בבא מציעא צו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שואל הוי או שוכר הוי אמר רבא לפום חורפא שבשתא אמה נפשך אי שואל הוי שאלה בבעלים היא אי שוכר הוי שכירות בבעלים היא אלא כי קמיבעיא ליה לרמי בר חמא דאגר מינה פרה והדר נסבה שואל הוי או שוכר הוי שואל הוי ואתיא שאלה בבעלים מפקעא שכירות שלא בבעלים או דלמא שוכר הוי ושכירות כדקיימא קיימא ומאי שנא דאי שואל הוי דאתי שאלה בבעלים מפקעא שכירות שלא בבעלים אי שוכר נמי הוי תיתי שכירות בבעלים תיפוק שכירות שלא בבעלים אלא כי קא מיבעיא לרמי בר חמא כגון בדאגרא איהי פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר לא תיבעי לך דודאי שאילה בבעלים היא כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי דאמר תחזיר פרה לבעלים הראשונים מאי שואל הוי או שוכר הוי אמר רבא בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי גאלא לוקח הוי מדרבי יוסי בר' חנינא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן לימעול לימעול בעל דהיתרא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני תימעול איהי דהיתרא נמי לא ניחא לה דליקני נימעלו בית דין כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להיתרא לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא אלא אמר רבא דבעל מעל לכשיוציא מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה מאי אמר ליה ההוא מרבנן ורב חלקיה בריה דרב אויא שמיה מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב נימא לאו לאוקמא בכילתא שאילתה אלא אמר רבא לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור אלא האפי' מתה מחמת מלאכה נמי פטור דאמר ליה לאו לאוקמא בכילתא שאילתה ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה איתבר אתא לקמיה דרבא אמר ליה וזיל אייתי סהדי דלאו שנית ביה ואיפטר ואי ליכא סהדי מאי ת"ש דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרב א"ל זיל שלים ליה נרגא מעליא א"ל רב כהנא ורב אסי לרב
רש"י
[עריכה]שואל הוי - קא ס"ד להתחייב באונסי בהמות נכסי מלוג שלה שהוא עושה בהן מלאכתו:
שאלה בבעלים היא - שהיא עמו תדיר במלאכתו והיא נשאלת לו תחלה משנשאה:
מאי שואל הוי - מנישואין ואילך ומפקעת שכירות וכו' ופטור:
והדר נסבה - וזכה הוא אף בפרה להשתמש בה כל יומי השכירות:
מאי שואל ממנה הוא - והוה ליה איהו כשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה דאיפליגו רבנן ור' יוסי בהמפקיד (לעיל דף לה:) ואמרי רבנן נשבע שוכר שמתה כדרכה ופטור ושואל משלם לשוכר ורבי יוסי אומר תחזור פרה לבעלים:
ואליבא דרבנן - דדינא דשואל בהדי דמשאיל הוא ולא אצל בעלים הראשונים לא תיבעי לך דאפילו הוא שואל כיון דלדידה בעי שלומי פטור דשאילה בבעלים היא כי תיבעי לך לרבי יוסי דאמר תשלומין לבעלים והשתא לא בבעלים היא מאי שואל הוי ממנה ושואל חייב באונסים ומשלם לבעלים או שוכר הוי ופטור מאונסין ומאי שכירותיה שהרי תקנו לה חכמים פרקונה תחת פירות אם נשבית:
אלא לוקח הוי - ופטור:
ומתה - ובעל יורש אשתו דבר תורה:
הבעל מוציא מיד הלקוחות - אלמא אין לה רשות למכור דהוא הוי לוקח ראשון:
מי מעל - כגון שנפלו לה נכסים מאביה משנשאת ועמהן מעות של הקדש ואין ידועין שהן של הקדש ואמור רבנן בעל זוכה בהן בכל הנכסים להשתמש ולאכול פירות ובתקנה זו נעשה שליח בנכסי הקדש לקנותם וקא ס"ד שזו היא יציאתם לחולין ואפי' בעודן צרורין ומונחין מי מעל בהוצאה זו:
לימעול בעל - דאין היא מוסרתן לו אלא מאיליהם נקנים לו ממיתת אביה: דהיתרא ניחא ליה וכו':
דהיתרא נמי לא ניחא לה דלקני - אלא ע"כ תקנו לו חכמים:
נמעלו ב"ד - של ישראל שבאותו דור שכל תקנות משפט תלויה בהן ועל ידיהן נוהגות חוקות המתוקנים לצבור מאז והוי כמי שתקנו לו הם קנין זה ונמצאו הם המקנין לנכסי הקדש והוציאום לחולין:
ה"ג - כי עבוד תקנתא בהיתרא באיסורא לא עביד תקנתא:
אלא אמר רבא - בעודן צרורין ומונחין לא קנאם בעל ולא יצאו לחולין ואין כאן מעילה אלא לכשיוציאם לחולין בעל מעל:
בכילתא - בכילה:
ואיתבר - בפשיעה:
תוספות
[עריכה]אמר רבא לפום חורפא שבשתא כו'. הוי מצי למיפרך רבא ממתני' דבפרק אלמנה דיבמות (דף סו ושם) דתנן נכסי מלוג אם פחתו פחתו לה אלמא אינם באחריות הבעל אלא דעדיפא פריך אי נמי ההיא מתניתין איכא לאוקמא בקרקע שנתמעט מדין שומרין כדאמר בהזהב (לעיל דף נו.) שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם וה"ה שואל דוכי ישאל קאי אמאי דקא איירו קראי לעיל:
דאגר מינה פרה והדר נסבה. וה"ה דמצי למימר דשאל מינה פרה אלא מילתא דשכיחא נקט:
אי שוכר נמי הוי תיתי שכירות כו'. ולא מסתבר ליה למימר דדוקא שאלה שהוסיף להתחייב באונסין מפקיע שכירות שמתחילה:
בעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי. ומיהו נראה לר"י דשומר חנם הוי וחייב בפשיעה ולפי זה הלוקח בהמה לשלשים יום אע"ג דלאו שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקח מכל מקום שומר חינם הוי:
אלא לוקח הוי מדרבי יוסי ברבי חנינא. וא"ת ולימא דיורש הוי דהיכא דאיכא פסידא דאחרינא הוי יורש ולא לוקח כדאמרי' בסוף פ' יש נוחלין (ב"ב דף קלט:) והכא איכא פסידא דאם שאלה האשה יתחייב בגניבה ואבידה אי הוי יורש כדאמר רבא באלו נערות (כתובות דף צד:) יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה ומתה בתוך ימי שאילתה או נאנסה אין חייבין באונסין משמע דבגניבה ואבידה חייבין וי"ל דלא שוייה רבנן יורש אלא משום פסידא דאלמנתו כדי שתהא ניזונת מנכסיו כדאמרינן התם אבל משום פסידא דמשאיל אין לנו לעשות כיורש לחייבו בגניבה ואבידה שאם ירצה לא ישאילנו דמי דוחקו להשאילו והוי כאילו אפסיד אנפשיה:
בעל בנכסי אשתו מי מעל. מי אמרינן בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה שנשאה ועל ידי זה זוכה במעות או דלמא היא עשתה עיקר המעשה שהיא נשאת לו או דלמא בית דין עשו עיקר המעשה שתיקנו שיזכה במעות:
אמר רבא מאן נמעול נמעול בעל. הלא לא עשה שום מעשה דאיסורא לא ניחא ליה דליקני לא היה צריך לטעם זה דאפי' ניחא ליה דליקני הכל מה שבידה אפילו של אחרים ושל הקדש לא היה קונה כי לא תקנו לו חכמים וא"כ היאך היה לו למעול בנישואין לבדו בלא לקיחת מעות אלא לפי שגבי ב"ד הוצרך להאי טעמא נקטיה נמי הכא אי נמי נקטיה למימר דאפילו לקח המעות לא ימעול כיון דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ולא נתכוין לזכות בשל אחרים ואינו מתכוין בנטילתו להוציאו מרשות בעלים דסבור שהן שלו ואינו מועל אלא כשבא להוציא מרשות בעלים כגון גונב או גוזל ההקדש מרשות חבירו כדמוכח פ"ק דחגיגה (דף י: ושם) דאמר נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופריך מיגזל גזלה מה לי הוא ומה לי חבירו ומשני בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן אלמא כיון שהוא ברשותו שאינו מתכוין להוציאו מרשות בעלים אלא סבר הוא שהוא שלו אינו מועל בנטילתו תמעול איהי איהי נמי לא עשתה כלום דלא ניחא לה דליקנו בנישואין אלא היתר שתיקנו לו חכמים ואפי' לקחתם ונתנם לו אינה מועלת כיון שאינה מתכוונת להוציא מרשות בעלים אלא את שלו סבורה ליתן לו נמעלו בית דין וכו':
זיל שלים ליה נרגא מעליא. פי' בקונטרס נרגא מעליא אחרת יתן לו והשברים יהיו של שואל ואין נראה לרבינו שמואל דאפי' גנב וגזלן משמע שיכולין לפרוע סובין כמו מזיק כדאמרי' בפ"ק דבבא קמא (דף ה.) כולן כאבות הן לשלם ממיטב פי' עשרים וארבע אבות וגנב וגזלן בכללן אלמא מדמה תשלומי גנב וגזלן לתשלומי נזק וא"כ יפרע סובין ומפרש ה"ר שמואל דמשלם נרגא מעליא היינו שהפחת שהוזל משעת השבירה עד שעת העמדה בדין הוי דשואל ומוסיף על השבירה כשעת העמדה בדין עד שישוה נרגא מעליא דמדמי ליה רב לגנב וגזלן דאמר שמואל בפרק קמא דבבא קמא (דף יא.) דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין ורב אית ליה דאף לשואל אין שמין והתם מייתי מילתא דרב אמילתיה דשמואל וכל ההלכה איירי התם לעיל מיניה בפחת נבילה דניזק הוי ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי דינא הכי דשברים ברשות משאיל הוזלו דשואל לא הוי כגזלן דגזלן קני לגמרי גזילה בשינוי מיתה ושבירה ולהכי מהדר ליה שואל תברי ושמין לו כמה היו שברים שוין בשעת שבירה וממליא ליה דמי מאני והוי
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]יז א מיי' פ"ב מהל' שאלה הלכה ז', סמג עשין צג, טור ושו"ע חו"מ סי' שמ"ו סעיף ט"ז:
יח ב ג מיי' פ"ב מהל' שאלה הלכה י"א, עיין בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' שמ"ו סעיף י"ז:
יט ד מיי' פ"ז מהל' מעילה הלכה י"א:
כ ה מיי' פ"א מהל' שאלה הלכה ד', סמ"ג עשין צב, טור ושו"ע חו"מ סי' שמ"ו סעיף א':
כא ו מיי' פ"א מהל' שאלה הלכה ב', וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' שד"מ סעיף א':
ראשונים נוספים
הא דמסקינן דבעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון הוי. נקט ליה לוקח ראשון משום דר' יוסי בר חנינא. א"נ משום שיטפ' דשאר דוכתי דהכ' בלוקח סתם סגי לן ופי' הענין לומר שהוא אינו שומר כלל אלא האשה ששכר' חייבת לשמור כל ימי שכירותה ובעל שלקח זכותה משתמש בפרה כל אותם הימים והרי זו כאותה שאמרו בהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה בל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אב אני יורש שמירתו אין אני שומר דלא שעבד נכסים בשמירה אלא שישמו' הוא עצמו הילכך פטורים אפי' פשעו.
ובתוספות משתבשים בה לומר מתה אין חייבין באונסיה אבל חייבין בגנב' ואבידה ביורשי' וכאן בבעל שהוא לוקח פוטרין אפי' מגנבה ואבידה וליתא כלל ועוד שבשו בכאן ואמרו דבעל נמי אע"ג דלוקח הוי חייב בפשיעה למה זה דומה ללוקח פרה לשלשים יום ופשע בה ומתה דחייב. וגם זה אינו דהכא זכותה של אשה לקח ממנה והיא חייבת בשמירה ואם נגנבה או שאבדה היא משלמת לאחר זמן וכן כ' הרמב"ם ובלוקח ל' יום דפרה מסתברא ש"ש הוי כדין השוכר:
לאו לאוקומה בכילת' שאילתה. קשי' לי, וכי מגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אע"ג דמלאך המות הוא ומ"ל הכא ומ"ל התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמ"מ איהו גרם לה היכי מפטר בשלמ' למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילת' שאילתה טענה מעליית' היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכול' לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובדנא דמלאכה, וראיתי בספר הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכ' וטעות הוא:
זיל שלים נגרא מעליא וכו'. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי. פי' דהא תנן (ב"ק י' ע"ב) תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה ואוקימינן בגמ' התם לא נצרכה אלא לפחת נבלה הכי נמי מהדר ליה תברי ושמין אותה כמה היו שוין בשעת שבירה ומקבל אותן משאיל בכך ואע"פ שנפחתו לאחר מכאן והיינו דאמרי' בפ' ארבעה אבות אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין ואני אומר אף לשואל, ואסיקנא אף לשואל שמין בניזקין מדרב כהנא ורב אסי אלמא פחת שברים שמין לו ורב נמי דאמר שלים נגרא מעליא לא שיהא צריך לשלם מעות ממש דהשתא אי אית ליה שברים לדידיה מקבל ליה דאמר מר אפי' סובין דידיה מיבעי אלא לומר לך דפחת שנפחתו שברים משעת שבירה עד שעת העמדה בדין דשואל הוי, ורב כהנא ורב אסי סברי דמשאיל הוי וטעמא דמילתא מפני שאין שנוי קונה לשואל דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה ה"מ לענין אונסין אבל לענין מיקנא לא וכיון שלא קנה אם הוזל של משאיל הוזל ונפחת, וכן ההוא דאמרי' התם שמין לגנב ולגזלן הכי נמי קאמר ששמין לו פחת נבלה משום דסבר שגוי אינו קונה וכדמקשי' מינה בריש פרק הגוזל קמא, וכך פירשה הר' שמואל ז"ל.
ואי קשי' דהא דר' אלעזר הוא דאמר התם שמין אלמא שגוי אינו קונה והא ר' אלעזר הוא דאמר בפ' מרובה מה טביחה דאהנו מעשיו אלמא שגוי קונה איכא למימר מאי אהנו מעשיו שעשה מעשה ניכר וידוע שאי אפשר להחזירו לברייתו ולאו משום שקונה לו, וי"א דבכלל שמין נמי לומר שכשהוא בא לגבות אומרים לו קח שברים ושלם המותר, ולמ"ד אין שמין ב"ד אומרים לו שלם הכל ואי אמר הוא יקח שברים בשומא שומעין לו דקי"ל בנזקין ישיב לרבות שוה כסף ושואל נמי מיניה גמר כדאמרי' כולן כאבות הן לשלם ממיטב וכו' ועוד נפקא מינה דאי שמין לשואל שברים דידיה הוו ואי א"ל לאחר ימי שאלה טול את שלך ונאנסו פטור ואי אין שמין חייב עד שישלימם לו בב"ד בשומן וכל זה בכלל פחת נבלה ואע"פ שאמרו בנזקין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו וכן בשואל ושומרים אמרו יביא ארורה לב"ד אפ"ה אינו חייב באחריותן אלא כמו שחייב בשאלה דמעיקרא והיינו דבעי התם אילימא דבדברא שויא זוזא ובמתא ארבעה כי טרח בדידיה טרח ודחינן לה כגון כשורא דבמתא זוזא ובדברא זוזא ולא מתרצינן דנפקיה מיניה דבאחריות מזיק הוא עד שיחזירנה לרשותו אלמא אחריות נבלה בכלל פחת נבלה ועל הניזק הוא וכן בשומרים לפי דינן:
הא דאמרינן: אי שואל הוי שאלה בבעלים היא ואי שוכר הוי שכירות בבעלים היא: קשיא לי, ודילמא בפרה שנפלה לה בשעה שהיתה ישנה או בשעה שאינה ראויה למלאכה, שבאותה שעה אינה עמו במלאכתו, וכדאמרינן לקמן (צז, א) אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כלן בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו, כלומר בשעה שהן ראוין לעשות מלאכת בני העיר, ולהוציא שעה שאינן ראוין לעשות מלאכה, וכן פירש הראב"ד וז"ל בעידן עבידתייהו בזמן הראוי למלאכה קאמר אף על פי שאינו עוסק בה, לפי שאינם רשאים להשמט מן המלאכה ההיא, ע"כ. ונראה לי שאשה אין לה שעה שאינה חייבת להיות עם הבעל במלאכתו, מה שאין כן באומנין שיש להם שעות פנויות שאינם חייבים לעשות בצרכי בני המדינה. ומסתברא ליה שהאשה היא שהיא חייבים לעשות בצרכי בני המדינה. ומסתברא ליה שהאשה היא שהיא במלאכת הבעל לעולם, אבל הבעל אינו עם האשה במלאכתה אלא בעתים שהוא מתעסק ממש בצרכיה וכו' ככתוב בנמוק"י. (שיטמ"ק).
כחש בשר מחמת מלאכה מהו: לאו לאוקמיה בכילתא שאילתא. נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא, דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד, דמה לי קטלה כולה מה לי קטלא ופירוש מתה מחמת מלאכה, היינו שמתה מחמת אובצנא, ולא שמתה בעודה עושה מלאכה, דאנן מתה מחמת מלאכה אמרינן מתה במלאכתו לא אמרינן. והרמב"ם שכתב (פ"א מהל' שאלה ה"א) מתה בשעת מלאכה אינו מחוור. (שיטמ"ק).
אתיא שאלה בבעלים ומפקעת שכירות שלא בבעלים. פירוש דמכי נסבה חשיב כאלו החזיר לה פרתה וחזר ושאלה ממנה. הריטב"א. אי שוכר נמי הוי תיתי שכירות בבעלים ותפקע שכירות שלא בבעלים ואפילו נשאת בתוך ימי השכירות דהאי שכירות אחרת היא שהראשונה היתה לה קצבה והשניה אין לה קצבה. ועוד כי בשעה ששכרה מתחלה עדיין לא דברו בשכירות שניה כי אחר זמן נזדמנה לו ונשאה. הראב"ד.
בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי. מיהו נראה דשומר חנם הוי וחייב בפשיעה. וגבי בעל בנכסי אשתו לא נפקא מינה מידי דפשיעה בבעלים פטור אלא נפקא מינה ללוקח בהמה לשלשים יום וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. ואם תאמר מנא לן דהוי לוקח נימא דהוי יורש דהאי מילי דשויה רבנן דירש כיורש כדאמרינן ביש נוחלין ונפקא מינה שאלה האשה חייב בגנבה ואבדה כדאמר הכי באלו נערות יתומין שהניח להן אביהן פרה שאולה ומתה בתוך ימי שאלתה ונאנסה אין חייבין באונסין דמשמע דבאונסין הוא דאינן חייבין הא בגנבה ואבדה חייבין בשלמא הכא דאינה אלא שוכרת אינו חייב בגנבה ואבדה והתם דחייבין בגנבה ואבדה היינו דוקא בשואל דהואיל ונהנה מהנה הוי אבל שוכר לא שאינו נהנה בחנם כשואל אלא בשאלה מיהא חייב בגנבה ואבדה דאשכחן יורשין דחייבין בגנבה ואבדה כדפירש. יש לומר דלא שויוה רבנן יורש וכו' ככתוב בתוספות. עד כאן. תוספות שאנץ.
הא דמסקינן דבעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון הוי. נקט ליה לוקח ראשון משום דרבי יוסי בר חנינא אי נמי משום שיטפא דשאר דוכתי דהכא בלוקח סתם סגי לן ופירוש הענין לומר שהוא אינו שומר כלל אלא האשה ששכרה חייבת לשמור כל ימי שכירותה ובעל שלקח זכותה משתמש בפרה כל אותם הימים והרי זו כאותה שאמרו בהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אבי אני יורש שמירתו אין אני שומר דלא שעבד נכסים בשמירה אלא שישמור הוא עצמו הילכך פטורים אפילו פשעו. ובתוספות משתבשים בה לומר מתה אין מחייבין באונסיה אבל חייבין בגנבה ואבדה ביורשים וכאן בבעל שהוא לוקח פוטרין אפילו מגנבה ואבדה. וליתא כלל. ועוד שבשו בכאן ואמרו דבעל נמי אף על גב דלוקח הוי חייב בפשיעה למה זה דומה ללוקח פרה לשלשים יום ופשע בה ומתה דחייב. וגם זה אינו דהכא זכותה של אשה לקח ממנה והיא חייבת בשמירה ואם נגנבה או שאבדה היא משלמת לאחר זמן וכן כתב הרמב"ם ובלוקח לשלשים יום דפרה מסתברא שומר שכר הוי כדין השוכר. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א: אלא לוקח הוי פירוש כאלו לקח ממנה זכות שיש לה בפרה ההיא ואין לבעלים עליו כלום אם נגנבה או נאנסה אלא על האשה ואפילו מן האשה אינם גובין בעודה תחת בעלה שכבר זכה הבעל בכל נכסיה משעת נשואין וקיימא לן דשואל לא מחייב אלא משעת האונס ואילך והוה ליה כאלו הלוה לאשה בעודה תחת בעלה. ומיהו אם מתה האשה הרי הבעל משתמש בה כל ימי שאלתה ואינו חייב באונסיה אבל בגנבה ואבדה חייב כמו שאמרו גבי בנים שהניח להם אביהם פרה שאולה וכדפרישנא בפרק הגוזל. עד כאן. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו: וכיון שמצינו שנקרא הבעל לוקח אין עליו לשלם כלום שהרי הוא קנה אותה פרה מיד האשה אבל האשה מתחייבת לשלם כשלא החזירה לבעלים הראשונים ששכרוה לה קודם שישאנה הבעל והני מילי אם נגנבה או אבדה אבל אם מתה כדרכה דהיינו אונסין ונפטרה האשה אינה נקרית גזלן לפי שמכרה לבעלה וליחייבא בכלהו אונסין משום דמצית אמרה אלו היה ברצונו לא היה הבעל שליט בכל ממונו אלא חכמים הפקירו לו והפקר בית דין הפקר והאי טעמא כתוב בגמרא גבי בעיא בעל בנכסי אשתו מי מעל וקאמר נמעול איהי מצית אמרה דהיתרא נמי לא ניחא לי דליקני. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: אלא לוקח הוי ואיהו לא מיחייב ולא מידי לבעלים הראשונים. הא דאמרינן לוקה הוי לוקח לפירות קאמרינן דאי בלוקח הגוף הוי לא הוה מחייב בנזקי ממונה וקיימא לן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות חייב בפרק חזקת הבתים. ואסתברא לי דאף על גב דלוקח הוי אם נגנבה או אבדה שהוא חייב לבעלים שלא לקח אלא השכירות שיש לה וכמי ששכרה ממנה הוא והוא נכנס תחתיה לבעלים. עד כאן.
בעל בנכסי אשתו מי מעל. פירש רש"י כגון שנפלו לה נכסים מאביה משנשאה ויש בהן מעות וכו' עד מי מעל בהוצאה זו. למעול בעל בהיתרא ניחא ליה דליקני ואין דעתו לזכות בשל הקדש כלל. והקשו בתוספות היכי דמי אי בשלא הגביהן פשיטא דלא מעל דאין מעילה אלא בהגבהה ואי בשהגביהן פשיטא דמעל דהא נתכוון לקנותם. ותירצו דמיירי בשהגביה ואפילו הכי לא מעל שאינו מתכוון בהגבהה זו להוציאה מרשות שהן בתחלה דקסבר הוא שהן שלו והוה ליה כגזבר שנתן אבן או קורה של הקדש שלא מעל. עד כאן. הריטב"א. ולא דמי לגנב הקדש בשוגג דמעל דהתם אף על גב דשוגג הוא אצל הקדש מכל מקום מתכוון הוא להוציאם מרשות מי שהן. תלמיד הר"פ ז"ל. ומסתברא דאפילו בלא הגבהה נמי מיירי דכיון דאקנו ליה בית דין בזכות אשתו בכל מקום שהן הם קנויים לו כאלו הגביהן. והא דאמרינן למעול בעל אף על פי שהוא כמו קונה ולא מצינו מעילה בלוקח ואלו איתא באשה הוא דאיכא למימר שתמעול. פירש רש"י הטעם מפני שיש לומר לחד גיטא שהאשה אינה כמוכרתן לו אלא מאליהן הם נקנין לו ממיתת אביה וכאלו הוא נוטלן ומוציאן מזכותה בעל כרחה וכתוקף בממון של אחרים בעל כרחם שהוא מועל בהקדש ולבתר הכי אמרינן לאידך גיסא דאי אמרינן תמעול איהי כלומר דנימא כי מדעתה מוכרתן לו וכנותן ממון של הקדש לחברו שהוא מועל וחברו לא מעל. ומהדרינן דהיתרא ניחא ליה דליקני וכו' כלומר דאפילו תימא דמקניא ליה מדעתה הני מילי מידי דהיתרא דלא תמעול בנתינתם אבל דאיסורא לא הוי דעתה לאקנויי ליה כלל. הריטב"א ז"ל.
אלא אמר רבא בעל מעל לכשיוציאם. פירש רש"י דבעודן צרורין ומונחין לא מעל בהן אחד מכל אלו ולא יצאו לחולין ולכשיוציאם הבעל אז ימעול בהן עד כאן. ומשום דשייכא בעיא דרמי בר חמא בהכי לא אמרינן עלה לפום חורפא שבשתא כדאמרן לעיל. הריטב"א.
איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה וכו'. פירוש דמיתה הוי אונסין גדולים. ועוד דבבעלי חיים איכא לספוקי אי מחמת מלאכה או מעצמה מתה. ועוד דלא אסיק אדעתיה דמשאיל להכי דלא שכיח אבל כחש דשכיח ופשיטא דמחמת מלאכה הוי ואסיק אדעתיה איכא למימר דפטור דבעלים סבר וקביל ואדעתא דהכי אושליה. ואהדר ליה דאפילו במיתה פטור מטעמא דלאו לאותובי וכו'. שיטה.
כחש בשר מחמת מלאכה מהו. ואם תאמר מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הרי שלך לפניך. ויש לומר דמיירי שהכחישה בידים. תלמיד הר"פ. הא דאמרינן במתה מחמת מלאכה לאו לאוקמה בכילתה שאילתה קשיא לי וכי מגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אף על גב דמלאך המות הוא דקטלה ומה לי הכא ומה לי התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמכל מקום איהו גרם לה היכי מפטר בשלמא למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילתה שאילתה טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס. ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה מלאכה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה. וראיתי בספר הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכה וטעות הוא. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר מה טעם הוא זה לפטרו לימא ליה איברא דלאו לאוקמה בכילתא שאלתיה ומיהו לפי שאתה משתמש בה וכל הבאה שלך קבלת עליך אחריותה השתא ומה אחריות דלא אתא מחמתך אלא דמלאך המות קטלה דיכלת למימר מה לי הכא מה לי התם קבלת עליך אחריות פסידא דאתי מחמת תשמישך לא כל שכן. ותירץ רבינו הגדול הרמב"ן דשואל קביל עליו אחריות כל אונסין דלא אתו מחמת פשיעה דמשאיל אבל לא מה דאתי מחמת פשיעה דמשאיל והכא משאיל פשע בה דמידע ידע דלמלאכה בעי לה ולאו לאוקמה בכילתא. והוה ליה לעיוני אם היא בת מלאכה אם לאו וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה. והשתא דאתינן להכי דוקא שלא הכביד שואל במלאכתה אבל אם הכביד במלאכתה חייב השואל. וכן אם חלתה אחר שאלה ועשה בה מלאכה ומתה חייב לאפוקי אם היתה חולה בשעת שאלה. והא דאמרינן דשואל פטור במתה מחמת מלאכה לא שנא שמתה בשעת מלאכה ולא שנא לאחר מכאן ושלא כדברי הרמב"ם שכתב דדוקא שמתה בשעת מלאכה ואינו נכון וכדדייק לישנא דגמרא וכל שכן לפום טעמא דכתיבנא לעיל. עד כאן. אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. ופירוש מתה מחמת מלאכה היינו שמתה מחמת אובצנא ולא שמתה בעודה עושה מלאכה דאנן מתה מחמת מלאכה אמרינן מתה במלאכתו לא אמרינן. והרמב"ם שכתב מתה בשעת מלאכה אינו מחוור. עד כאן.
ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר. פירוש בשעת מלאכה. אמר ליה זיל אייתי ראיה דלא שנית ביה. כלומר שלא פשעת בו ושלא שנית להכביד במלאכתו ואיפטר ולפום פשטא היה נראה דלהכי אמר ליה זיל אייתי ראיה משום דשואל כיון דחייב בכל אונסין ואינו נפטר אלא באונס שמחמת מלאכה דכל דטעין דמחמת מלאכה הוא אינו נאמן בשבועה כשאר שומרים במה שהן נפטרין אלא צריך להביא ראיה. אבל סברא דרבוותא דהא ליתא דלא גרע שואל משאר שומרין במה שהן פטורין שנאמנים בשבועה והא דאמר ליה זיל אייתי ראיה לא רצה לפתוח לו בשבועה אי נמי דבמקום רואין הוה כאיסי בן יהודה. ואמרינן אי ליכא סהדי מאי כלומר כיצד דינו לשלם. הריטב"א.
וכן כתב הראב"ד מסתברא דבמקום שיש רואה הוה דלאו בר שבועה הוה. עד כאן. וכן כתוב בתוספות שאנץ וזה לשונו. זיל אייתי סהדי שלא שנית בה ואפטר. תימה למה לי סהדי להימניה בשבועה כדאמרינן בסמוך דמשתבע דכדרכה מתה. ונראה מתוך כך שכל דברים המתקלקלים בשעת מלאכה לא מיפטר אלא בסהדי שלא שינה והוא הדין במתה מחמון מלאכה דצריך עדים שלא שינה משום דאין שום דבר רגיל להתקלקל מחמת מלאכה אלא אם כן מכביד במלאכה יותר מן הראוי וקפשע בה. אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח לעיל בפרק המפקיד דשואל נקני ליה כפילא משום דאי בעי פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה אלמא נאמן בשבועה. ועוד מוכח כן גבי ההיא דפעמים ששניהם בחטאת. וצריך לדחות דהנך עובדי הוו בדוכתא דשכיחי אינשי וכאיסי כמו דבוקתא דממוזא דסוף השוכר את האומנין. מפי רבי.
וזה לשון ה"ר יהונתן: ואיתבר בשעה שהיה חוטב בה עצים. דלא פשעת בה כלומר שלא היית חוטב עצים על גבי אבנים שמא נדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונגע באבנים ומשום הכי נשבר ואין לך פשיעה גדולה מזו. ואי לא מייתי סהדי מאי. כלומר שהיה במקום שבני רשות הרבים הרבה היו עוברין שם שאם היה כדבריו הרבה עדים יש בדבר וכיון שאין מוצא ראיה אין להאמינו על שבועתו כאיסי בן יהודה ואם לא יוכל להביא ראיה ישלם שאם היה אמת כדבריו היה לו למצוא עדים הרבה. אי נמי יש לפרש ואי ליכא עדים מאי. כלומר אלא שהוא מודה שפשע בה מאי משלם מי אמרינן משלם השואל נרגא מעליא כמי שהיתה שוה אותה ששאל ואותן השברים יהיו לשואל אי דילמא יחשבו השברים כמה הם שוין ויוסיף השואל עליהם דמים עד שישלים כמה היו שוין מתחלה כדאשכחן בשאר נזיקין דאמרינן והמת יהיה לו לניזק. כלומר שהבעלים מטפלים בנבלה. עד כאן.
זיל שלים ליה נרגא מעליא איכא מאן דאמר דנפקא מינה פלוגתייהו דרב ורב כהנא ורב אסי וכו'. כמו שכתבו התוספות בשם ריב"א. ויש אומרים דנפקא מינה דאי שמין לשואל שברים דידיה הוו ואי אמר ליה לאחר ימי שאלה טול את שלך ונאנסו פטור ואי אין שמין חייב עד שישלימם לו בבית דין בשומן וכל זה בכלל פחת נבלה ואת על פי שאמרו בנזקין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו וכן בשואל ושומרים אמרו יביא ארורה לבית דין. אפילו הכי אינו חייב באחריותן אלא כמו שחייב בשאלה דמעיקרא והיינו דבעי התם אילימא דבדברא שויא זוזא ובמתא ארבעה כי טרח בדידיה טרח ודחינן לה כגון כשורא דבמתא זוזא ובדברא זוזא ולא מתרצינן דנפקא מינה דבאחריות מזיק היא עד שיחזירנה לרשותו אלמא אחריות נבלה בכלל פחת נבלה ועל הניזק היא וכן בשומרים לפי דינם. הרמב"ן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה