חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עו עמוד ב[עריכה]

פרק ו'

הא דאמרי' נותן להם שכרם משלם. דהיינו כפועל בטל. נראה דוקא בשאין יכולין לשכור עצמן אבל אם יכולין לשכור עצמן אחר שחזרו מן השדה או ממקום התבואה אומר להם (התירו) [השכירו] עצמיכם דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלין לשכור אין לו עליהן אלא תרעומות הכא נמי [אם] יכולין לשכור עצמן לא יהיב להו וכדאמרי' בשוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך דאי משכח לאוגורא נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, וכן הא דאמרי' לקמן ושלים עיבידתא בפלגא דיומא וכו' ונותן להם שכרן משלם בשאינן מוציאין להשכיר אבל יכולין להשכיר עצמן נותן להם כפי מה שעשו.

ותניא בתוספתא [ז, ג] שכרו לחרוש וגמר את חרישו בחצי היום לא יאמר לו בא וחרוש בשדה אחרת שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי וכן הוא שגמר חרישו בחצות היום לא יאמר לו הרני מנכש עמך בשדה פלונית וכו' ואם התנה עליה מתחלה ע"מ כן הרי זה [מותר] משמע דלא יהיב להו אלא מה שעשו כיון שיכולין להשכיר עצמן:

ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. ופרש"י שאם עשו חצי פעולה והוזלה מלאכת פועלים נותן להם כמו שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה והתם זה נתחייב בכל שכרן שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה אינו נותן שכרן משלם אלא מתני' בשמוציאין להשכיר עצמן בקבלנות אחרת ואינן מפסידין אלא בין יוקרא דשעת שכירות לזולא דהשתא והא קא יהיב להו וש"מ דהיכא דמתחייב בשכרן כשמוציאין להשכיר עצמן פטור ואם עשו מקצת במקום שיכולין להשכיר עצמן אינו נותן להם אלא כפי מה שעשו.

והא דקתני הלכו חמרין, י"מ דה"ה אם לא הלכו הם אלא ששלח בע"ה שלוחו ומצא שדה לחה כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו והר' יצחק אלברגלוני פי' כך ואלו דבריו בד"א שחזר בהם קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו ואין זה מחוור דא"כ למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו ועוד קשה דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשי' לקמן בגמרא גבי ספינה. ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולים להשכיר עצמן בתחלת היום או מאמש ועיכבן עד שעה שאינן מוציאין להשכיר ודאי נותן להם שכרן דהוה ליה לדידהו כדבר האבד ומיהו בריתא הלכו דוקא קתני שאע"פ שלא היו יכולין מתחלה להשכיר עצמן שאינן במקום שמשכירין בו פועלים או שהיו הפועלים נשכרין בתלתא ואמר להו ליתן להם עשרה כיון שהתחילו במלאכה נתחייב מעכשיו ליתן להם שכרן משלם כמו שקבל עליו שכשם ששאר הדברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה ובזה יפה כח פועל מכח בעל הבית שפועל חוזר בו בדבר שאינו אבד אפילו בחצי היום וטעמא דמילתא משום דלא מפסיד בע"ה מידי אי לא עביד השתא עביד למחר אבל פועל הא פסיד שכירות דיומיה וכבר נשתעבד לו בע"ה בהתחלת מלאכה, ומיהו אם מוצאין להשכיר עצמן משכירין ואם מוצאין לשכור בפחות שוכרין ומשלם הוא להן עד כדי שכרן שקבל עליו משלם לפי מה שכתבנו.

וברייתא כולה ה"פ: אין להם זה על זה אלא תרעומת דכיון שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה ולא הפסידו זה על זה כלום דפועלים לבעל הבית לא הפסידו דלאו דבר האבד הוא ובע"ה לפועלים לא גרם הפסד שהרי לא היו יכולין להשכיר את עצמן מאמש כדפרישית בד"א שלא הלכו חמרין כלומר בד"א שאין לפועלים על בע"ה אלא תרעומת כשלא התחילו במלאכה אבל הלכו חמרין (כלל) התחלת מלאכה היא ונתחייב בע"ה מעתה בשכירות היום והינו דאמרינן בכולה שמעתין פסידא דבע"ה ואמרי' נמי ונותן להם שכרם משלם באכלושי, וה"נ אקשי' לקמן בספינה אי לא משכח לאוגורא כוליה [אגרא] בעי למיתב ליה ומדמקשי' הכי ש"מ דאפילו לא היה מוצא מתחלה שכירות כלל חייב, ותו קתני בריתא בד"א שלא התחילו במלאכה פי' בד"א נמי שאין לבע"ה על פועלים אלא תרעומת בשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר' דוסא וחכמים ולר' דוסא מפסידין הם ממון ולא קתני בחזרה דפועלים הלכו משום דאין פועלים חייבן לשלם מכיסם אבל מחשבון להם במה שעשו כנ"ל שיטה זו על נכון.

ורש"י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת איכא שיהו צריכין לחזר אחר שכרן ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו שפירש לפירושו השכיר עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דדברים בעלמא נינהו דכיון שלא התחילו במלאכה לא נתחייב זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו.

והוי יודע שהפועלים שחזרו בהן בדבר האבד אע"פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן או מטען והינו מתני' ואע"פ שכל זמן שלא באתה חבילה לידו אין כאן אלא דברים חייבין לשלם עד כדי שכרן ולא יותר דסמכא דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין ומי' אם לא שכר עליהן אלא הפסיד בהמתנתן אינן משלמין שהרי לא קבלו עליהן לשלם וכל זמן שלא נעשו שומרין אע"פ שפשעו פטורין, ואם באתה חבילה לידו שוכר עליהן מדמי החבילה אפי' עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותם להשתלם ממנה שכירותו ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות וה"מ בדבר האבד חבל אם הוקרו פועלים אפילו התחילו במלאכה אינו שוכר עליהן אלא ממה שעשו בקבלנות וכר' דוסא אבל לשלם מכיסן לא נתחייבו כיון שאינו דבר האבד.

ומיהו אם נתנו לבע"ה כלי אומנתן ואע"פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן בדמי שכירות של אותה שעה מדמי החבילה שמשעת שנתנו לבע"ה כלי אומנתן קנו זה מזה ושוב אינן יכולין לחזור בהן הילכך אפי' הוזילו גביה או שהוקרה מלאכה שוכר עליהן בשווין של פועלים שמשיכה קונה להם כמו שכתבנו בפרק הזהב (בבא מציעא מ"ח ע"א):

דף עז עמוד א[עריכה]

ואתא מיטרא פסידא דפועלים, קשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל הא דאמרי' במסכת גיטין פרק מי שאחזו ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלת דוולתא ושקלי ריבעא את דלי ארבעה ושקול תילתא לסוף אתא מיטרא אמר רב יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא איצטריך וקאמרי' עלה בגמרא דקי"ל כוותיה דרבה והכא אמרינן פסידא דפועלים ופריך שאני אריס דכמאן דאית ליה חולקא בארעא דמי וגופיה מיקניא ליה וכשותף דמי למיקני רווחא לנפשיה אבל פועל לא.

והראב"ד ז"ל כתב נ"ל שאף בכל קבלן כך הוא דינו שאם קבל קמה לקצור וקצר חציה ובאו גוים וקצרו חציה או נמלים וקרסמוה נותן לו קבלנותו משלם, וי"א שאפילו פועל שהתחיל במלאכה ואתא מיטרא בפלגו דיומא פסידא דבע"ה, אי אית ליה מלאכה אחריתי עבדי ואי לא יהיב להו כפועל בטל, והיינו דאמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגו דיומא וכו' וכיון דאתא מיטרא בפלגו דיומא כמאן דמשלם עבידתיה דמי והא דרבא בשלא התחילו במלאכה קאמר, אלו [דברי] הרב ז"ל.

והך סברא דיש אומרין טעותא היא דכל היכא דלא עבד שליח שליחותיה לא יהיב ליה אלא כמה שעשה הוא בעצמו כדאמרי' בפרק הגוזל בתרא השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שהבריא נותן לו שכרו משלם ואמרינן התם עביד שליחותיה אלמא אלמלא לא הביאם אע"פ שהבריא או שבאו לו דורמסקנין ממקום אחר ואינו צריך לאלו אינו נוטל שכרו והיינו דרבא דאמר האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגו דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים משום דלא הוה ליה לבע"ה לאתנויי והא דאתא מיטרא אע"ג דלא איתעבידא ההיא עבידתא וכי האי דינא הוא ואפילו בפלגא דיומא פסידא דפועלים ודקא גמר לה מאידך דרבא ליתא משום דהיכא דשלים עבידתא הוה ליה לאתנויי ולמימר דאי שלמה עבידתא דיהב להו לפום מאי דעבוד הואיל ולית ליה עבידתא דניחא מינה מדלא אתני איהו אפסיד אנפשיה כראמרי' אתא נהרא פסידא דבע"ה משום דהוה ליה לאתנויי ולא אתני אבל בקבלנות אפשר כדברי הרב ר' אברהם ז"ל דכל רווחא דמיתרמי בקבלנות מאחר שהתחיל במלאכה דקבלן הוי, ואני אין לנו אלא כדברי רבינו הגדול ז"ל דטעמא דמסתבר הוא.

וגבי שטף נהר חמורו אשכחן בירושלמי בפרק הגוזל בתרא (י, ד) תני הניח את שלו להציל את חבירו ועלה של חבירו מאליו אינו נזקק לכלום, ואפשר נמי דהא דאמרי' בגמרא דילן ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו אפילו עלה מאליו בכלל זה ואע"פ שזו קבלנות היא והתחיל בה שהרי ירד להציל [רווחא] שבא בו לבעל הבית הוא:

דקשי' מינה לא מפקיד להו. האי דינא ליתיה אלא היכא דאגר אגירי בפי' להאי עבידתא אבל שכרן סתם אפי' דקשי' מינה מפקיד להו דהא מצפרא נמי אי בעי מפקיד להו הך דקשי'. והכי תניא בתוספתא רשאי בע"ה לשנותו למלאכה קלה אבל לא למלאכה חמורה הא כיצד שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שתי גפנים פי' ולא בע"כ שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בע"כ בא ונכש שני גפנים אלמא דדוקא שברו לנכש אבל שכרו סתם נותן לו כל מלאכה שירצה ואין זה צריך לראייה:

ואימרו פועלים ואזל בעל הבית ופייסינהו. איכא למימר בשאימרו ואמרו סתם לא נעשה עמך מלאכה באותו תנאי אבל פירשו ואמרו אין אנו עושין עמך אלא בשכר כך וכך ואזלו להו ואזל בע"ה ופייסינהו לא מצי למימר להו אדעתא דטרחנא להו באכילה ושתייה אלא יהיב להו כמה דבעו מיניה כדתניא בתוספתא וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במחתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר וכו'.

ורבינו הגדול ז"ל כתב הך בריתא בפ' האשה נקנית אבל השתא דאימרו סתם אע"ג דאייקור עבידתייהו לא יהיב להו כההוא יוקרא אלא אדעתא דטרח להו באכילה וכשתיה איפיוס ואיכא למימר שאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו ואי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו כי פייסינהו אדעתא דתנאה קמא איפיוס ולטפויי להו טפי פורתא באכילה ובשתייה:

האי מאן דזבן מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. פי' מכר לו קרקע והחזיק בו או מטלטלין ומשכן לרשותו ולא נתן לו מעות כלל לא קני כלום דלא אקני ליה עד דיהיב ליה זוזי, לא קא עייל ונפיק אזוזי קני הכל בקרקעות בחזקה ובמטלטלין במשיכה אבל נתן לו מקצת דמים בהא לא אמר לא לאו ולא הן, ומיהו כיון דאמר רבא דהיכא דעייל ונפיק אזוזי לא מקני ליה אלא עד דיהיב זוזי שטעי' מינה דהיכא שנתן מקצת דמים על השדה אפי' בתורת פרעון אינו קונה יותר מכדי מעותיו אבל כדי מעותיו ודאי קנה וכדתניא בתוספת' בבריתא קמיתא ובתריתא דקתני דבתורת פרעון קנה הכל בדלא עייל ונפיק אזוזי דקני במקצת כסף כדאמר רבא דקני בחזקה בלא כסף.

ויש מחלוקת בדבר זה, שהגאונים הראשונים ז"ל פירשו בריתא קמיתא בפורע מקצת דמים סתם ואפ"ה קונה כנגד מעותיו, ור"ח ז"ל חלק ואמר דהיכא דעייל ונפיק אזוזי ונתן מקצת דמים בתורת פרעוו סתם לא קנה כלום, ומפרש לה בשאמר ערבוני יקן והזקיקו לומר כן מה שאמר רבא לא קני דמשמע כלל לא קני והוא סבר דבשנתן מקצת דמים הוא וכבר פרשתי הדבר לדעת הגאונים ז"ל יפה הכי ומסתבר טפי חדא דקתני לה סתם ולא מפרש בערבוני יקן ועוד מדקאמרי' רוצה אומר לו תן לי מעות או תן לי קרקע שיכול לומר כשפרעתי מקצת דמים לא נתתי [אלא ע"מ ליקח כולה אבל לא על מקצתה ואע"פ שאין מעותי קונות אלא כנגדן מיהו על דעת ניקח הכל נתן, אבל לדברי ר"ח ז"ל דמוקי לה בשאמר ערבוני יקן למה ידו על העליונה על כרחו של זה יקח קרקע כדי מעותיו ולא מן העדית אלא כעין חצי שדה אני מוכר לך שמשמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש ואין כאן לקנוס אחד מהם שהרי לא מכר לו אלא חציו כנגד ערבונו אלא ש"מ כדברי הראשונים ז"ל:

דף עז עמוד ב[עריכה]

והא דקתני ברייתא מהיכן מגבהו מן העדית. לאו בשאמר לו תן לי קרקע דהתם כיון שקנו לו מעותיו כשעת המכר הוא נוטל ומן הכחוש אלא בשאמר לו תן לי מעותי ואין לו מעות לפורען ששמין לו כשעת הגבייה כדין בעל חוב ונוטל מן העדית בטעמי דמפרשי בגמרא, וכן נראה מפרש"י ז"ל שכתב מהיכן מגבהו חובו והא דקתני סיפא הילך קרקע כנגד מעותיך מן הזיבורית הוא נוטל וכשעת המכירה והא דקתני מהיכן מגבהו מן הזיבורית בשאמר לו הולך מעותיך ואין לו מעות שישלם מיד ששמין לו כבעל חוב ומן הזיבורית משום דליכא הכא נעילת דלת.

והוי יודע כי מה שפירשו הגאונים ז"ל דנותן מקצת דמים סתם קונה בדעייל ונפיק אזוזי לא אמרו אלא בקרקע וכיוצא בו שהוא ראוי ליחלק ויכול לקנות כנגד מעותיו אבל פרה וחמור וכיוצא בו אע"ג דיהב מקצת דמים לא קנה הואיל ועייל ונפיק אזוזי דכיון שלא קנה הכל לא קנה מקצת שלא עלה על דעת שיהא שותפו במקח זה שאפי' שותפין גמורין מעלין זה לזה בדין גוד או אגוד דלא ניחא להו לאינשי למהוי שותף בכגון זה.

וזו הסברא למדנו ממה שמצינו בירושלמי בנותן ערבון לחברו חד בר נש יהב דינרין למטכס חזר ביה אהין אתא עובדא קמי רבי חייא בר יוסף ור"י רבי חיי' בר יוסף אמר יתן לו כל ערבונו או ימסו' אותו למי שפרע פי' קסבר כנגדו הוא קונה כדאמר רב פרק הזהב רבי יוחנן אמר יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע רבי אילא אמר ערבון היה פי' ערבוני יקן א"ל ואפ"ה א"ר יוחנן קנה הכל לענין מי שפרע ופליגא אגמ' דילן א"נ ה"ק ולא נחלק ר' יוחנן בדבר ע"כ ר' זעירא אמר מקצת דמים נתן ומודה ר' חייא בר יוסי לר' יוחנן במקח שאין דרכו לקנות חציים כגון פרה וטלת פי' שקנה כנגד כלו הואיל ונתן לו מקצת דמים ולא עייל ונפיק אזוזי שכיון שקנה מקצת קנה הכל שלא ע"מ להיות שותפים נתן זה וקבל זה ואף אנו נאמר במקום דעייל ונפיק אזוזי כיון שא"א שיקנה הכל דהא משום זוזי זבין לא קנה כלום והיינו דאמרי' בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא כי האי גוונא מאי כלומר מי אמרינן דקנה כנגד מעותיו דומיא דשדה או לא ופשטי' דלא קנה כלומר דנא קנה כלום, וכך הוא דעת הראב"ד ז"ל.

ויש מי שסוב' דבמק' שאין דרכו לקנות חצייה קנה הכל אע"ג דעייל ונפיק אזוזי כסברא דבני מערב' בערבון וגרי' בההוא עובדא חמרא פירושו יין ולא קנה הכל אלא כנגד מעותיו ופי' כה"ג מאי משום דחד זוזא בלחוד אשתייר ולא מבטל איניש זביניה משום חד זוזא ואין זה נכון דלעולם לא קנה אלא כנגד מעותיו דהא גלי אדעתי' דלא מקנה ליה כיון דקא עי'ל ונפיק אזוזי ועוד דלא הוה לן למימר. לא קנה סתם משום חד זוזא ואף רש"י פי' חמרא חמור ולא ידעתי למה הוצרך לפרש כך אם לא רמז הסברה שכתבנו ובמיעוט הנסחאות ובהלכות רבינו הגדול כתוב חמארא באלף.

וה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל א"ל ערבוני יקן שותפין הם שבכך נתרצו, והא דאמרי' בקרקע שהוא קונה כנגד מעותיו במקום שאין כותבין את השטר עסקי' שהוא קונה בדמים לחודייהו אבל במקום שכותבין את השטר הרי לא קנה עד שיכתוב לו שטר והואך יקנה כנגד מעותיו ואם כתב לו שטר על כל השדה היאך יקנה מחצה והרי לא כתב לו שטר על חציה הילכך לא קנה בין שאומר לו ערבוני יקן בין שנתן מקצת דמים סתם אלא א"כ זקפן עליו במלוה א"נ לא עייל ונפיק אזוזי:

דף עח עמוד א[עריכה]

הא דאמרי' מ"ש רישא דלא מפליג ומ"ש סיפא וכו'. ומתרצינן כגון שמתה מחמת אויר ואובצנא והכישה נחש דמשמ' דאם מתה כדרכ' פטור י"מ כולה סוגיא כרבא דאמר מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם וכי פשע בה ושינה אותה מהר לבקעה והכישה נחש חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא ואונסו בא לו מחמת פשיעתו הא אם שנה אותה מבקעה לבקעה אעפ"י שהכיש' נחש פטור דלא פשע בה דתחלתו וסופו באונס אבל לאביי דאמר במתה כדרכה חייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס הכא נמי חייב אפי' מתה כדרכה דהא פש' בשינוי דהר ובקעה וסיפ' דמתני דקמפליג אם הוחלקה פטור דוקא בהוחלק' דכ"ש דשכיח בהר חנק' אבל מתה כדרכה חייב ודקתני הוחמה חיי' לאשמועי' פשיעות' דשיגוי דמשו' חמום היא ומהך פשיעות' מחייב נמי במתה כדרכה.

ואין זה מכוון אצלי כלל, דטעמ' דאביי התם משום דכל שתחלתו בפשיעה משעה שפש' בה נעשית ברשותו להתחייב עליה בכל ענין ואפי' במתה כדרכה וכ"ש בהוחלקה שחלקה של בקעה ושל הר שני דברי' הם ושמא לא יאר' לה חלקה בהר אע"פ שמצוי בה יות' אבל הטע' הנכון במשנתנו שאין השנוי מהר לבקעה פשיעה לפי שהזיקה מצוי בזה כמו בזה ומיהו אינה שמירה למה שאמר משכיר הילכך אם הוחמה בהר חייב שאמ' לו לשמר' מחמום ולא שמרה וכן כשיאר' לה מיתת אויר שנשב' הרוח בהר באותו היום ומתה בו או נחש הכישה חייב שאם שמר כמו שאמ' בע"ה לא יאר' לה מיתה זו דכל כה"ג אינה פשיעה ואינה שמירה הילכך אם סופו באונס פטור ואם סופו מחמת אותו שינוי חייב כנ"ל ומסתברא דאפי' בשו"ח הוא חיי' דמתני' סתמא נמי כר' מאיר ומיהו בקע' ובקע' לאו שינוי הוא ופטור דכי אמר לו בקעה פלונית ה"ה לבקעה אחרת קאמר. וי"ל אפי' פי' ולא תלך בבקע' פלוני' אינו שינוי דבחזקת שמורה היא בבקעה זו כמו באותה בקעה שאמר משכיר והילכך לעולם פטור כנ"ל:

דף עח עמוד ב[עריכה]

דילמא שאני התם דקנייה בשינוי. קשיא לי ואי לאו גזלן הוא היכי קני בשינוי וכי מי שאינו גזלן קונה בשינוי לפי' צריך נפרש דילמא שאני התם דכיון ששינה אותו ועשה בו מעשה שהגזלן קונה בו מתכוין הוא לגזול ולכך שינהו כדי שיקנה אותו ולאי מעבי' על דעת מיקרי אלא גזלן גמור מקרי וכן הא דאמרי' אדעת' דמידי אחרינא לא יהבי ליה ה"פ דאינהו לקיים שמחת ימי פורים נתנו וכיון שלא נתקיים לא גמרו ומקנו ונזל הוא בידו של עני אבל בשוכ' בהמתו להר והוליכה בבקעה כיון שלא מתה מחמ' אויר מאי איכפת לו נבע"ה אין כאן אלא שינוי דעת בלבד:

מגבת פורים לפורים מותר מגבת פורים קאמר, שאם הותירו יהא לפורים הבא, ויש לפרש שכל מה שגבו ביום פורים אע"פ שגבו סתם יהא לסעודת פורים וכן עיקר. וקתני עלה בתוספתא (א, ה) ומגבת העיר לאותה העיר:

ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי ועני זה אינו ראוי אלא נותנין לכל כדי שיהו הכל שמחין עמנו בין ראוי בין שאינו ראוי, דימי משתה ושמחה כתיב ומשלוח מנות נמי כתיב וכן מצאתי בירושלמי פ"ק דמגילה אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו וכן מנהג בכל ישראל ואפי' ליתן לגויים דהואיל ואין מדקדקין בדבר ומתנין לו לכל אם אין אנו נותנין לגויים יש בו משום איבה ותנן מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ואפשר שבכלל אין מדקדקין יש ג"כ שאין אומרין בכך וכך די להם אלא לוקחים את העגלים לרוב כמו שפרש"י ז"ל מפני שמצאתי בתוספ' כלשון הזה אין מדקדקים במגבת פורים אבל לוקחים את העגלים ושוחטין ואוכלין איתם והמותר אל יפול לכיס של צדקה:

אנגר' חוזרת כדברי הירושלמי דגרסי התם אית תניי תני אנגרי' כמיתה ואית תניי תני אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך מן דמר אנגרי' כמתה באותו שאינו יכול לפשר. ומן דמר אומר לו הרי שלך לפניך באותו שהוא יכול לפשר, ע"כ:

ושמואל אמר וכו' אם כדרך הליכתה נטלה. פרש"י שהאנגריא מוליכתה בדרך שהיה זה רוצה להלך. ור"ח פי' אם פגעו בה דרך הליכתה ואלו לא פגעו בה לא היו מחפשין אחריה אומר לו המשכיר ממך נטלוה אבל אם היו מחפשין אחריה ומצאוה ואנסוה מחמת המשכיר שאפי' היתה בביתו משם היו נוטלין אותה לפיכך חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר.

ומצאתי בירושלמי (ה"ג) כדברי שניה' והכי איתא התם תני רבי שמעון בן אלעזר אומר אם כדרך הליכתה אינו חייב להעמיד לו חמור שלא כדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא בקפנדריא אינו חייב להעמיד לו חמור בסילקי חייב להעמיד לו חמור אחר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא אגרה מיניה ללוד ואינסבת אנגריא ללוד אינו חייב להעמיד לו חמור אחר מכאן ללוד ואנסיבת אנגריא לצור חייב להעמיד לו חמור אתר משמ' דתרי לישני נינהו דא"ר אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא ותרויה' לפרושא לדר"ש בן אלעזר ולישנא בתרא מפורש כפרש"י ולישנא קמא כדברי ר"ח.

וכך פירושה אם המלך לא היה תופ' לאנגריא אלא הבהמות שהוא מוצא בקפנדריא כלומר בשדות וכרמים אינו חייב וכו' בסילקי כלומר בבית כדתנן התם אין בונין עמהן בסילקי כלומר שהי' המלך מחפש אחריה אפי' בבית חייב המשכיר להעמיד לו חמור. ואע"פ שיש לי לפרשה בלשון אחרת לומר שאם שכרה לצור והוליכה בדרך קפנדריא ומצאה המלך ותפשה אין המשכיר חייב להעמיד לו חמור דשוכר גרם לעצמו ואם הלך בסלקי כלומר בדרך צור שהוא דרך אשור ואשור זה סליק חייב להעמיד לו. אבל מאח' שראינו לרבנן אמוראי דפליגו בה ולרבנן דבת' הורא' דפרישו בה תרין פירושי מוקמי לפירושיהו בפלוגת' דאמוראי. וכתב רש"י טעם לפירושו שדרך האנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליו אחריו וכל חמור שיפגע תחלה נוטלו ומחזיר את שלו הילכך אומר לו אף מזלך גרם שכור חמור אחר עד שתפגע בחמו' אחר נר' מזה שהוא אינו מפר' אנגריא שאינ' חוזרת שאין המלך מחזירה לעולם אלא שאין המלך מחזירה לשנים ושלשה ימים עד שיפג' בחמור אחר:

דף עט עמוד א[עריכה]

הא דאמרי' אי דא"ל חמור סתם ניגר ליה חמור אחרינ'. פי' ואי לא לא יהיב ליה כלום מיהו אי אמר לא בעינ' אגר' לא מחייב למיגר ליה דבמאי קני דליחייב ליה. ואי דא"ל חמור זה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ישכור פי' דשעבודי משתעבד ליה חמור זה ואפי' אמר משכיר לא בעינ' אגר' דחצי הדרך כלל אפ"ה מחייב דהא קנייה משעת משיכה ומיהו שוכר חייב ליטפל בנבל ולמכור ולשכור ולא משכיר:

קסבר רב לא מכלינן קרנא. כת' רש"י וכי תנן במתני' חייב להעמיד לו חמור היכי דמתה בעוד בעלה עמה דמוסיף מעות ולוקח חמור ולא כניא קרנא ולא נהיר לי שכיון שאין בדמי חמור זה ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה אמר לו ולא נשתעבדו נכסיו והכא אפילו בשבעלים מחמרים אחריו עסקי' אלא מתניתין כשיש בדמיה ליקח וקמ"ל שאין אומר לו הרי שלך לפניך ולא תמכור אלא חייב להעמיד לו חמו' מדמיה של זו ומוכר ולוקח א"נ מתני' בחמור סתם וקמ"ל שאם אינו מעמיד לו חמור אינו חייב ליתן לו שכר כלל שאינו דומה לאנגריא שאומר לו הרי שלך לפניך ותן לי שכרי.

ורש"י ז"ל כתב במשנתינו חייב המשכיר למכור העור והנבלה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי הנבלה שהרי חמור זה שעבד לו או יחזיר לו שכרו:

בספינה זו שאם נתן יטול. משום דליכא למימר אלו בעית למיתא עד הכא לאו אגרא בעית למיתב דהא טבעא לה וטבע חמריה והא דא"ל הב לי חמרא לאו למימרא דמעיקרא לא מצי לשנויי ליה חמרא אלא דהתם כיון דליכא קפידא במילתא מה לי האי חמרא מה לי אחרינא אבל כיון שהוטבע ויש לו ריוח בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו ודאמרי' בספינה סתם ויין סתם חולקין דוקא בשאין אחד מהם רוצה להשלים אבל זה שמביא יינו וזה מביא ספינתו אם נתן יטול:

דף פ עמוד א[עריכה]

השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין חייב. פי' שכרו להביא עליה לתך חטים שהוא כדי משאו של חמור והוא הביא עליה לתך שעורים והוסיף על משאו חייב אבל אם שכרו להבי' עליה חצי לתך חטין והבי' עליה יותר שעורים או חטים עד כדי משאוי כל חמור כיוצא בו אע"פ שאין לו לעשות כן באמרי' לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה מיהו אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל תמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך שכרתי לך ובשביל התוספת מתה שהרי דרך כל חמור לישא כך וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמשה מילין והלך עשר מילין כיון שדרך כל חמור לילך י' מילין אם מתה פטור.

ואי קשיא הא דתנן שמתה מחמת אויר התם ה"פ כגון שידוע הוא שחמור זה אינו רגיל לילך בבקעה ומ"ה אפשר שמחמת אוירא מתה הואיל ולהוליכה בהר שכרה לו.

וכן פרש"י יכול לומר לו מחמת אויר מתה שלא היתה למודה לגדל בהר. א"נ התם כגון שמתה ודאי מחמת אויר שנצטננה ומתה שכיון שודאי אויר המית אותה ואלו לא בא באויר דרך זו לא מתה עכשו אע"פ שדרכ' בכך פשיעתו גרמה אבל מתה סתם אין תולין בדבר שאינו ממית כדאקשי' ליה אביי בפ' המפקיד ואמאי לימא אויר דהר קטלה א"נ אובצנא אלמא לרבא לא אמרי' הכי הילכך בתוספת משאוי הואיל ואנו רואין חמור זה שדרכו לישא משאוי זה או שכל כיוצ' בו נושאין משאוי כיוצ' בו אף זה השוכ' פטו' אא"כ מתה ודאי מחמ' המשאוי כנ"ל דאלת"ה למה לי תקל' כתקל' ונפח' לתוס' אפי' בתוס' כל דהו ליחייב ועוד ראי' לדבר הא דאמרי' בגמ' ת"ש להביא לתך חטין והבי' שש עשרה שעורין חייב הא ג' קבין פטור קשיא לאביי ואמאי לא אוקימנא בגמל דתוס' שלו סאה אלא ש"מ דגמל אם הוסיף סאה אלתך פטור שדרך כל גמל ליש' יותר מלתך ואם הוסיף עליו פטור עד שיוסיף כדי משאו, וזו גירסתו שו רש"י.

אבל ר"ח גורס: והביא י"ו שעורים פטור וקשיא לאביי פי' דלרבא אפש' דסאה נמי לא הוי תוספת דליכא תיקלא כתקלא ודאמרן [פי' מעיקרא בסוגיא] לא סאה לישנ' דגמ' הוא [פי' ולפ"ז גם רבא יעמיד הברייתא במחיקא] א"נ לאו דוקא אלא לאפוקי מג' קבין ומאן דמפרש לרבא ל"ק דמוקי לה בגמל אבל לאביי קשיא דלדידיה סאה לגמל דקתני מתני' מחטין ושעורין קתני ואמאי פטור לא דק ומה הועיל בפירושו דאכתי צ"ל דסאה לא הוי תקלא כתקלא והדר ביה ממאי דאמרי' לא סאה והך בריתא בחמור היא שנויה בתוספ' דתני בה השוכר את החמור להבי' לתך חטין והביא י"ו שעורים פטור:

אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כתקל'. תימה הוא לאביי היכי אפש' דנפחא כתקלא והלא גלוי וידוע לכל שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מהתבואה. והרב ר' אברהם בר רב דוד פי' דאביי בגדושות מוקי' לה ומ"ה חייב מפני שהשעורי' גודש שלהם גדול מגודש אחטים ובתוס' ג' קבים ונפחא חייב והיינו דאמרי' תרגמ' במחיקת' ואע"פ שתקן מעט חטין ושעורין לא תקן תבוא' והביא תבן אלא משמע דלאביי כל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו בדברים שאין דרכן בכך ואזדא לטעמיה דאמר בפשע בה ומתה כדרכה חייב ולית הילכתא כוותיה:

דף פ עמוד ב[עריכה]

הא דאמרי' בקב לכתף כסבור חולש' הוא דנקיט ליה. דמשמע דחייב משכיר בנזקיו. תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשובר עבד מחברו אף הוא פטור אפי' מפשיעה ואם נאמר שנזקי אדם הם תימה הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפי' הטעינו הוא:

דף פא עמוד א[עריכה]

הא דאקשי' הא גמרתיו ש"ש. משמע לי דאליבא דפירוק' בתרא דאמרי' כדמחליף רבה בר אבוה דוקא הוא, אבל ללישנא קמא הא אף ע"ג דאמר גמרתיו, ש"ש ודאי הוא מן הדין דהא תפי' ליה אאגריה משא"כ בהחזירה לאחר ימי שאילת':

דף פא עמוד ב[עריכה]

הא דאמרי' ואימא דרב הונא אלא מהא ליכא למשמע מינה. קשה לי וכיון דמתני' דיקא הכי איכא למשמע מינה דעל כרחיך ועל כרחיה דרב הונא מתני' דיקא, וי"ל דהכי קאמר כיון דרב הונא אמר הכי ש"מ לא נחתי לדיוקא דסתמא אלא עיקר דינא תנוי לפני שומר חנם לפניך ולא כלום סתמא תיבעי לך אי לפני קאמר או לפניך:

דף פב עמוד א[עריכה]

לימא בדלא שוי שיעור זוזיה ובדשמואל קא מיפלגי. פי' שאלו בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה אלא בדלא שוי פליגי דר' עקיבא אית ליה דשמואל ולגובינא דאלפיה זוזי שקליה ור' אליעזר לית ליה דשמואל ופטור לגמרי דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא שקליה כך פרש"י ולדבריו כי מוקמי' פלוגתיהו בתר הכי בדשוי הדרי' מהך סברא דאפי' בשוה לאו לגוביינא שקליה כלל אלא מדר' יצחק או משום מצוה דשומר אבדה הוי שומר שבר ויש לפרש דכי ס"ד בדלא שוי פליגי ובדשמואל קס"ד דבדשוי לכ"ע חייב. מדר' יצחק א"נ משום שומר אבדה והכי נמי כנגדו חייב ופלוגתיהו בדשמואל ולמאי דס"ד השתא מתני' דברי הכל היא ודחינן דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוי וכו'.

ונ"ל דה"ה דמצי למימ' דכ"ע אית להו דשמואל ופלוגתייהו בין בשו' בין בדלא שוה בדר' יצחק היא דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירות' דאלפ' זוזי קביל עליה וכל היכ' דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא ולא קאמ' דלגוביינ' ממש שקליה ולחיובי באונסין מדלא מקשי' עליה ממתני' דמלוה על המשכון ש"ש הילכך מצינא לאוקומי לשמואל כד"ה ואע"ג דקאמר אבד קתא דמגלא לאו דוק' אבד דש"ש אלא לר"א כדאי' לי' אבד בפשי' ולר"ע כדא' לי' דלא קאמ' שמואל אלא קתא דמגל' כמשכון דשו' ואפי' א"ת אבד דוק' קאמ' וקסב' שמואל מלוה על המשכון ש"ש הוי אנן דין קתא דמגלא אי הוי כמשכון דשו' אתינן לאוקומי כתנאי בכולא חנויי הכא ופ' כל הנשבעין ומצינא לתרוצה כד"ה אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סביר' לן כותיה ומ"ה מסיק בתנאי דכ"ע לית להו דשמואל ולפי' הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכ' כשמואל.

וראיתי לתוספות לרבותינו הצרפתים על הדעת הזו קושי', דבפרקין דהזהב מוקמי' לר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה כת"ק דאמר המלוה על המשכן אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל, ובפ' כל הנשבעין מוקמי' לה לדשמואל נמי כת"ק ואינו משמט כלל הא משמע דערבון קונה כנגד כולו ומשכון אינו משמט כנגד כולו ואבד אלפא זוזי דשמואל כולהו חד דינא יחד טעמא נינהו והרי הגאונים פוסקין הלכה כר' יוחנן ודוחין דשמואל.

וי"ל דמלוה על משכון שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל אי מדר' יוחנן אי מדשמואל דלר"י כשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר לאחר זמן כך אדם לוקח משכון מעט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר ולא קרינא ביה לא יגוש דהא אינו מחזיר לו עד שיפרענו כל חובו, א"נ דגבי ביה כלו כמעשה דקטינא דאביי ומ"מ חייב הוא להשלים השאר בשאבד המשכון כשם שהוא חייב להשלים השאר בערבון שאין דיננו אנא לשעת נתינה אם דעתן וקנינן לכנגדו או לכולו ולית לן דשמואל כלל והתם אתינן לה מאנפא אחרינא דודאי לשמואל כיון דקתא דמגלא כמשכון שוה הוא אפי' אבד דבר ברור הוא שאינו משמט בכולו ובדין הוא דנידחייה התם מדר' יוחנן ולימא דכ"ע לית להו דשמואל והיינו טעמיה דאינו משמט לאו מדשמואל אלא מדר' יוחנן אלא דחי לה התם כדדחי לה בפר' הזהב א"נ בעי למימר ליה איפכא דכנגדו בלחוד אינו משמט לאפוקה מדשמואל מכולהו תנאי בהדיא דלידחוייה לגמרי אתינן וכ"ש דרב דאמר בערבון כנגדו הוא קונה דלית ליה דשמואל ומשום הכי לא מוקים טעמא דאינו משמט בכולו משום דשמואל והרי זה נכון כדעת הגאונים ז"ל, כן נ"ל:

והכא בדשוה ובדר' יצחק פליגי. פרש"י ז"ל דלהתחייב באונסין דמאן דאית ליה דר' יצחק חייב אפי' באונסין ולא מחוורא לי דא"ה מתני' דקתני ש"ש מני דהא השת' במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה דר' יצחק דומיא דמתני' וא"ת דר' אליעזר היא ומאי אבד דפטר ר' אליעז' בשאבד באונ' לא דאיק דקמה לה מתני' דלא כר"ע ואנן השת' לאוקומא כר"ע מהדר' וכ"ש דקמה לה דלא כר"ע ודלא כר' יצחק ועוד דה"ל לאקשוי בהדי' ולפרוקי בגמ' בהדיא אבדו שטבעה ספינתו כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי ותו הא דאמרי' לעיל כאן במשכנו בשע' הלואתו כאן במשכנו שלא בשע' הלואתו משמ' דמ"ה עדיף שלא בשע' הלואתו משעת הלואתו משו' דר"י ואפ"ה תנן ש"ש ואי ס"ד לר"י חייב הוא באונסי' היכי מוקמי' מתני' ומתניתא דלא כותיה הא אנן בגמ' אפי' כתנאי לא בעי' לאוקומה בעלמ' וה"ל לאקשוי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק ורבינו האיי גאון ור"ח וריא"ף כלם פי' דאפי' משכנו שלא בשעת הלואתו ש"ש הוי אע"ג דקני ליה כדר' יצחק.

וא"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע, וכדאמרי' שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאמרי' בקידושין אלמא לגמרי קנה ואמאי לא יתחייב באונסין ואיכא למימר נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשו מטלטלין אצל בניו כדאמרי' פרק המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה לפיכך לא נתחייב זה באונסין ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמט' חובו כדר"י דאמ' קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא נהנה הוא והוי עליה ש"ש וראייה לדבר דגרסי' בר"פ שור שנגח ד' וה' הכא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו ש"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר ש"ש ואע"ג דהתם בש"ש סגי לן לשמיר' נזקיו מ"מ אי לאו ש"ש הוא הוה לן למימ' ונתחיי' בנזקיו מדקאמרי' ש"ש משמע ש"ש הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו וכן כתב שם ר"ח:

משכנו בשעת הלואתו מי אמר. קשי' להו לרבנן קשישי, הא דאמרי' במס' גיטין המלוה את חברו על המשכון והמוס' שטרותיו לב"ד אין משמטין ואמרי' עלה שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני המלוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם דהתם לגוביינא אותביה וקני ולא דאיק חדא דלא פריש בבריתא או בגמרא ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוהו בלא שטר ועוד מאי כדרבי יצחק ואפי' תימא ליתא נדרבי יצחק מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא יגוש וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו בגוביינא דבי דינא הוא.

ועוד הא דאמרי' בפסחים (ל"א ב') ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדר' יצחק והא נמי משכנו בשעת הלואתו היא והיכי קני ליה כדר' יצחק דהא ר' יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו ואי נמי מוקמת ליה בשכבר הלוהו ועכשיו הוא מנית לו משכון על חובו אכתי לא דמיא דר' יצחק דהא לאו לגוביינא מסרו לו מעתה אלא לכשלא יפרע לו בזמנו, ואפשר לומר דהא דאמרי' הכא מי אמר לאו למרמא דלא אפשר למימר הכי אלא ה"ק מי שמעת ליה הא מילתא בהדיא ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן אמרי' דבכל ענין אמרה אע"ג דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב גמרי' מיניה לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפר' השולח לענין שמיטה ובפסחים לענין חמץ נמנו וגמרו דאיתה לדר' יצחק אפי' במשכנו שלא בשעת הלואתו.

ויש בתלמוד כיוצא בזה שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי בסדר נשים הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו' ולא מפרקי' לאפוקי מדר' סימאי קא אתי ואי איצטריך להכי אפשר היה לומר כן והכי נמי אקשי' בכמה דוכתא אימור דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, ואשכחן רב נחמן דאמר לכשתלד קנה אלמא הך קושיא לאו דוקא הוא אלא משום דלא שמעי' ליה דאמר בה לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרי' מינה והך דר' יצחק נמי כיוצא בהן וכל זה לדעת הגאונים ז"ל, אבל לדברי רש"י ז"ל א"א לומר כן שאילו קנאו כר' יצחק אפי' במשכנו בשעת הלואתו היה מתחייב באונסין, אי הכי מתני' דקתני שומר שכר לא אתיא כר' יצחק והוא צריך לתירוץ אחר:

דף פב עמוד ב[עריכה]

במלוה צריך משכון. פרש"י ז"ל להיות משתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב וקשי' א"כ הוה ליה שוכר וקימ"ל כשומר שכר, ואיכא למימר הב"ע בשכלו ימי שכירותו וא"ל גמרתיו, הרב אב ב"ד ז"ל ור"ח ז"ל פי' במלוה צריך משכון מר סבר צריך לו ומצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד אלא א"כ הלוהו בלא משכון אבל במשכון לא כלומר דנטילת משכון לאו מצוה הוא אלא ההלואה הוא המצוה ולא אמרי' כיון דלא מהימן ליה בלא משכון נטילת משכון עשה מצוה ובתורת מצוה הוא אצלו וכן עיקר שאלו לפרש"י כיון דניחא ליה לאוקמי מתני' כר' אליעזר נמי לוקמיה במלוה שאין צריך משכון דהוי שומר שכר כר' יוסף:

ואתא ר' יהודה למימר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם. האי כדיניה והאי כדיניה ולא תקנו בו כלום ודין הנתקל כדין הגנבה ואבדה אינו דומה לא לאונס ולא לפשיעה וש"ש כל זמן שלא נאנס חייב וש"ח כל זמן שלא פשע פטור ומיהו גבי נזקין פטר ר' יהודה דאנוס מקרי לגבי נזקין לא מיבעי לאחר נפילה דהו"ל בור והתורה מיעטה בשמירתו ואינו צריך אלא שמירה פחותה כשמירת ש"ח אלא אפי' בשעת נפילה דהו"ל אש פטור דהוא נמי מיעטה תורה בשמירתו ולא בעי' בנזקין שמירה מעולה כ"כ כשמירת ש"ש אלא מכי נטר כדנטרי אינשי פטור בנזקין וברייתא דקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ר' יהודה היא כדאיתא בהדיא בפרק המניח וכבר פירשתיה בארוכה בספר המלחמות יפה.

ומצאתי בתוס' בב"ק (כ"ז ע"ב) שמפרשין אותה משו' אדם המזיק וא"כ למה פטרוהו לדברי האומ' אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון. והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירו' שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד ואי אפשי להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכלה מתני' וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני ארם להתבונן בדרכי' כלם כשאם אדם המזיק משו' פשיע' דניזק פטרו בהם או שהן בור כגון שהלה נתקל בו ואין לי להאריך כאן ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור בחנם ואמאי אדם מזיק הוא וכי נמי סבי' לן אנוס הוא ליחייב וזה ודאי קשה עליה' דכיון דמחייב בשכר אלמ' כעין גנב' ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזיקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעול' ונפל מן הגג ברוח שאינ' מצויה הרי הזכירו סוף האונסין כלם דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע דרוח מצויה הזכירו לענין ש"ח אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מו האונסין הגדולים שבעול' ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי:

דף פג עמוד א[עריכה]

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא. עכשו בא ר' יוחנן לחלוק על ר' אלעז' דאמ' תברה ואוקמינהו תרויהו בחד תנא ונתקל לר"מ פושע הוא והילכך לענין נזקין חייב אלא שבנושא המשאוי הקלו לפטרו אפי' מן הפשיעה ומשום התקנה. ופריש רבא היכי משתבע דהא א"א לו לישבע שלא פשע דהא נתקל לר"מ פושע הוא אלא משתבע שלא בכונה שברתיה.

ופרקינהו ר' יוחנן להנך תרתי מתניתא דר' מאיר בחד תנא ואמר דתקנת חכמים היא ומשתבע שלא בכונה שברתיה אבל מתני' לא מפרש בגמ' מני ולכאורה משמע דר' מאיר הוא.

אבל רבינו הגדול אוקמה כרבנן דאמרי בעלמא נתקל לאו פושע הוא כר' יהודה ושומר חנם ישבע פטור כדיניה וש"ש היה חייב לשלם מן הדין אלא שתקנת חכמים הוא שאם אתה אומר יתחייב כדין ש"ש אין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום שלא יקבל עליו לשלם כדין ש"ש בהעברת חבית דמשום הנאה פורתא וטרחא יתירא לא מפסיד כמה. אבל בש"ח לא תקנו כלום לדברי חכמים שאומרי' נתקל לאו פושע הוא שהרי אינו מתחייב אלא בפשיעה גמור' והיה לו ליזהר מפשיע' כגון זה ואף ר"מ לא אמר שתקנו בש"ח אלא משו' דקסב' כל נתקל פושע הוא דאיבעי ליה לעיוני ומיזל ואין דרכן של בני אד' ליזה' כ"כ ולא יקבלו עליה להעבי' חבי' ממקו' למקו' והיינו גמריה דר' אלעז' דאמ' זה וזה ישבע אלא שלא היה יודע דש"ש [הוא] ולא מן הדין הוא נפטר אלא מתקנ' חכמי' ומתני' לא ר"מ בלחו' היא אלא אף רבנן וקי"ל כסת' מתני' ולית' לדר' אלעז' דמפלי' בין מקו' מדרון לשלא במקו' מדרון דלא שמעי' להו לרבנן דהכא ודהת' דמפלגי בהכי ודר' יהוד' ליתא דסתם מתני' דלאו כותיה אע"ג דבענין נזקין קי"ל כותיה הכא לא משו' תקנת'.

והביא רבינו הגדול ז"ל ראיה מדא"ל רבא לההוא גברא זיל אייתי ראיה דלא פשעת בה ואפטר כמו שכתוב. בהלכו' ועוד יש ראיה לדברי הרב מדאתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא הני דדרו באגרא משלם פלגא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ודמי לפשיעה ואלו לר"מ אפי' פושע פטו' הואיל ושלא בכונה נשברה. ועוד דהאי דדמי לאונס משו' דנתקל אנוס הוא ודמי לפשיע' מפני שנשא יותר על משאו ולאו אונס ממש אלא דלא הוי פושע כדפרישית, ומיהו פטרינן ליה הכא אפי' בנושא שכר דהני דתקין נהו בשכר היו עושי' בודאי ואינך יכול לפרש דמי לאונס מפני שנשא יותר על משאו ודרך מקצת בני אדם לישא כן ומפני שהוא משאוי כבד יותר מדאי נתקל ודמי לפשיעה משום שאף זה ה"ל לעיוני ונתקל פושע הוא דכל מה שהו' יותר על משאו פשיעה היא ולא חלק ר"מ בין משאוי מרובה למשאוי מועט בענין נזקים אלמ' בכלם פושע הוא הילכך ש"מ דלית הילכתא כר"מ ומצינו ר' יוחנן גופי' דאמר בפ' המניח לא תימא מתני ר"מ דאמר נתקל פושע אלמ' מהדר לאוקומי מתני' דלא כר"מ משום דלית הילכתא כותיה.

ובפ' הגוזל (בבא קמא צ"ט ע"ב) בענין טבח אומן שקלקל פליגי ר' יוחנן ושמואל דשמואל סבר בין ש"ח בין ש"ש חייב לשלם כר"מ דאמ' ה"ל לעיוני ור' יוחנן אמר ש"ח פטור ומשמע דלית ליה דר"מ וקי"ל כר' יוחנן וכן נמי הנהו שקולאי דחברו חביתא דרבה בר בר תנה ושקל גלימיהו והנהו ודאי לאו בכונה שברוה דא"כ לא הוה א"ל רב דליהדר גלימיהו וליתן להו אגריהו ואפ"ה מדילא הוה להו לשלומי דשמא בפשיעה נשבר' ושקל גלימיהו עד שיביאו ראיה שלא פשעו בה ואי כר"מ אפי' פשעו פטורין ואפי' במקום דאיכא ראיה ישבעו יפטרו אלא ודאי דלא כר"מ ור"ח ז"ל פסק כר"מ ותקנת חכמים היא:

הנהו שקולאי דתברו חבית' דחמר' משמע דתרי שקונאי תברו חד חביתא ודרו באגרא הוו רש"י. א"נ במקום שיש רואה הוי ר"ח. ומדלא פרשו בגמ' לא נ"ל כדבריהם ועוד ראיתי שהוזכר בירוש' מעשה כזה ולא הוזכר שם בכל אותה גמר' דין אגרא ומקום רואה אלא ה"פ שקל גלימיהו שלא יברחו ואתא קמיה ררב' בהדיהו לדינ' אי פשעו אי שברו בכוונה אי במקום רואה ישלמו ואם לאו ישבעו כמתני' וא"ל רבא מיד הב להו גלימיהו וא"ל דינא הכי דלא יודו ולא ישבעו כלל וא"ל בסוף דליהב להו גלימיהו ואגריהו ולא מן הדין אלא משום שנ' למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור: