שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף צו

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צו עמוד א[עריכה]

שאלה לרבעה מהו. פירוש כל הני בעיא קמייתא עד שאל מן השותפין לענין חיוב אונסין הוא וכדפירש רש"י דדילמא בכל הני לא חייבה רחמנא באונסין לשואל ואין דינו אלא כשומר שכר בעלמא דאלו הוה פשיטא ליה דשאלה שלא בבעלים חייב באונסיה פשיטא ליה דבבעלים פטור וכיון דלא איפשיטא הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע והשואל פטור בכולם וזה שלא כדברי הרמב"ם. הריטב"א.

שאל מן השותפין. כלומר פרה אחת שהיא של שני שותפין ונשאל לו אחד מן השותפין מספקא לן אי מפטר באותו פלגא דידיה מי אמרינן כולה בעלים בעינן והא ליכא או דילמא מההוא פלגא מיהא ליפטר אבל בחלק חברו ליכא ספיקא דמחייב. השותפין ששאלו פרה אחת לחרוש בה קרקע שקנו בשותפות ונשאל בעל הפרה לאחד מהן לעשות מלאכה שאינה של שותפות מספקא לן אי מיפטר מלשלם פלגא דידיה או לא מי אמרינן כוליה שואל בעינן דליתשיל ליה והא ליכא או דילמא בההוא פלגא דשייליה מיהא ליפטר אבל בפלגא דחבריה ליכא מאן דאמר דליפטר אלא ודאי חייב. ולא איפשיטא והמוצא מחברו עליו הראיה ואי תפיס לא מפקינן מיניה. ה"ר יהונתן.

שותפין ששאלו. פירש רש"י לחרוש בה קרקע שותפות. פירוש לפירושו דאלו שותפות בעסק וכיוצא בו אי נמי שני אנשים בעלמא שאין להם קרקע בשותפות ששאלו פרה לחרוש בה חדש אחד יש במשמע שתהא לזה שאולה לשלו ט"ו יום ולזה ט"ו יום וכאלו כל אחד ואחד שואל בפני עצמו וכוליה שואל הוי בכל חד וחד מפי רבי. הריטב"א.

שאל מן האשה ונשאל לו בעלה מהו. פירוש אם תמצא לומר שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן בההוא פלגא מיהת מיפטר בעל בנכסי אשתו מי הוי כשותף או לא. וכן האשה ששאלה פרה לחרוש בה שדה מלוג ונשאל לבעלה מהו. ופשט ליה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דלריש לקיש לא הוי שותף. וקשיא לי והא לא דמי קנין פירות דבעל לקנין פירות דעלמא כדאיתא בהחובל דקנין פירות דידיה כקנין הגוף הוא. ואיכא למימר דאלמוה רבנן שעבודא דבעל כי היכי דלא תפקע שעבודא דבעל כדפריש בירושלמי שלא תהא אשה מברחת נכסיה מבעלה וכן שלא תהא אוסרת עליו מעשה ידיה אבל לכל מילי אחריני כקנין פירות דעלמא הוי. הראב"ד.

שאל מן האשה. תימה מה השואל צריך לאשה בנכסי מלוג הלא הפירות הם של הבעל והוא יכול להשאילם ולא האשה. ויש לומר דאין הבעל וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי הכי קאמר שאל מנכסי האשה ולעולם מן הבעל שאל ומכל מקום מספקא ליה כיון שאין הגוף שלו אי מקריא שאלה בבעלים. הרא"ש.

שאל מן האשה וכו'. ונשאל האשה או נשאל לאשה לנכסים שיש לה שאין לבעלה רשות בהן לא בעי דפשיטא ליה דכיון דגוף שלה הויא שאלה גמורה. וזה דוחק דסוף סוף אי אין קנין פירות כקנין הגוף דמי איכא שתי גופין ואפילו תימא הוי כשותפין בגוף הא בעיא ולא אפשיטא הוא דאפשר לומר דהא בהא תליא ובעי חדא ומילתא דשכיחא שהאנשים נשאלים ויש להם נכסים גמורים לבד מנכסי מלוג והוא הדין לאידך. אי נמי יש לומר דאשה פשיטא דלא הויא שאלה דאפילו תימא קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא כיון שהפירות של בעל פשיטא דאין האשה המהנה ולא הנהנית ולא שייך בה שואלת ולא משאילה וצריך עיון. שיטה.

האשה ששאלה. פירוש ששאלה פרה לחרוש בה קרקע של נכסי מלוג כדפירש רש"י. ונשאל לבעלה מהו קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא ונראין דברים דלא אתיא. נראה דהא אתיא בין כשתמצא לומר גבי שותפין דבעינן כוליה שואל או דסגי לן בפלגא שואל והכי מיבעיא לן קנין פירות כקנין הגוף דמי וכששאל לבעלה או נשאל לו בעלה הרי כאן כוליה שואל וכולה בעלים או דילמא לאו כקנין הגוף דמי ואין כאן אפילו חצי שואל וחצי בעלים. ויש שפירשו דהא קיימא לכשתמצא לומר דלא בעינן אלא פלגא דשואל ופלגא דבעלים קנין פירות כקנין הגוף דמי והרי הבעל כשותף ואיכא פלגא מיהת או דילמא לאו כקנין הגוף דמי וליכא אפילו פלגא דשואל ולא פלגא דבעלים. והראשון יותר נכון מפי רבי. הריטב"א.

בעל פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש. פירוש ורמי בר חמא דלא פשיט לה מהכא לאו משום דלא ידע לה להאי פלוגתא דהאי פלוגתא רווחת היא בכוליה תלמודא אלא דאיהו סבירא ליה דדילמא שאני הכא לענין שאלה בבעלים דלא סגי לן אלא כשיש לו זכות גמור בגוף ולא משום קנין פירות ואף על גב דהוי כקנין הגוף למילי דילמא. אי נמי איפכא דאפילו למאן דאמר בעלמא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לענין הא בקנין פירות הוי כקנין הגוף דמי כיון דעיקר שאלת פרה אינו אלא לפירותיה. ואתא רב אחא בריה דרב אויא ואמר דהא דהכא ומי כפלוגתא דעלמא הוא ולא שני לן בינייהו מפי רבי. הריטב"א.

ובמה שכתב הראב"ד למעלה מתורץ זה דשאני קנין פירות דבעל מקנין פירות דעלמא עיין שם. הא דאיפליגו תנאי בשליח לשאלה בבעלים ולהפרה. יש מפרשים מפני ששנה בהם הכתוב לעכב אישה ואישה בעליו אין עמו בעליו עמו. ומאן דאמר שלוחו כמותו לא מצי למעוטי ביה שליח ומייתר ליה. אי נמי דרש ליה במכילתא אחריתי. הרמב"ן ז"ל.

כקנין הגוף דמי וכו'. מטעם פירות אתי לה ולא מטעם לוקח ראשון דירושתה דכיון דתלויה ועומדת לאו קנין ממש הוא. שיטה.

אמר לעבדו צא והשאל לו עם פרתי וכו'. אבל עבד דלאו בר מצות הוא לא. פירש רש"י משום דשליחות נפקא לן מאתם גם אתם. וקשיא לי וכי עבד לאו בר שליחות הוא הואיל ושייך במצות והא אמרינן בהדיא בגיטין פרק המביא תניין אמרי דבי רבי ינאי מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ולרבות את העבד שהוא בן ברית ולא אמרינן מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל להוציא את העבד והיכי קמיבעיא לן למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו ועוד דפשיט ליה יד עבד כיד רבו דמי ומינה שאם השאיל עבדו לחבירו ואמר לו השואל צא והשאל עם פרתי שאינו נעשה שליח והתם אמרינן אמר רבי חייא בר אבא נראין הדברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירת אלמא אפילו לאחרים נעשה שליח וטעמא כדאמרי דבי רבי ינאי. ומשמע לי דרב אשי הכל פשט ליה עבדו ודאי הוי שאלה בבעלים דיד עבד כיד רבו דמי אבל לאחר לא ולא פשיט ליה כלום בטעמא אי משום דבעינן בר מצות אי משום שאין שלוחו של אדם בכאן כמותו ואנן כיון דקיימא לן עבד משנו בתורת שליחות בכל התורה כולה על כרחך מאי דפשט ליה דלא הוי שליח אלא משום דכיד רבו דמי ולרבו דוקא משום דסבר כמאן דאמר שאין שליחו של אדם בכאן כמותו. ואף על גב דבעיא דרב עיליש אכתי קשיא איכא למימר דאיהו קסלקא דעתיה כרבי אלעזר דאקשי נמי התם לימא מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ולהוציא את העבד. ומיהו מאי דפשט ליה רבא אית לן לאוקמה אליבא דההיא סוגיא דגיטין דאסיקנא לדברי הכל עבד נעשה שליח הילכך אי איתא להך סברא משמע דהלכתא כרבי יאשיה דאמר לא אמרינן בכי הא שלוחו של אדם כמותו. ואפשר דהייני דכתב רבינו הגדול בהלכות מדחזינן לרב עיליש דבעא מיניה דרבא וכו' ואמר למה יד עבד כיד רבו דמי מכלל דאיניש אחרינא לא הויא שאלה בבעלים. והך מילתא לכאורה לא מחוורת דאיהו בעא מיניה אפילו למאן דאמר לא אמרינן שלוחי של אדם כמותו ופשט ליה לפום בעיא וכך השיב הראב"ד ומיהו לפום פירושא דפרשינן לעיל להך סברא בלחוד פשט ליה ומאי דבעא מיניה. ולמאן דאמר אמרינן שלוחו של אדם כמותו דאפילו לאחר הוי שליח אכתי לא איפשיטא ליה מפשטיה דרבא. ומשום הכי סמך ליה רבינו אדרבא. ואינו מחוור. אבל הדברים מראים שגרסתו מוחלפת כאן וצריך עיון. ורבינו חננאל נמי פסק כרבי יאשיה משום דקראי דייקי כוותיה ואי משום הא לא תפשוט. ויש לפרש הא דאמרינן אבל עבד דלאו בר מצות הוא לא דדוקא בהאי דוכתא מיבעיא ליה מי אמרינן אפילו למאן דאמר דוקיא דבעליו לא מפיק שליח עבד מהו מי אמרינן דומיא דבעליו מיהת בעינן דבר כלהו מצות הוא או דילמא בעליו לאו דוקא אלא אדרבה אפילו למאן דאמר אין שלוחו של אדם כמותו גבי עבדו מהני. ומשום דעבדו מבעיא ליה לתרווייהו נקט ליה ואלו עבד דאחר לא מיבעיא ליה אלא למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו ומאי דבעא מיניה פשט ליה. הרמב"ן. וזה לשון הרשב"א: והראב"ד תירץ דשאני הכא משום דליתיה בתורת שאלה כלל דאיהו לית ליה ממונא לאושולי ואי שאיל איהו נמי לא מחייב בתשלומין וכיון דליתיה בהנך מצות לא הוי שליח כדאמרינן לגבי גט דלא הוי שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. עד כאן. ואינו מחוור בעיני דעבד ודאי בתורת שאלה איתיה ואי שאיל חייב בתשלומין אלא דהשתא לית ליה וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתין גמרא ראה את המציאה ונפל לו עליה אמר רבינא היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחו ואקשינן אלא מעתה האומר לאשה ולעבד צאו גנבו לי דלאו בר חיובא נינהו הכי נמי דליחייב שולחן ופריק אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי דתנן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם ואינו דומה לגט וקידושין דאינם בני הכי כלל. והנכון מה שתירץ הרמב"ן דהכי קאמר דאפילו למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו וכו'. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אבל עבד דלאו בר מצות הוא לא. פירש רש"י דשליחות נפקא לן מאתם גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן דומיא דמשלח שיהו אלו הדינים נוהגים בו וזה אין דין שואל ומשאיל נוהגים בו שאין לו כלום. עד כאן. ואין פירושו מחוור דאם כן אמאי נקט תלמודא שליח דבר מצוה הוא הא לא שייך בענין המצות אלא למי שדיני שואל נוהגים בו. ועוד דהא ודאי דינים אלו נוהגים הם בעבד אם נתנו לו ממון על מנת שאין לרבות רשות בו דהא אפשר בהכי כדאיתא בפרק קמא דקדושין. ועוד קשיא לי אשמעתין דהא במסכת גיטין אסיקנא דלא בעינן שליח בר מצות כלהון אלא מה אתם בני ברית אף שלוחכם וכו' לרבות את העבד שנעשה שליח לכל התורה ואפילו לקבלת גט וכדאמרינן נראין הדברים שהעבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו. ואפשר כי מפני כן פירש רש"י דבר מצות לאו דוקא אלא לומר שדיני שואל ומשאיל נוהגים בו. אבל לשון הגמרא אינו הולם פירושו וכדאמרן. והנכון דמשום דהכא אמר רחמנא בעליו תרי זימני דמשמו קפידא דבעלים ממש בעינן עד דאיכא מאן דאמר דשלוחו אינו כמותו משום הכי אמרינן דאפשר דאפילו למאן דאמר דהכא במי שלוחו כמותו דילמא הני מילי שליח ישראל דשייך בכל המצות דהשתא קרינן ביה בעלים ממש אבל עבד אינו ראוי לשליחות זה ואינו ממלא מקום ישראל או דילמא אדרבה דעבד כנעני עדיף שידו כיד רבו וקרינא ביה בעלים ממש. אמר ליה מסתברא דיד עבד כיד רבו ממש. עד כאן. אמר הכותב נראה דמיעטיה קרא משאלה בכי ישאל איש מעם רעהו דעבד לאו רעהו הוא לגמרי וכמו שדרשו רבותינו ז"ל ברעך רשע כמותך מכלל דדרשינן רעך להשואה. עד כאן. הר"ש די וידש.

או דילמא אפילו למאן דאמר לא אמרינן שלוחו וכו'. פירוש ואפילו תימא דעבד ראוי להיות שליח דלא אמרינן אלא מה אתם בני ברית מכל מקום אין שלוחו כמותו אפילו הכי אמרינן יד עבד כיד רבו פירוש וכיון דלאו מתורת שליחות היא ועדיף מחצר למאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי הילכך אף על פי שאינו בר מצוה סגי. והיינו דאהדר ליה רבא מטעם דיד עבד כיד רבו אבל אם עשאו אחר שליח אפשר דאפילו למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו לא סגי דלאו בר מצות הוא. שיטה. כתב ה"ר יצחק בהלכות מדקאמר ליה יד עבד כיד רבו דמיא מכלל דשליח אחר לא הוי בבעלים וכרבי יאשיה דאמר לא אמרינן שלוחו כמותו שמע מינה דהלכה כמותו לענין נדרים. ואני אומר אין ראיה זו כלום דרבא אפילו לרבי יונתן פשט ליה דאף על גב דאיכא למימר הואיל וליתיה בלל המצות כישראל לא ליהוי כמותו ולענין נדרים לא הוי כמותו אפילו הכי לענין ממונא יד עבד כיד רבו דמיא אבל שליח ישראל אימא לך בין לענין שאלה בין לענין נדרים שלוחו כמותו הואיל ואיתיה בדיני ממונות ובתורת נדרים ובכל מילי דאפילו מאן דדריש במסכת גיטין מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל האי ישראל הוא. הראב"ד.

האי דקא מיבעיא ליה אי שואל הוי ומחייב במתה כדרכה. קשיא לי והא תנן ביבמות אלו הן נכסי מלוג אם מתו מתו לה. ואיכא למימר דהיינו דקאמר ליה רבא דשואל בבעלים הוא ופטור דמשום הכי פטר ליה במתניתין. הראב"ד.

הא דאמרינן אי שואל הוי שאלה בבעלים היא. ואי שוכר הוי שכירות בבעלים היא. קשיא לי ודילמא בפרה שנפלה לה בשעה שהיתה ישנה או בשעה שאינה ראויה למלאכה שבאותה שעה אינה עמו במלאכתו וכדאמרינן לקמן אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא ספר מתא כולן בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו כלומר בשעה שהן ראוין לעשות מלאכת בני העיר ולהוציא שעה שאינן ראוין לעשות מלאכה. וכן פירש הראב"ד וזה לשונו: בעידן עבידתייהו בזמן הראוי למלאכה קאמר אף על פי שאינו עוסק בה לפי שאינם רשאים להשמט מן המלאכה ההיא עד כאן. ונראה לי שאשה אין לה שעה שאינה חייבת להיות עם הבעל נמלאכתו מה שאין כן באומנין שיש להם שעות פנויות שאינם חייבים לעשות בצרכי בני המדינה. ומסתברא ליה שהאשה היא שהיא במלאכת הבעל לעולם אבל הבעל אינו עם האשה במלאכתה אלא בעתים שהוא מתעסק ממש בצרכיה וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א ז"ל.

דף צו עמוד ב[עריכה]

אתיא שאלה בבעלים ומפקעת שכירות שלא בבעלים. פירוש דמכי נסבה חשיב כאלו החזיר לה פרתה וחזר ושאלה ממנה. הריטב"א. אי שוכר נמי הוי תיתי שכירות בבעלים ותפקע שכירות שלא בבעלים ואפילו נשאת בתוך ימי השכירות דהאי שכירות אחרת היא שהראשונה היתה לה קצבה והשניה אין לה קצבה. ועוד כי בשעה ששכרה מתחלה עדיין לא דברו בשכירות שניה כי אחר זמן נזדמנה לו ונשאה. הראב"ד.

בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי. מיהו נראה דשומר חנם הוי וחייב בפשיעה. וגבי בעל בנכסי אשתו לא נפקא מינה מידי דפשיעה בבעלים פטור אלא נפקא מינה ללוקח בהמה לשלשים יום וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. ואם תאמר מנא לן דהוי לוקח נימא דהוי יורש דהאי מילי דשויה רבנן דירש כיורש כדאמרינן ביש נוחלין ונפקא מינה שאלה האשה חייב בגנבה ואבדה כדאמר הכי באלו נערות יתומין שהניח להן אביהן פרה שאולה ומתה בתוך ימי שאלתה ונאנסה אין חייבין באונסין דמשמע דבאונסין הוא דאינן חייבין הא בגנבה ואבדה חייבין בשלמא הכא דאינה אלא שוכרת אינו חייב בגנבה ואבדה והתם דחייבין בגנבה ואבדה היינו דוקא בשואל דהואיל ונהנה מהנה הוי אבל שוכר לא שאינו נהנה בחנם כשואל אלא בשאלה מיהא חייב בגנבה ואבדה דאשכחן יורשין דחייבין בגנבה ואבדה כדפירש. יש לומר דלא שויוה רבנן יורש וכו' ככתוב בתוספות. עד כאן. תוספות שאנץ.

הא דמסקינן דבעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון הוי. נקט ליה לוקח ראשון משום דרבי יוסי בר חנינא אי נמי משום שיטפא דשאר דוכתי דהכא בלוקח סתם סגי לן ופירוש הענין לומר שהוא אינו שומר כלל אלא האשה ששכרה חייבת לשמור כל ימי שכירותה ובעל שלקח זכותה משתמש בפרה כל אותם הימים והרי זו כאותה שאמרו בהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אבי אני יורש שמירתו אין אני שומר דלא שעבד נכסים בשמירה אלא שישמור הוא עצמו הילכך פטורים אפילו פשעו. ובתוספות משתבשים בה לומר מתה אין מחייבין באונסיה אבל חייבין בגנבה ואבדה ביורשים וכאן בבעל שהוא לוקח פוטרין אפילו מגנבה ואבדה. וליתא כלל. ועוד שבשו בכאן ואמרו דבעל נמי אף על גב דלוקח הוי חייב בפשיעה למה זה דומה ללוקח פרה לשלשים יום ופשע בה ומתה דחייב. וגם זה אינו דהכא זכותה של אשה לקח ממנה והיא חייבת בשמירה ואם נגנבה או שאבדה היא משלמת לאחר זמן וכן כתב הרמב"ם ובלוקח לשלשים יום דפרה מסתברא שומר שכר הוי כדין השוכר. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א: אלא לוקח הוי פירוש כאלו לקח ממנה זכות שיש לה בפרה ההיא ואין לבעלים עליו כלום אם נגנבה או נאנסה אלא על האשה ואפילו מן האשה אינם גובין בעודה תחת בעלה שכבר זכה הבעל בכל נכסיה משעת נשואין וקיימא לן דשואל לא מחייב אלא משעת האונס ואילך והוה ליה כאלו הלוה לאשה בעודה תחת בעלה. ומיהו אם מתה האשה הרי הבעל משתמש בה כל ימי שאלתה ואינו חייב באונסיה אבל בגנבה ואבדה חייב כמו שאמרו גבי בנים שהניח להם אביהם פרה שאולה וכדפרישנא בפרק הגוזל. עד כאן. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו: וכיון שמצינו שנקרא הבעל לוקח אין עליו לשלם כלום שהרי הוא קנה אותה פרה מיד האשה אבל האשה מתחייבת לשלם כשלא החזירה לבעלים הראשונים ששכרוה לה קודם שישאנה הבעל והני מילי אם נגנבה או אבדה אבל אם מתה כדרכה דהיינו אונסין ונפטרה האשה אינה נקרית גזלן לפי שמכרה לבעלה וליחייבא בכלהו אונסין משום דמצית אמרה אלו היה ברצונו לא היה הבעל שליט בכל ממונו אלא חכמים הפקירו לו והפקר בית דין הפקר והאי טעמא כתוב בגמרא גבי בעיא בעל בנכסי אשתו מי מעל וקאמר נמעול איהי מצית אמרה דהיתרא נמי לא ניחא לי דליקני. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אלא לוקח הוי ואיהו לא מיחייב ולא מידי לבעלים הראשונים. הא דאמרינן לוקה הוי לוקח לפירות קאמרינן דאי בלוקח הגוף הוי לא הוה מחייב בנזקי ממונה וקיימא לן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות חייב בפרק חזקת הבתים. ואסתברא לי דאף על גב דלוקח הוי אם נגנבה או אבדה שהוא חייב לבעלים שלא לקח אלא השכירות שיש לה וכמי ששכרה ממנה הוא והוא נכנס תחתיה לבעלים. עד כאן.

בעל בנכסי אשתו מי מעל. פירש רש"י כגון שנפלו לה נכסים מאביה משנשאה ויש בהן מעות וכו' עד מי מעל בהוצאה זו. למעול בעל בהיתרא ניחא ליה דליקני ואין דעתו לזכות בשל הקדש כלל. והקשו בתוספות היכי דמי אי בשלא הגביהן פשיטא דלא מעל דאין מעילה אלא בהגבהה ואי בשהגביהן פשיטא דמעל דהא נתכוון לקנותם. ותירצו דמיירי בשהגביה ואפילו הכי לא מעל שאינו מתכוון בהגבהה זו להוציאה מרשות שהן בתחלה דקסבר הוא שהן שלו והוה ליה כגזבר שנתן אבן או קורה של הקדש שלא מעל. עד כאן. הריטב"א. ולא דמי לגנב הקדש בשוגג דמעל דהתם אף על גב דשוגג הוא אצל הקדש מכל מקום מתכוון הוא להוציאם מרשות מי שהן. תלמיד הר"פ ז"ל. ומסתברא דאפילו בלא הגבהה נמי מיירי דכיון דאקנו ליה בית דין בזכות אשתו בכל מקום שהן הם קנויים לו כאלו הגביהן. והא דאמרינן למעול בעל אף על פי שהוא כמו קונה ולא מצינו מעילה בלוקח ואלו איתא באשה הוא דאיכא למימר שתמעול. פירש רש"י הטעם מפני שיש לומר לחד גיטא שהאשה אינה כמוכרתן לו אלא מאליהן הם נקנין לו ממיתת אביה וכאלו הוא נוטלן ומוציאן מזכותה בעל כרחה וכתוקף בממון של אחרים בעל כרחם שהוא מועל בהקדש ולבתר הכי אמרינן לאידך גיסא דאי אמרינן תמעול איהי כלומר דנימא כי מדעתה מוכרתן לו וכנותן ממון של הקדש לחברו שהוא מועל וחברו לא מעל. ומהדרינן דהיתרא ניחא ליה דליקני וכו' כלומר דאפילו תימא דמקניא ליה מדעתה הני מילי מידי דהיתרא דלא תמעול בנתינתם אבל דאיסורא לא הוי דעתה לאקנויי ליה כלל. הריטב"א ז"ל.

אלא אמר רבא בעל מעל לכשיוציאם. פירש רש"י דבעודן צרורין ומונחין לא מעל בהן אחד מכל אלו ולא יצאו לחולין ולכשיוציאם הבעל אז ימעול בהן עד כאן. ומשום דשייכא בעיא דרמי בר חמא בהכי לא אמרינן עלה לפום חורפא שבשתא כדאמרן לעיל. הריטב"א.

איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה וכו'. פירוש דמיתה הוי אונסין גדולים. ועוד דבבעלי חיים איכא לספוקי אי מחמת מלאכה או מעצמה מתה. ועוד דלא אסיק אדעתיה דמשאיל להכי דלא שכיח אבל כחש דשכיח ופשיטא דמחמת מלאכה הוי ואסיק אדעתיה איכא למימר דפטור דבעלים סבר וקביל ואדעתא דהכי אושליה. ואהדר ליה דאפילו במיתה פטור מטעמא דלאו לאותובי וכו'. שיטה.

כחש בשר מחמת מלאכה מהו. ואם תאמר מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הרי שלך לפניך. ויש לומר דמיירי שהכחישה בידים. תלמיד הר"פ. הא דאמרינן במתה מחמת מלאכה לאו לאוקמה בכילתה שאילתה קשיא לי וכי מגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אף על גב דמלאך המות הוא דקטלה ומה לי הכא ומה לי התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמכל מקום איהו גרם לה היכי מפטר בשלמא למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילתה שאילתה טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס. ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה מלאכה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה. וראיתי בספר הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכה וטעות הוא. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר מה טעם הוא זה לפטרו לימא ליה איברא דלאו לאוקמה בכילתא שאלתיה ומיהו לפי שאתה משתמש בה וכל הבאה שלך קבלת עליך אחריותה השתא ומה אחריות דלא אתא מחמתך אלא דמלאך המות קטלה דיכלת למימר מה לי הכא מה לי התם קבלת עליך אחריות פסידא דאתי מחמת תשמישך לא כל שכן. ותירץ רבינו הגדול הרמב"ן דשואל קביל עליו אחריות כל אונסין דלא אתו מחמת פשיעה דמשאיל אבל לא מה דאתי מחמת פשיעה דמשאיל והכא משאיל פשע בה דמידע ידע דלמלאכה בעי לה ולאו לאוקמה בכילתא. והוה ליה לעיוני אם היא בת מלאכה אם לאו וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה. והשתא דאתינן להכי דוקא שלא הכביד שואל במלאכתה אבל אם הכביד במלאכתה חייב השואל. וכן אם חלתה אחר שאלה ועשה בה מלאכה ומתה חייב לאפוקי אם היתה חולה בשעת שאלה. והא דאמרינן דשואל פטור במתה מחמת מלאכה לא שנא שמתה בשעת מלאכה ולא שנא לאחר מכאן ושלא כדברי הרמב"ם שכתב דדוקא שמתה בשעת מלאכה ואינו נכון וכדדייק לישנא דגמרא וכל שכן לפום טעמא דכתיבנא לעיל. עד כאן. אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. ופירוש מתה מחמת מלאכה היינו שמתה מחמת אובצנא ולא שמתה בעודה עושה מלאכה דאנן מתה מחמת מלאכה אמרינן מתה במלאכתו לא אמרינן. והרמב"ם שכתב מתה בשעת מלאכה אינו מחוור. עד כאן.

ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר. פירוש בשעת מלאכה. אמר ליה זיל אייתי ראיה דלא שנית ביה. כלומר שלא פשעת בו ושלא שנית להכביד במלאכתו ואיפטר ולפום פשטא היה נראה דלהכי אמר ליה זיל אייתי ראיה משום דשואל כיון דחייב בכל אונסין ואינו נפטר אלא באונס שמחמת מלאכה דכל דטעין דמחמת מלאכה הוא אינו נאמן בשבועה כשאר שומרים במה שהן נפטרין אלא צריך להביא ראיה. אבל סברא דרבוותא דהא ליתא דלא גרע שואל משאר שומרין במה שהן פטורין שנאמנים בשבועה והא דאמר ליה זיל אייתי ראיה לא רצה לפתוח לו בשבועה אי נמי דבמקום רואין הוה כאיסי בן יהודה. ואמרינן אי ליכא סהדי מאי כלומר כיצד דינו לשלם. הריטב"א.

וכן כתב הראב"ד מסתברא דבמקום שיש רואה הוה דלאו בר שבועה הוה. עד כאן. וכן כתוב בתוספות שאנץ וזה לשונו. זיל אייתי סהדי שלא שנית בה ואפטר. תימה למה לי סהדי להימניה בשבועה כדאמרינן בסמוך דמשתבע דכדרכה מתה. ונראה מתוך כך שכל דברים המתקלקלים בשעת מלאכה לא מיפטר אלא בסהדי שלא שינה והוא הדין במתה מחמון מלאכה דצריך עדים שלא שינה משום דאין שום דבר רגיל להתקלקל מחמת מלאכה אלא אם כן מכביד במלאכה יותר מן הראוי וקפשע בה. אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח לעיל בפרק המפקיד דשואל נקני ליה כפילא משום דאי בעי פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה אלמא נאמן בשבועה. ועוד מוכח כן גבי ההיא דפעמים ששניהם בחטאת. וצריך לדחות דהנך עובדי הוו בדוכתא דשכיחי אינשי וכאיסי כמו דבוקתא דממוזא דסוף השוכר את האומנין. מפי רבי.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ואיתבר בשעה שהיה חוטב בה עצים. דלא פשעת בה כלומר שלא היית חוטב עצים על גבי אבנים שמא נדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונגע באבנים ומשום הכי נשבר ואין לך פשיעה גדולה מזו. ואי לא מייתי סהדי מאי. כלומר שהיה במקום שבני רשות הרבים הרבה היו עוברין שם שאם היה כדבריו הרבה עדים יש בדבר וכיון שאין מוצא ראיה אין להאמינו על שבועתו כאיסי בן יהודה ואם לא יוכל להביא ראיה ישלם שאם היה אמת כדבריו היה לו למצוא עדים הרבה. אי נמי יש לפרש ואי ליכא עדים מאי. כלומר אלא שהוא מודה שפשע בה מאי משלם מי אמרינן משלם השואל נרגא מעליא כמי שהיתה שוה אותה ששאל ואותן השברים יהיו לשואל אי דילמא יחשבו השברים כמה הם שוין ויוסיף השואל עליהם דמים עד שישלים כמה היו שוין מתחלה כדאשכחן בשאר נזיקין דאמרינן והמת יהיה לו לניזק. כלומר שהבעלים מטפלים בנבלה. עד כאן.

זיל שלים ליה נרגא מעליא איכא מאן דאמר דנפקא מינה פלוגתייהו דרב ורב כהנא ורב אסי וכו'. כמו שכתבו התוספות בשם ריב"א. ויש אומרים דנפקא מינה דאי שמין לשואל שברים דידיה הוו ואי אמר ליה לאחר ימי שאלה טול את שלך ונאנסו פטור ואי אין שמין חייב עד שישלימם לו בבית דין בשומן וכל זה בכלל פחת נבלה ואת על פי שאמרו בנזקין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו וכן בשואל ושומרים אמרו יביא ארורה לבית דין. אפילו הכי אינו חייב באחריותן אלא כמו שחייב בשאלה דמעיקרא והיינו דבעי התם אילימא דבדברא שויא זוזא ובמתא ארבעה כי טרח בדידיה טרח ודחינן לה כגון כשורא דבמתא זוזא ובדברא זוזא ולא מתרצינן דנפקא מינה דבאחריות מזיק היא עד שיחזירנה לרשותו אלמא אחריות נבלה בכלל פחת נבלה ועל הניזק היא וכן בשומרים לפי דינם. הרמב"ן.