חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק י

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קטז עמוד ב

דהא שעביד בית לעליי' וכי הא דאמר רבין וכו': וא"ת והא לא דמו אהדדי, דגבי בית ועליי' נפחתה העליי' והבית קיים, ואפילו הכי אמרינן דחייב להעמיד לו, ואילו גבי דלית כה"ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים, לא אמרינן שיאכל פירות הפרסק. [בנמוק"י: לא אמרי' שיהא חייב להעמיד לו דליתי] תירץ הרשב"א ז"ל דאנן לא אייתינן לה אלא לומר דלישנא יתירא לאוסופי שמרובא קאתי, ומ"מ הכל לפי מה שהוא ענין, דלגבי פרסק כיון דאיכא לאוקמי יתורא דלישנא שישמיד לו פוסק כל זמן שהדלית קיימת, לא מוקמינן לי' לומר שיאכל פירות הפרסק אם תעקר הדלית, שזה שעבוד גדול הוא ואין לך בלשונו אלא מועט שכשעבודין. אבל כאן שאי אפשר לפרש לשונו דליחייב להעמיד בית כל זמן שהעלי' קיימת, שהרי א"א שתתקיים העליי' אלא בקיומו של בית, משום הכי אמרי' דעל כרחן בית שעבד לי' לעלי' דאי נחתא ליחות (בחדא) [בהדה].

עוד כתב ז"ל שדומין הן לגמרי, דמתניתין נמי תחתון נתקלקל דהיינו תקרה של בית שהוא תחתונה של עליי', הלכך כי היכי דאמרי' גבי פרסק שחייב להעמיד תחתון כל זמן שעליון קיים, ה"נ במתני' צריך להעמיד בית כ"ז שעליון דהיינו עלי' קיים. וכתב הוא ז"ל שלפי לשון ראשון אפי' נפלו כותלי עלי' ותקרת בית קיימת, חייב להעמיד לו עלי'. ולפי לשון שני דוקא בשנפחת התקרה בלבד, אבל אלו נפל אף כותלי העלי' לא מחייב [ל' חי' הר"ן].

דף קיז עמוד א

הרי בעל העליונה בונה וכו' וא"ת ולמה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות, דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית, אלא סיפא יכפוהו לבנות: כבר זה הקשו בירושלמי (דמכילתין ה"ד) דאמרינן התם שמענו שאין כופין, כלומר ממתני' שמעינן הכי דקתני והוא אינו רוצה לבנות אלמא אין כופין [והא תני ר' חייא כופין, ומתרצינן] בשאינו, כלומר שהלך למדינת הים, דבכי ה"ג אי אפשר לכפותו שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו. ומ"מ שמעינן מינה דכל שישנו כופין אותו לבנות וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

אבל הרשב"א ז"ל כתב דהתם בירושלמי סברי לה כרב אחא שר הבירה (בכתובות פח, א) דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה כדמוכח בפרק הכותב, אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם דנפרעין מן התקנה כדי שלא יהא [כל אחד] ואחד נוטל ממונו של חברו והולך למדינת הים, אי איתא דבישנו כופין אותו אפילו בשאינו נמי כופין, אלא דסברא דגמרא דילן הוא שאין כופין אותו כלל, שאין לבעל העלייה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות בעל כרחו. [הנמוק"י וע"ע במ"מ פ"ג ה"ג משכנים.]

וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם, וכל שזה חסר אע"פ שזה אינו נהנה כתב רב אלפסי ז"ל בפרק כיצד הרגל שהוא חיב. לפי' כתב הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר פטור, שאינו אלא כמונעו יכנס לביתו שהוא פטור. והביא עוד ראיה מדתנן בפרק המקבל (קד, א) המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב, ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, משמע דהא לאו הכי פטור. [ל' הנמוק"י]

דף קיז עמוד ב

ולהגביה אין שומעין וכו': איכא למידק דהא אמרינן פרק השותפין (ו, א) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי, ואמרינן בפרק המוכר את הבית (סג, ב) בסתמא לא קני עומקא ורומא מאי ניהו שאם רצה [מוכר] לבנות עלייה על גביו בונה. ותירץ הראב"ד ז"ל דהכא מדינא, התם במנהגא, דבמקום שנהגו להכביד ושלא להקפיד בונין ואין ממחים בידם, וכדתניא בתוספתא (ריש פ' יא) בית לאחד ועלייה לאחד, רצה בעל העלייה לבנות דיוטא עליונה, מקום שנהגו לעשות שנים ושלשה עושה הכל כמנהג המדינה.

וכתב הרשב"א ז"ל דודאי [דינו של הראב"ד ז"ל] אמת הוא במקום שנהגו אין ממחים בידו, מיהו ההיא דאחזיק להורדי בכל מקום הוא, דההיא בשהחור רחב לקבל כשורי הוא ומשום דכיון דאחזיק אחזיק לכל מילי דמקבל להו החור, הא להרחיב חור קטן של הורדי עד שיקבל כשורי לא. וההיא נמי דפרק המוכר את הבית (שם) [לא על גביו ממש קאי, אלא לבנות עמודים מבחוץ ויבנה על גביהן עלייה אם ירצה, דהא עיקרא דמילתא התם לאשמועינן דלא מכר אויר שעל גביהן כיון שלא כתב ליה רומא. ואם תמצא לומר שבונה על גבה ממש] היינו משום דכל שלא כתב לו עומקא ורומא, הרי הוא כמשיירו בפירוש לבנות על גבי הבית.

וכן לא אמרו כאן אלא בבית לאחד ועלייה לאחר דאין לבעל העלייה בבית אלא שעבוד בלבד, ואם שעבדו לו לשעבוד מועט לא שעבדו לו לשעבוד מרובה, אבל כותל שבין שתי חצרות שהמקום והאבנים של שניהם כל אחד ואחד בונה ומגביה ומכביד בכל מקום כמה שירצה ובלבד שלא יהיה כותל רעועה וכדרך שאדם בונה אותו בשלו. וזהו ששנינו (ב"ב ה, א) כותל חצר שנפל עד ארבע אמות מחייבים אותו לבנותו, למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו. אלמא לבנות עם חבירו אין מחייבין, הא לעכב על חבירו אינו יכול. ותדע לך שאם [אי] אתה אומר כן פשיטא [השתא] עכובי מעכב על ידו, שלא לחייבו לבנות עמו צריכא למימר. ועוד שהרי בכל משנתנו שנו שם מקום שנהגו, וכאן שנו סתם, ש"מ דדינא קתני, ואפילו במקום שאין מנהג ידוע. וטעמא משום דהתם בשלו הוא בונה דלאותן זה וזה חלק במקום ובאבנים, אלא שאם רצה כל אחד לבנות ולהגביה עושה ואין ממחין בידו עכ"ל.

דף קיח עמוד א

מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו: פרש"י אע"ג דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף, הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיא משמע. ולא נהירא, דהא כתיב פעולת שכיר, כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך. ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו, לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו, אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין (לעיל קיב, א), שומעין לו.

אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו, מלוה, ונזקין, ושכירות. מלוה, כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות, הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין, וכדאמרינן (כתובות פו, א) ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין, אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין, אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי, אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב (ב"ק ו, ב), ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב (שם ז, ב). אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין, דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב, וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בנתים ברעב, ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה, ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין (שיטמ"ק).

גמ': מי שהיה כותלו וכו' הא לא פנינהו: והרשב"א ז"ל דקדק מדלא תנא בסיפא גבי פועל הכי, שמע מינה דלא בעי פנינהו אלא ברישא בלחוד, ואע"ג דאפשר לומר דה"נ לאחר שהוליכן בפניו לביתו קאמר, ואשמעינן בקמייתא וה"ה הכא, נראה לו עיקר דברישא בלחוד הוא דקאמר. וטעמא דמילתא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד, סמכה דעתו שעדיין יש שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחה ליה, אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו, הלכך ה"ל כאילו פנינהו לאלתר באפיה וגמר ומקני.

כאן בשל הפקר. בשלו אין שומעין לו. בשל הפקר כיון דלאו ממוניה הוא ולא קני ביה מידי, דקסבר רב נחמן דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, לפיכך שומעין לו: וא"ת מאי שנא משכרו סתם והראהו בשל חברו דחייב, אע"פ שלא קנה הוא כלום ולא נהנה בו, ובודאי כל ששכרו סתם שכרו עליו עד שיאמר שכרכם על בעל הבית, וכדאמרינן לעיל, אמר ליה לשמעיה צא ושכור לי פועלים ואמור להם שכרכם על בעל הבית אלמא סתמא כאלו אמר להם שכרכם עלי. נראה לי, דשאני התם דנהנה בו חברו, ומכל מקום הרי ההנה פועל איניש דעלמא על ידו של זה ועל מה שנשכר זה אצלו, ולפיכך חייב כאלו נהנה הוא ממנו, והוה ליה כעין דין ערב, אבל גבי הפקר לא נהנה לא הוא ולא אחר על שכירותו (שיטמ"ק).

הא דאמרינן: תנא קמא סבר הבטה בהפקר קני: כלומר המביא אצל מי שהביט בשבילו לא קני, דאי לא, בחנם נמי אמאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה, אלא לכולי עלמא צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי, כך נראה לי. וקשיא לי[ה], לת"ק היאך קנה זה, והלא הוא אינו מכוון לקנות לעצמו אלא מביט לצורך צבור, ואי צבור לא קנו איהו היכי קני, וכי קונה בעל כרחו. ובאמת שרש"י סבור כן, מההיא (ביצה לט, א) דמלא מים לחברו דאמר רב נחמן הרי הן כרגלי הממלא, וכמו שכתבתי בפרק קמא דמכלתין (י, א בד"ה רב נחמן) גבי פלוגתא דהמגביה מציאה לחברו, אלא שאין הדברים נראין כן וכמו שכתבתי שם משמו של ר"ת. ולפיכך נראה לי, דת"ק סבור דכיון ששומר זה יודע שאין צבור קונין בהבטתו, נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמן, ומדקנה הוא ושומר לצבור בחנם, כשצבור באין ולוקחין משל זה הן לוקחין ועומר ושתי הלחם אינן באין משל צבור, ור' יוסי סבר דאיהו נמי לא קני, וכי מייתו צבור השתא הוא דקא זכו. (שיטמ"ק).