סמ"ג עשה צ
מצות עשה לתת שכר שכיר בזמנו, שנאמר "ביומו תתן שכרו". ואם אחרו לאחר זמנו עובר שלשה לאוין ונתבארו בסמל״ת [מל״ת קפ״א].
בפרק כל הנשבעין [דף מ״ה כל הסוגיא] כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר לו בפני עדים הנה נתתי לך שכרך והשכיר אומר לא נטלתי כלום תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל נשבע ונוטל. ומפרש רב נחמן הטעם מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה [שם ועיין שם בתו׳ בד״ה מתוך]. אמר רב נחמן אמר שמואל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך, נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. וישבע בעל הבית היסת שנתן שכרו או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות. [מהמיימוני פרק י״א דשכירות] היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום.
וכן תניא שם [בדף מ״ה דלעיל וע״ש בתו׳] אם תבעו אחר זמנו, אע״פ ששכרו בעדים, המוציא מחברו עליו הראייה. חזקה אין בעל הבית עובר בלא תלין וחזקה שאין שכיר משהה שכירותו. ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הבית היסת. הביא ראיה שתבעו כל זמנו הר״ז נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה, דק״ל [בפרק המקבל דף קי״ג וכן הוא באלפסי פרק כל הנשבעין ודרבי יוסי בירושלמי שם וכן משמעות שאר כל הסוגיא שם וכן היא גם במיימוני דלעיל] כרבי יוסי שאומר אין לו אלא יומו. כיצד? היה עושה עמו ביום השני עד הערב, זמנו כל ליל שלישי, וביום שלישי אינו נשבע ונטל. ואם הביא עדים שהיה תובע והולך כל ליל שלישי, הרי זה נשבע ונוטל כל יום שלישי, אבל מליל רביעי והלאה המוציא מחברו עליו הראיה. וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום חמישי, הר״ז נשבע ונוטל כל יום חמישי.
אמר שמואל [בפרק כל הנשבעין דף מ״ו] בעל הבית אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר כיון שקציצה אין דרך לשכחה בשביל טרדת הפועל אלא המע״ה ואם לא הביא ראייה אע״פ שכבר נתן לו השתי׳ או שאמר לו הילך הרי הבע״ה נשבע בנקיטת חפץ. ודבר זה תקנת חכמים בימי חכמי המשנה כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש, וזו השבועה נתקנה קודם שנתקנה שבועת היסת [בתוספות שם בד״ה בדרבנן]. [במיימוני דלעיל] בד״א כששכרו בעדים ולא ידע כמה פסק לו ותבעו בזמנו, אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו, ישבע בעל הבית היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר אצלו אלא זה שאמר לו הילך, כדין כל הטענות.
עוד תניא שם [בדף מ״ו ולקמן בסי׳ צ״ה יתבארו הצדדין שהאומן יש לו חזקה ויכול לטעון לקוחה בידי ומה שכתב ישבע בעל הטלית היסת מלשון המיימוני פי״א דלעיל וע״ש במ״מ] הנותן טליתו לאומן, אומן אמר שתים קצצת לי והלה אומר אחת, כל זמן שהטלית ביד האומן – אם היה יכול לטעון שהיא לקוחה בידו, הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ויבול לטעון בשכרו עד כדי דמיהם. ואם יצאה הטלית מתחת ידו או שאין לו כח חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו, המוציא מחברו עליו הראיה. ואם לא הביא ראיה, ישבע בעל הטלית היסת או שבועה מה״ת אם הודה במקצת כדין כל הטענות שאין זה כדין השכיר.
בסוף הפרק שם [בדף מ״ט] בדברי רב הונא ורב חסדא. אמר רב הונא לכל מגלגלין פירוש מגלגלין פותחין לו גלגול שבועה אפי׳ אינו שואלו אבל שכיר שבא לישבע אין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו אלא נשבע שלא נטל ויטול. ור״ח אמר לכל אין מקילין שאע״פ שאין פותחין לו מ״מ אם שואלו התובע גלגול מגלגלין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחים לו תחילה ואומרים לו אל תצטער השבע וטול. ופוסק רבינו יצתק [וכן פסק האשירי שם ודרב הונא היה רבו דרב חסדא בפרק הדר דף ס״ב] כרב הונא שהי׳ רבו של רב חסדא. ואף רב חסדא לא אמר אלא בגלגול על ידי שבועה דרבנן דומיא דשכיר אבל בדאורייתא מגלגלין לדברי הכל אפי׳ אין שואלו שהרי עיקר גלגול מאמן אמן דסוטה אנו למדין [בקדושין דף כ״ז] וממילא חייבה תורה לומר לא סטיתי ארוסה ונשואה אפילו אין הבעל תובע גלגול עכ״ל.