חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צד עמוד ב[עריכה]

תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן: איכא למידק, שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן, והא לא קמה לן לקמן (צה, א) דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא, אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל, וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן, אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה, וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה, ואמרינן מאי אין עליו תשובה, וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, כלומר ואע"פ שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא, וכדאמרינן בפירקין לעיל (צג, ב), תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין, איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, אלמא לכשתמצי לומר דכפילא עדיפא, לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה, דאיפריך ליה ק"ח, אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל. היא גופיה בהא תלי. וי"ל דהכא אאידך פירוקא סמיך, דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא, וטוען טענת ליסטים מזויין. ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן, דלא חייבה תורה כפלא אלא בשומר שטוען טענת גנב, והא לאו גנבה היא, הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר, ושואל חייב בגנבה, ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל, אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. (שיטמ"ק).

דף צה עמוד א[עריכה]

הא דפרכינן: מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל: אע"ג דבשואל איכא חומרי טפי טובא דחייב בשבורה ומתה ובשבויה, מה שאין כן בשומר שכר, הא לאו למימרא שהיא שומר שכר חמור משואל קאמר, אלא משום דבקל וחומר משומר שכר קאתי השתא לחיובי שואל בגנבה ואבדה, דמדחייב בכאן בקל קל וחומר בחמור, אתי למפרך ואמאי, אע"ג דאשכחן חומרי טפי בשואל משומר שכר, אפילו הכי אפשר דכשם שהחמיר וחייב לענין כפל בשומר שכר טפי משואל, הכי נמי איכא למימר דאע"ג דהחמיר בגנבה ואבדה דעלמא בשומר שכר לחייבו בהם, לא החמיר בשואל לחייבו אלא לפוטרו. (שיטמ"ק).

והראב"ד תירץ דשאני הכא משום דליתיה בתורת שאלה כלל דאיהו לית ליה ממונא לאושולי, ואי שאיל איהו נמי לא מחייב בתשלומין, וכיון דליתיה בהנך מצות לא הוי שליח כדאמרינן (גיטין כג, ב) לגבי גט דלא הוי שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. ע"כ. ואינו מחוור בעיני דעבד ודאי בתורת שאלה איתיה ואי שאיל חייב בתשלומין אלא דהשתא לית ליה, וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתין גמ' ראה את המציאה ונפל לו עליה (י, ב) אמר רבינא היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחו, ואקשינן אלא מעתה האומר לאשה ולעבד צאו גנבו לי דלאו בר חיובא נינהו הכי נמי דליחייב שולחן, ופריק אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי דתנן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם, ואינו דומה לגט וקידושין דאינם בני הכי כלל. והנכון מה שתירץ הרמב"ן דה"ק דאפי' למ"ד שלוחו של אדם כמותו וכו'. (שיטמ"ק).

דף צו עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן: אי שואל הוי שאלה בבעלים היא ואי שוכר הוי שכירות בבעלים היא: קשיא לי, ודילמא בפרה שנפלה לה בשעה שהיתה ישנה או בשעה שאינה ראויה למלאכה, שבאותה שעה אינה עמו במלאכתו, וכדאמרינן לקמן (צז, א) אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כלן בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו, כלומר בשעה שהן ראוין לעשות מלאכת בני העיר, ולהוציא שעה שאינן ראוין לעשות מלאכה, וכן פירש הראב"ד וז"ל בעידן עבידתייהו בזמן הראוי למלאכה קאמר אף על פי שאינו עוסק בה, לפי שאינם רשאים להשמט מן המלאכה ההיא, ע"כ. ונראה לי שאשה אין לה שעה שאינה חייבת להיות עם הבעל במלאכתו, מה שאין כן באומנין שיש להם שעות פנויות שאינם חייבים לעשות בצרכי בני המדינה. ומסתברא ליה שהאשה היא שהיא חייבים לעשות בצרכי בני המדינה. ומסתברא ליה שהאשה היא שהיא במלאכת הבעל לעולם, אבל הבעל אינו עם האשה במלאכתה אלא בעתים שהוא מתעסק ממש בצרכיה וכו' ככתוב בנמוק"י. (שיטמ"ק).

כחש בשר מחמת מלאכה מהו: לאו לאוקמיה בכילתא שאילתא. נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא, דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד, דמה לי קטלה כולה מה לי קטלא ופירוש מתה מחמת מלאכה, היינו שמתה מחמת אובצנא, ולא שמתה בעודה עושה מלאכה, דאנן מתה מחמת מלאכה אמרינן מתה במלאכתו לא אמרינן. והרמב"ם שכתב (פ"א מהל' שאלה ה"א) מתה בשעת מלאכה אינו מחוור. (שיטמ"ק).

דף צז עמוד א[עריכה]

השואל את הפרה שאלה חצי היום וכו': כתב הראב"ד דכל הני תלת בבי מצרך צריכי, דלא תימא דוקא בשאלה חצי היום שהמשאיל ברי ושואל שמא חייב, משום דהך פרה הוחזקה בשאלה אותו היום אלא אפילו לא הוחזקה באותו היום אלא ששאלה היום ושכרה למחר, ועדיין אני אומר משום דאותה פרה הוחזקה בשאלה מיהת ליום ראשון, אבל שתי פרות ומתה אחת מהן דהך דמתה לא הוחזקה לשאלה כלל, אימא לא ליחייב, קא משמע לן. (שיטמ"ק).

דף צז עמוד ב[עריכה]

גמ': שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דר"נ: וא"ת ומאי קושיא, דהא לא דמיא אלא לאומר הפקדתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לכולי עלמא, כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק קיח, א), דהא הכא מודה הוא ששאלה חצי היום אע"פ ששכרה לאחר מכאן, והוא אינו יודע אם מתה לאחר עבור זמן השאלה או שמא עדיין לא עבר זמן השאלה, ואם כן אחר שנעשה שומר עליה ואינו יודע אם עבר הזמן, הרי זה כאומר איני יודע אם החזרתיה אם לאו. וי"ל דסיפא דמתניתין מיהא הויא תיובתיה, דאפילו בשכר אחת ושאל אחת ומתה אחת מהן שאינו יודע אם נעשה שואל עליה, ואפילו הכי קתני חייב, וזו ודאי דלא כר' נחמן.

עי"ל דאפילו מרישא דשאלה חצי היום קמותיב ליה, כששאלה חצי היום לאו חצי היום ביום ראשון קאמר, דהיא גופה מספקא ליה אם החצי ראשון של יום היתה שאולה או החצי האחרון או היום הראשון בשאלה או היום השני, דהוי ליה כולה מתניתין באיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו, ואלא מיהו לישנא דמתניתין טפי מכרעת כלישנא קמא, מדקתני שאלה היום ושכרה למחר, דאלמא אין ספק ביום השאלה וביום השכירות ושאולה ביום ראשון היתה, אלא דמשאל אחד ושכר אחד קמותיב ליה, אבל ברישא אפילו כר' נחמן אתיא כדאמרן.

והרמב"ן כתב, דאפילו כשאינו יודע אם מתה ביום ראשון שהיתה שאולה נמי פטור לדעת ר' נחמן, דכל שמסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו, הוי ליה כמי שאומר איני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו, וכדעת רב פפא דאמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ואינו חייב באונסיה אלא משעת שבורה ומתה, והך סוגיא דמקשה ממתניתין סתם לר"נ, ומשמע דמכולה מתניתין קמקשה ליה, אפשר דאליבא דרב פפא היא. ואע"ג דפלוגתא דאמוראי היא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיב, א) ובפרק אלו נערות (כתובות לד, ב) דגרסינן התם, הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה, מתה אין חייבין באונסיה, טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים, ואמרינן התם איכא דמתני לה, כלומר להא דהניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם, ארישא, כלומר שאם מתה חייבים לשלם מנכסי אביהם, ולומר דמשעת משיכה איחייב באונסיה, ופליגא דרב פפא, ואיכא דמתני לה אסיפא, אבל ארישא פטורים והיינו דרב פפא, אפשר דהלכה כרב פפא, (בחדא) דכל שאנו יכולין להעמיד ברייתא דלא תקשי לרב פפא טפי עדיף, ועוד דלישנא בתרא כרב פפא, אלו דברי הרב.

ועוד יש להביא ראיה, דלעיל (צו, א) משמע דנקטי לה כרב פפא, דאמרינן מסתברא שבורה ומתה עדיפא שכן חייב באונסיה ואי לאו שאלה שבורה מאי עביד מסתברא שאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה, דאלמא דאינו חייב משעת שאלה אלא במזונותיה, ולא באונסיה עד שעת שבורה ומתה, וזה נראה לי עיקר. והרמב"ם ז"ל שפסק (פ"א מהל' שאלה ה"ה) כמאן דמתני לה ארישא ופליגא דרב פפא, לא נתחוורו לי דבריו. (שיטמ"ק).

דף צח עמוד א[עריכה]

רישא בתרתי וסיפא בתלת: איכא למידק, והא אנן לא תנן אלא השוכר פרה דמשמע חדא, וכן בסיפא תניא שאל אחת ושכר אחת, ואם כן היאך אפשר לאוקמי רישא בתרתי וסיפא בתלת. וי"ל דלא אדכר במתניתין ההוא דלא אפליגו עלה אלא הנך דפליגו עלייהו.

ואכתי איכא למידק, סיפא מי הזקיקו להוסיף בה השלישית, דהא בתרתי נמי משכחת לה, וכגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ובעינן דתהדרינהו תרווייהו ניהלי, וא"ל הלה אין חדא באגם היא ובעינא דאהדרה, ואידך מתה ולא ידענא אי דשאלה אי דשכירות. לא היא דכל כי הא הילך הוא ואפילו קיימא באגם, דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה והיינו דלעולם נסיב ליה בכוליה תלמודין אידך מתה ובעינא שלומי, ולקמן (ק, ב) עבדא דקטעה לידיה.

וא"ת אכתי לימא כגון דאמר ליה אין חדא נגנבה ובעינא שלומי לך דלאו הילך הוא. י"ל דאין הכי נמי, ומיהו כיון דבמתניתין נקט ברישא פרה אחת ובסיפא נקט תרתי אחת שאולה ואחת שכורה ואצטריכינן לאוקמי רישא בתרתי, לפיכך אמרינן דסיפא דקתני בה חדא טפי מרישא בתלת היא. ומיהו בעיקר גירסא ליכא תרתי ותלת, אלא עיקר גירסא הכין, היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב ותו לא, וממנה אנו דנים לרישא וסיפא בתרתי או בתלת, וכן כל מה שכתוב בספרים ולרמי בר חמא דאמר וכו' משכחת לה רישא בתלת וסיפא בד', אינו כמו שנכתוב בסמוך.

ועוד נ"ל שממקומו הוא מוכרע דא"כ למה לי דכתב רחמנא כי הוא זה גבי שבועת השומרים, לכתוב רחמנא כי הוא זה גבי אם כסף תלוה את עמי ואנא ידענא ודאי דבטוען בג' פרות חדא להד"מ וחדא בעינא שלומי לך ואידך נאנסה שנשבע על הג' בגלגול, ואפילו שמא על שמא דאורייתא הוא וכדנפקא לן מאמן אמן (קידושין כח, א). והראב"ד תירץ דאיכא למימר דאי לא כתביה רחמנא, ה"א כיון דספק תביעה היא לא לישתבע עילויה ואפילו ע"י גלגול קמ"ל, אי נמי אפילו היכא דמחיל לה לההיא דכפר עליה מצי לאשבועיה על אידך דאמר באונס מתה דהא כפירה והודאה הוו התם ואיחייב ליה שבועה אתרווייהו.

[והרשב"א הקשה על זה] דהא שלישית אינו מתחייב בה לרמי לפי גירסא זו אלא מדין גלגול וכמו שכתבנו, וא"כ כי מדלית אותה של כפירה ה"ל כמי שלא כפר בה ואין כאן שבועה, וכל שאין כאן עיקר תביעה שמביאתו לידי שבועה אין כאן גלגול, אא"כ תדחוק ותאמר דאיצטריך להיכא דטוען בשלישית איני יודע אם נאנסה אם לאו, ואי לא כתב רחמנא שבועת השומרים הייתי אומר דהיכא דאינו יכול לישבע פטור אף מן התשלומין, כתב רחמנא ולקח בעליו שבועתו ולא ישלם הא לאו הכי ישלם.

ומ"מ העיקר הוא דהכא ל"ג כלל בעיקר הגירסא כל הא דרמי בר חמא, דאף לרמי בר חמא משכחת לה מתני' בתרתי ולא פליג אדרבא במודה מקצת דעלמא, ובשבועת השומרים נמי לדידיה דאמר לא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן, באומר חדא להד"מ וחדא נאנסה א"נ איני יודע אם נאנסה חייב.

אלא דקשיא לי דבכוליה תלמודין אמרינן בדרמי בר חמא ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת אלמא כפירה גמורה בעי, ועוד דבריש פרק קמא דמכלתין (ה, א) אמרינן גבי הילך תא שמע דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים וכו', ה"ד לאו דאמר ליה הילך, לא דא"ל שלשה פרות מסרתי לך וכו'. ושמא נאמר דהא דקאמר צריכין כפירה במקצת לאו כפירה גמורה קאמר אלא כפירה כל דהו, ואפילו אמר בשנייה איני יודע אם נאנסה אם לאו, ואין עיקר דבריו אלא (איני יודע) לומר דבעינן מודה מקצת בשומרים כמו במלוה, ודנקט לה בג' פרות אפשר דאף הוא לא מעיקר הגמ' אלא הכי אמר לה כגון דאמר חדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך, וא"נ גרסינן ליה התם, לאו דוקא אלא לציור בעלמא כדי להודיע שהן צריכין כפירה והודאה, וה"ה לשתים ובאומר באחת נאנסה ובאחת בעינא שלומי לך, כן נראה לי. (שיטמ"ק)

דף צח עמוד ב[עריכה]

מה שטענו לא הודה לו וכו': ופירושא דהא שמעתא הכי, למה ישבע השוכר כלל, והלא אין בכל אותן ג' ששנינו במשנתנו דהיינו שאלה חצי היום ושאלה היום ושאל אחת שום דבר שמחייבו שבועה, דלא מיבעיא בשאל חצי היום או שאלה היום שהוא טוען בשעה שהיתה שכורה מתה וביום שהיתה שכורה מתה, שהוא פטור לגמרי שהרי כופר בכל הוא, אלא אפילו בשתי פרות שהוא מודה באחת פטור, שהרי אותה של שאלה הוא תובע אבל אותה שהיא קיימת אינו תובע, והלה אומר אותה שמתה ושאתה תובע לא השאולה היתה אל השכורה והקיימת היא השאולה ובמה שטענו לא הודה כלום, ואמר עולא שנשבע עליה בגלגול דהא משתבע דכדרכה מתה ומגלגל עליו ששכורה מתה.

וא"ת ולמה לא העמידה בשהשואל תובע ממנו השתים והלה אומר השכורה מתה והשאולה באגם, ומהדרנא לה. לא היא דאם כן הילך הוא ואפילו עומדת באגם וכמו שכתבתי למעלה (ע"א ד"ה רישא) וא"ת עוד, לוקמה כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ומתו להו תרווייהו דשכירות בפשיעה ושאלה כדרכה, ואמר ליה אידך אין תרווייהו מתו דשאלה בפשיעה ובעינא שלומי לך ואותה שמתה כדרכה דשכירות היתה. י"ל דלא בעי לאוקמה בשמתו שתיהן, דהא לא במשמע במתניתין דמתה אלא האחת. ועוד דאנחת לן סיפא אבל רישא לא איתרצא כלל, ואכתי איכא לאקשויי אמאי והלא כופר בכל הוא. (שיטמ"ק).

ירושלמי (פירקין ה"ב): השואל את הפרה שאלה היום ושכרה למחר, לילה שבינתיים מהו, אמר רבי יצחק אית לן אמרין שדרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו על ידי שהיתה שכורה אצלו לא לנה, כשאולה היא אצלו והוא חייב, ואית לן אמרין שאין דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו כשכורה היא אצלו והוא פטור, ע"כ. ונראה לי שיש טעות בנוסחאות הירושלמי והפך הוא, ומדעתי שכך הגירסא, אית לן אמרינן שדרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו על ידי שהיתה שכורה אצלו לא לנה, כשכורה היא אצלו ופטור, ואם אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו מפני שהיתה שאולה אצלו לא לנה, כשאולה היא וחייב.

דף ק עמוד ב[עריכה]

הא מני ר' מאיר היא דאמר עבדא כמטלטלי דמי: קשיא לי, מאי קאמר ר' מאיר היא דאמר והיכן אמרה, אדרבא איפכא שמעינן ליה כדמקשה ואזיל מהא דאמר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. וי"ל דסמיך אמאי דמחליף רב ותנא משלם כשעת הגזלה דברי ר' מאיר. ואם תאמר אי מהאי מאי דוחקיה דאוקמה כר"מ וכדמחליף רב, לוקמה כתנא קמא דר"מ וכדתניא בהדיא. י"ל דניחא ליה לאוקומה כר"מ משום דסתם מתניתין כר"מ.

ומיהו אכתי קשיא לי, דאי מההיא וקסבר דמההיא איכא למשמע דלכל מילי עבדא כמטלטלי, אם כן אכתי תיקשי לן מתניתין דהכא, דהא התם מודה הוא ר"מ בקרקע, אלמא הפרש יש בין קרקע לעבדים, ואלו במתניתין דהכא תנינא שדה גדולה ושדה קטנה וכי אוקי לה כר"מ אנח לן חדא ואכתי תיקשי לן חדא בשדה גדולה ושדה קטנה. ולישנא נמי דקאמרינן קשיא לי, דמדקאמר עבדא כמטלטלי דמי, ומשמע דמטלטלי דוקא הוא דנשבעים עליהם ולא על הקרקעות, ואלו במתניתין עבדים וקרקעות תניא, וכי תימא דהשתא לא רמי אנפשיה אשדה גדולה ושדה קטנה, ולקמן מקשינן ליה מיניה וכדמקשי ואזיל, אלא ממאי דסבר ר"מ מקשינן קרקע לעבד.

לא היא, דאדרבה מההוא משמע דרב ששת אף הקרקעות קאמר ונשבעים לר"מ. ועוד דהא אמרינן בהדיא עבדא דקטע לידיה שדה שחפר בו בורות שיחין ומערות, אלמא רב ששת אף על השדה קאמר דנשבעים לר"מ, ואם כן מאי עבדא כמטלטלי דקאמר. וי"ל דהכי קאמר עבדא אע"ג דאיתקוש לקרקע, אפילו הכי נשבעים עליו כמטלטלים, שאין הפרש לענין שבועה בין מטלטלין לקרקעות ונשבעים על אלו ועל אלו, דר"מ דריש ליה לקרא ברבויי ומיעוטי כר' עקיבא רביה (שבועות כו, א), ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות דאין גופן ממון (לק, קיז, ב), ואף קרקע נמי נגזלת ומשלם כשעת הגזלה דקרקע הוקש הוא לעבד ועבד כקרקע, והילכך למאי דמחליף רב ר"מ אף בקרקע קאמר, ומינה שמיע ליה לרב ששת דלר"מ עבדא ושדה כמטלטלי דמי.

וא"ת אם כן היכי מקשינן וממאי דסבר ר"מ מקשינן קרקע לעבד, דילמא אעבד נשבעים אבל אקרקע לא, דהא אי דרשינן קרא בכללי ופרטי אין נשבעים אפילו על העבדים, ואי דרשינן ליה בריבויי ומיעוטי אפילו על הקרקעות נשבעים. י"ל דהכי קאמר, ממאי דר"מ כי קאמר עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה לאו דוקא עבדים אלא הוא הדין לקרקע, משום דמקשינן קרקע לעבד לכל דבר ומשום דדריש ליה ברבויי ומיעוטי, דילמא אינם מוקשים לגמרי ודילמא אעבדים נשבעים ולא על הקרקעות, וכמו שנחלק ביניהם לפעמים בשאר דברים, שהרי לענין אונאה שנינו (לעיל נו, ב) אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות, ואפילו הכי אסיקנא בבבא בתרא (קכח, ב) דאין גובין מן העבדים ודיינינן להו כמטלטלי, וא"ל לא ס"ד ולאו אההיא דגזל עבדים סמכינן למימר הכי אלא אברייתא דהמחליף פרה בחמור וילדה, ומדקאמרי ליה רבנן לר"מ אין נשבעים לא על העבדים ולא על הקרקעות, שמע מינה מכלל דר"מ סבר דנשבעים אף על הקרקעות, ודחינא אין משום הא לא איריא דכי היכי דאודית לן בקרקעות אודי לן אף בעבדים משום דהוקשו לקרקעות קאמרי ליה, כן נראה לי פירוש סוגיא זו. (שיטמ"ק).

גמ': היכי דמי אי דא"ל קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע: ונראה לי דלאו הכל לבעל הקרקע קאמר, דהא א"ל לוקח זיתי גדלו, אלא לבעל הקרקע מחציתן קאמר, כדינא דמתניתין ביתר מרביעית, והיינו דקאמר פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע, ומאי נמי דקאמר אלא פחות נמי [כ](ב)רביעית ויתר מרביעית. והרמב"ם כתב וז"ל המוכר זתיו לעצים אם פסק עמו לקוץ, כל הפירות שיעשו הרי הן לבעל הקרקע ע"כ, והוא בפ"ד מהלכות שכנים (הי"א) ואינו מחוור בעיני. (שיטמ"ק).

דף קא עמוד א[עריכה]

הא דקאמר: ר"ל ל"ש אלא שנעקרו בגושיהון: קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה, מ"מ אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין.(שיטמ"ק).

מדאמרינן הכא: אי הוה נטענא מי לא הוי אכילנא: דקדק הרשב"א ז"ל דמי שירד לחורבתו של חברו שלא ברשות ובנאה לא מצי אמר כיון דמשום בנינא דידי חזיא למידר אדור בתוכה ואשתמש בה, משום דא"ל מריה דארעא אי אנא בגינא מי לא הוה דיירנא, הלכך נותן לו כל הוצאתו ומסתלק. ואם כבר דר בה, אם מעיקרא לא הוה קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר דא"ל מה חסרתיך (ב"ק כ, א) ואי הוה קיימא לאגרא מעיקרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר כדמיה של עכשיו.

וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד הרגל (כא, א) ההוא גברא דבנה אפדנא [אקילקלתא] דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, ואקשינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, כלומר ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, ודחינן לה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי התם ומסקי לה ליתמי דבר מועט, ואמר לו ר"נ זיל פייסינהו, לא אשגח ביה, ואגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, מדאמרינן זיל פייסינהו והדר קאמר ואגבייה לאפדניה, משמע דכמה דמיתוגר השתא יהב ליה כיון דמעיקרא הוה קאי לאגרא ואפילו בדבר ואם השכירו הבונה לאחרים שלא כדין, אי מצר דלא קיימא לאגרא היה השוכר פטור, ואי קיימא לאגרא מעלה שכר לבעל הקרקע, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד (שם) הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים, ואקשינן תרתי, לא קשיא הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא, אלמא דהיכא דקיימא לאגרא מעלה שכר לבעלים, והיכא דיהבינן למשכיר מפיק מניה דהא בעלים עלי' דשוכר הדרי. ובדלא קיימי לאגרא נמי דאין צריך להעלות שכר לבעלים, אי יהבי למשכיר מפיק מיניה דהא ארעא לאו דידיה הוא, ומיהו אפילו למארי ארעא לא מיחייב הלכך כה"ג דעיקרא דמילתא מחילה בטעות היא לא הויא מיסוד הרשב"א ז"ל עכ"ל הרנב"ר ז"ל.

עוד כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו, ומיהו מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל, אם עמד זה ובנאה והשכירה אצל אחרים, מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר (ב"מ לה, ב) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, ואנו רואים הדר בו בשכר כאילו הוא שוכר של בעל החצר. [ל' הנמוק"י].

היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין וידו על התחתונה: פירשו רוב המפרשים ידו על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נתן לו הוצאה שיעור שבח. ושמואל אמר שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, היינו שנותן לו כשתלי העיר, ומשמע אפילו יתר על ההוצאה.

והוא מן התימה היאך יתן לו זה יתר על מה עוד אני תמה, והלא בעל חוב נוטל את השבח (לעיל טו, א) ואינו נותן לו אלא הוצאה ואף על פי שנכנס לשדה זו ברשות ולקחו מבעלים, והיאך יהא יפה כח בעל חוב מבעל הקרקע. והריא"ף הפליג יותר ואמר שנותן לו הבנין עד גמירא, והיינו דאמר ליה רב לההוא גברא זיל שם ליה וידו על העליונה. וי"ל שדין הלוקח במקום בעל חוב גרוע יותר, לפי שהוא הפסיד על עצמו שלקח שדה המשועבד לאחר, וכן כתב גם והר"ז הלוי פירש ידו על העליונה במעולה שבשכירות, כאדם שאומר לחברו בנה לי קרקע או נטע לי שדה זו שלא אצטרך אני לטרוח בה, דהא ודאי מהני ליה הנאה מעליא, ופירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כמו שמזלזלים הפועלים הפחותים. ורבי האי גאון פירש במקח וממכר בשער ז', ידו על התחתונה בפחות שישימו אותו שמאים בקיאים. (שיטמ"ק).

א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו: נראה לי דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן, אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה מיד קנתה לו שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע, והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין אלו הרי קנויים לך בכך וכך, ואמר הלה תקנה לי חצרי או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו קנה ואין חברו יכול לחזור בו, והוי ליה כאותה ששנינו בפרק קמא דב"ב (ה, א), כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות, למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו, בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אלמא מכיון שסמך לו כותל וגילה בדעתו דניחא ליה קנתה לו חצרו ושוב אין חברו יכול לחזור בו, שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן, והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור ואי זו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי, אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו, ומעתה חזרו עליו דמי ההוצאה במלוה על פה ונאמן לומר פרעתי, כן נראה לי.

ובשדה העשויה ליטע, אם אמר בעל השדה טול נטיעותיך אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה, דהא רב אמר ליה לההוא גברא דקגדרה ומנטר לה דישום לו וידו על העליונה משום דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטעה, ואפשר היה לי לפרש האי דרב משום דכיון דגדרה וגלי דעתיה דניחא ליה הוי ליה כאלו אמר תקנה לי חצרי וכאותה שאמרו בסמך לו כותל אחר, אלא דלא משמע הכי מדקאמרינן דמודה רב לשמואל בשדה העשויה ליטע, ושמעינן לה מכללא דההוא עובדא, דאלמא משום דגלי אדעתיה בלבד דעשויה ליטע היא ולא משום דקניא ליה חצרו, דאי לא, היכי דייקי מינה דלא פליג אדשמואל בשעשאוה ליטע, וככן כתב הראב"ד. (שיטמ"ק).

דף קא עמוד ב[עריכה]

אמר ר' יהודה להודיעו קתני: ונ"ל דברי הראב"ד ז"ל עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי, אבל מט"ו באלול ואילך לא, דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולן מקדימין ושוכרין ל' יום קודם החג לצורך ימות הגשמים, ולפיכך אף אם כלה החדש קודם זמן זה הרבה ימצא לשכור, אבל מאותו זמן ואילך לא ימצא, ולפיכך צריך הוא להודיעו קודם חצי אלול יום או יומים, כנ"ל. (שיטמ"ק).

פשיטא נפל ליה ביתא א"ל לא עדיפת מינאי [כתב המ"מ פ"ו ה"ט משכירות:]: וכתב הרשב"א ז"ל דוקא בשוכר סתם שכל שעה זמנו ואינו מחוסר אלא זמן הקובעה, אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו, וכן מוכח (הובא ברי"ף) ע"כ.

דף קב עמוד א[עריכה]

והקולט מן האויר הרי אלו שלו ואם איתא לדר' יוסי בר חנינא וכו': ואיכא למידק, אלא מאי אין חצרו קונה לו, אם כן מאי שנא קולט מן האויר, אפילו לוקט מן החצר הרי אלו שלו. פירש הראב"ד ז"ל, דמדקאמר ר' יוסי קונה לו שלא מדעתו משמע קונה לו לגמרי וכאלו היא מדעתו, ואלו מדעתו הא קיימא לן דאויר חצר כחצר דמי, כדאמרינן לגבי גט (גיטין עט, א) הוא למעלה והיא למטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת, ואם כן קולט מאויר אמאי שלו, אלמא שלא מדעתו לא קניא לגמרי.

ואינו מחוור בעיני, דמנין זו שיהא במשמע דברי ר' יוסי שהחצר קונה לו יותר ממה שיראה מהברייתא, דילמא חצר דוקא ולא ובנמוקי הרמב"ן ז"ל בשלמא אי ליתא לדר' יוסי חצרו לא קניא אלא מפני דרכי שלום וכל זמן שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה, אלא אי אמרת קונה קנין גמור שלא מדעתו אפילו אויר נמי ליקנייה.

גם זה אינו מחוור דדילמא אף ר' יוסי לא אמר מפני דרכי שלום, וא"ת אם כן היה לו לפרש קונה לו מפני דרכי שלום, אם כן אף ברייתא תיקשי לן דהא קתני שברפת ושבחצר הרי אלו של בע"ה ולא קתני בה מפני דרכי שלום. ועוד דאם איתא דאיכא בשנפל לחצר ממש מפני דרכי שלום, אפילו בקולט מן האויר אמאי אין בו מפני דרכי שלום דמכי עייל באויר חצרו דעתיה עילויה, וכדאמרינן בסמוך גבי יוני שובך ויוני עלייה אסורות משום גזל מפני דרכי שלום, ואוקמינן דנפקא לה רובא ואכתי לא נפלה לחצרו, ואקשינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל ופריק מדנפקא לה רובא דעתיה עלויה. ועוד דהא מאן דמקשה אדר' יוסי משמע דסבירא ליה דאין חצרו קונה לו לעולם שלא מדעתו, מדאקשי ליה מן האומר כל מציאות שיבאו לחצרי היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום, וקא סלקא דעתיה דאפילו בחצר המשתמרת היא מתניתא, אלמא למאן דסבירא ליה דלא כר' יוסי אפילו חצרו ממש לא קנתה לו. אלא שבזו י"ל דמאן דמקשה השתא מיהא דמן הקולט מן האויר אחרינא הוא ומסבר סבר דחצרו ממש קונה לו, וההיא דהאומר כל מציאות שיבאו לחצר בחצר שאינה משתמרת, ועדיין צריך לי עיון. (שיטמ"ק).

מתני': המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר. [כתב המ"מ פ"ז ה"ב משכירות]: כתב הרשב"א ז"ל נ"ל דדוקא באומר שנה זו אי נמי השנה הוה לי' כאומר שנה זו, אבל באומר שנה אחת למילף אין לו אלא י"ב חודש, וכן כתב בנדרים פרק קונם יין (סג, ) זה לשונו ולפי מה שאמרנו לא תמצא שהיה לא לשוכר לעולם י"ג חדש אלא בעומד בר"ה ונתעברה שנה, אבל בעומד באמצע השנה לעולם לא, דאי א"ל השנה או שנה זו אין לו אלא עד ר"ה, ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא י"ב חדש, ואפילו באומר מהיום שנה אחת כמו שאמרנו ע"כ, (ע"ש במ"מ.) [ובנמוק"י הוסיף על הנ"ל בשם רבנו וז"ל:] וכתב שיש לו בזה כמה ראיות בריש פרק קונם יין.