רש"י על הש"ס/בבא מציעא/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא קטז ב (עריכה)

פרק עשירי - הבית והעליה

מתני' הבית והעלייה של שנים - כגון שני אחים שחלקו אחד נטל בית ואחד נטל עלייה שעל גביו והאבנים של חומת הבית מן תקרת הבית התחתונה שהיא קרקעיתה של עלייה ולמעלה של עליון והימנה ולמטה של תחתון:

שניהם חולקים - הכל לפי הגבוה שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקים לפי שאין ניכר איזו אבנים של עליון ואיזו אבנים של תחתון:

רואים אלו אבנים ראויות להשתבר - אם יש אבנים שבורות של לבינים זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי רואין אלו אבנים ראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון והכל לפי המפולת שאם נחבט הבית מיסודו ונפל תחתיו החומה במקומה יש לדעת שהתחתונות נשברו ולכך נפלה הבית ואם נחבט הכותל להלן כמקל שהיה עומד זקוף ונפל שהעליונות של כותל נפלו להלן ממנו הרבה אז העליונות נשברו שנפלו מגובה רב והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך:

מקצת אבניו - והן שלימות:

ועולות לו מן החשבון - שחבירו יקח אחרות כנגדן ובגמרא מפרש מאי יטול כנגדן שלימות או שבורות:

גמ' מכלל דאיכא למיקם עליה - דמפולת זו היאך נפלה:

אי בחבסא נפלה - ותתאה איתבור כדפרישית:

אי בחבטא נפול - כחבטת מקל ועלייתא איתבור:

אי הכי - דאיכא למיקם עלייהו:

רישא אמאי תנא חולקין - יטול העליון הרחוקות אם בחבטא נפול ואם בחבסא נפול יטול העליונות הן שלימות והן שבורות:

לא קפדי אהדדי - למיקני רשותא דידיה דאפקורי מפקר ליה כל חד רשותיה לגבי חבריה להניח שם חפציו הלכך כי נמי יתבן ברשות דחד מינייהו לא הוי אידך מוציא דברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאושליה דוכתא:

דאמר איני יודע - ברי ושמא ברי עדיף:

חייב לשלם - דברי עדיף:

פטור מלשלם - אוקי ממונא בחזקת מריה וצריך לישבע שאינו יודע:

עסק שבועה וכו' - והכא נמי כיון דמודה במקצת ואמר איני יודע במקצת דחייב שבועה דאורייתא משום הודאה במקצת:

לחשבון שבורות - (שכנגדן) נוטל שבורות כנגדן וזה יטול את אלו לפי החשבון:

לחשבון שלימות - (שכנגדן) אף הוא יטול שלימות כנגדן:

למלבנא רווחא - יש לבינים העשויות כמלבן שהוא רחב מחבירו:

א"נ לטינא דמעבדא - יש טיט שעושין ממנו לבינים שמעובד ומגובל יפה מחבירו: מתני' הבית והעלייה: ונפחתה העלייה גרס ולא גרס הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא:

ואין בעל הבית - משכיר:

מעזיבה - טיח של טיט שנותנין על התקרה שקורין אשטרי"ך ודומה לו במקרא ויעזבו (את) ירושלים בספר עזרא (נחמיה ג') ובגמרא מפרש פלוגתייהו:

גמ' אבל בארבעה לא - שאינו מחוסר אלא מקום הנחת כלי אחד וכנגדו יתן כלי אחר כגון תיבה או עריבה למטה וכשירצה להשתמש בו ישתמש:

חציו למטה - כלומר מקצת תשמישו למטה ומקצת תשמישו למעלה:

בארבעה - כיון שנפחתה בארבעה יורד ודר בבית לגמרי ולא כפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה:

אזדא - מזלו גרם לו:

לוגר לו אחריתי - אם יש לו ולמה אנו כופין את המשכיר לקולטו עמו בבית:

כי סלקא - בעודה קיימת:

וכי נחתא - אם תפחות נחית בהדה גור בבית:

דשעביד הבית לגבי עלייה - דאי לא שעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה והא קא חזי ליה דעלייה זו קאמר ליה:

דלית - גפן מודלית שקורין פליד"א:

פרסקא - אילן שפירותיו אפרסקין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא קיז א (עריכה)

לבדו הוא דר - ובעל הבית יוצא מביתו בעל כרחו:

דרך גגין - לעלות מבחוץ דרך סולם הקבוע לכניסת פתח העלייה ויכנס לעלייה הנפחת ומשם ירד לבית בסולם:

עלייה קבילת עילואי - לעלות דרך סולם וליכנס לפתח ולדור למעלה אבל טורח של עלייה וירידה לא קבילית עלי:

שתי עליות זו על גב זו מהו - והגמרא מפרש לבעיא ואזיל:

איפחית עלייה עליונה - והוא שכר העליונה פשוט לי דדר בתחתונה דכ"ש דהא עדיפא ליה:

אלא איפחית תחתונה - והוא שכר את התחתונה מהו דנידחייה משכיר אצל העליונה או נכוף את המשכיר וידור עמו בבית:

חדא עלייה - מעלה:

קינים וסנאים - מעשה תקרה כעין מחצלות שקורין קלידי"ש:

וסטיני אמר ריש לקיש - שם חכם תלמידו של ריש לקיש:

לווחין - פלנק"ש בלעז מנסרים של ארז:

איפחית מעזיבה - והתקרה קיימת אלא שהמים שותתין ויורדין דרך הפחתים הוו ולאו שוכר ומשכיר הוו אלא בית של זה והעלייה של זה:

ויוסף הורד - תרגומו איתחת רבי חייא ב"ר יוסי אמר תחתון וכו':

בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן - דמתניתין דס"ד דהא דקאמר רבי יוסי העליון נותן את המעזיבה כדי שלא יזיקו מימיו את התחתון הוא דקסבר על המזיק להרחיק את עצמו והתחתון נותן תקרה שהרי השכיר לו מקום לגור ותנא קמא סבר על הניזק להרחיק את עצמו הלכך מעזיבה נמי על התחתון לעכב המים שלא ירדו עליו:

ותיסברא דרבי יוסי ורבנן - דהכא בהיזיקא דתחתון פליגי ומעזיבה זו לעכב המים ובשביל נזקי התחתון:

איפכא שמעינן להו - דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו:

מן הבור - שהשרשין מתפשטין ונוקבין בכותלי הבור ומחלידין את הקרקע והכתלים נופלים:

חרוב ושקמה - יש להן שרשין יתירין וארוכין משאר אילנות:

בין מלמעלה - בין שהאילן נמוך מן הבור שקרקעית הבור למעלה משרשי האילן שהאילן נטוע בבקעה והבור בהר והתם מפרש מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר ומקלקלין קרקעיתו של בור:

מן הצד - ששניהם בקרקע השוה:

ונותן דמים - בעל הבור לבעל האילן:

אלא אי איכא למימר דפליגי - אם יש לתלות פלוגתא דהנך אמוראי דלעיל בפלוגתא דתנאי:

בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דהתם הוא דפליגי - מ"ד על העליון לתקן כרבנן ומ"ד על התחתון כרבי יוסי:

בחזוקי תקרה - וכשאין התחתון צועק שאינו חש למימיו אלא העליון צועק ואומר כשאני דורך על הנסרים הם מנענעים ואני דואג שמא תהפך אחד מהן תחתי או תשמט מן הקורה ואפול:

חזוקי תקרה הוא - מאחר שהוא טח בטיט אין הנסרים נדין ממקומן:

אשווי גומות הוא - דחזוקי תקרה סגי ליה ביתידות שקורין קבליי"ש בלעז:

איני והאמר רב אשי וכו' - אדרבי חייא בר יוסי פריך דאמר על התחתון לתקן ואוקימנא כרבי יוסי והא מודה רבי יוסי בגירי דיליה אע"ג דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ה"מ היכי דלאו אדם עצמו מזיקו כגון אילן ובור שבשעת נטיעתו אינו מזיקו אלא השרשים גדילין ומתפשטין מאליהן לאחר זמן אבל היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו כי הכא ששופך המים על ראשו מודה הוא דלא גרמא דניזקין הוא דתיפטר אלא מזיק ממש הוא ואדם מועד לעולם ער וישן שוגג ומזיד:

דפסקי והדר נפלי - לא היתה מקום רחיצת ידים של עליון על מקום נזקי תחתון אלא במקום אחר משם הן נמשכין עד שנופלים במקום שמזיקין:

מתני' של שנים - בית של זה והעלייה של זה שחלקו כך בנחלת אביהן:

אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות - החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג:

בונה בית - לבדו עד תקרה התחתונה:

עד שיתן לו יציאותיו - ואח"כ יצא ממנו ויבנה עלייתו:

אמר רבי יהודה אף זה דר בתוך של חבירו - אם כן הוא אף בעל העלייה זו כשהוא חוזר מעותיו לזה שהוא דר בתוך שלו ואי נמי זה לא חסר דהא בלאו הכי לא הוי בני לה איהו צריך להעלות לו שכר דזה מיהא נהנה שאלולי בית זה אין לו מקום לדור שם וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כרבית:

אלא בונה וגומר את הכל - ומקרה את העלייה למעלה וכל הצריך לה:

ויושב בבית - התחתון דהוה ליה זה לא נהנה וזה לא חסר הוא לא נהנה שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה וזה לא חסר דבלאו הכי לא חזיא ליה דהא לא הוה בני לה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא קיז ב (עריכה)

גמ' שיהנה מממון חבירו - שלא במתנה עד שתהא מדעתו ונוחה לו:

נותן לו דמי צמרו - צמר לבן כמו שמסר לו דקניה בשינוי ונתחייב מעות:

ר' יהודה אומר - אם כן תחייבו נמצא זה נהנה שזה הביאו לו מן השוק אלא מחזיר לו את הצמר כמות שהוא צבוע וידו על התחתונה:

אם השבח - שהשביח הצמר יתר על היציאה שהוציא צבע זה בסממנין ועצים ושכר טרחו כשאר שכיר יום:

נותן לו את היציאה - ולא מה שראוי בקבלנות דהוי טפי ואם ההוצאה וכו':

והשליש את שטרו - הפקידו ביד נאמן לפי שדאג הלוה שיחזור ויתבענו כל החוב:

ואמר לו - לוה לשליש:

אם אין אני נותן לו - את המותר מכאן עד יום פלוני:

תן לו שטרו - ויחזור ויתבע הכל:

ודלמא - לא היא זה נהנה וזה לא חסר לא קאסר רבי יהודה אלא זה נהנה וזה חסר הוא דאסר ומתניתין זה נהנה וזה חסר הוא דאמר ליה בעל הבית קא משחרת לכותלאי שאתה בונה חדשים ויפים וכל הדמים עלי ואתה משחירן בעשן לפני יציאתך:

דהוה ליה משנה - וקנסא קניס ליה אבל זה נהנה וזה לא חסר כגון לעיל (דף כד:) הדר בחצר חבירו בחצר דלא קיימא לאגרא והדר זה אפילו עביד למיגר דה"ל נהנה וזה אינו חסר אינו צריך להעלות לו שכר:

ושמעינן ליה וכו' - הכא אשמעינן הכי:

תחתון שבא לשנות - בבנין חומה שעליו מן היסוד עד התקרה:

בגויל שומעין לו - אם היה מתחילה מאבני גזית ובא לשנותו כשנפלה ולבנות באבני גויל שומעין לו מפני שהוא מחזיק את הבנין שחומת גויל רחבה משל גזית טפח כדאמר בפרק קמא דבבא בתרא (דף ב.) בגויל זה נותן ג' טפחים וזה נותן שלשה טפחים ובגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה והתם מפרש גויל אבנים דלא משפיין דמורשי דידהו מטפי בה טפח:

כפיסים - ארחי חצאי לבינים ורחבן טפח ומחצה ונותן אריח מכאן ואריח מכאן וטפח אבנים דקות וסיד ביניהם הוי עובי החומה ד' טפחים:

בלבינים - שלימות ואין עוביו של כותל אלא כמדת רוחבן והן שלשה טפחים כלל הדבר התחתון שמרחיב עובי הבנין ומחזיקו שומעין לו אם ממעט חיזוקו אין שומעין לו שהעליון טוענו למחר יפול והעליון שבא להכביד את המשא תחתון מעכב עליו וכל זמן שממעט כובדו שומעין לו:

ארזים - בקורות של תקרה תחתונה קמיירי וארזים מתקיימין מן השקמין ומשאן כבד:

בא לשנות תחתון - משקמים לארזים שומעין לו שמהנהו לעליון שמתקיים וחזק מקום מדרך רגליו מארזים לשקמים אין שומעין לו מפני שהן נוחין להשבר:

להרבות בחלונות - ממעט חוזק הבנין והעליון מעכב עליו:

להגביה - חלל הבית אין שומעין לו שמטריח את העליון לעלות ועוד שהנמוך חזק מן הגבוה:

עליון שבא לשנות וכו' - טעמא דכולהו שומעין לו מפני שממעט כובד המשא והיכא דמוסיף על כובדו תחתון מעכב עליו שהתחתון אינו חושש אם תפול החומה שמן התקרה ולמעלה:

אין לו לא לזה ולא לזה - לבנות שעניים הם ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע:

מאי - אית ליה לבעל העלייה בקרקע או לא דדיינא הוא אב בית דין היה כדאמרינן בהוריות בפרק בתרא (דף יג:):

כמה מפסיד שליש - ימי קיומה היא ממהרת ליפול מחמת משא העלייה:

מתני' בית הבד - בית לעצור זיתים וגינה אחת על גבו שחקק אדם בסלע תחתיה כגון כיפה והיה גינתו למעלה ובית בדו מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גינה ונפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעתו של העליון:

כיפין - ארקוולט"ו העליון יתן עליו עפר ויזרע:

פטור - מלשלם דמאי הוה ליה למיעבד אנוס הוא נתנו לו זמן שראוהו בית דין שהיה נוטה ואמרו לו סתור:

ונפל - לתוך גינתו של חבירו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא קיח א (עריכה)

הגיעוך - הם שלך ופנה אותן לעצמך:

אין שומעין לו - אם אין זה רוצה אין קונה לו דבר הפקר או מתנה:

בתבן ובקש - ללקט לו משלו או מן ההפקר:

טול מה שעשית - כל מה שלקטת יהא שלך:

אין שומעין לו - אע"ג דבכל דוכתי אית ליה שוה כסף ככסף הכא גבי פועל בל תלין שכרו כתיב (ויקרא יט) מאי דאתני בהדיה משמע:

גמ' דלית ליה אגרא גביה - וזה אינו חפץ במתנתו והוא מזיקו שמנעו מזריעתו:

אבל סיפא דאית ליה אגרא גביה - וזה בא לכופו על שכרו והוא אומר לו טול זה בפרעון אימא כו':

ממרי רשותיך - מבעל חובך:

פארי אפרע - אפי' נותן לך סובין קבלם:

משום דאית ליה אגרא גביה - משקיבל עליה קנייה באגריה:

צריכא - דאין שומעין לו דקנייה ליה חצרו:

והתניא שומעין לו - לאומר לפועל טול מה שעשית בשכרך:

בשל חבירו - שהיתה מלאכת חבירו שומעין לו:

בשל הפקר - שומעין לו דא"ל קני ביה את דלדידיה לא קני ליה ר"נ לטעמיה דאמר לעיל (דף י.) המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו נמצא שאין פעולתו עליו ואין כאן בל תלין ולא דמי לשל חבירו דהתם ליכא למימר זכי ביה את וכי לא א"ל שכרך על בעל הבית על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא:

איתיביה רבא לרב נחמן - למימר דפועל לאו בכלל המגביה מציאה לחבירו הוא אלא כיד בעה"ב הוא וקנייה בעה"ב בהגבהה דפועל אפילו אמר לו עשה עמי מלאכה סתם וכל שכן הכא דשכרו ללקט מציאות ממש:

כאן בהגבהה כאן בהבטה - ואידי ואידי בשל הפקר מתני' כששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל ועל כרחו שכרו עליו וברייתא כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את זכי בה:

תנאי היא - אי קניא אי לא:

שומרי ספיחים - של שעורין לצורך מנחת העומר או של חטין לצורך שתי הלחם:

אתה אומר אינן באין משל צבור - אם נשמע לך לא יביאו עומר ושתי הלחם משל צבור אלא משל יחיד זה שקנה מן ההפקר בשמירתו דסבירא להו הבטה קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא ודעתו לכך על ידו נשמר:

ומה אתה אומר אין באין וכו' - הא איהו סבר דלא קניא:

מדבריך - שאתה אומר לשמרו בחנם:

לדברינו - שאנו אומרים הבטה בהפקר קני אין וכו':

אמר רבא - גרסינן הכא ולעיל אמר רבה:

דכ"ע הבטה בהפקר קני - וטעמא דר' יוסי דקסבר מסרה זה לצבור ונמצאו באין משל צבור:

ורבנן - חיישי שמא לא יהא בלבו למסור יפה יפה בלב שלם דנוח לו שיקרבו משלו:

מדבריך - שאתה אומר ישמרם חנם:

לדברינו - שאנו חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה אין עומר ושתי הלחם וכו':

בחוששין לבעלי זרועות - שאם לא נוציא עליהן קול שהן של הקדש יש בעלי זרועות שלוקחין אותם בחזקה ולעצמן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא קיח ב (עריכה)

ומה אתה אומר - אינן באין משל צבור הא אמרן דלא קני:

הכי קאמרי ליה מדבריך - דקאמרת ישמרם חנם:

לדברינו - דסבירא לן דתקינו רבנן ארבעה זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונין מהן תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור אין תמידין באין משל צבור:

מתני' המוציא מוציא והמזבל מזבל - כלומר אינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לרה"ר והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל:

אין שורין טיט - מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד:

ואין לובנים לבנים - לפי שמשהה אותן לייבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבנים וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שיבשו:

וגובלין טיט - לתת מיד בבנין:

והבונה בונה - מקבל מיד המביא ובונה:

מתקן - מזמן ברשות הרבים ואינו חייב בנזקין:

גמ' וצוברו כל שלשים יום - משלשים לשלשים חוזר וצוברו כדי שיהא נישף יפה:

מודה רבי יהודה וכו' - ומתני' נמי עצה טובה קאמר שלא יתחייב בנזקו:

בנר חנוכה פטור - גבי הניח חנוני נרו מבחוץ ועבר גמל טעון פשתן ודלקה בנר והדליק את הבירה בב"ק (דף סב:):

מאי לאו ברשות ב"ד - אלמא כל מידי דיהבו ליה רבנן רשותא אם הזיק פטור:

כל אלו שאמרו וכו' - כל אותן נזקין שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקל ברה"ר ולהשליכן לשם כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה וכגון פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן בימות הגשמים דברשות קא עבדי בב"ק (דף ו.):

אף מתקן הוא - וקאי אתנא קמא דאמר אם הזיק משלם וקאמר ליה איהו אף בשלשים יום קודם לכן מתקן ופטור:

היה מעמידו בעלייה - משנה היא בב"ב בלא יחפור לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא"כ יש על גביו חלל גובה ד' אמות מפי התנור לעלייה:

היה מעמידו בעלייה - עד שיהא תחתיו עובי מעזיבה שלשה טפחים:

ובכירה - שאין היסק שבה גדול:

טפח - מעזיבה יהא תחתיה:

ואם הזיק - שדלק הבית והדליק את סביביו:

חצב - החוצב אבן מן ההר לעקרה מחיבורה:

סתת - הוא המרבעה ומחליקה:

חמר - נושאה מן ההר שסיתתה הסתת שם ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להילוך האומנין:

אדריכל - הוא אבי האומנין שהוא מדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמיש ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס:

חייב - זה שהיא בידו חייב בנזקה אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא הוא חייב לשלם ואף על גב דמוקמינן להא לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו דכיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכא דמיתרמי דתנן אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון דנפקא לן בב"ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון:

כולן - אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומשהניחו אבן על הדימוס היא שורת הבנין נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גירי דיליה כולן חייבין יחד שכולן שותפין בדבר ועליהן המלאכה לעשות וקיבלו אחריות הנזק יחד:

והתניא האחרון חייב - אדריכל שהניחה:

בשכירות - האחרון חייב:

בקבלנות - כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה:

מתני' שתי גנות זו על גב זו - סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה ושאצלה קרקעיתה נמוך:

והירק בינתים - בזקיפת הגובה שזו גבוהה מזו יש שומים או בצלים:

של עליון - שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק:

של תחתון - שעל אוירו הוא מונח:

למלאות גנתו עפר - משוה קרקעו לעליונה:

אמר ר"מ מאחר ששניהן הן יכולין למחות זה על זה - שלא יהא ירק זה כאן עליון ליטול עפרו והתחתון למלאות גנתו:

רואין מהיכן ירק זה חי - ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן:

כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו - כדאמר ר"מ הואיל ומעפרו היא חייה:

והשאר של תחתון - ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט:

גמ' בעיקרו - שרשי הירק:

בנופו - לפי שהן תלויין באוירו של תחתון פליגי בהו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא קיט א (עריכה)

אילן היוצא מן הגזע וכו' - בלוקח אילן אחד בתוך של חבירו דקי"ל בבבא בתרא (דף פא.) דדברי הכל לא קנה קרקע ואילן קטן היוצא (מן הגזע או) מן השרשין לית דינא ולית דיינא דקרקע גמורה היא ומן הגזע נמי רבי מאיר סבר שדי נופו בתר עיקרו והתם מפרש מאי גזע ומאי שרשין גזע כל שרואה פני חמה שרשין שאין רואין פני חמה ואע"ג דשבח נוף העליון לבעל האילן כדקתני התם הגדילו לא ישפה התם הוא דאדעתא דהכי נחת שכל זמן שיהא ראויין לעשות פרי יהא בקרקע וישא ענף ופירי אבל אילן אחר העולה מן הגזע אילנא אחרינא הוא:

חייב בערלה - גרסי' לר"מ דאילן הוא לעצמו דגזע הסמוך לקרקע בתוך שלשה כקרקע הוא ואף על גב דלא מארעא ממש יניק שדי נופו בתר עיקרו:

מגיע לעיקרו ואינו מגיע לנופו - כגון שנוטה נופו למטה:

קמיה דשבור מלכא - לי נראה שבור מלכא ממש ומלך פרס היה ובקי בדינים ואמרוה להא דר"ש דמתני' קמיה וקלסה ואמר אפריון נמטייה לר"ש יקבל חן מאתנו על דבר זה ואית דאמרי שבור מלכא שמואל דבכמה דוכתי קרי ליה הכי ואין מיושב בה דמאי אמרוה אי להא דר"ש דמתני' אטו שמואל לא הוה ידע לה למתני' ואי להא דאפרים ספרא אטו אי לא אמר ריש לקיש הלכה כר"ש שמואל מי לא קים בדיני למיקלסיה לר"ש עד דשמע משמיה דריש לקיש דהלכתא כוותיה אפריון. חן שלנו: