שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו/דף עט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עט עמוד א[עריכה]

וכלי זכוכית וכו':    פירוש אם שכרה לטעון עליה כלי זכוכית כלרכוב דמי וחייב להעמיד לו חמור. הכין סוגיא דשמעתא זו אליבא דשמואל וקיימא לן כל היכא דפליגי רב ושמואל בממון ולא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו הלכה כשמואל בממון. רבינו חננאל.

כתוב בהלכות תוספתא השוכר את הפועל ונאחז באנגריא וכו'. פירוש השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר הפועל לבעל הבית הריני לפניך כלומר מידך לקחני המלך לעבודתו והואיל וכן הוא תן לי כל שכרי אלא אומר לו בעל הבית אין דינך אלא כדין פועל החוזר בחצי היום שנוטל שכר מה שעשה ותו לא. ויש לפרש לא יאמר לו בעל הבית הריני לפניך השלם מלאכתך וטול שכרך ואם לא תשלים שתהא ידך על תחתונה כדין כל פועל החוזר משכירותו אלא לפי מה שפסק עמו מתחלה נותן לו שכרו על מה שעשה עמו כיון שנאנס אף על גב דזל או אייקר עבידתא ליתיב ליה פלגא דאגרא. עד כאן. הרמ"ך ז"ל.

לא לעולם דלא משתרשי ליה ומשום דאמר ליה אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב קשיא לי כיון דלא קא משתרשי ליה כלל מה טענה היא לומר אלו בעית למיתי עד הכא יכול לומר לו אני לא הייתי עכשיו צריך לבא בכאן ומה הרווחתי שאבא עד כאן ואחזור בי. תירצו בתוספות דאנן הכי מפרשינן היכי דמי אי דמשתרשי ליה שיכול למכור סחורתו בכאן בריוח קצת אמאי אית ליה תרעומת כיון דאידך אניס. ואי דלא משתרשי ליה שאם ימכרנה בכאן לא ירויח בה כלל אגרא אמאי יהיב ליה כלל כיון שלא ההנהו. ומהדרינן לעולם דלא משתרשי ליה למכרה בכאן ומכל מקום יכול למצוא בכאן בהמה לשכור להגיע עד המקום שהיה רוצה ללכת אלא שמתעכב וכיון דכן אמר לו בעל החמור אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא יהבת כיון שתוכל למצוא בהמה מכאן ועד מקומך. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמרינן אף על גב דלא משתרשי ליה דאמר ליה אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב. תמיה לי הגע עצמך שמתה בדרך במדבר מקום גדודי ליסטים וחיות מי אמר ליה אלו בעית למיתי עד הכא ואם כן גבי ספינה נמי שטבע בחצי הדרך נימא ליה נמי הכי ואף על פי שאמרו לגבי ספינה שטבעה הכל בים אי אפשר לומר אי בעית למיתי עד הכא אפילו הכי לא ניחא לי שאין טעם זה מספיק.

ומסתברא לי דלאו דלא משתרש ליה כלל קאמר אלא דלא משתרש ליה למה שהיה בדעתו קאמר וכגון זה שהיה בדעתו להוליך משאו לפרוותא וליומא דשוקא ומתה לו בחצי הדרך במלון במקום המשתמר והכי קאמר היכי דמי אי דקא משתרש ליה כלומר שמוצא במקום ההוא חמור אחר שיוליכנו ליום השוק ובאותו שכר מאי תרעומת דאי משום שינוי דעתא זה אינו מרצונו ומה היה לו לעשות וכבר חמורו מת. ואי דלא משתרש ליה שלא ימצא חמור אחר כאן ונמצא בטל משוקו או שצריך לשכור חמור אחר בכדי כל שכרו של ראשון אמאי נותן לו שכר חצי הדרך. ואסיקנא לעולם דלא משתרש ליה ונותן לו שכר הצי הדרך שאם לא ימצא היום חמור להוליכו ימתין עד יום אחר וימצא וילך ליום השוק אחר דהרבה מביאים כאן ומצניעין כדי להקל עליהם המהלך וגם אתה אלו רצית לבא ולקרב מלאכתך כאן ללכת ליום השוק אחר הלא היית צריך ליתן שכר. והכלל שאף על פי שאינו משתרש לו עכשיו משתרש לו למחר מה שאין כן בספינה שטבעה בחצי הדרך.

הקשה הראב"ד כיון שמתה מאי תרעומת אית ליה עילויה. ותירץ תרעומת על שיש בדמיה לשכור ואינו שוכר דרב אמרה וקסבר דלא מכלינן קרנא. ואני אומר דתרעומת בכי הא לא אשכחן על שאינו מכלה הקרן שלו במה שלא פשע ונותן לחבירו. אלא נראה לי דתרעומת על שמסר לו חמור רעוע כזה ולומר שהוא שהיה בעליו היה מרגיש בו שאינו בריא ומסרו לו. עד כאן.

כתוב בתוספות ואין צריך לפחות המשכיר משכרו וכו'. וכתוב בגליון דהכי נמי אמר לעיל גבי אחזתו חמה דאפילו איכא פסידא לבעל הבית נוטל חצי שכרו. עד כאן.

הא דאמרינן אי דאמר לו חמור סתם נוגר ליה חמור אחרינא:    פירוש ואי לא לא יהיב ליה כלום. מיהו אל אמר לא בעינא אגרא לא מחייב למיגר ליה דבמאי קני דליחייב ליה. ואי דאמר לו חמור זה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ישכור. פירוש דשעבודי משתעבד ליה חמור זה ואפילו אמר משכיר לא בעינא אגרא דחצי הדרך כלל אפילו הכי מחייב דהא קנייה משעת משיכה. ומיהו שוכר חייב ליטפל בנבלה ולמכור ולשכור ולא משכיר. הרמב"ן.

הא דאמרינן הכא דאמר חמור זה ואקשינן אם יש בדמיה ליקח יקח אם יש בדמיה לשכור ישכור ולגבי בית זה אמרינן בהשואל אי דאמר לו בית זה נפל אזדא ובפרק הבית והעלייה נמי אמרינן אי דאמר לו עלייה זו אני משכיר לך ונפל אזדא. לא קשיא דהכא לגבי חמור זה הא קביל עליה לאוגוריה לההוא אורחא שהיה לו להוליכו דרך ידוע כאדם שאומר בכמה תוליכני מכאן ועד מקום פלוני. ודייקא נמי דקתני ומתה לו בחצי הדרך ולא קאמר בחצי היום. אבל לענין שכירות בית ועלייה אין קצבה אלא כל שנה ושנה יתן לו. דוק ותשכח כי הוא ענין המשנה פרק השואל, הראב"ד. ועוד דהכא חמור זה קאמר ובין חי ובין מת חמור מיקרי דשעבודי משעבד ליה אבל בית זה כיון דנפל לאו בית מיקרי ולא משעבד ליה כלל. הר"ן. וכן כתב הרמב"ן בפרק השואל.

ותירץ ריב"ן דבתים אין מצויין כל כך להשכיר ולמכור ולרבי לאו אדעתא דהכי השכיר לו שיצטרך לקנות אחר או לשכור אם יפול זה. תוספות שאנץ בפרק הבית והעלייה.

רב לטעמיה דאמר לא מכלינן קרנא:    פירש רש"י וכי תנן במתניתין וכו' ובחנם דחק דהכא בחמור זה אבל בחמור סתם מודה רב דמכלינן קרנא כדמוכחא סוגיא דשמעתין ומתניתין בחמור סתם דאי בחמור זה היכי אמר רב לעיל אבל באנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור אחר מאי שנא מבית זה ונפל בסוף פרק השואל דאמרינן בית זה אזדא ליה דלא שייך כאן לחלק כמו שחלקנו לעיל גבי מתה לו בחצי הדרך. הרא"ש.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: ומפרקינן קסבר רב לא מכלינן קרנא. כתב רש"י וכי תנן במתניתין וכו'. ולא נהירא לי שכיון שאין בדמי החמור ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה אמר לו ולא נשתעבדו נכסיו והכא אפילו בשבעלים מחמרים אחריו וסקינן. אלא מתניתין כשיש בדמיה ליקח וקמשמע לן שאין אומר לו הרי שלך לפניך ולא תמכור אלא תייב להעמיד לו תמור מדמיה של זו ומוכר ולוקח. אי נמי מתניתין בחמור סתם וקמשמע לן שאם אינו מעמיד לו חמור אינו חייב ליתן שכר כלל שאינו דומה לאנגריא שאומר לו הרי שלך לפניך ותן לי שכרי. עד כאן.

ומותבינן עליה דרב מהא דתני בתוספתא בסוף ערכין המוכר שדהו בשעת היובל וכו':    אילן שנכמש או יבש שניהם אסורין בו הקונה והמוכר כיצד יעשה ימכר וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות והא הכא דכד מטא יובל הדר קרקע זה שנקנה בדמי האילן למריה וקא כליא קרנא דאילן. ופריק כגון דזבניה להאי קרקע לששים שנה. ודמינן להאי פירוקא הכי סוף סוף כי מטו שנין הדר קרקע זה לבעליו. ומשני רב הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג ואשינויי לא סמכינן. רבינו חננאל.

יבש האילן או נקצץ:    פירש רש"י מי שמשכן לחברו במשכנתא דסורא ויבש או נקצץ תוך הזמן שניהם אסורין לבקע עצים ולשרוף דאי שריף ליה לוה כליא קרנא דמלוה ואי שריף ליה מלוה כליא קרנא דלוה. עד כאן. והאי דפירשה במשכנתא דסורא משום דבמשכנתא בנכייתא פשיטא דשניהם אסורין בו וגם אין לנו למכרם וליקח לו קרקע כיון שהקרן שלו קיים וגם אינו גובה חובו עד הזמן שפסק אף על פי שנפלה המשכונא אם לא התנה כן בפירוש וכן ראיתי למרי ז"ל עושה מעשה הריטב"א. והרשב"א חולק כמו שתמצא להלן כתובה סברתו בסייעתא דשמיא גבי הא דאמרינן אי נמי דמטו ליה זווי וכו'

הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג:    ונראה לי דהוא הדין דהוה מצי לאוקמא בחוץ לארץ שאין היובל נוהג בה לעולם אלא משום דתנא בארץ ישראל קאי אינו בדין שנעמיד דבריו דוקא בחוץ לארץ ולא בארץ. ואני תמה מפני מה לא העמידה אף בזמן שהיובל נוהג ובמתנה שלא יחזיר ביובל כדרך שהוא מתנה בשמטה. אלא מכאן נראה לי דלכולי עלמא אין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וכבר דנתי עליה לפני הרמב"ן ז"ל ודחה דהא לרב קאמרינן ורב כרבי מאיר סבירא ליה במתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל ואפילו במתנה שלא ישמטנו בשביעית. ואמרתי שאין לבעלי הגמרא פשוט כן שהרי אמרו בפלוגתא דרב ושמואל באונאה על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה ואמרינן לימא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי יהודה ודחינן לא אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה אלמא לא איפשיטא להו ואם כן אכתי לא דחי במתנה שלא יחזיר ביובל. הרשב"א.

וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: בזמן שאין היובל נוהג. יש למדין מכאן שאין תנאי מועיל ביובל לומר על מנת שלא אחזירנה ביובל מדלא אוקי בהכי וטעמא משום דיובל אפקעתא דמלכא היא משום כי לי הארץ. והדין אמת והטעם נכון. אבל אינה ראיה מכאן דהכא לרבא אמרינן דסבירא ליה דאפילו בשביעית לא מהני תנאה ולית הלכתא כוותיה וכן דחאה הרמב"ן ז"ל. אבל יש לזה ראיה בסוף פרק השולח כדכתיבא התם. עד כאן.

אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה ארבע או חמש שנין מקמי דלימטי יובל:    כלומר במשכנתא בנכייתא וכן פירשה גם הראב"ד ז"ל. דאי במשכנתא דסורא זוזי מאי עבידתייהו והיכי מצי פריק ליה. וזו היא שאמרתם פרק איזהו נשך דמכאן יש לנו ללמוד דמשכנתא בנכייתא שריא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: יבש האילן או נקצץ שניהם אסורין בו. במשכנתא דסורא או במשכנתא בנכייתא למאן דשרי לה הממשכן אסור בו מפני שהוא משכונתו של זה ומי שהמשכונא בידו אסור בו משום דכליא קרנא לאלתר ואפשר בעניינא אמרינא דלא כליא לאלתר כדמפרש ואזיל דזמנין דשלמו שני משכנתא דסורא מקמי יובל ואכיל בעל המשכונא להאי ארעא דזבן בדמי האילן ולא כליא ליה קרנא כולי האי. אי נמי דמתרמו ליה זוזי במשכנתא בנכייתא ופריק ליה מקמי יובל ארבע או חמש שנין ואכיל לההוא ארעא ואי הוו צלחי ליה לציבי לאלתר הויא כליא קרנא. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה. פירש רבינו דפריק ליה ברצון המלוה דאלו בעל כרחו אי אפשר תוך זמן באתרא דלא מסלקי ואפילו במשכנתא בנכייתא דשרי וכל שכן במשכנתא דסורא אפילו רבית והכא הכי קאמר דכל דאפשר למעבד דלא מכליא קרנא עבדינן ואפילו מכלוי קרנא לכלויי קרנא. עד כאן.

רבי נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:    פירש רש"י אם נתן השכר ואפילו כולו לא יטול וכן פירש לקמן הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא ואמאי לא יתן כל השכר. ואומרים בתוספות שנראה דעת רש"י דלא איירי רבי נתן אלא לענין שכר חצי הדרך הנשאר דאלו בשכר חצי הדרך שכבר הלך פשיטא שנותן לו. ואולי טעם רש"י מההיא דאמרינן בפרק הגוזל דעבד שליח שליחותיה ונותן לו שכרו אף על גב דלא אשתריש להאי שמת החולה או שהבריא אי נמי מההיא דאמרינן לעיל אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתן ליה.

והקשו בתוספות דאמאי פשיטא לנו שיפרענו על מה שעבר כיון דלא משתרש ליה ולא מידי דאלו לעיל לא נחסרה סחורתו והנאה יש לו בביאתו לכאן כדפירש לעיל וגם בההיא דפרק הגוזל כל שליחותו עשה השליח אבל כאן מה עשה שהביאו עד חצי הנהר וטבעה ועוד היאך אמר רבי נתן שאם נתן לו שכרו של חצי הדרך הנשאר לא יטול והלא אונס זה שוה הוא בבעל הבית ובבעל הספינה דלא הוה ליה לחד מינייהו טפי מחבריה וכהאי גוונא פסידא דפועלים הוא ואף על גב דאניס כדאיתא לעיל.

לכך פירשו דרבי נתן פשיטא ליה שאפילו נתן יטול ממשכיר שכר הדרך הנשאר ובחצי הדרך שעבר הוא דקאמר דזוזי היכא דקיימי לוקמי ואין מוציאין מזה לזה ובהא נמי פריך תלמודא היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול ממנו אף החצי שהלך לימא ליה אנא מייתינא חמרא וכל האונס שלך הוא ולא הועלתני כלום דאתן לך אגרא עד הכא ואי בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן שכר מה שהלך מיהת לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא דאף על גב דכששניהם אנוסים פסידא דפועלים הני מילי לענין שכר היום הנשאר אבל נוטלין שכרן על מה שעשו וכל שכן בזו שיש לו לבעל הספינה טענה חזקה שהיה יכול להשלים תנאו ונהי דמפטר בעל הבית על העתיד משום דאניס ולא הוה ליה למידע אמאי מפטר לשעבר אי משום דלא אהנייה הא אמר ליה דקאים לאהנוייה ולמעבד תנאיה. אמר רב פפא לא משכחת לה להא דרבי נתן אלא בספינה זו ויין זה שכל אחד מהן יש לו טענה על חברו דאונסא אתא מחמתיה אבל ביין סתם וספינה סתם חולקין שכר כל הדרך בין שנתן כבר ובין שלא נתן כיון שכל אחד מהן היה יכול לקיים תנאו ולא עוד אלא שאלו בא אחד מהם לקיים תנאו אז יפסיד לגמרי וכיון שכן דין הוא שיתן לו שכר מה שהלך ואף על פי שעדיין לא נתן לו כלום ואם כבר נתן לו כל השכר יטול ממנו החצי אבל ליכא לפרושי חולקין חצי הנשאר כיון דכספינה סתם הוא. וזה ברור.

ועדיין לא היתה דעת מרי נוחה בפירוש זה דכיון דסתמא קתני לה רבי נתן משמע דאכוליה אגרא קאי. ועוד דכיון דפרכינן לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא לא משמע דאמרינן האי טענה אלא משום השכר העתיד. לכך פירש הוא אם נתן אפילו כל השכר לא יטול ממנו כלום ואם לא נתן לו כלום לא יתן לו כלום ומיירי כשאין זו שכירות הספינה בשוכר את החמור אלא שנתחייב לו להוליך יינו עד מקום פלוני הן בספינה זו הן בספינה סתם וכעין קבלנות היא שמוטלת עליו לעשות ואין אחד מהם יכול לחזור בו כלל שכן דרך הספנין מוליכי הסחורות על הרוב והיינו דקאמר היכי דמי אילימא דאמר ליה בספינה זו ויין סתם אמאי יהיב ליה כלום שהרי אינו יכול לקיים קבלנותו והמלאכה שהיתה מוטלת עליו לעשות וכיון שלא הועילו מעשיו אין לו לתת לו כלום ואפילו על מה שעבר ואי דאמר ליה ספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן ואפילו כל שכרו שהרי מזומן הוא להשלים תנאו וקבלנותו וכיון שאין העכבה מצדו חייב לו בכל שכרו דכי אמרינן פסידא דפועלים דוקא פועל או קבלן דעלמא שלא נשכר אלא בדיבור בעלמא אבל קבלן שנתחייב לגמרי להוליך דבר ידוע או לעשותו ומשך הדבר ודאי כל שאין העכבה מצדו ואירע בו שום אונס אין להפסיד משכרו כלום. ומהדרינן לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין כל השכירות כיון דכל חד וחד יכול לומר אנא הא קאימנא. הריטב"א.

וזה לשון תוספות שאנץ: ולימא ליה הב ספינתך ואנא מייתינא חמרא נראה דמטעם זה קתבע ליה שיחזור כל שכרו אפילו של חצי הדרך שעבר כבר דלא דמי למת החמור בחצי הדרך דנותן לו שכרו של חצי הדרך ולא מצי אמר ליה הא קאימנא וחמורך מתה משום דמתה התם נהנה שבא עד כאן כדאמרן לעיל אבל כאן לא נהנה שהרי אבד יינו. ובספינה סתם ויין זה דפריך לא נתן לא יתן אמאי לימא ליה הב לי ספינתא אייתי חמרא. נראה דלענין שכר תצי הדרך שעבר קאמר דמכח זה לא מצי תבע שכר חצי הדרך העתיד כדמוכח לעיל גבי האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגיה דיומא נהרא דלא עביד לאסתכורי פסידא דפועלים דלא משלם בעל הבית כל שכרן אף על גב דקיימין פועלים מאחר דאניס בעל הבית. מפי רבי.

כתוב בתוספות ונתן לו החצי הדרך שלא הלך כפועל בטל. וכתוב בגיליון ולפי זה הא דקאמר אם לא נתן לא יטול היינו לא יטול אלא יניח לו לגמרי שכר חצי הדרך שהלך ושכר חצי הדרך שלא הלך יניח לו כפועל בטל והמותר יקח. כתוב בתוספות וריב"ם פירש הא דפריך בספינה סתם וכו' וכתוב בגיליון על זה למאי דפירש לריב"ם נמי דאם נתן לא יטול כלל לפי שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו לא יתיישב שינויא דמשני בספינה זו ויין זה דאם נתן אמאי לא יטול כלל והלא נהי שמוחזק מכל מקום אין יכול לקיים תנאו וכי בשביל שהוא מוחזק יטול שלא כדין אם לא שנתרץ לפירושו כמו שפירש לפירוש הקונטרס. אבל מלשון ריב"ם שהיה בפני היה משמע שרוצה לפרש אם נתן לא יטול שכר חצי הדרך שכבר הלך דוקא ואז אתיא שינויא בפשיטות דחצי שכר שכבר הלך תלוי במוחזק אבל חצי האחר לעולם יחזיר.


דף עט עמוד ב[עריכה]

היכי דמי אי דמשכח בעל הספינה לאגורי ולית ליה פסידא אמאי אית ליה תרעומת דאף על גב דבפועל איכא תרעומת כשחוזר בו בעל הבית ואף על גב דליכא פסידא וכדאיתא לעיל הני מילי כי הדר ביה בלא טענה אבל הכא בטענה רבה חוזר בו.

משום רפסתא דספינתא:    פירוש שהספינה מתנועעת על ידי הוצאת סחורה זו והכנסת סחורה אחרת והוא מלשון מוחו של תינוק רופס ופרכינן אי הכי טענה מעלייתא איכא לבעל הספינה אין לו לפרוק אם לא ישלם שכר רפסתא. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: דפרקה בגוזה:    כגון שמכר סחורתו לאדם אחר והוא מוליכה עד מקום הראשון והתרעומת משום אשלא יתירה שצריך להוציא הספינה לחוף הנהר כדי שיכניס בו התגר השני ואם הוא בתוך הספינה עצמה עדיין יש לו תרעומת משום שינוי דעתא אומר לו אתה בדוק לי בעסק יפה וזה אינו בדוק לי אם יפרעני בלא מחלוקת.

וזה לשון תלמיד הר"פ: משום שנוי דעתא:    פירש הקונטרס שהייתי סבור ללכת מהר ולחזור. לאושלא יתירה צריך אני לקנות חבלים משום דכשהספינה מכבדת וכו'. ולא נהירא דכיון דהתנה עמו מתמלה מאי תרעומת איכא עליה. ועוד קשה דלשון דפרקה לא משמע הכי.

לכך נראה לי דפרקה לטעוניה בגווה כגון שמכר הסחורה שיש בספינה לאדם אחר והשתא ניחא האי דקאמר נפקא מינה לשינוי דעתא פירוש לשינוי בעלים דיכול לומר איני מכיר אותו כמו שהייתי מכיר אותך. אי נמי לאושלא יתירה. פירוש להראות הסחורה ללוקח ואם היה הולך עד הנמל לא היה צריך כי אם למעט חבל ולשון פרקה הוי כמו פדייה שהוא פודה הסחורה שלוקח הדמים ממנה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: לא צריכא דפרקה בגויה:    פירש רש"י לאו כדקא סלקא דעתין שמוציא סחורתו משם אלא שקנה סחורה אחרת ורוצה להוליכה בספינה זו ולפרוע לו עליה חצי הדרך הנשאר. ופרכינן אלא מאי תרעומת איכא. ופרקינן משום שינוי דעת שהיה סבור למהר דרכו ולחזור. ואינו נכון שאם לא התנה כן ודאי הרשות בידו שלא להוליך לו משא אחר ואפילו יתן לו שכר גדול ואם מתרצה לו לעשות כן מאי תרעומת איכא לא קבולי ניקבליה ולא תרעומת ליהוי ליה.

והנכון כמו שפירשו רבינו חננאל והריא"ף לא צריכא דפרקה בגוה. פירוש שמכרה לאחרים ואותם אחרים רוצים להוליכה בספינה זו ולפרוע שכרו לבעל הספינה. ופרכינן ואלא מאי תרעומת איכא. ומהדרינן משום שינוי דעתא שמשנה חברתו ואינו מכיר דעתו של זה השני. אי נמי שיטרח בה לאושלי יתירה להוציא הסוחר הראשון ליבשה ולהכניס אליה השני. ולשון פרקה יש שפירש לשון פדיון כמו מכירה. ואין צורך אלא כל מי שמוכר סחורתו ונותן משאו על אחרים נראה כאלו פרקה מעליו.

ומכאן מביא ראיה הרמב"ם ז"ל שהשוכר בית מחברו יכול להשכירה לאחר שאנשי ביתו כמנין אנשי ביתו דליכא משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהכא השוכר הראשון השכיר ספינה זו לאחרים ומפני שהפועלים שם ואין בו משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר היה הרשות בידו הכא נמי לא שנא. ואין מכאן ראיה של כלום כי בכאן בעל הספינה חזר והשכירה לשני. ודינו של רבינו אמת כשהאנשים שוים שאין כל דירות בני אדם בבתים שוים. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל: אי נמי לאושלא יתירה עד שיצא זה ויכנס זה צריך להוסיף חבל בקשר הספינה. עד כאן.

כתוב בהלכות הריא"ף אוקימנא דפרקה וכו'. אי נמי משום דבעיא אושלא יתירה וכו'. ופירש ה"ר יהונתן וזה לשונו: כלומר שנצטרך להוליך הספינה לשפת הים כדי שיכנס שם אותו אדם אחר שקנה כל הסחורה. אבל היכא שמכר סחורתו לאיש אחר ואותו לוקח הוציאה משם ואין לו מי שיוליך ספינתו למקום שהתנה חייב לתת לו כל שכרו של כל אותו הדרך דמצי אמר ליה הא קאימנא ואעמוד אני וספינתי בטל חדש ימים או שני חדשים ודומה דין ספינה לדין אכלושי דמחוזא שאמרנו דאי לא עבדי חלשי ומשום הכי לא שייך למימר אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. ואי נמי משכח לאוגורא לאיניש אחרינא בדוכתיה שמשלם לו שכר חצי הדרך הנשאר מן הראשון אפילו הכי חייב למיתן ליה אגר רפסתא דספינתא כלומר דריסת הרגל מלשון ושארה ברגלה רפסה כי כשפורק אותה ומוציא ממנה סחורתו ונכנס אחר ומכניס בתורת משוי מפסיד הספינה והוא ממונא מעליא כדין כל מזיק ואפילו הכי כלומר ועם כל זה שמשלם לו מה שמפסיד בספינתו אפילו הכי יש לו עליו תרעומת משום שינוי דעתא ומשום אושלא יתירה. עד כאן.

מניח עליו כסותו:    הכי יש ברוב הספרים. ולא נהירא דלמה לא יניח עליו כסותו פשיטא דמצי מניח עליו כסותו. לכך גריס רבינו חננאל כסתו וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: גירסת כל הספרים שלנו שוכר מניח עליה כסותו כלומר נסות שצריך ללבוש בעיר שהולך שם דאלו כסות הדרך פשיטא. וגירסת רבינו תם כסתו מלשון כר וכסת. ואינו נכון כי מה ענין שיוליך עמו כסת למקום שהולך הא סתם בני אדם במקום שהולכין יש להן כר וכסת. עד כאן.

מכאן ואילך:    כלומר כשרוצה להניח עליו מזונותיו של חורתו החמר מעכב עליו ואף על פי שהמזונות בעירו הם יותר בזול משל אותו מקום יוכל לעכב עליו החמר.

מכאן ואילך שוכר מעכב עליו. אף על פי שיצטרך לקנות ביוקר כל מה שצריך לו ולבהמתו לפי שיכול השוכר לומר אין לך להטעינה יותר מדאי שלא תוכל לילך במהרה כשארצה למהר אותה. ה"ר יהונתן.

שוכר לאו דרכיה למטרח:    ומיהו אי גברא דדרכיה למטרח הוי דינו כחמר. הריטב"א.

אשה בין גדולה בין קטנה:    ואיש בין גדול בין קטן. והא דלא קתני וכו' ככתוב בתוספות. ועוד אומר מורי רבי דלהכי לא נקט איש אלא אשה משום דבעי למתני אפילו מעוברת והיא מניקה דחדוש זה לא שייך למיתני אלא באשה. תלמיד הר"פ ז"ל.

גירסת רש"י. השתא מניקה אמרת אין מעוברת מיבעיא:    ופירש מניקה דתרי גופי נינהו אין מעוברת דחד גופא בלחוד מבעיא אמר רב פפא וכו'. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי קא מתמה תלמודא דהא להכי קתני ואפילו מניקה לרבותה דאף על גב דתרי גופי היא ולא זו אף זו קתני וארחא דתנא למיתני ואפילו זה. גם מה שפירש רש"י שמע מינה בניתא אכרסא תקלא דכיון דקתני אפילו מעוברת דמשמע שהמעוברת כבדה מן הריקנית שמע מינה שהדג שכרסו גדול יותר גדול משקלו זה פשיטא ומאי דייקותא בעי. לפיכך פירש שהנכון כגירסת רבינו תם דגריס השתא מעוברת אמרת אין מניקה מיבעיא כלומר אפילו מניקה דהא מעוברת הויא רבותא טפי כי היא כבדה יותר מן המניקה שעוברה בידה על החמור לפי שהחי נושא את עצמו וכו'. ואוקימנא במעוברת והיא מניקה ואמר רב פפא שמע מינה בניתא וכו' כלומרן שבני מעיו כבדין יותר כשהן בתוך הדג מכשהן בחוץ כשם שהמעוברת כבדה מן המניקה ונפקא מינה למקח וממכר שלא ישקול אותו הלוקח בעוד שבני מעיו לתוכו אלא יוציא בני מעיו מתוכו וישקול הכל ולא ישקול כך כי הבני מעים מכבידים במשקל גופו של דג ומיירי כששוקלו כשהוא חי והאי דאמרינן שמע מינה היינו מקושיא דאקשינן מעוברת אמרת מניקה מיבעיא. ואין זה מחוור כל הצורך.

לכך פירש ה"ר פנחס דרב פפא הכי קאמר אפילו היא מעוברת וגם כן אפילו מניקה ואתא הוא לאשמועינן נמי דדוקא מעוברת שהיא מניקה שעדיין לא נעכר החלב שבה בתחלת ימי עיבורה שאין איבריה כבדין עליה אבל מעוברת שאינה מניקה כלומר שאינה ראויה להניק שהעיבור ניכר לא תרכב אפילו לבדה כי היא כבדה יותר מן המניקה כי בנה בידה כדפירש ר"י והשתא דייקינן מדרב פפא נמי דבניתא אכרסא תקלא כדפרישנו. והשתא איצטריך תנא למיתני מעוברת שאינה מניקה. מפי רבי.

וזה לשון רבינו חננאל: דייק אביי מדקתני ואפילו מעוברת ולא קתני ואפילו היא שמנה שמע מינה כובד שלה בבטנה הוא ושמע מינה בניתא אכרסה תקלא. עד כאן.

והר"ן פירש וזה לשונו: שמע מינה בניתא אכרסה תקלא:    פירוש מדאיצטריך למימר אפילו מעוברת שמע מינה דכרסה תקלא יותר משאר איברים ואפילו לפי כמותם לפי ששאר איברים חיים ונושאים את עצמן וכרסה של אשה עוברה מתוך שאין בו חיות כל כך מכביד ביותר שאם לא תאמר כן מאי רבותא דמעוברת שאף על פי שכרסה מרובה איבריה מתנונות מחמת עבורה אלא שמע מינה דאכרסה תקלא יותר משאר אבריה. עד כאן.