו עוד שם בסוף הפרק [בדף פ״ג] מעשה ברבה בר רב הונא ששכר לו בני אדם להביא לו חבית אחת ושברוה בעניין שראוי להתחייב ולקח סרבל שלהם ובאו לפני רב וצוה להחזיר להם הסרבל למען תלך בדרך טובים התחילו לבכות שכל היום טרחו ולא הרויחו דבר ואין להם מה לאכול וצוה רב ליתן להם את שכרן משום אורחות צדיקים תשמור שנינו בפ׳ הפועלין [דף צ״ג] רועה שבאו זאבים וטרפו ממנו אם היה הזאב אחד אין זה אונס אפי׳ בשעת משלחת זאבים אליבא דרבנן ואם היו שני זאבים הר״ז אונס על זה נאמר אם טרוף יטרף וגו׳. [שם] ליסטים מזויין הר״ז אונס אפי׳ הי׳ הרועה מזויין ובא לו ליסטים מזויין הרי זה אונס שאין הרועה מוסר נפשו בליסטים עוד שם אמר רבא רועה שמצא גנב והתחיל להתגרות בו להראות לו שאינו חושש ממנו וא״ל הרי אנו במקום פלוני כך וכך רועים כך וכך כלי מלחמה יש לנו ובא אותו הליסטים ונצחו ולקח מהם הרי הרועה חייב שפשע בהתגרותו בו כאלו הוליך את הבהמה למקום גדודי חיות ולסטים. אמר יבא [שם] רועה שהיה יכול להציל הטריפה או השבוייה ברועים אחרים ובמקלות ולא עשה הר״ז חייב אחד שומר שכר ואחד שומר חנם אלא ששומר חנם קורא רועה ומביא מקלות בחנם ואם לא מצא פטור אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה כדי להציל אע״פ שבדמים האלו יכול לקנות בהמה אחרת טורח הוא לחזור ולקנות וגם נוח לו באותו בהמה שכבר הורגל בה ולמודה כמנהג ביתו וחוזר ולוקח שכרו מבעל הבית ואם לא עשה כן והיה לו לשכור ולא שכר הר״ז פושע וחייב תניא בפ׳ הפועלים [שם] ומפרש לה אביי [שם] כן רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין בעת שדרך הרועים ליכנס בין בעת שאין דרך הרועים ליכנס ובאו זאבים וטרפו אין אומרי׳ אם הי׳ שם אינו מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות פושע הוא וחייב ואם לאו פטור. עוד שם [בדף צ״ג] מעשה ברועה שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה אחת לחבירתה ונפל׳ לשיבול׳ הנהר ובאו לפני רב פפא וחייבו שהיה לו להעביר אחת אחת שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה וכעין גניבה ואבידה היא זו א״ל הרועה לרב פפא ידעת בבן אמתך שיכול לעשות כן א״ל כבר זעקו הרועים הראשונים על כך מפני שגניבה ואבידה קרובה לאונס הוא והיו רוצים להפטר ולא מצאו מי שמשגיח בזעקתם וכפסק זה סוברים שם רב חסדא ורבה בר רב הונא ואין הלכה כרבא שפוטר שם הרועה מטעם אונס. בפרק האומנים [דף פ״א] מעשה באחד שהשכיר חמור ואמר לו אל תלך בדרך נהר פקוד דאיכא מיא שהמים מצוין שם אלא בדרך נרש דלית בה מיא הלך בדרך נהר פקוד ומת החמור ולא היו שם עדים באיזה דרך הלך אלא הוא מעצמו אמר בנהר פקוד הלכתי ולא היו שם מים אלא מעצמו מת ואמר רבא הואיל ויש שם עדים מעידים שהמים מצויין שם בנהר פקוד חייב לשלם שהרי שינה על דעת הבעלים ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. [שם] שנינו עוד שם ומפרש לה רבא [בדף פ׳] השוכר את הבהמה להביא עליה מאתים ליטרין של חיטין והביא מאתים ליטרין של שעורין ומתה חייב אע״פ שמשקלו של זה כמשקלו של זה מפני שהנפח קשה כמשאוי והשעורים יש להם נפח וכן אם שכר להביא עליה תבואה והביא כמשקלה תבן אבל אם שכרה להביא עליה שעורים והביא כמשקלה חיטין ומתה פטור וכן כל כיוצא בזה. עוד תניא שם [בדף ע״ט] שכר את הבהמה לרכוב עליה איש לא ירכיב עליה אשה שכר לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה בין גדולה בין קטנה ואפי׳ מעוברת שהיא מניקה. מוכיח שם [בדף פ׳] במשנה ובריי׳ שהשוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו אם הוסיף חלק אחד משלשי׳ על השיעור שפסק עמו ומתה חייב פחות מכאן פטור אבל נותן שכר התוספת, [במיימוני פ״ד דשכירות] שכר סתם אינו נושא אלא משקל הידוע במדינה לאותה בהמה ואם הוסיף חלק אחד מל׳ במה שדרכה לשאת ומתה או נשברה חייב. [בדף פ׳ דלעיל] וכן ספינה שהוסיף בה אחד משלשים על משאה וטבעה חייב לשלם דמיה [שם] הכתף שהוסיף על משאו קב אחד והוזק במשא זה חייב בנזקיו ומפרש רב אשי [שם] אע״פ שהוא בן דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא יעלה על לבו שמא מחמת חליו הוא זה הכובד. שנינו עוד שם בפ׳ האומנין [דף ע״ח] ומפרש לה שמואל [שם] כן שהלכה כמותו בדיני השוכר את הבהמה והבריקה והוא שנתעוורה או שהתליעו רגליה או נשתטתה או נלקחה לעבודת המלך אע״פ שאין סופה לחזור בתוך ימי השכירות אם נלקחה דרך הליכתה הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך שמזלך גרם וחייב ליתן לו שכרו משלם ואם לא ניטלה בדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור אחר אע״פ שסופו לחזור בתוך זמן השכירו׳ מ״מ אין לו להמתין עד שתחזור [בדף ע״ט] ותניא אמר רשב״א בד״א שאם חלתה או נשתטתה שאומר לו הרי שלך לפניך כששכרה לשאת עליה משאוי שאיפשר להשליכו בלא הקפדה אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהם חייב להעמיד לו חמור אחר אם שכר ממנו חמור סתם ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשב עמו על שכר מה שהלך בה. מתה הבהמה או נשברה בין שנשכרה לשאת בין שנשכרה לרכוב שיטת התלמוד [שם] כך היא שאם אמר חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו חמור אחר או יחזיר לו כל שכרו אמר לו חמור זה אני משכיר לך ומתה אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכיר חמור אחר כשמואל שאומר [שם] שאין לחוש לכילוי הקרן של בהמת המשכיר. בפ׳ אלו מציאות [דף כ״ט] אמר אין השואל רשאי להשאיל אף בס״ת ואין השוכר רשאי להשכיר. עוד תניא בפ׳ האומנים [דף ע״ט] ומחלק בה התלמוד [שם כל הסוגיא] חילוקי׳ אלו השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר כל הדרך ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד המקום שפסק לו השוכר ישכיר ויש לבעל הספינה עליו דין תשלומי רפתא דספינה פירוש שהספינה מתרועעת בהכנסת חבילות ובהוצאת חבילות אבל פרקה לטעינה בגוה ופי׳ ר״ח [בתוס׳ שם] כגון אם מכר כל הסחורה שבספינה לאיש אחר בחצי הדרך וירד הוא ועלה הלוקח נוטל שכר חצי הדרך מן הראשון ושכר חצי הדרך מן האחרון ויש לבעל הספינה עליו תרעומות מפני שגורם לו לסבול דעת איש אחר שעדיין לא הורגל בו וגם צריך לטרוח ולמשוך בחבל הספינה שתהא סמוכה לשפת הנהר עד שיצא זה ויכנס האחר וכן כל כיוצא בזה. מכאן פסק רבינו משה [פרק ה׳ דשכירות] שהמשכיר בית לחברו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר את הבית לאחר עד סוף זמנו משכיר לאחרים שהן כמניין בני ביתו ואם היו ארבעה לא ישכיר לחמשה שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע ובספינה אין אומר כן וכן פסק [שם] אם אמר לו בעל הבית לשוכר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים אם לא תרצה לעמוד בו צא והניחהו ואתה פטור משכירתו אינו יכול להשכירו לאחר שזה בלא תמנע טוב מבעליו עד שאתה משכירו לאחר הנח לזה ביתו. עוד תניא שם [בפרק האומנין דף ע״ט] השוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך משום רבי נתן אמרו אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן במאי עסקינן אילימא ביין סתם וספינה זו אם נתן לא יטול אמאי ולימא הא חמרא הבא ספינתך אלא ביין זה וספינה סתם אם לא נתן לא יתן ולימא ליה הא ספינתך הבא חמרא כתב רב אלפס [שם] אפי׳ הכי אינו דומה בא טעון לבא ריקם אמר רב פפא אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זו אבל ביין סתם וספינה סתם חולקין בסוף פרק השואל [דף ק״ג] מסקינן כי אם אמר לו בית זה אני משכיר לך ואחר שהשכירו לו נפל אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות ואין דומה דין זה לחמור שבארנו למעלה שהרי חמור שמת אין הנבלה עומדת להחזיר ולהיות כמו שהייתה אלא למכירה ולדמים עומדת הילכך אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור אבל בית שנפל אינה עומדת לא למכירה ולא לדמים אלא להוסיף יציאות ולחזור ולבנותו כבתחילה הילכך בית זה בעוד שהוא קיים השכיר לו, אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר או ישכור לו כמותו. [במיימוני פ״ה דלעיל] וכן אם חזר אחר שהשכירו לזה והשכירה או מכרו לגוי או אנס שהפקיע שכר הראשון הר״ז חייב להשכיר לו בית אחר כמותו וכן כל כיוצא בזה [בדף ק״ג דלעיל ובאלפסי שם] השכיר לו בית סתם ואחר שנתן לו הבית נפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר ואם היה קטן מן הבית שנפל אין השוכר יכול לעכב עליו והוא שיהי׳ קרוי בית שלא השכיר לו אלא בית סתם ולא אמר לו בית כזו אני משכיר לך, [בב״ב דף ו׳] המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בזוזיה ובכותליה עד ארבע אמות ובתרביץ החצר וברחבה שאחורי הבתים ומקום שנהגו להשתמש בעובי הכתלים משתמש בהם ובכל אלו הדברים הולכים אחר המנהגים הידועים להם בכ״מ [דף ק״א] ת״ר המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות שנתקלקלו ולחזק התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות לו נגר ומנעול וכל כיוצא באלו הדברים שהם מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. והשוכר אותו חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב או להטיח גגו הר״ז עושה משל עצמו. עוד שם [דף ק״ב ומה שכתב אעפ״י שהי׳ שכורה וכו׳ מלשון המיימוני פ״י דשכירות] המשכיר חצרו סתם לא השכיר הרפת שבה והזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל להוציאו ואם יש מנהג הולכים אחר המנהג בד״א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם היו הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע״פ שהיא שכורה ביד אחרים, [מביאו באלפסי פרק השואל ובאשירי שם] אמרינן בירושלמי המשכיר בית או חצר או מרחץ או חנות או שאר המקומות עד זמן קצוב הרי זה כופהו לצאת בסוף זמנו ואינו ממתין לו אפילו שעה אחת שכר לו בית סתם ללינה אין לינה פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין אין פחות משלשים יום. עוד שם [בדף ק״א דלעיל כל הסוגיא] המשכיר לחברו בית סתם אין יכול להוציאו עד שיודיעו שלשים יום מקודם כדי לבקש מקום ולא יהי׳ מושלך בדרך ולסוף השלשים יצא, בד״א בימות החמה אבל בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח, בד״א בעיירות אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו שנים עשר חדש מקודם, וכן בחנות בין בכרכים בין בעיירות צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם [שם] כשם שהמשכיר חייב להודיעו כך השוכר חייב להודיעו מקודם שלשים יום בעיירות או מקודם י״ב חדש בכרכים כדי שיבקש שוכר ולא ישאר ביתו פנוי ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר [שם] אע״פ שאין המשכיר יכול להוציאו ולא השוכר יכול לצאת עד שיודיעו מקודם אם הוקרו הבתים יש למשכיר להוסיף עליו ולומר לשוכר או שכור בשוה עד שתמצא או תצא, וכן אם הוזלו הבתים יש לשוכר לפחות מן השכר ולומר למשכיר או שכור לי בשער של עכשיו או הרי ביתך לפניך, [שם] נפל הבית של משכיר שהוא דר בו הר״ז יכול להוציא השוכר מביתו ואומר לו איני רוצה שתהיה בביתי בפנים ואני אהיה בחוץ, [בסוף פ׳ הפועלים דף צ״ד ובכמה דוכתי הזכיר תנאי בשכירות ומה שכתב שהשכירות מכירה הוא בפרק הזהב דף כ״ו וכן הסוגיא במיימוני דלעיל ריש פ״ז] כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב הוא וכל שממכרו בנכסיו ממכר שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו לשכור אא״כ יש לו פירות בלבד מאותה קרקע הרי זה שוכר ואינו מוכר. עוד אמר רב נחמן בפרק השואל [דף ק״ב כל הסוגיא] המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לחדשים נתעברה למשכיר, השכיר לחדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחודש י״ב דינר לשנה בין שאמר לו י״ב דינר לשנה דינר בכל חדש הרי חדש העיבור של משכיר שקרקע בחזקת בעליה ואין מוציאין דבר מבעל הקרקע אלא בראיה ברורה וכן בעל הבית שאמר לזמן זה השכרתיך והשוכר אומר לא השכרת אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראייה ואם לא הביא בעל הבית נשבע היסת ומוציאו מן הבית, עוד שם [בדף ק״ב] פסק רבי ינאי שהשוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר עדיין לא נטלתי בין שהיתה השכירות בשטר בין שהיתה בלא עדים אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקח שלא כדין תבעו המשכיר לאחר שלשים יום ואפילו ביום שלשים על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שכבר נתן לו שכרו ויפטר וכן אם שכר ממנו ופי׳ שיתן לו השכר שנה בשנה ותבעו בתוך השנה על השוכר להביא ראיה תבעו לאחר השנה ואפי׳ ביום כ״ט באלול על המשכיר להביא ראי׳ [שם דף ק״ג ומבואר הסוגיא בתו׳ שם] המשכיר בית לחבירו בשטר לי׳ שנים ואין בו זמן השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה והמשכיר אומר כבר שלמו שני השכירות ושכנת עשר שנים על השוכר להביא ראי׳ ואם לא הביא ישבע המשכיר שבועת היסת ויוציאנו כרב נחמן שאומר [שם דף ק״ב] קרקע בחזקת בעליה עומדת ואם יש בו זמן ואומר השוכר פרעתיך מחמשה שנים אומר שם [בדף ק״ג] שנאמן, מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותן פירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותן בשוק כדפסיק רב הונא בריה דרבי יהושע בפ׳ השואל [דף ק״א] ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכרו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה לבעלים אע״פ שעשה שלא כהוגן, שנינו בפ׳ הפועלים [דף פ״ג] השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק בתמרים או בגרוגרות וכיוצא בהן לפועלים וספק הכל כמנהג המדינה ואמרי׳ עלה בירושלמי [שם] זאת אומרת מנהג מבטל הלכה תניא שם [בפרק הפועלים דף פ״ז] השוכר את הפועלים ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר רואין פחות שבשכירו׳ ויתר שבשכירות ושמין ביניהם חילוקין מבוארי׳ יש בפ׳ האומנין [בדף ע״ו] בעניין השכירות ואלו הן אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בג׳ והלך ושכרן בד׳ אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן להם ארבעה ונוטל מבעל הבית ג׳ ומפסיד מביתו אחד אמר להם שכרכם על בע״ה נותן להם בע״ה כהלכו׳ המדינה [שם] הי׳ במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה ויש להם תרעומת על השליח בד״א כשאין מלאכתן ניכרת אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי הוא שוה ד׳ נותן בעל הבית ד׳ שאילו לא אמר להם שלוחו ד׳ לא טרחו ועשו שוה ארבעה, [שם] אמר לו בעל הבית שכור לי בד׳ והלך השליח ושכר בג׳ אע״פ שמלאכתן שוה ד׳ אין להם אלא ג׳ שהרי קבלו על עצמן ויש להם תרעומת על השליח [שם] א״ל בע״ה בג׳ והלך השליח ואמר להם בד׳ וא״ל כמה שאמר בע״ה אין דעתם אלא שיתן בעל הבית יותר מארבעה אם אמרו כן לשליח דעתם אעילויא ולא לפחות מארבעה ולעולם נוטלין ד׳ ומדבר כשאומר השליח שכרכם עלי שאם הי׳ אומר שכרכם על הבעל הבית לא יטלו לעולם אלא שלשה שהרי סוגית התלמוד [שם] מדברת כשאין מלאכתן ניכרת מה היא שוה כגון בחפורה מלאה מים וכן פי׳ ר״ח איש רומי [בתוס׳ שם בד״ה דעתיהו] [שם] אמר לו בעל הבית בד׳ והלך השליח ואמר להם בג׳ ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית אע״פ שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה כי בעיא היה שם אם נאמר ששמעו שלשה וקבלו עליהם או נאמר שסומכין על דברי בע״ה ולא איפשיטא הלכך המוחזק בממון עיקר [וכן פסק האלפסי שם] [דף ע״ו דלעיל] תניא ומפרש לה רב אשי כן השוכר את הפועלים והטעו את בע״ה מפרש שם שהטעו שחזרו בהם או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת. [וכן בתוס׳ שם בד״ה אין להם עיין שם ובמקצת סמ״ג אינו] (פירש הרב רבינו יצחק בר רבי מרדכי שמיד חזר בו בעל הבית ואחר שחזר בו היו יכולים להשכיר עצמן למקום אחר שחזרו אחר משכירים שאם לא היו יכולין להשכיר עצמם למקום אחר נותן להם כל מה שנתבטלו על ידי אותו היום דק״ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי [בפרק הגוזל דף ק׳] דלקמן [בפרק האומנים דף ע״ט] נמי אמרינן גבי ספינה אי דלא משכח לאוגורי כולי אגרא בעי למיתב ליה ונראה דלאו דוקא כולי אגרא דאינו דומה הבא טעון לבא ריקם) [בברייתא דלעיל] בד״א כשלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכרן לחפור השדה ומצאו שנתמלאת מים אם ביקר בעה״ב מלאכתו מבערב ומצאה צריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות ואם לא ביקר נותן להם שכרם כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכתו ליושב בטל בד״א שלא התחיל הפועל במלאכה אבל התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום אמר רב [שם דף ע״ז וד׳ י׳ ובב״ק דף קט״ז] יחזור שנ׳ כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים [במ״ס אין זה] (ולמעלה מדבר בשכירות וכאן מדבר בקבלנות) [בדף ע״ו דלעיל] וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין מה שעשה ונוטל. ואם הוא קבלן שמין לו מה שעתיד לעשות בין שהוזלו בעוד ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כך בין לא הוזלה שמין להם מה שעתיד לעשות שפוסק רב [בדף ע״ז] הלכה כרבי דוסא בקבלן וכרבנן בפועל [בדף ע״ו] כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה בגד לארוג בב׳ סלעים ארג חציו והניח חציו שמין לו מה שעתיד לעשות אם היה שוה ו׳ דינרים נותן לו שקל או יגמור מלאכתן ואם הי׳ הנשאר יפה שני דינרין אינו נותן להם אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה בד״א בדבר שאינו אבד אבל בדבר שהוא אבד אם ימתין עד שימצא פועלים בכדי שכר הרגיל מוכיח במשנה [שם דף ע״ה והברייתא עם כל הסוגיא בדף ע״ו ודין האונס בדף ע״ז] ובברייתא שאחד פועל ואחד קבלן אין יכול לחזור בו אא״כ נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת ואז יפרע לו כנגד מה שעשה ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהם או מטען כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם באו וטלו שנים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחילה ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהם התוס׳ כיצד שוכר עליהן שוכר פועלים אחרים וגומרין מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים ועד כמה אמר רב נחמן [בדף ע״ח] עד כדי שכרן של ראשונים ואם היה להם ממון תחת ידו תניא [בברייתא דלעיל] שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז לכל פועל בכל יום אע״פ ששכר הפועל שלש או ארבע בד״א בזמן שאין להם פועלים לשכור בשכרן אבל יש פועלים לשכור בשכרן ואמר לו צא ושכור מאלו והשלם מלאכתך ואל תאבד בין שוכר בין קבלן אין לו עליהם אלא תרעומת ושמין לפועל מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות. וכן שנינו [דף ע״ו] השוכר את האומנים וחזר בו בעל הבית ידו על התחתונה ופירש רבינו שלמה יתן להם כנגד מה שעשו ואם הוזלה מלאכת הפועלים יתן להם כמה שפסק לבד מה שצריך להוציא בהשלמתה ואומנין משמע בין שכורין בין קבלנין. תניא בתוספתא [בפ״ו דב״מ ומבואר באלפסי פרק האומנים] השוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכר מה שעשה אמר רבא [בפ׳ האומנים דף ע״ז] השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנחל ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק אין להם אלא שכר מה שעשו אבל אם דרכו להפסיק אם הפועלים מן העיר שיודעין מנהג הנהר פסידה דפועלים ואין להם אלא שכר מה שעשו אבל אם הפועלים ממקום אחר נותן להם שכר כפועל בטל מחצי היום הנשאר [וכן פסק האשירי שם בשם רבינו יואל] ודין זה במלמד שחלה תלמידו בין דרכו להיות חולה בין לאין דרכו. ואמר רבא [בדף ע״ז דלעיל] שכרן להשקות השדה ובא מטר בלילה הפסד של פועלים בא הנהר הפסד של בעל בית ונותן להם כפועל בטל ויש ליתן טעם [בתו׳ שם] למה אינו מחלק כאן בין ביקר מבערב ללא ביקר ובין הנהר העשוי לבא ובין שאינו עשוי לבא כי ודאי הוא עשוי לבא דרך החריצין ודווקא גבי חפירה צריך ביקור אבל בהשקאת שדה אין צריך ביקור כי כל שדה שווה להתמלאת על ידי המטר זו כמו זו. ואמר רבא [שם] השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום ושלמה המלאכה בחצי היום אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום ואם אין לו מה יעשה נותן לו שברו כפועל בטל. [שם] ואם היה מן החופרין או עובדי אדמה וכיוצא בהם שדרכן לטרוח הרבה ואם לא יעשה מלאכה יחלה הר״ז נותן לו כל שכרו משלם. השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה יביא נותן לו שכרו משלם שכרו להביא כרוב ודורמסקינן לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם כדתני בתוספתא [פ״ז דב״מ דלעיל] ומביאה בפרק הגוזל בתרא [דף ק״ו וכן באלפס פרק האומנים וכן כל כיוצא בזה] פרק האומנין [דף ע״ו] השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ולוקח מחברו מה שנהנה בזו המלאכה. שנינו בבבא מציעא [דף קי״ח] השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש וכיוצא בהם ואמר לו טול מה שעשית בשכרך שומעין לו ואם משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. תניא בבא מציעא [דף י״ב] ומפרש לה רב פפא כן [שם] מציאת הפועל לעצמו אע״פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום ואין צ״ל אם אמר לו עדור עמי היום נכש עמי היום אבל שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאים באגם הרי מציאתו לבעל הבית אפי׳ מצא כיס מלא דנרים גרסינן בפרק הזהב [דף מ״ח] נתן פרוטה של הקדש לספר מעל ומקשה הספר הא בעי השוכר למשוך תספורת מכאן מדקדק רבינו יעקב [בתו׳ שם וכן מביא האשירי שם] שהמשכיר סופר כיון שמשך קולמוס אינו יכול לחזור בו ונר׳ לרבינו יצחק שאינו דומה דלא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא ואינה מועלת משיכת התספורת אלא לעניין שיכול לעכב התספורת אמנם בקבלן מסופק רבינו יצחק אם יכול לחזור כשמשך כלי אומנותו דלא שייך ביה עבדים לעבדים כיון שאין זה לא שכיר יום ולא שכיר שנה. שנינו בפרק השוכר את האומנים [דף פ׳ ומפרש לה כן האלפסי שם] המלוה את חברו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלוואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלוואתו הר״ז שומר שכר כרבנן דר׳ יהודא [שם] לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמים ואם נאנס המשכון כגון בליסטין מזויין וכיוצא בו משאר אונסין ישבע הוא שנאנס וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. עוד שנינו בפרק האומנים [דף פ׳] ומפרש לה כן בגמ׳ [דף פ״א ואשאילך למחר דנקט מלשון המיימוני הוא בפרק י׳ דשכירות ועיי״ש במ״מ] האומר לחברו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים אמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר או השאילני היום ואני אשאילך למחר כולן נעשין שומרי שכר זה לזה עוד שנינו שם [בדף פ׳] ומפרש לה כן בגמ׳ [בדף פ״א] כל האומנים שומרי שכר וכולם שאמרו טול את שלך והביא מעות או שאמר לו גמרתיו ולא לקחו הבעלים את הכלים הרי האומן שומר חנם אבל אמר האומן הבא מעות וטול את שלך עדיין הוא שומר שכר כשהי׳. בפ׳ הגוזל קמא [דף צ״ח] נתן לאומנין לתקן וקילקלו חייבים לשלם כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהם מסמרים או שנתן להם עצים לעשות בהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שיד׳ תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח כלי אע״פ שרוצה ליישב שם [בדף צ״ט] שלא יחלקו שמואל ורב ששת על רב אסי שאומר [בדף צ״ח] אומן קונה בשבח כלי מ״מ בפי׳ אומר בפרק המקבל [דף קי״ב] שרב ששת סובר אין אומן קונה בשבח כלי פירש רב אלפס [שם ובפרק הגוזל] ובפרק הגוזל [דף צ״ט] אומר על רבי מאיר וחכמים דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי אמנם בפרק המקבל [דף קי״ב בתוס׳ בד״ה אומן וכן בתוס׳ דב״ק דף י״ט בד״ה רב] פי׳ רבי׳ יצחק שאין זה מדברי רב ששת אלא התלמוד הוא שאומר כן ולגמרי פוסק כרב אשי שאומר אומן קונה בשבח כלי וכן פוסק בה״ג ועל כל זאת אמר רבינו יצחק שהנותן כלי לאומן לתקנו לא היה צריך טבילה כיון שאין שם העכו״ם עליו. עוד שם שנינו [בפ׳ הגוזל דף ק׳] נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו נתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על היציאה נותן לו בעל הצמר את היציאה ואם היציאה יתרה על השבח נותן לו את השבח בלבד כר״י [שם] וסתם לנו בפ׳ השוכר את האומנין [דף ע״ו] כמותו כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה וקורא לה בהגוזל [דף ק״ב] הילכתא פסיקתא. עוד בפ׳ הגוזל [דף צ״ט] הנותן בהמה לטבח ונתנבלה חייב לשלם דמיה מפני שהוא כנושא שכר לפיכך אם היה טבח ומומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואם אינו מומחה אע״פ שהוא בחנם חייב לשלם. [שם] וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה ונמצא רע אם בשכר הראהו חייב לשלם אע״פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד ואם בחנם הראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד ואם אינו בקי חייב לשלם אע״פ שהוא בחנם והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך כמו שאמר שם [בדף ק׳] ריש לקיש לרבי אלעאי או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים וכן פסק רב אלפס [שם] שהדיוט אין מתחייב אלא אם כן יאמר לו עליך אני סומך ולא ידע רבי׳ יעקב מניין לו זה [וכן בתו׳ דף ק׳ דלעיל בד״ה אחוי] שהרי מעשה שאמר שם [בדף צ״ט] אשה אחת שאלה לרבי חייא דינר אחד אם הוא יפה ואמר שהוא יפה ונמצא רע ואומר שם שרבי חיא פטור היה מפני שהיה מומחה ולפנים משורת הדין שלם לה אבל אם היה הדיוט משמע שהוא חייב אע״פ שלא אמרה לו עליך אני סומכת, [כך משמע שם בדף צ״ט] טבח שעשה בחנם וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהן להביא ראי׳ שהן מומחין ואם לא הביאו ראי׳ משלמין. אמרינן בב״ב [דף כ״א] אמר רבא שהנוטע אילנות לבני המדינה והפסיד. וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות. ומקיז דם שהרג או חבל והסופר שטעה בשטרות. ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעיות כלל הדבר בכל פסידה שאינה חוזרת כמותרין ועומדין הן הפועלים ומסלקין אותם בלא התראה, [בתוספות שם] ומלמד תינוקות גם הוא השעה שהוא לומד טעיות היא אבודה אע״ג דשבשתא ממילא נפקא [בגמרא שם]: