רש"י על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מד א (עריכה)

גמ' אמר לעבדו - שישלח יד וכן עשה:

מנין - שהוא חייב:

לא שנו - דהיכא דנטל ולא הגביה כל החבית פטור:

אלא נשברה - דאונס הוא והרי לא קנאה שיתחייב באונסין:

אבל החמיצה - פשיעה היא ומזיק בידים הוא דבשביל שחיסרה החמיצה שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר:

גירי דידיה אהנו לה - חצים שלו גרמו לה להחמיץ:

דניחא ליה דתיהוי כולה חבית בסיס להאי רביעית - שתשמר אותה רביעית ולא תחמיץ ולעולם שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד כל זמן שלא חסרו אינו מתחייב בהגבהתו הואיל ולא נטלו ע"מ לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד ושליחות יד בלא חסרון ליתיה אבל יין שאינו משתמר אלא בכלי מלא הוה ליה כמי שנטל והניחו עם השאר להשתמר ונעשה שואל על כל שאר החבית:

הגביה ארנקי ליטול דינר - ולא נטל לשמואל מהו:

אבל זוזא מינטר - לבדו ולא ניחא ליה דלהוי אינך בסיס להאי ולא הוי כנוטל ומניח:

שאני נטירותא דארנקי - כיס מלא נראה ומשתמר ואין נוח להיות נאבד כדינר יחידי: מתני'

פרק רביעי - הזהב


מתני' הזהב קונה את הכסף - הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי זהב משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף ואינו יכול לחזור בו אבל הכסף אינו קונה את הזהב שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה לא קנה ויכולין שניהם לחזור דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי לינתן בהוצאה ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ובגמ' מפרש טעמא איכא דיליף משיכה מן התורה ואיכא דמוקי לה בתקנתא דרבנן:

הנחושת - פרוטות של נחושת:

קונה את הכסף - דינרי של כסף או כל מטבע של כסף כולן טעם אחד להם מי שטבעו חשוב לטבוע הוי מעות ואינו קונה ומי שאין טבעו חשוב וחריף הוי כפירות ומשיכתן הוא קיום דבר:

מעות הרעות - שנפסלו:

אסימון - שאין עליו צורה פלדו"ן בלעז זוזים עגולין ומוכנים לצור עליהם את הצורה בחותם שקורין קוי"ץ:

כל המטלטלין קונין זה את זה - בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כיון שמשך האחד קנה חבירו את שלו בין בתורת דמים בכמה תתן לי את שלך בכך וכך וזה חוזר ואומר לו בכמה תתן לי שלך בכך וכך ונתרצו ומשך האחד נתקיימו הדברים והאי כל לאתויי אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות כדריש לקיש בגמרא:

יכול לחזור בו - זה וזה:

כל שהכסף בידו כו' - פליג אדרבנן דאמרי נתן לו מעות יכול לחזור בו אפילו לוקח ואתא ר"ש למימר מוכר שהכל בידו הוא דיכול לחזור בו אבל לוקח אין יכול לחזור בו ובגמ' מפרש טעמא: גמ'


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מד ב (עריכה)

דחריף - יוצא בהוצאה ועובר לסוחר:

כילדותיה מסתברא - דודאי כן קיבלה מרבו ר"מ שסתם משנה שלו מדאתנייה בהדה הנחשת קונה את הכסף:

אי אמרת בשלמא - הכסף קונה את הזהב אתנייה:

היינו דאצטריך למתנייה הכסף אינו קונה את הנחשת - דאע"ג דלגבי דהבא הוי פירא לגבי נחשת דלא חשיב הוי טבעא:

אלא אי אמרת כו' - והזהב קונה את הכסף אתנייה למה לי לאתנויי תו הנחשת קונה את הכסף:

אוזיף דינרי - לוה זהובים:

אתא לקמיה דר' חייא - חושש היה משום רבית:

אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי - ואין היוקר והזול תלוי בהן אלא הזול תלוי במעות דמעות הכסף הם שהוזל להנתן הרבה בדינר וזה מטבע הלוה ומטבע יקבל:

הוה ליה סאה בסאה - שהיוקר והזול תלוי בפירות:

ואסור - דתנן לקמן (דף עה.) לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני נותן לך בגורן שמא יוקרו ויבא לידי רבית:

דינרי הוו ליה - כשלוה את אלו וגבי סאה בסאה תנן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח שאלו שבידו נקנין למלוה וברשותו הוקרו דרבית סאה בסאה דרבנן ובכי האי גונא לא גזור:

לקדושי אשה - שאמרו חכמים בפרוטה הודיעך כמה היא פרוטה:

למקח וממכר - מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבע איסרין כל מה שהעלה יתר על כן נתאנה לוקח ואם יש אונאה שתות יחזיר אונאה:

לפדיון הבן - שהוא חמשה שקלים ושקל דאורייתא הוא סלע והסלע ד' דינרי כסף שהם כ' דינר ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף:

אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי - ואין היוקר והזול תלוי בו:

משער תנא במידי דקיץ - שיער תנא פדיון הבן במטבע הקצוב שאפי' בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף יחזיר לו הכהן ה' דינרים שהזהב תמיד דמיו קצובין כ"ה דינרים שהוא המטבע והכסף הוי פירא לגביה והמעות הן שהוקרו ואם נמכר בשלשים לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית שבדמיו שדמיו לעולם קצובין וארבעה חומשי דמיו הן פדיון הבן:

תנן התם - במסכת מעשר שני:

לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב - מי שיש לו סלעין כסף מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו:

טבער אפירא לא מחללינן - דרחמנא אמר וצרת הכסף:

אבל פירות - ראשונים של מעשר שני:

דברי הכל מחללינן - על דינרי זהב דאפילו לב"ש דאמרי פירא הוא לגבי כספא מודו דלגבי פירא טבעא הוא:

מידי דהוה אכסף לב"ה - זהב לב"ש אנו למדין מכסף לב"ה כדמפרש ואזיל:

לגבי פירא טבעא הוי - כדקתני סלעין אלמא תחילת הפירות נתחללו על הכסף ומודו ב"ה דקדשו במעשר:

אף בפירות על דינרין מחלוקת - שמאי והלל דלב"ש פירא הוא ואין מחללין:

לפלגו בפירות על דינרין - ולימרו ב"ש אין מחללין ואנא ידענא דכל שכן סלעין על דינרין וכו' דכיון דדהבא לגבי פירא פירא הוא כ"ש לגבי כספא:

הוה אמינא - דלא איפלוג ב"ה עלייהו אלא בפירות אבל בסלעין אימא מודי להו דאין מחללין על דינרים:

תסתיים דרבי יוחנן [הוא] דאמר - לב"ש אין מחללין אפילו פירות על דינרין דשמעינן לרבי יוחנן דאיכא למ"ד דהבא פירא הוי ואפילו לגבי נפשיה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מה א (עריכה)

אסור ללות דינר בדינר - שמא יוקירו ויבא לידי רבית ובדינר זהב קאמר כדמפרש ואזיל:

לעולם אימא לך ר' יוחנן הוא דאמר דברי הכל מחללינן - דלגבי פירא טבעא הוי:

כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא - כדתנן (לעיל דף מד.) הזהב קונה את הכסף:

הכי נמי מסתברא - דרבי יוחנן הוא דאמר מחללינן:

הפורט סלע ממעות מעשר שני - מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך:

ב"ש אומרים בכל הסלע מעות - אם בא לפורטן יפרוט כולן ויתן מעות בשביל כל הסלע:

וב"ה אומרים לא יפרוט - אלא חציין שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם יהא צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד לפיכך ישאו פרוטות עמהן להוציא במקצת לכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט:

השתא לב"ש כו' - דמדקתני ממעות מעשר שני ש"מ חילל פירות על הפרוטות:

לגבי דהבא מיבעיא - דמחללין פירות ותיובתא דמ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת:

הכסף - וצרת הכסף והלכת (דברים יד):

כסף ראשון - שחללת הפירות עליהם אתה צריך לצור בידך ולהוליך ולא שתחלל אותו כסף על כסף אחר:

הכסף כסף ריבה - כסף יתירא כתיב בפרשה:

אף בפירות על דינרין מחלוקת - וטעמא דב"ש משום דדהבא פירא הוא ולא מתחלל עליה מעשר:

ולמ"ד בסלעין על דינרין - דוקא פליגי וטעמא דב"ש משום כסף שני הוי ולא משום דדהבא פירא הוא:

אדמיפלגי בסלעין על דינרין - שיש לטעות ולומר טעמא משום דדהבא חשיב ליה פירא הוא ניפלגו בסלעין על סלעין ששניהם של כסף:

הוה אמינא - בסלעין על סלעין הוא דפליג בית הלל עלייהו דלית להו כסף ראשון ולא כסף שני:

אבל בסלעין על דינרין אימא מודו להו - דלא מיתחלי משום דדהבא פירא הוא קמ"ל:

ה"ג הפורט סלע של מעשר שני בירושלים - שהיה מחליף סלעים שבידו ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודות מעשר:

בית שמאי אומרים - אם בא להחליף כל הסלעין שבידו במעות יחליף:

וב"ה אומרים לא יחליף אלא חציין - שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן ויפקיד בעיר עד רגל אחר והפרוטות מתעפשות ואם יחזור ויחליפם בסלעין נמצא שולחני משתכר שתי פעמים ומעשר שני נפסד:

ת"ש - מההיא קמייתא דלא מיירי בירושלים דמחליף פרוטות ונוטל סלע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מה ב (עריכה)

שמא ישהה עליותיו - עד שיספיק להיות לו סלעים מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה הבאה:

אסוקי מסיק להו - שאין משאו כבד שמעט הן:

אפילו בפירות על דינרין מחלוקת - דפירי נמי אתי לשהויי:

היינו דקתני לא יעשה - ולא קתני לשון חלול דקסבר יש חלול אבל חכמים החמירו עליו:

ואין מחללין מבעי ליה - הכי איבעי ליה למיתני ב"ש אומרים אין סלעים מעשר שני מתחללין על דינרי זהב אי משום כסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי איסור דאורייתא ולא מיתפשי בקדושת מעשר:

מטבע נעשה חליפין - הבא להחליף מטבע בדבר אחר שלא בתורת מקח וממכר אלא בתורת קנין כדרך שקונין בסודר שהקונה נותן סודר למקנה והוא מקנה לו הקרקע או המטלטלין במשיכה שהוא מושך הסודר כדכתיב (רות ד) שלף איש נעלו ונתן לרעהו אף מטבע שאע"פ ששנינו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו הני מילי כשנתנו בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל אם נתן בתורת חליפין כיון שמשך זה את המעות נקנה לו החפץ שלו בכל מקום שהוא:

אין מטבע נעשה חליפין - כדמפרש רב פפא:

מ"ט דמ"ד כו' - הא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן דאמר לקמן (דף מז.) אין קונין אלא בכלי דנעלו כתיב דא"כ. אדמפלגי במטבע ליפלגו בכל דבר שאינו כלי אלא על כרחך ס"ל דכל המטלטלים נעשין חליפין לקנות את שכנגדו ובמטבע לחודיה פליגי:

משום דדעתיה אצורתא - דעתו של מקנה את החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שבו שאין המטבע חשוב אלא ע"י צורה שבו וצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הלכך הוה ליה כדבר שאינו מסוים ושלם ולקמן (שם) ממעטים דבר שאינו מסוים מדכתיב נעל:

הזהב - דינרי זהב דהוי ליה מטבע:

הזהב קונה - משמע מעכשיו הכסף קנוי לו בכל מקום שהוא שם ואין לשון הזהב נופל אלא בדבר שהוא בעין והחליף זה בזה ואי בתורת דמים שמושך הימנו דינר זהב בכ"ה דינר כסף אין כאן כסף קנוי אלא המושך הזהב נתחייב לו מעות במשיכה זו והכי איבעי ליה למיתני הזהב מחייב את הכסף וגורם למושך לחייבו כסף:

הכי נמי מסתברא - דבתורת דמים ולא בתורת חליפין דתשמע מינה מטבע נעשה חליפין:

וטבעא פירא לא קני - אי משום דמשיכת ממכר מפורשת מן התורה כדלקמן (דף מז:) אי משום דתיקנוה רבנן שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה:

תרוייהו לקנו - דכיון דמטבע נעשה חליפין מה לי של כסף מה לי של זהב:

ועוד תניא כו' - דשמעינן מינה דלאו בחליפין עסקינן:

אלא אי אמרת - קונה ואינו קונה דקאמר בחליפין קאמר:

ליקני - דהא תנא רישא הזהב קונה את הכסף דאשמועינן בה מטבע נעשה חליפין:

כמות שהיא - כמו שהתנה עמו:

מארנקי חדשה - של מטבע סלעין חדשים:

לישנן בעינא - צריך אני להניחן זמן מרובה וחדשים נוחים לי שלא ישחירו יותר מדאי:

אפי' למ"ד אין מטבע נעשה חליפין - לקנות את שכנגדו:

אקנויי מיקנו בחליפין - קנין סודר או מטלטלין שכנגדו קונה אותו בחליפין מכיון שמשך בעל המטבע החליפין משכנגדו נקנה המטבע לבעל הסודר:

מידי דהוה אפירות - לרב נחמן כל דבר שאינו כלי קרוי פירא לגבי חליפין ופליגי רב ששת ורב נחמן לקמן (דף מז.) בשמעתין דאמר רב נחמן נעל דוקא כתיב שיהא כלי ולא שום דבר שאינו כלי עושה חליפין ומודה הוא שכל דבר שכנגד הכלי נקנה בחליפי הכלי דכתיב (רות ד) לקיים כל דבר אלמא אע"ג דפירי לא עבדי חליפין לקנות שכנגדו נקנה הוא בחליפין של כלי מכיון שמשך בעל הפירות את הכלי נקנו פירות לבעל הכלי:

ואין בידו מעות - ורוצה לחלל מעשר שלו והערים בפדיונו לחלל על ידי מקח וממכר שמוכרו לאיש אחר כדי שלא יתחייב חומש דכתיב (ויקרא כז) אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף ממעשרו ולא הלוקח מעשר שני של אחרים:

אומר לחבירו - שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להיפטר מן החומש:

הרי פירות הללו - של מעשר שני:

נתונים לך במתנה - ומכיון שקנאן זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויוכל לפדותם בלא חומש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מו א (עריכה)

וחוזר ואומר - הרי פירות של מעשר שני שלך יהיו מחוללין על מעות שיש לי בבית ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין:

טעמא דאין בידו מעות - דמדקתני ואין בידו מעות ש"מ דאם היה בידו מעות שם בגורן לא היה אומר לו התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחבירו ומקנה אותם לו במשיכה:

ופריק - וחבירו זה פודה את המעשר:

דהכי עדיף - שאינה נראית ערמה כל כך להיפטר מן החומש:

דהוה ליה - חבירו נוכראה לגבי מעשר וקרינן ביה ממעשרו פרט של אחרים:

נקנינהו נהליה אגב קרקע - יתן לו זה בעל מעשר קרקע בחזקה ועמהן המעות ומשיחזיק זה בקרקע יהיו המעות קנויות לו בכל מקום שהן דתנן (קדושין דף כו.) נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה וחבירו זה יאמר הרי פירות הללו מחוללין על מעות שיש לי בביתך דהכי עדיף דהוה ליה נוכראה והך קושיא לרב פפא לא מקשינן אלא אתמוהי קא מתמה אמתני':

איכפל תנא כו' - נתעסק התנא וטרח להורות לנו הלכה בדבר שאינו מצוי שיהיה אדם עומד בגורן ערום אלא לאו ש"מ בגורן שאינו שלו אבל סודר יש לו ואפילו הכי הפירות צריך ליתן לו במתנה שאין המעות נקנין בחליפין:

ואף רב פפא הדר ביה - ממאי דאמר מטבע נקנית בחליפין:

ואקנינהו לרב שמואל - שהיה הולך לשם כדי שיביאם לו שאילו לא הקנה לו לא היה נותנם לו מי שהפקדון אצלו שאם יאבדו בדרך יחזור רב פפא ויתבעם לו:

אגב אסיפא דביתיה - מפתן ביתו אלמא מדאצטריך ליה לקנויינהו אגב קרקע ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין:

עד תווך - שם מקום:

וכן אמר עולא - האי וכן לעיל קאי אפלוגתא דרב ולוי:

תובעין אותו - מעות שכרם ומזונותיהם:

תן לי בדינר מעות - תן לי פרוטות בשוה דינר והדינר אין עתה בידי אבל אני אעלה לך עד יום פלוני יפה דינר וטריסית קס"ד דינר יפה היוצא בהוצאה קאמר וטריסית מעה קטנה:

ואפרנסם - אעשה צרכיהם כלומר אסלקם מעלי כל צורך סיפוק קרי פרנסה קונדרי"ר בלע"ז:

אם יש לו בביתו - אותן מעות שהוא אומר:

מותר - קס"ד דכיון דיש לו הוו להו חליפין דהחליף אלו באלו אותן שבביתו באלו ומחמת דוחקו אוזיל גביה לתת לו טריסית יותר ואין כאן משום רבית שהרי אין כאן שכר המתנה שהרי אין ממתין לו כלום שהרי הוא פורעו מיד דמשמשך את מעות השולחני נקנה לו הדינר שבביתו בכל מקום שהוא:

ואם לאו אסור - דכיון דאין לו הדינר בביתו אין כאן חליפין אלא כשאר מכר בעלמא שהוא מתחייב לו הדינר לאותו זמן וטריסית מוסיף לו בשכר מעותיו שהמתין:

ואי אמרת אין מטבע נקנה בחליפין - ואין מטבע נעשה חליפין אפילו יש לו נמי אין קנוין לו במקום שהם שם ואין זו אלא הלואה ואע"ג דדרך מקח וממכר הוא קי"ל לקמן כללא דרביתא כל אגר נטר ליה. אסור אלא לאו שמע מינה מטבע נעשה חליפין ונקנה בחליפין דהא הכא תרוייהו מטבע נינהו של שולחני נעשה חליפין ושל בעל הבית נקנה בחליפין:

אמר ליה - רבי אבא לעולא:

דלמא - מצית לתרוצינהו דאידי ואידי בין דשולחני בין דבעל הבית:

בפרוטטות - מעות של נחושת שהם עדיין בלא צורה כעין אסימון של כסף:

אמר ליה - עולא אין שפיר תרצת לה ודיקא נמי מדקאמר יפה דינר וטריסית דמשמע אעלה לך מפרוטטות שבבית שוה דינר וטריסית:

ולא קתני דינר יפה - דלישתמע דינר של כסף טוב וטבוע:

רב אשי אמר לעולם בפרוטטות - היא כדקאמרת מדקתני יפה דינר ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין שאפי' התנה עמו בתורת דמים אין כאן רבית דאגר נטר ליה שאפי' הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת לו עודף דהוה ליה הלויני עד שיבא בני:

כל הנעשה דמים באחר - משנה היא בקדושין (דף כח.) וקס"ד דה"ק כל הרגיל להיות ניתן דמים באחר דהיינו מטבע:

כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין - אם נתנה בעלים בתורת חליפין בחליפי שור ופרה כיון שמשך בעל הפרה את המטבע נתחייב בעל המטבע בכל אונסין שיולדו בחליפין מעתה אם מת השור מת לו אע"פ שלא משך כו' אלמא קנה בחליפין של מטבע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מו ב (עריכה)

כל הנישום דמים באחר - כל שרגילים לשום אותו כשנותנין אותן דמים באחר דהיינו כל המטלטלים אם בא אדם לתתם דמים בחפץ אחר דרכן לשומן בכמה ינתנו לו:

כיון שזכה זה כו' - אם נתנם בתורת חליפין כיון שמשכן זה כו' ואשמועינן דמטלטלי ופרי נעשין חליפין ולא בעינן כלי דשלף איש נעלו (רות ד) לאו דוקא דלקיים כל דבר דרשינן לקיים בכל דבר כדלקמן (דף מז.):

הכי נמי מסתברא - דלאו במטבע עסקינן דקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה כו':

הכי קאמר ופירי נמי - כל מטלטלין אע"פ שאינו כלי עבדי חליפין כיצד כו' והכי מפרשינן לה כל העושה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתנו בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כיצד חליפין ומהו חליפין כגון המחליף שור בפרה ואשמועינן אגב אורחיה בסיפא דפירי עושים חליפים החליף שור בפרה גרסינן ול"ג בשר שור:

הניחא לרב ששת כו' - בין למאי דסליק אדעתין מעיקרא בין למאי דשני רב יהודה סיפא דמתני' אשמעינן דפירי עבדי חליפין ולא בעינן כלי והא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא לקמן בשמעתין (דף מז.) הניחא לרב ששת כו':

ה"ק יש דמים שהן כחליפין - רישא וסיפא חדא היא ואשמעינן דיש תורת דמים שהמעות קונות בלא משיכה כחליפין של סודר:

כיצד החליף דמי שור בפרה - מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו המעות א"ל הלוקח פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור וניאותו יחד וקבל עליו נתחייב בעל הפרה לתת לו את הפרה ואין אחד מהם יכול לחזור והכי קאמר כל הנישום דמים באחר כל המטלטלין שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן בשביל חפץ אחר שהיה לו ללוקח כיון שזכה זה לוקח ראשון במטלטלין הראשונים שמשכן ואפילו בתורת דמים על מנת להקנות לו חפץ שלו בדמים נתחייב זה לוקח שני בכל אונסי החליפין לפי שקנו לו מעותיו כל אונסי החליפין:

כיצד החליף דמי שור בפרה - שם לו השור בדמים ע"מ שיתן לו זה פרה באותן מעות קנה:

מאי טעמא דרב נחמן - דאמר דמים כי האי גוונא קנו ואנן תנן מעות אינן קונות:

סבר לה כר' יוחנן - דאמר לקמן (דף מז:) דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו:

ומפני מה אמרו משיכה קונה - ולא מעות:

גזרה שמא - יניחם לוקח בבית מוכר זמן מרובה ותפול דליקה בשכונת המוכר ולא יחוש לטרוח ולהציל לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה דכיון שאם יתייקרו ברשותו יתייקרו ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו כי דידיה חשיב להו וטרח ומציל וכיון דתקנתא דרבנן בעלמא הוא במכר דשכיח עבוד רבנן תקנתא במכר דלא שכיח כגון האי שיהיו שמין דמי מטלטלין במטלטלין לא עבוד רבנן תקנתא במשיכה:

ולריש לקיש דאמר - לקמן בפרקין (דף מז:):

משיכה מפורשת מן התורה - וכיון דמדאורייתא מעות לא קנו לא שנא מכר דשכיח ולא שנא מכר דלא שכיח מעות לא קנו הניחא אי סבר לה כרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין מתרץ לה למתני' כרב ששת וכדשני רב יהודה כל הנישום דמים באחר כגון מטלטלין ופירי שאדם רגיל לשומן כשנותנן דמים באחר היכא דעשאם חליפין כיון שזכה זה כו':

אלא אי סבר לה כרב נחמן דאמר - כלי בעינן:

ומטבע - בתורת דמים נמי לריש לקיש לא קני דנישני כרב נחמן דאמר יש דמים שהם כחליפין דהא לריש לקיש מדאורייתא יליף דמעות אינן קונות ואפילו דמכר דלא שכיח נמי:

היכי מתרץ להאי - החליף שור בפרה דמתניתין לא בחליפין ולא בדמים:

ואפי' כיס מלא מעות - ועל כרחך בחליפין קאמר דאי בתורת דמים מעות לא קנו ש"מ מטבע נעשה חליפין ונקנה בחליפין:

תרגמא רב אחא - בששתיהן מעות פסולות דהוה ליה כשאר מטלטלין מחליף כיס מלא דינרי אניקון בכיס מלא של דינרים אניגרא:

אחד מהם פסלתו מלכות ואחד מהם פסלתו מדינה - המלך גזר שלא יוציאו ובני מדינה לוקחין אותו בהצנע ואחד מהם פסלתו מדינה. בני מדינה שנאוהו אבל המלך לא צוה ומוציאין אותם בשאר מדינות המלך:

דלא סגי כלל - לשון הילוך הוא:

מכור לי באלו - אחז בידו מעות ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקיבלם מיד הלוקח:

קנה - לוקח החפץ במעות הללו ואין אחד מהם יכול לחזור:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מז א (עריכה)

ויש לו לחבירו עליו דין אונאה - אם אין במעות כדי דמי החפץ שפחתו שתות:

כחליפין דמי - ולקמיה פריך והא אין מטבע נעשה חליפין:

דמכור לי קאמר - לשון ממכר ולא לשון חליפין:

פשיטא לן דמים ואין מקפיד עליהן - נתן לו מעות או חפץ בשביל חפץ אחר בתורת דמים ולא הקפיד עליהן לראות אם ישנן כדי שויין:

הא אמר - דקני בלא משיכה:

חליפין ומקפיד עליהן - נתן לו חפץ בחפץ בתורת חליפין לקנות כדין קנין שקונין בסודר וזה מקפיד לראות שיהא הסודר שוה כל כך:

מהו - מי קנו תרוייהו במשיכה דחד מינייהו או דלמא הואיל והקפיד עליהם הרי הן כדמים והוי להו מעות ואין קונות עד שימשוך גם השני:

פרתך למה - הבאת בשוק:

אמר רבא אטו חליפין - דקרא:

בשופטני עסקינן - דלא קפדי לדעת שיהו שוות קצת דמים שייטב בעיניו לתת לו את שלו כנגדו ואפי' הכי קאמר קרא דקנה:

לימא קסבר רב הונא כו' - דהא יהב טעמא למלתיה משום דכחליפין דמו:

סבר לה כרבי יוחנן - כלומר אין מטבע נעשה חליפין והני לאו חליפין נינהו אלא דמים דהא מכור לי קאמר ודמים כי האי גוונא קנו בלא משיכה כחליפין דקנין סודר משום דזביני דלא שכיח נינהו וכרבי יוחנן כו':

אתון הכי מתניתו לה - לדרב הונא דמספקא לכו אי סבר ליה מטבע נעשה חליפין ואם לאו ודחיתו דחוי בעלמא:

אנן - בהדיא מתנינן רב הונא בהדי הנך רבנן דלעיל (דף מו.) וכן אמר רב הונא כו' ולא מספקא לן הכא מידי דודאי טעמיה משום דס"ל כרבי יוחנן הוא:

במה קונין - קנין חליפין דכתיב בקרא שלף איש נעלו מי שלף ונתן:

דליהוי מקנה קונה - את הכלי:

קא קני ארעא אגב גלימא - הנותן קרקע לחבירו בקנין סודר והמקבל מתנה מושך הסודר מיד הנותן ונקנה לו הקרקע עם הסודר במשיכת הסודר שנקנה במשיכה: א"כ הוו להו קרקעות נקנין עם מטלטלין במשיכה בדבר שהוא קנין למטלטלין ואינו קנין לקרקע:

נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות - בדבר שהוא קנין לקרקע ואינו קנין למטלטלין כדקתני בכסף ובשטר ובחזקה:

מפיק לאפך פולסא דנורא - ניצוצות של אור אשטנצל"ש שהן עגולות כפולסא דאמרי' לקמן אסימון פולסא ולשון שמתא קאמר ליה שחשדתו בזו:

מי סברת - דאמר ליה אגב שעל ידי משיכת הכלי שנקנה לו במשיכה יקנה לו הקרקע עם הכלי אין אלו אלא כחליפין כאילו זה מוסר לו חפץ אחר תחת קרקע ומהו מסירתו הנאת קבלתו ממנו מתנת הכלי שחשבו לקבל ממנו מתנה נוח לו כאילו נותן לו זה הקונה מתנה רבה וגמר נותן ומקנה לו הקרקע:

גאולה זו מכירה - שמכר לו מכירה גמורה בדמים ולא קיבל מעות ובאין לקיים דברי מכירתן על ידי קנין:

זו חליפין - שמחליף כלי זה בחפץ שכנגדו:

לא שנו - דקונין קנין אלא בכלי:

אבל בפירי - כל דבר שאינו כלי:

לא - ואפילו שוה הרבה:

לקיים כל דבר - לקיים בכל דבר:

ההוא לקיים כל דבר - גאולה ותמורה במנעל:

המסויים - שלם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מז ב (עריכה)

מרוקא - כלי העשוי מגללי בקר:

למקניא - משמע לקנות בו ולא משמע להקנות בו אלמא כליו של קונה קאמר:

ביה - משמע מיעוט בו ולא בדבר אחר:

לא אצטריך - למימר דלא קני:

הניתנות בסימן - הבלן מקבל סימנין מיד הנמנין לרחוץ בבית המרחץ לדעת כמה הם ולפיהם יחם המים ויכין אלונטיאות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן:

פולסא - מחוסר צורה וקורין לו פלדו"ן:

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה - מדאוקי לרבי ישמעאל דפליג על כל דבר שאין עליה צורה להתיר חילול עליו דאמר כר' דוסא אשמועינן רבי יוחנן דאסימון דר' דוסא דבר שאין עליו צורה הוא:

למעוטי קרקע מאונאה - דאישתעי ביה קרא אתי דכיון דאינה נקחת מיד ליד אין בו אונאה:

נכתוב כי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו - מאי או קנה להכי כתביה למסמך קנין למיד לומר שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה:

תרתי גמר מיניה - אונאת מוכר מאו קנה אל תונו ומשיכה מדסמך מיד ללשון קנין ולא סמכיה לממכר:

כל שהכסף בידו - פליג אדרבנן דאמרי נתן לו. מעות יכול לחזור בו זה וזה ופליג ר' שמעון ואמר לא יחזור אלא מוכר:

אי אמרת בשלמא דבר תורה מעות קונות - ומשיכה תקנתא דרבנן היא אתא ר' שמעון למימר דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו מסר נפשיה לאצולינהו מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתייקרו אחזור בי ולוקח לא מצי הדר ביה דמעות קונות אלא אי אמרת מן התורה מעות אינן קונות לוקח נמי יחזור:

אליבא דר' שמעון ודאי לא קאמינא - דר' שמעון סבירא ליה משיכה תקנתא דרבנן היא:

כי קאמינא אליבא דרבנן - דאמרי לוקח נמי חוזר משום דמעות אינן קונות כלל. בשלמא לריש לקיש. דאמר לרבנן משיכה דאורייתא היא:

היינו דאיכא בין ר' שמעון לרבנן - כלומר בהא פליגי והאי טעם יהבו למלתייהו דרבנן סברי משיכה דאורייתא והלכך לא שנא מוכר ול"ש לוקח מצי הדרי ור' שמעון סבר משיכה תקנתא דרבנן היא משום דנטרח בהו הלכך למוכר הוא דעבוד רבנן תקנתא דליהדר ולא לוקח:

אלא לרבי יוחנן - דאמר לרבנן נמי משיכה תקנתא דרבנן היא:

מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן - כלומר במאי קמיפלגי ומה טעם נותנים לדבריהם:

כדרך שתקנו משיכה למוכרין - לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח:

כך תקנו חכמים משיכה ללוקח - לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך דכ"ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי ולקמן (דף מט:) אמרה רב חסדא גבי ההוא דיהב זוזי אחמרא שמע דבעו למינסביה דבי פרזוק רופילא והדר ביה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מח א (עריכה)

ואין דינר זהב קונה טלית - דלגבי פירות הוי דהבא טבעא:

מ"מ - כלומר אף לפי פורענות העתידה לבוא על החוזר:

כן הלכה - שאין בית דין יכולין לעכב בידו:

אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה אין דעתם נוחה עליהם הימנו על ידו:

אנו אין לנו - קללה אחרת אלא אינו הגון בעיני חכמים:

קאי באבל - משום דברים שבאו על כך לכלל מעשה אבל מעות לא קנו מדאורייתא ונפקא מינה לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוו קדושין דמדאוריי' קנייה ודידיה הוא לריש לקיש לא הוו קדושין:

מסייע לר"ל - דמדאוריי' נמי לא קנו מעות להדיוט:

תשומת יד - הלואה ואמר רב חסדא כגון שיחד לו הלוה כלי עליה דהוי דומיא דפקדון דאילו כפר בהלואה גרידתא לא מיחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה:

עשק - שכר שכיר:

שיחד לו כלי לעשקו - ואי לא לא מיחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה דלא מייחד ליה באפי נפשיה כפקדון וגזל ואבידה:

וכי אהדריה קרא - להישבון לאחר שהודה כי יחטא ואשם:

לאו משום דמחוסר משיכה - אותו כלי ולא קנאו מלוה:

מעושק דאהדריה קרא - מכיון דאהדריה קרא לעושק דמחסר נמי משיכה לא אצטריך לאהדורי לתשומת יד דמעושק נילף ליה:

הכא במאי עסקינן - עושק דאהדריה קרא משתעי בשנטלו שכיר לכלי ממנו וחזר והפקידו אצלו:

אי הכי - דמאי דאהדר קרא מוקמת בדלא מחוסר משיכה נהי נמי דמשיכה בעינן ליהדריה קרא נמי לתשומת יד ונוקמה בהכי:

אי אהדריה קרא לא הוה גמרינן לא תיובתא ולא סייעתא - דר' יוחנן לוקמה בדלא משך וריש לקיש לוקמיה בשמשך:

השתא דלא אהדריה מסייע ליה - דמדאהדריה לעושק ופקדון וגזל ואבידה ולא אהדריה לתשומת יד איכא למילף תשומת יד במחוסר משיכה ועשק כשמשך:

בהדיא מיהא לא אהדריה קרא - שיהא חייב להשיבו ולהביא קרבן וכי הדר רבייה קרא דומיא דפקדון רבייה בשנטלו הימנו וחזר והפקידו אצלו:

נתנה - לפרוטה של הקדש בשוגג:

לבלן - בשכר שירחצנו בבית המרחץ:

מעל - ואע"פ שעדיין לא רחץ: ואמר רב גרסינן:

דוקא בלן - קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא בנתינת הפרוטה ואין יכול לחזור בו שאין כאן למשוך אבל אם נתנה על דבר שיש בה מה למשוך הימנו לא מעל עד דמשיך:

הא בעי למשוך - האי שוכר התספורת דבכל מידי דאית ביה מה למשוך לא קני עד דמשיך:

נכרי - לא שייך ביה דין משיכה דמיד עמיתך כתיב (ויקרא כה):

קשיין אהדדי - ספר אספר:

וכן אמר רב נחמן - כר' יוחנן:

ובדקה לוי במתניתיה - הגיהה והוסיפה בתוספתא שסידר ושנה בה:

נתנה לסיטון מעל - סיטון חנוני גדול ומוכר פירות הרבה לחנונים עניים ונותנין לו המעות על יד על יד כשהם מוכרים ובתחלת הקנייה נותנין לו ערבון דמים מועטין על הכל:

מעל - אע"ג דלא משך כל הפירות שהרי הרבה פוסק עמו בבת אחת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מח ב (עריכה)

אלא קשיא - הך מתני' דלוי לריש לקיש:

ר' שמעון היא - דאמר במתני' לוקח לא מצי הדר ביה דקסבר מעות קונות:

מודעינן ליה - דע שאם תחזור סופך להפרע ממך:

בעושה מעשה עמך - בעמך דרשינן הכי והאי לאו עושה מעשה עמך הוא דכתיב (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב:

אייקר מלחא - ורצה לחזור:

בר אודועי הוא - בתמיה וכי היה צריך להודיעו שהוא נפרע מן השקרנים והלא תלמיד חכם היה:

ערבון - מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה:

הוא סבר כנגדו הוא קונה - אי מכירת קרקע הוא שנקנית בכסף קונה קנין גמור ואי מכירת מטלטלין הוא קונה כנגדו להתחייב במי שפרע:

ור' יוחנן אמר כו' - בקרקע לקנין גמור ובמטלטלין לקבל מי שפרע:

הנותן ערבון - לא דמי לההיא דלעיל דזה אינו פריעת מקצת מעות שקורין אייר"ש אלא ערבון ומשכון לקנוס את החוזר בו פרמנינ"ן בלע"ז:

רבי יוסי לטעמיה דאמר - בבבא בתרא בפרק גט פשוט (דף קסח.):

אסמכתא קניא - הבטחת גוזמא שאדם מבטיח את חבירו לסמוך עליו שאם לא יקיים תנאו יתן כך וכך:

דין שיקנה כו' - לא זה ימחול ולא זה יכפול אלא לא זה ולא זה יכולין לחזור מלקיים מן המכירה כנגד הערבון וחוזרים על השאר:

בד"א - שאינו קונה אלא כנגד ערבונו:

בזמן שאמר לו ערבוני יקון - יקנה שלא נתנה לו בתורת תחילת פירעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל והא לאו מלתא היא:

אבל מוכר לו כו' - ונותן לו מהן ה' מאות זוז לשם פירעון או סתם קנה כו' וההיא דאיפלגו בה רב ורבי יוחנן כי האי גונא הוא שזה הערבון תחילת הדמים הפירעון של פיסוק כי יהב ליה סתם:

מאי לאו - כי היכי דאמר רשב"ג בקרקע הקנוי בכסף לגמרי דמכי יהיב ליה מקצת מעות סתם קנה לגמרי והוא הדין למטלטלי הקנוים בכסף לענין מי שפרע בסתמא קני ליה ערבון לכוליה לחייבו במי שפרע:

לא קני ליה כוליה - לקבל מי שפרע אם נתן לו כנגד ערבונו:

ומאי שנא - מטלטלין לענין מי שפרע מקרקע לענין קנין גמור ומשנינן קרקע דיפה כח הכסף בקניינה לקנות לגמרי קנין גמור מלחזור יפה נמי כח מקצת פריעתו לקנות הכל אבל מטלטלין שהורע הכסף בהן דאי פרע הכל לא קני אלא לקבל מי שפרע בסתמא נמי לא קני פרעון מקצת לכולו לקבל מי שפרע על השאר אלא כנגד הערבון:

המלוה על המשכון אין שביעית משמטת - דלא קרינא ביה לא יגוש שהרי אינו תובעו כלום:

אלא פלג - חצי החוב:

אינו משמט - לקמן מפרש לה:

אילימא - דאינו משמט כנגד חצי החוב שהוא תופס משכון עליו אינו משמט אבל משמט הוא השאר:

מכלל דר' יהודה הנשיא - אתא למימר דכיון דאינו משכונו כנגד הלוואתו משמט כל החוב בתמיה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מט א (עריכה)

אלא משכון דתפס - למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש:

אינו משמט בכולו - כלומר אינו משמט כלל:

מכלל דר' יהודה כו' - קושיא הוא:

במאי דנקיטת זוזי הב להו - ואי לא מקבלת מי שפרע:

ואידך - המותר:

דברים נינהו - בלא מעות רב לטעמיה דאמר כנגדו הוא קונה:

הין בכלל איפה - שההין י"ב לוגין ואיפה שלשה סאין שהן ע"ב לוגין:

אלא שיהא הן שלך כו' - כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם:

שלא ידבר אחד בפה כו' - בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה:

אבל אמרו חכמים כו' - סיפא קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה:

תנאי היא - דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג:

מעשה בר' יוחנן כו' - משנה היא בהשוכר את הפועלים שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו המלאכה ולפסוק להם מזונות קלים:

לא סמכא דעתייהו - על דברי הבן:

מימר אמר קמיה - כבר הודיעו מה פסק לנו ונתרצה:

מי אמר רבי יוחנן הכי - דיש בדברים משום חסרון אמנה:

יכול לחזור בו - וקשיא לן יכול פשיטא דהא לא משך ואין כח בב"ד לכופו:

אלא - ודאי על כרחך מותר לחזור בו קאמר ואשמעינן דאפילו חסרון אמנה ליכא:

מודה ר' יוחנן במתנה מועטת - שאין מותר לחזור משום דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה וכי אמר מותר לחזור בו במתנה מרובה קאמר דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקיימיה לדיבוריה:

לבן לוי - כל לוי קרוי בן לוי:

כור מעשר יש לך בידי - שעישרתי מפירותי ואתננו לך:

תרומת מעשר - שהלוי מפריש מעשר לכהן מעשר מן המעשר:

משום הכי רשאי - שיש לו לסמוך על מה שכתוב (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא יתננו ללוי אחר והא מתנה מועטת היא שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה שהיה בידו מתחילה לתת לכל בן לוי שירצה:

אין לו עליו - אין לו לבן לוי ראשון על ישראל זה:

אלא תרעומת - שהבטיחו בתוחלת נכזבה:

אלא ש"מ בדלא נטלו - ויש בדברים משום חסרון אמנה:

אפילו שומר חנם נמי לא הוי - ואפילו פשעו בשמירתן פטורין:

והא בעי לקבולי כו' - ודלמא לא הוי מקבל ואישתכח דזוזי דידיה הוה:

הכי נמי - או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע:

בדידי הוה עובדא - אותו מעשה דשומשמין על ידי היה ולא כן היה שאילו קיבלתים לתת את השומשמין לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם ולא על כן באנו לדין אלא כך היה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא מט ב (עריכה)

אמרי ליה והא אמרו ליה רבנן לרבא - רבינא אמר להא מילתא אמרתי לו לההוא מרבנן היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא והא אמרו ליה לרבנן לרבא איבעי ליה לקבל מי שפרע:

אימתי - יש חזרה בדבר:

בזמן שהכסף ביד המוכר - דיכול מוכר לחזור בו דאוקמינהו רבנן ברשותיה לחזרה כי היכי דליטרח ולציל:

מפני שכספו בידו - משמע שהלוקח קיבל כבר כספו:

פשיטא - הרי משיכה יש ואפילו רבנן מודו:

מושכרת ביד מוכר - והיו הפירות מונחין ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצירו בנתינת המעות דכיון דקיבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא אלא ר' שמעון אית ליה מעות קונות דבר תורה כדאמרינן (לעיל דף מז:) ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן כו':

א"נ שמא תפול כו' - לא גרס ליה אלא לישנא אחרינא הוא והיא היא:

פרזק - שם השר:

רופילא - משנה למלך:

כדרך שתקנו משיכה - לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח:

כך תיקנו משיכה - לחזור בהן הלקוחות:

מתני' האונאה ארבעה כסף - מעות כסף שהם שש בדינר:

מעשרים וארבעה כסף לסלע - אם היה המקח בדמי הסלע שהוא כ"ד מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף:

עד מתי מותר להחזיר - מי שנתאנה והא דנקט לשון מותר לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו:

עד כדי שיראה המקח לתגר או לאחד מקרוביו - ואם שהא יותר מחל על אונאתו:

ושמחו תגרי לוד - שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר:

גמ' שתות מקח שנינו - דוקא קתני מתני' שתות למקח שאם האונאה שתות לשויו של מקח הויא אונאה אבל אם פחות או יותר היא אף על פי שישנה שתות אצל מעות שנתן זה אין זה קרוי שתות להיות בו דין אונאה וזהו דין אונאה שתות להיות המקח קיים ואין אחד יכול לחזור אלא מחזיר אונאה אבל אם פחות משתות מחילה היא ואין מחזיר לו כלום ואם יותר על שתות שניהם חוזרין אפילו רצה להחזיר לו האונאה הרשות ביד שניהם לחזור הכי מוקמינן לה לקמן (דף נ:):

ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו - מתני' דקתני שתות למקח לאו אשויו של מקח דוקא קאי אלא כל התנאי קרוי מקח בין מעות שניתנו בו בין דמי החפץ וכל צד שאתה מוצא שם שתות אונאה בין לצד מעות ובין לצד שויו של חפץ יש שם אונאה ואין כאן לא מחילה ולא ביטול מקח והשתא מפרש פלוגתייהו:

שוי שיתא בחמשא - ונתאנה מוכר או שוי שיתא בשבעה ונתאנה לוקח:

כולי עלמא - בין לרב בין לשמואל אונאה הוא דהא שתות היא לצד מקח ושמואל שתות מעות נמי קאמר וכל שכן שתות מקח:

כי פליגי שוי חמשא בשיתא - ונתאנה לוקח בזוז שהוא חומש למקח ויותר משתות הוא זה אבל אצל מעות שנתן שתות הוא אי נמי שוי שבעה בשיתא ונתאנה מוכר בזוז לגבי מקח אין כאן שתות אלא שביעית ופחות משתות היא ולגבי מעות הוי שתות:

אידי ואידי - בין שוי שבעה בשיתא בין שוי חמשא בשיתא:

משני צדדין - באחד משני צדדין:

מאי לאו דזבין שוי עשרים בעשרים וארבע - ונתאנה לוקח דהוה ליה חומש לגבי מקח ארבעה הוי חומש של עשרים וקרי ליה אונאה ולא קרי ליה ביטול מקח:

לא דזבין שוי עשרים וארבע בעשרים - דהוה ליה שתות למקח: ופרכינן ומי נתאנה מוכר בתמיה:

לא שנו - דבכדי שיראה ותו לא אלא לוקח:

אבל אם נתאנה מוכר לעולם מוכר חוזר - ולקמן מפ' טעמא:

אלא דזבין כו' - דהוה ליה שתות למקח ונתאנה לוקח:

תניא כוותיה דשמואל - דבין שתות מקח בין שתות מעות:

מי שהוטל עליו - מי שהאונאה עליו מי שנתאנה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נ א (עריכה)

שוה שש בחמש - שתות מקח שוה חמש בשש שתות מעות:

לאלתר הויא מחילה - אפי' יחזור לאלתר:

ואם תמצא לומר בכדי שיראה לתגר או לקרובו מאי איכא כו' - ואם באת לומר דודאי פשיטא דלאלתר הויא מחילה דאי בכדי שיראה מאי איכא בין שתות כו':

איכא דאילו שתות - קתני מתני' מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה חוזר בו:

ואילו פחות משתות - אם חזר בתוך כדי שיראה לתגר או לקרובו קנה ומחזיר לו אונאה:

חזרו לדברי חכמים - גבי תגרי לוד במתני':

סברוה - רבנן דבי מדרשא דבעו למיפשט מינה בעיין:

פחות משליש לרבי טרפון - לאו אונאה היא אלא כפחות משתות לרבנן:

אי אמרת בשלמא - מחילה דרבנן בכדי שיראה הוא כי אמר להו ר' טרפון במחילה דידיה כל היום דהיינו מפרוטה ועד שליש:

משום הכי חזרו - מעיקרא שמחו דשתות ויתר על שתות עד שליש לרבנן הויא חזרה בתוך כדי שיראה ואם רצה לחזור מן המקח חוזר וחשיב ליה איהו מחילה וקנה ומחזיר אונאה וכי אמר להו כל היום מפסיד להו טובא דפחות משתות או שתות דלרבנן בכדי שיראה משוי ליה איהו כל היום וצריכין להחזיר אונאה ואי משום דלרבנן הויא שתות ויתר על שתות חזרה ולדידיה קנה ומחזיר אונאה נוח להם שתהא חזרה בתוך כדי שיראה ואם לא בא בכדי שיראה הויא מחילה מקנה ומחזיר אונאה והיה לו שהות כל היום:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נ ב (עריכה)

ולרבי טרפון נמי לאלתר הוי מחילה - פחות משליש:

אמאי חזרו - הא כל היום דר' טרפון בשליש הוא דקאמר להו ויזהרו מאונאת שליש ויהא הכל מחילה לאלתר:

משתות ועד שליש לרבי טרפון - הויא אונאה כשתות עצמה לרבנן ואינו חולק על חכמים אלא דבטול מקח דידהו משוי להו אונאה וידו על העליונה ואליבא דרבנן שניהם חוזרין:

אי הכי - דר' טרפון אבטול מקח לחודיה פליג:

במאי שמחו - מעיקרא:

תפשוט - דמדשמחו:

ביטול מקח לרבנן - דמיבעיא לן לקמן אי לעולם חוזר או בכדי שיראה. תפשוט דמדשמחו דלרבנן לעולם חוזר וכי אמר להו ר' טרפון אונאה והם היו סבורין דבכדי שיראה ס"ל באונאה שמחו:

כי אמר להו כל היום חזרו - חדא דבין לעולם חוזר ובין שהות כל היום הנאה פורתא היא לדידהו דשהות הרבה יש לימלך כל היום ועוד אונאה יתר על שתות לא שכיחא וקמפסיד להו בשתות עצמה לרבנן בכדי שיראה ולדידיה כל היום:

דאי ס"ד בטול מקח לרבנן - כאונאה בכדי שיראה ואין בין אונאה לבטול מקח אלא דבאונאה ידו על העליונה ובבטול מקח שניהם חוזרין כי משוי רבי טרפון לבטול מקח אונאה אין זו טובה להם:

שמחו בשתות עצמה כו' - דהא דאמרן משתות ועד שליש לר"ט כשתות לרבנן משתות ומעלה אמרו ולא שתות עצמה:

אם תמצא לומר כו' - כלומר אם באת לומר פשיטא דלעולם חוזר דאי בכדי שיראה מאי איכא כו':

איכא דאילו שתות כו' - כי נמי אמרינן תרוייהו בכדי שיראה עדיין יש חילוק זה ביניהם:

משום הכי חזרו - מעיקרא כי שוי להו ר' טרפון יתר על שתות אונאה דלרבנן בטול מקח ולא הרחיב זמן החזרה שמחו בשתות עצמה דמחילה לאלתר כדאמרן וכי הדר אמר להו כל היום חזרו דהחמיר להם ביתר על שתות ופגם להם יותר ממה שהשביחם בשתות עצמה כדפרישית:

אלא אי אמרת לעולם חוזר - נהי נמי דשתות עצמה משוי להו אונאה כרבנן דהאי דאמר לעיל שמחו בשתות עצמה שינויא דחיקא הוה משום שמחה דמעיקרא דקשיא לן במאי שמחו והשתא אמרת לי דשמחה מעיקרא משום בטול מקח היא דהואי דלרבנן לעולם ולר' טרפון היו סבורין בכדי שיראה כדין אונאה דרבנן כי הדר אמר להו כל היום אכתי שמחה איכא דלרבנן לעולם ולר' טרפון כל היום ותו לא ואי משום שתות עצמה דלרבנן בכדי שיראה ולדידיה כל היום הרבה הוא שבח שמשביח רבי טרפון ביתר על השתות מפגם שפוגם בשתות עצמה שהרי יכולין ליזהר בשתות עצמה יפחתו לו מעט ותהא מחילה נמצאו משתכרין בשל רבי טרפון כל אונאה שיתר על שתות:

בטול מקח לא שכיח - ואין שבח זה חשוב להם במידי דלא שכיח וכי מיקרי והוי נמי הרי נתן לו שהות כל היום לחזור ורוב הנמלכים נמלכים בו ביום הלכך פגם דשתות עצמה עדיף להו:

הלכתא פחות משתות נקנה מקח - לאלתר:

יתר על שתות בטל מקח - ושניהם חוזרין:

שתות קנה - ואין אחד מהן יכול לחזור:

ומחזיר אונאה - ולית ליה לרבא ידו על העליונה דמתניתין דס"ל כר' נתן דברייתא דקיימא לן ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא בפרק הבית והעלייה (לעיל דף קיז: ובב"ק נג.):

זה וזה - אונאה ובטול מקח:

יד מוכר על העליונה - אם נתאנה מוכר והוא הדין אם נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה והכי מוקמינן לה לקמן (דף נא) מאי דשייר במתניתין תני בברייתא:

זה וזה - אונאה ובטול מקח:

לא שנו - בכדי שיראה:

אלא לוקח - שמקחו בידו ויכול להראות':

מוכר - שאין בידו מה להראות ולימלך אינו מכיר באונאתו עד שיראה טלית אחרת כדמותה נמכרת בדמים יקרים הלכך לעולם חוזר אם לא נתייקרו טליתות בינתים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נא א (עריכה)

משום הכי חזרו - שהם היו מוכרין ואינן נהנין בהרחבת זמן החזרה דר' טרפון שהרי אפי' לרבנן לעולם חוזרים:

אמאי חזרו - לדידהו נמי מהני הרחבת זמן החזרה דאי טעו אינהו נהדרו בהו:

ורשכי - קשורי משי שקורין בינדיל"ש:

קרי שיתא - שואל בדמיהם ששה זוזים:

מבעל הבית - תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן לקמן אין לו עליו אונאה כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי (פ' בהר סי' קיג):

כיפי - נזמים:

הוי מחילה - לאלתר דהוה ליה פחות משתות:

ואתבעיה בדינא - בכדי שיראה לתגר:

בצדרייתא - בגדי קנבוס העומדים לימכר:

מתני' ר' יהודה אומר אין אונאה לתגר - לקמיה מפרש לה:

מי שהוטל עליו - מי שנתאנה:

תן לי מעותי - אם נתאנה לוקח:

גמ' דאי כתב רחמנא מוכר - שהוא מוזהר בבל תונו:

דקים ליה בזבינתיה - כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה:

זבנת קנית - אם לקחת חפץ המתקיים שכר הוא אצלך שלא הוצאת המעות ביציאה והרי הוא מתקיים לך:

זבין אוביד - מכרת חפץ שלך הרי אתה נפסד שיכלו המעות ביציאה:

ספסר - קונה ומוכר מיד תמיד:

מידע ידע זבינתיה כמה שויא - הרי לא שהה בין קנייתה למכירתה:

שאפי' פחות מכדי אונאה חוזר - אם נתאנה דחייו תלויין בכך ותקנו לו שיחזור:

תניא כוותיה דרב נחמן - דאפי' בכדי אונאה אינו חוזר בו ואין מחזירין לו אונאה מדתלי טעמא מפני שהוא בקי כגון ספסר:

קתני רצה - דידו על העליונה:

ברייתא - בדרבי נתן:

לא קתני רצה - אלא על כרחו קנה ומחזיר לו אונאה:

מתני' קתני לוקח - היכא דנתאנה לוקח קתני דידו על העליונה כדקתני תן לי מעותי:

ברייתא - בר' יהודה הנשיא:

קתני מוכר - דהיכא דנתאנה מוכר הוא דידו על העליונה אבל אם נתאנה לוקח לא:

אונאה זו - משנתינו זו:

ותני נמי בברייתא - בר' נתן רצה ובלוקח ומוכר הוא דפליגי:

דיקא נמי - דמתניתין במוכר נמי ס"ל הכי ומפרש ללוקח ולא פירש למוכר:

לימא רב דאמר כר' מאיר - דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אפילו בדבר שבממון:

ר' יהודה אומר בדבר שבממון - כגון שאר וכסות ניתן למחילה והרי מחלה אבל עונה שהיא צער הגוף לא ניתן למחילה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נא ב (עריכה)

מי ידע - דאיכא אונאה הוא סבור דאין בו אונאה:

דודאי עקר - בשעת התנאי עוקר דברי תורה שהטילה עליו שאר כסות ועונה וזה עוקר החובה מעליו ואפי' הוא נותן לאחר זמן מתנה בעלמא הוא:

אבל הכא מי יימר דעקר - שמא לא יהא בו אונאה:

אין לו עליו אונאה - כדפרישית דמי יימר דעקר:

שאין בו אונאה - אם אמר לו בלשון זה אין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה דע"מ שאין בו אונאה אמר והרי יש בו ומקח טעות נמי הוי ואם רצה לחזור חוזר לגמרי:

הנושא ונותן באמנה - מכור במה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו כדלקמן:

אין לו עליו אונאה - לומר יותר היה שוה ואם מכר זה בדמים רבים אין זה יכול לומר לא אתן אלא דמיו:

מחוורתא כו' - ורב מוקי לה כרבי יהודה דאפי' היכא דלא ידע ומחיל נמי אמר:

סתם - ע"מ שאין לך עלי אונאה דלא ידע דניחול:

מפרש - שפירש לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכרו לך ע"מ שאין לך עלי אונאה דבהא אמר רבי יהודה דמתנה ותנאו קיים דדמי לשאר וכסות:

במה דברים אמורים - דיש אונאה לזה על זה:

בסתם - מכר:

אבל במפרש - כגון מוכר כו':

הנושא ונותן באמנה כו' - כדפרישית:

הרי זה לא יחשוב לו את הרע באמנה ואת היפה בשוה - להיות לו המתנת מעות היפה בשכר טרחו כגון היה לו שני יינות יפה שיש לו עליו קופצים ללקחו בבת אחת והרע שאינו נמכר אלא בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשוויו ע"מ שתמכור לי הרע בחנות כמה שתוכל ולכשימכר תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה מלתת שכר טרחו על הרע והוי כרבית:

אלא או זה וזה באמנה - ויתן לו כדרך הנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כדמפרש לקמן ארבעה למאה:

או זה וזה בשוה - והשכר יהא של מקבל:

ונותן לו שכר כתף שכר גמל - אם נתן באמנה כשיבואו לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מביתו לחנות ואם הוצרך לגמלים נותן לו שכר גמל:

בצדרויי - מוכרי בגדי קנבוס ששכר קצוב להם ליתן ארבעה למאה למי שטורח במכירתן:

מתני' כמה תהא הסלע חסירה - מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה:

ד' איסרין - לסלע:

איסר לדינר - והוא אחד מכ"ד בו דו' מעה כסף דינר מעה שני פונדיונים פונדיון שני איסרין ובגמ' מפרש מאי שנא דגבי שאר סחורה אמרי' שתות וכאן יש אומרים כך ויש אומרים כך:

ארבעה פונדיונים - אחד משנים עשר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נב א (עריכה)

שמונה פונדיונות - שתות כשאר אונאה:

בכרכים - שיש שם שולחני עד כדי שיראה לשולחני:

בכפרים - שאין שם שולחני:

עד ערבי שבתות - שבא להוציאה בערב שבת לסעודת שבת אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו:

ואם היה - הנותן מכירה:

אפילו לאחר י"ב חודש כו' - בגמרא פריך הא אמרת עד ערבי שבתות:

ואין לו עליו אלא תרעומת - מפרש בגמרא:

ונותנה - בחילול מעשר שני ובגמ' מפרש אם בשויה אם בסלע יפה לפי שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה:

גמ' ורמינהי כמה תהא סלע חסירה ויהא בה אונאה - אלמא בהני שיעורי הויא אונאה ומתני' קתני ולא יהא אלמא בהני שיעורי לאו אונאה היא עד דאיכא טפי:

אמר רב פפא - לעולם אימא לך בהני שיעורי הויא אונאה ולא יהא דמתני' לאו אשיעורא קאי אלא אפחות מכשיעור קאי:

מלמטה למעלה קחשיב - וה"ק סלע הפוחתת והולכת עד כמה יכול להוציאה עד שתפחת שיעור כך וכך ומכיון שהגיעה לשיעור הזה יהא בה אונאה:

ותנא ברא - דנקט ויש בה:

מלמעלה למטה חשיב - סלע שפחתה כמה פחתה להיות בה אונאה מפרש כל פחיתה גדולה שבה כגון שבע איסרות או שש או חמש הויא אונאה עד ד' והיא בכלל אבל לתנא דידן אין ארבעה בכלל לא יהא ועל כרחך לא מיתוקמא אלא בהכי:

ומאי שנא בטלית - סתם סחורה דתנן בהו לעיל (דף מט:) שתות למקח:

ר"ש היא - דגבי סלע אית ליה שתות:

עשיק לגביך - הצריך לכסות גופך וגביך קנה ביוקר:

ושוי לכריסך - למאכלך לא תקנה אלא בשווין:

עשיק - לשון יוקר הוא וחבירו באיזהו נשך (לקמן דף עד.) באתרא דאמימר עשיק עפרא:

כיון דלא סגי ליה - שאינו יוצא בהוצאה:

יתר על כן מוכרה בשוויה - לקמיה מפרש לה יתירה על כן שלא פחתה כדי אונאה:

מוכרה בשוויה - בסלע יפה:

בסלע עד שקל - סלע הטבוע ופוחת והולך עד שקל מותר לקיימו שאין עשוי לרמות בו בני אדם למוכרו בסלע יפה לפי שפחת שלו ניכר אבל משפחת משקל לא יקיימנו לפי שבא לרמות ולמוכרו בתורת שקל שאין פחת שלו ניכר לגבי שקל מתוך שהוא רחב שבתחילה היה סלע אינו נראה חסר משקל שקל הוא מטבע של חצי סלע ודינר מטבע קטן שנים מהם יש בשקל:

בדינר עד רובע - ואם היה דינר נפחת עד שעמד על רובע מותר לקיימו קס"ד רובע דינר קאמר ולקמיה פריך מאי שנא סלע דלא מצי לשהויי אלא עד חציו ודינר עד רובע משחסר ועמד על פחות מרובע לא יקיימנו דאתי לאפוקיה ברובע:

פחות מכאן איסר אסור - לקמיה מפרש:

לא ימכרנה - זו שאמרו אסור לקיימה לא התירו לו שימכרנה בדמיה לא לתגר:

ולא לחרם - אדם אנס:

ולא להרג - רוצח:

שמרמין בה את אחרים - ומיראה יקבלוה מידם ביפה:

רובע שקל - מטבע קטן של חצי דינר והוא הקרוי בגמרא סלע מדינה:

למה ליה למתלייה לדינר בשקל - לימא בדינר עד חצי זוז:

דאתי משקל - אם פיחת השקל עד חציו ונעשה דינר:

מותר לקיימו - ולהוציאו בדינר:

דינר הבא מסלע אסור לקיימו - אפי' להוציאו בדינר דמתוך שהוא בא ממטבע עבה ורחבה טועין בו לאמדו בשקל ואתי לקבולי בתורת שקל:

מאי קאמר - הא ליכא למימר פחות מיכן דאם עמד סלע על פחות משקל או אם עמד דינר על פחות מרובע איסר אסור לקיימו דמאי איריא איסר אפילו משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא:

יתר מכדי אונאתה - לר"מ כדאית ליה לרבי יהודה כדאית ליה:

אסור להוציאה - ביפה:

מטמאה - מקבלת טומאה מעתה שהרי עשאה כלי:

יקוץ - יחתכנה לשנים דאתי לאפוקה בשקל:

יתר על כן יקיים - דלגבי סלע מנכרא פחיתתה ולא מחליפה בסלע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נב ב (עריכה)

יתר על כן מוכרה בשויה - לעיל קתני לה גבי סלע שפיחתה מוכרה בשויה לפי דמיה ולא ביפה אלמא מותר לקיימה:

יתר על כן - על כדי אונאה דלא פחתה כדי אונאה לכל חד וחד כדאית ליה:

מוכרה בשוויה - ביפה:

מאי לאו דפחת' פורתא פורתא - וקאמר מותר לקיימה עד שקל אלמא לא מיחלפא בסלע ותיובתא דרב הונא:

גרוטותיו - שברי כלי כסף:

ה"ג או יקוץ או יתוך - לשון התכה ולא גרסינן יחתוך:

באמצע - יקבנה דמשנקבה לא סגיא:

מן הצד לא יקבנה - לפי שהרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב ומרמה בה את האחרים ויוציאנה בשקל:

דמפליג - בין כפרים לכרכים:

ומאי שנא טלית דלא מפליג - דקתני בכדי שיראה לתגר או לקרובו לא שנא כרך לא שנא כפר:

דסלקין לשוקא - לקנות צורך סעודת שבת:

מדת חסידות - וה"ק אם חסיד הוא מקבלה:

למאן - מי המתרעם:

אם לחסיד - קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר מי כופהו לקבל שיתרעם טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו:

ואחר שאינו חסיד - ולא רצה לקבלה אין לזה עליו אלא תרעומת דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו:

דמוקי אזוזא - מעמיד עצמו מלקבלם כשמוצא בהם פגם:

מסייע ליה - מתני' דקתני נותנה למעשר שני:

בא לפורטה - בא להחליף סלע חסירה בפרוטות:

פורטה בשויה - לפי חסרונה ולא ירמה את חבירו לפורטה ביפה:

בא לחללה - לחלל מעשר שני עליה:

מחלל עליה - מעשר בדמי סלע יפה:

ביפה - כאילו היא יפה:

מאי קאמר - בא לפורטה פורטה בשויה מתניתין אתא לאשמועינן דכיון דפיחתה כדי אונאה אסור להוציאה ביפה:

ה"ק - אע"פ שכשבא לפורטה בירושלים בפרוטות ליקח סעודת מעשר על כרחו יפרטנה בשויה ולא ביפה אפילו הכי סלע שמה שאינה אלא נפש רעה וכשחילל מעשר עליה מחלל ביפה ואשמועינן חזקיה דמתני' דקתני נותנה למעשר שני כאילו היא יפה קאמר:

דמזלזלינן - לצמצם דמי פדיונו:

שאין בו שוה פרוטה - ואין בו כח לתפוס פדיונו שיתן פרוטה ויחללנה כדאמר לקמן ממעשרו ולא כל מעשר כו':

אומר הוא וחומשו - שאני צריך להוסיף עליו:

יהא מחולל על מעות הראשונות - שחיללתי עליה מעשר שני ועודן בידי יהא אף זה מחולל על אותו מעשר:

שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו - לחלל בשווין בצמצום שמתוך שהוא ירא מלפחות ונמצא אוכלו בלא חילוף הוא מוסיף על דמיו הילכך פחות משוה פרוטה זה מחלל על אותו עודף אלמא לא פרקינן בצמצום וכ"ש בפחות:

בתורת יפה - בשויה וה"ק כשם שכשבא לפורטה בירושלים לא יקבלוה הימנו להדיא אלא בשויה ויש מזלזלין בדמיה יותר מכדי פחתה כך כשבא לחללה מחללה בשויה דמים פחותים:

בתורת יפה - משחלל עליה כפי דמים ודאין שלה כך לא יחלל על זו אלא בדמים ודאין שלה:

דתרי זילי לא מזלזלינן ביה - דאע"ג דתנן נותן למעשר שני חד זילותא אשמועינן דמתחלל על סלע חסירה ולא אמרינן הרי הוא כאסימון או כמעות הניתנות באסימון אבל תרי זילי לחלל עליה מעשר בדמי סלע יפה לא:

ביכורים - הוקשו לתרומה דקרינהו רחמנא תרומה דאמר מר (מכות דף יז.) ותרומת ידך אלו ביכורים:

חייבין עליהן מיתה - זר או כהן טמא האוכלו במזיד:

וחומש - זר האוכלן בשוגג דכתיב (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נג א (עריכה)

ואסורים לזרים - בלא יאכל ואצטריך למתנייה משום דבעי למתנייה מה שאין כן במעשר דאפי' איסור ליכא:

והן נכסי כהן - לקדש בהן את האשה משא"כ במעשר סתם משנה כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא והמקדש בו לא קידש:

וטעונים רחיצת ידים - לפירות שהידים טמאות שניות גזרו בהן רבנן ושני עושה שלישי בתרומה מה שאין כן במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח והכי מוקמי' לה בחגיגה בפ' שני (דף יח:):

והערב שמש - לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דאמר מר טבל ועלה אוכל במעשר ומקרא ילפינן לה ביבמות בפרק הערל (דף עד:):

ועולין באחד ומאה - צריכין אחד ומאה לבטל ואין בטלין ברוב משא"כ במעשר דבטיל ברוב ולא בעי אחד ומאה ועל כרחך במעשר שאין לו תקנתא לא בפדייה ולא להעלותו לירושלים קאמר דאי אית ליה תקנתא אמור רבנן דבר שיש לו מתירין לא בטיל והכא כגון שנטמא דלית ליה תקנתא באכילה ואין בו שוה פרוטה דלאו בר פדייה הוא אם איתא לדחזקי' כו':

דלגבי תרומה - משנה זו במסכת בכורים (פ"ב מ"א) שנויה הלכך חשיבותא דידה קא מני ואזיל ולאו קולי דידה שתהא היא עולה ומעשר אינו עולה:

לא ס"ד - דלא בטיל כלל אלא ודאי בטיל ברוב קאמר:

ושנכנס לירושלים ויצא - לקמן מפרש דלית ליה תקנתא לא באכילה ולא בחילול:

דלא פריק - לא פדה מעשר עד הנה שיהו מעות מעשר בידו:

וניתי מעשר - שוה חצי פרוטה:

ונצרף - יביאנו אצל המעורב ויאמר המעורב וזה מחוללים על פרוטה זו ואשתכח דיש לו מתירין:

דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי - לתפוס פרוטה זו בקדושת מעשר שהמעורב מן התורה בטל ברוב דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרו היכא דיש לו מתירין לא ליבטול הלכך אין איסור מעשר בזה אלא מדרבנן הילכך אין מצטרף עם זה לתפוס פדיונו נמצא שוה חצי פרוטה שהביא נאכל בלא חילול אבל דחזקיה מעות הראשונות כבר נתפסו:

וניתי - חצי שוה פרוטה דמעשר שני של דמאי הלקוח מעם הארץ דאיסורו ופדיונו דרבנן דמדאורייתא כל אדם נאמן על המעשרות:

דלמא אתי לאתויי ודאי - ואז נמצא שוה חצי פרוטה שאינו מעורב נאכל בלא חילול:

וניתי שתי פרוטות - נחושת:

ויחלל עליהן מעשר שוה פרוטה ומחצה - ונחלליה להאי מעורב על היאך חצי פרוטה יתירא דהויא ליה כדחזקיה:

מי סברת שוה פרוטה ומחצה - מעשר:

תפסה שתי פרוטות - בקדושה דנמצי היאך לאיצטרופי בהדייהו שכבר נתפסו:

פרוטה תפסה שוה פרוטה - מן המעשר:

חצי פרוטה - הנותר במעשר:

לא תפסה - לפרוטה שניה וא"ת המעורב בו יצטרף להשלים הדר הוה ליה דאורייתא ודרבנן ואם באת לומר דחזקיה נמי היכי משכחת שיש עודף על ידי מי נתפס משכחת ליה במחלל מעשר בסלע שלם או בשקל או באיסר שאפי' לא היה המעשר שווה אלא שלש פרוטות נתפס כל האיסר:

וניתי איסר שלם - ויחלל עליו מעשר בפחות מדמיו:

גזירה דלמא אתי לאתויי ב' פרוטות - ומעשר בפרוטה ומחצה ונמצא שוה חצי פרוטה נאכל בלא חלול הלכך טוב לו שיבטל ברוב:

וליעייליה - עם תערובתו ויאכלנו בירושלים:

וניפרקיה - קס"ד ביש בו שוה פרוטה נמי קאמר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נג ב (עריכה)

ואפי' בירושלים - שאין מעשר טהור נפדה שם דכתיב (דברים יד) כי ירחק ממך [וגו'] ונתת בכסף ולא כשהיה בירושלים:

בלקוח - מעשר זה ולא הוא עצמו היה מעשר אלא צרכי סעודה שלקח בירושלים בכסף מעשר:

יקבר - דקא סבר לא אלים למיתפס פדיונו:

אלא לעולם בטהור - בין מעשר בין לקוח ודקאמר נעייליה וניכליה:

מאי יצא - נמי דקאמר דנפול מחיצות חומת ירושלים ושוב אין מעשר נאכל שם עד שיעמדו מחיצות דבעינן לפני ה' תאכלנו (שם יב) ובפדייה נמי לא דקלטוהו מחיצות מלפדותו עוד משנכנס לתוכו:

והאמר רבא - במסכת מכות (דף כ.):

מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן - מחיצה שנאמרה בתורה לא הוזכרה אלא לאכול בתוכה ושאמרו במשנה מחיצות קולטות אותם מלפדות עוד אם יצא דרבנן היא:

וכי גזור רבנן כו' - לאו רבא קאמר לה אלא המקשה קאמר מדאמר רבא קליטת מחיצות מדרבנן בעלמא היא והשתא דנפול מחיצות ליתא לההיא גזירה דכי גזור רבנן היכא דאיתנהו וזה הוציא את המעשר לחוץ אבל כי ליתנהו לא גזור הלכך ניפרקיה ואמאי בטלי:

ומשני לא פלוג רבנן - בין יוצא מתוכן לנפלו דקליטת מחיצות גזרו בסתם בין איתנהו בין ליתנהו:

רב הונא ברבי יהודה אמר - הא דאותבת לחזקיה מרישא דקתני באיזה מעשר אמרו שאין בו שוה פרוטה וקשיא לך ליעבד כדחזקיה לא קשיא:

חדא קתני אין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלים ויצא - דקליטת מחיצות מעכבת מלחללו עוד על מעות הראשונות:

וניהדר ונעייליה וניכליה - בירושלים עם תערובתו:

דנפול מחיצות - והיינו יצא דקתני:

אפי' יש בו שוה פרוטה - נמי לאו בר אכילה ולאו בר חילול הוא ואמאי תני באיזה מעשר אמרו בשאין בו שוה פרוטה כו':

לא מבעיא יש בו - דכיון דבר פדייה הוא חיילא עליו קליטת מחיצות דרבנן ולא מיפרוק תו אבל אין בו אימא בכה"ג לא לגזור רבנן קליטת מחיצות לפדייה דמילתא דלא שכיח היא לחללו על מעות הראשונות וניעבד ליה כדחזקיה קמ"ל:

פרט לשאין בו שוה פרוטה - שאינו בכלל גאולה ולימדך שאינה תופסת פרוטה:

רב אמי אמר אין בו שוה פרוטה - שנינו אבל אם יש בו שוה פרוטה בר גאולה הוא ותופס פדיונו:

ורב אסי אמר אין בחומשו שוה פרוטה - שנינו דלאו בר גאולה הוא עד שיהא בו שוה ארבע פרוטות כדי שיהא ראוי לתוספת חומש דכתיב בהאי קרא:

דיו שיאמר כו' - כדחזקיה ולא אמרינן ימתין עד שיעלנו לירושלים או ימתין עד שיצרפנו עם אחר דכיון דבחומשיה ליכא [פרוטה]. לא קחשיב ודיו בכך:

אלא למ"ד אין בו מאי דיו - מאי רבותיה דאצטריך למתני דיו ליתני אומר הוא וחומשו כו':

חומשא מלגיו - על שוה עשרים זוז מוסיף ארבע שהן חומשו של קרן:

או חומשא מלבר - על ארבעה רבעי' מוסיף החמישית מן החוץ דהוו להו לעשרים זוז חמשא זוזי:

הבעלים אומרים בעשרים - גבי מקדיש ופודה הקדשו תנן לה במסכת ערכין (דף כז.): מפני שמוסיפין חומש ועשרים שלהן הוו כ"ה דאילו שאר כל אדם לא יוסיף חומש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נד א (עריכה)

הבעלים נותנין - על כרחן עשרים ושש שאי אפשר לתת לזה באחד ועשרים שנמצא הקדש נפסד בחמשה סלעים ולבעלים נמי לא פחתינן מן הקרן ששמאה איש אחר הלכך נותנין כ"א לקרן וחמשה לתוספת חומש ועל עילויו של זה שהעלה בדמיו סלע אין מוסיף חומש אלא על קרן ששמאה הוא:

עשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים - והתם (ערכין דף כז:) פריך ונימא לגיזבר אתא גברא בחריקאי הרי בא אחר תחתינו שחפץ ליתן כמה שעולה קרן וחומש שאמרתי ואין הקדש נפסד ולמה נכוף את זה לתת שלשים וסיום המשנה אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים ושש. אומר הגעתיך:

ש"מ חומשא מלבר - מדקתני חומש על עשרים סלעים חמש סלעים. הרי חומש מן החוץ:

הוא וחומשו חמשה - היינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן:

חומש מעכב - אכילה חוץ לחומה עד שיתן החומש:

אכנפשיה - מאיליו אינו בכלל הפדיון שארבעה הזוזים פדו מעשר שהוא כנגדם:

או דלמא ארבעה בחמשה פריק - כך הוא גזירת הכתוב שהחומש מן הפדיון הוא ואין שוה ארבעה נפדין בפחות מחמשה:

הדמאי - מעשר שני של דמאי שחייבו חכמים להפריש הלוקח מעם הארץ:

אין לו חומש - אם פודהו בעליו:

ואין לו ביעור - בשנה שלישית שנצטוו ישראל לבער כל מעשרותיהם מן הבית ולתת למי שהם רוצים כדכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים וגו':

הא קרן יש לו - דכל זמן שלא פדאו אסור לאוכלו חוץ לחומה:

מ"ט - אין לו חומש ויש לו קרן:

דמעכב מדאורייתא - במעשר דאורייתא:

איתיה בדרבנן - במעשר דמאי דרבנן:

בשבת - מפני כבוד שבת לא יעכב מלאכול בשביל חומש:

מדקאמר רבי נראין דברי ר' אליעזר בשבת - אבל בחול אינו רואה את דבריו:

מכלל דאיהו אפילו בחול - אמר יאכל ובמעשר ודאי קאמר:

דכ"ע חומש לא מעכב - שיהא האוכלו לוקה עליו משום לא תוכל לאכול בשעריך (שם יב):

והכא בחוששין לפשיעותא - הא דקאמר רבי יהושע לא יאכל מדרבנן קאמר שמא יפשע ויתיאש ולא יתן חומש עוד. הואיל וגזברין תובעין אותו. את החומש וליכא למיחש לפשיעותא:

נראין דברי רבי אליעזר בהקדש - הואיל וגזברין תובעין אותו:

הרי אמרו - במסכת בכורות בפרק בתרא (ד' נא.):

ונתן הכסף - ואם המקדיש יגאל וגומר ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו:

תרומה - זר האוכלה בשוגג:

אינה משתלמת - מעות אלא פירות חולין שהתשלומין נעשין תרומה כדכתיב בו את הקודש מה שהוא נותן לו נעשה קודש אלמא מידי דחזי להכי בעינן:

שלא מן החולין - מעות או בגדים שוה כסף:

עליו - בכולהו חומשין כתיב יוסף עליו:

ולא אכלה - דהיא חוזרת בעין:

משלם את הכפל - של קנס גניבה במעות:

דמי תרומה - כמה שהיא שוה לימכר בשוק ודמיה פחותין מדמי חולין שאינה ראויה אלא לכהנים ואינה ראויה בימי טומאתו ואם מטמאה אסורה באכילה לפיכך דמיה מועטים והיינו דקאמר דמי תרומה:

אכלה - בשוגג דלא ידע שהיא תרומה:

שני קרנין - אחד לקרן ואחד לכפל וחומש בשביל אכילתה:

מן החולין - פירות מתוקנין:

והקרן - השני שהוא בא מחמת כפל של קנס גניבה משלם נמי דמי תרומה כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נד ב (עריכה)

ש"מ חומשו כמותו - דמשתלם פירות ולא מעות:

גבי גזל כתיב - גבי אשם גזילות כתיב אם גזל וכפר ונשבע לשקר חמישיתיו חמישיות הרבה:

ותנן - נמי זימנין דאיכא טובא:

נתן לו את הקרן - לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש ונשבע לו על החומש שחזר וכפר את החומש ואמר נתתיו לך ונשבע והודה הרי זה מוסיף חומש על חומש שכפר וכן אם חזר ונתן לו חומש ראשון שנשבע עליו וחזר וכפר ונשבע על חומש שני והודה מוסיף חומש על חומש שני וכן לעולם:

עד שיתמעט הקרן - חומש שהוא מחוייב כבר וחוזר וכופרו קרוי קרן עד שתהא כפירת שבועתו בפחות משוה פרוטה:

גבי תרומה - אוכל תרומה בשוגג:

כתיב חמישיתו - דלא משמע אלא חד חומש ואפ"ה תנן בה חומשא דחומשא כגון אם נתן קרן וחומש מן החולין כמשפטו ונעשו התשלומין תרומה וחזר ואכל אותו חומש משלם אותו וחומשו:

ואחד הסך - שמן של תרומה דסיכה כשתייה ושתייה כאכילה דאמרינן בפ' בתרא [דיומא] (דף עו.): שתייה כאכילה מואכלת לפני ה' וגו' וכתיב ביה תירושך וסיכה כשתייה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו אבל אם ביערה על ידי דבר אחר אינו משלם חומש דאיש כי יאכל קדש כתיב פרט למזיק את התרומה על ידי דבר שאינה אכילה:

גבי מעשר - גבי פדיון מעשר שני דכתיב ביה נמי וחמישיתו יוסף עליו:

לא מכתב כתיב ביה - משמעות דחמישיות הרבה:

ולא מיתנא תנא ביה - חומשא דחומשא כגון אם חזר וחילל את החומש הראשון:

ולא איבעויי מיבעיא לן - אם מוסיף חומש על חומש אם לא דפשיטא לן דלא מוסיף דלא אשכחן ביה רמז בקרא כדאשכחן בתרומה רמז פורתא כדבעינן למימר קמן דבתרומה כתיב ויסף חמישיתו ולא כתיב יסף כדגבי מעשר ולשון ויסף משמע שתי תוספות יוסיף וחוזר ויוסיף אבל יסף חדא משמע:

גבי הקדש - הפודה את הקדשו כתיב ואם המקדיש יגאל ויסף חמישית כסף ערכך: הכי גרסינן:

ותנן הפודה את הקדשו מוסיף חומש - ובמתני' דפירקין הוא ולא גרסינן הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה כו'. דההיא במעילה קא מיירי וגבי מעילה לא כתיב ויסף אלא יסף ולא כתיב חמישית אלא חמישיתו ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וגו':

מאי - אם חזר וחילל את החומש מהו שיוסיף חומש מי אמרינן האי דגבי תרומה אע"ג דלא כתיב חמישיתיו תנן בה חומש דחומשא משום דכתיב ויסף דמשמע שתי תוספות אי טעמא משום משמעותא הוא הכא נמי כתיב ויסף וחייב להוסיף:

או דלמא - טעמא דתרומה לאו משום משמעותא הוא אלא משום דקיימא לן גורעין ומוסיפין ודורשין הלכך ויסף דגבי תרומה כי שקלת לה ו' דויסף ותיקרי ביה יסף חמישיתו ושדי ליה בסוף חמישיתיו אתקרי חמישיתיו בשני ווין ונשתמע חמישיות הרבה אבל הכא גבי הקדש דלא כתיב אלא חמישית אע"ג דשקלת כו'. ואם תאמר נישדייה באמצע תיבה ונקרי חמישיות כסף ערכך לא אשכחן גורעין ומוסיפין להפסיק את התיבה אלא או בראשה או בסופה כדאמרינן בסדר יומא (דף מח.): ולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו:

תיפוק ליה כו' - מאי קמבעי' ליה לרבא תיפוק ליה דאם חזר וחילל את החומש הראשון אין מוסיף חומש דהוה ליה הקדש שני אפילו חזר וחילל קרן עצמו שהתפיס תחת הראשון אין מוסיף חומש:

וא"ר יהושע בן לוי כו' - ויליף לה מקרא בשמעתא:

חומש כתחלת הקדש דמי - שהרי מאיליו ניתוסף ולא נתפס תחת הראשון הלכך בעיין מטעם דהקדש שני לא תיפשוט ליה משום הכי מספקא ליה:

המתפיס - זה תחת הראשון שהשני נתפס בקדושה של אחר ולא מחמת עצמה באה לו:

ואם בבהמה הטמאה - הוה ליה למכתב ואם בהמה טמאה כו' ואם בבהמה מאי היא אלא הכי קאמר בהקדשות שהן כבהמה טמאה קאמר לך קרא ויסף חמישיתו:

מה בהמה טמאה תחלתה הקדש - ולקמיה פריך מי לא משכחת לה נמי שתהא הקדש שני שיתפיסנה לבדק הבית תחת בדק הבית אחר:

וכולה לשמים - שאין לבעלים בה כלום דסתם הקדש בהמה טמאה לבדק הבית היא:

ומועלין בה - השתא קס"ד דמעילה ממש קאמר ולא אפשר ליה לאוקומא הכי חדא דקרא לא במעילה משתעי ועוד דאפילו לית גבה כל הני שייכא מעילה לענין הקדש:

דלמא לענין חומש קאמרת - הך מעילה לאו מעילה ממש קאמר ולא בנהנה מן ההקדש אלא בחומש קאמר ובבא לפדות הקדש קאמר וקרי לחומש מעילה משום דבמעילה נמי שייך חומש ולמעוטי הקדש שני אתא וכדרבי יהושע בן לוי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נה א (עריכה)

באמצע הקדש ליתא - נהי דבסוף הקדש לא משכחת לה משום דלאו למזבח חזיא ולא לשקעה בבנין מיהו בהקדש שני משכחת לה שמתפיסה תחת אחר וחוזר ופודה אותה:

לפי שאינה בסוף הקדש - ומשום הכי אימעיט אמצע הקדש מינה כדמפרש ואזיל: (סוף הקדש אמצע הקדש) מדמינן לסוף הקדש:

מה סוף הקדש - נפקא לן מינה דממעט מחומש:

אף אמצע הקדש כו' - וסוף הקדש ודאי בלא מיעוטא דקרא נמי לא שייך ביה חומש דהא לא פריק ליה מיהו אהני מיעוטא דקרא לדמויי ליה אמצע הקדש דבלאו מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דהתם משום דלא שייכא ביה חומש הוא:

כדאמר רבא כו' - כלומר בהדיא אימעיט אמצע הקדש מינה כדאמר רבא בסדר יומא (דף לד.):

העולה - דכתיב גבי סדר המערכה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה ה' יתירה דריש שתהא היא ראשונה שלא יהא הקטר קודם לתמיד של שחר:

הקדשו פדוי - אע"פ שלא שם דמים קצובין דקיימא לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאיתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו:

טלית זו בחמש סלעים כו' הקדשו פדוי - אע"פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמה שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים:

על הקדש שני - אם חזר ופדה את זה:

מתני' האונאה ארבעה כסף - למקח סלע וכדאמרן דהוה ליה שתות:

והטענה שתי כסף - שאין שבועת דיינין על הטענה פחותה משתי מעות כסף שיטענו שוה שתי כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר או יודה הכל ויכפור פרוטה:

וההודאה שוה פרוטה - כדפרשינן להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה:

המוצא שוה פרוטה כו' - אבל בציר מהכי לא כדאמרן (לעיל ד' כז.) מאשר תאבד ממנו פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה:

ויוליכנו אחריו - אם הודה שנשבע לשקר דלא הויא ליה כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב (במדבר ה) ונתן לאשר אשם לו:

גמ' וניתני נמי האונאה פרוטה - כגון אם היה המקח בשש פרוטות:

אין אונאה לפרוטות - בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף:

וגזל בפרוטה - לחייבו קרבן שבועה אם נשבע לשקר ולהוליכו אחריו:

וישיבת הדיינין בפרוטה - למי שיש לו עדים או שחייב מודה ודוחהו מלשלם ישבו הדיינין ויכופו אותו:

תנא גזל - מכיון דתנא גזל בפרוטה ש"מ ממונא הוא וכפינן:

הנך אצטריך ליה גזל - לאשמועינן דיוליכנו אחריו:

אע"ג דזל - בין מציאה להכרזה:

ליתני מעשר בפרוטה - דבציר מהכי לא תפיס פדיונו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נה ב (עריכה)

לרבות פחות כו' - ואת דריש דכל אתין וגמין ריבויין:

אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה - בין תובע לנתבע:

גומרין אפילו בפחות - אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו ב"ד משם נזקקין לו:

מתני' האוכל תרומה - בשוגג תרומה גדולה:

ותרומת מעשר - מעשר מן המעשר:

ותרומת מעשר של דמאי - שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש מספק אבל תרומה גדולה של דמאי ליכא דלא חייבוהו חכמים להפריש כדאמרי' בסוטה (דף מח.) לפי ששלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא זהירין היו בה:

מוסיף חומש - דכל הני איקרו תרומה בתרומת מעשר כתיב (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה' בחלה כתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה בבכורים כתיב (דברים יב) ותרומת ידך ואמר מר אלו בכורים (מכות דף יז.) וכל הני חד נינהו דמשם אחד הן באין:

נטע רבעי - מוסיף חומש בפדיונו דפדיון נטע רבעי קדש קדש גמר ממעשר בפ' שני דקדושין (דף נד:): גבי נטע רבעי כתיב קדש הלולים וגבי מעשר כתיב כל מעשר הארץ מזרע הארץ וגו' והני תרי נמי חד חשיב להו דמחד קרא נפקי דחומש בנטע רבעי לא כתיב אלא ממעשר יליף:

שלו - דוקא נקט שאם חילל של אחרים אין מוסיף חומש איש ממעשרו כתיב (ויקרא כז):

הקדשו - ולא של אחרים המקדיש כתיב:

הנהנה - בשוגג דחייב קרבן מעילה וחומש:

גמ' קשיא ליה לר"א - משנתינו היתה קשה לר"א בן פדת:

עשו חכמים חיזוק - להוסיף על תרומת מעשר של דמאי חומש שאין הפרשתו אלא מדבריהם:

המביא גט ממדינת הים - לאשה שעשאו בעלה שליח להוליכו לגרש הצריכוהו לומר בפני נכתב ונחתם והתם מפרש לפי שאין בקיאין לשמה ואין עדים מצויין לקיימו:

יוציא - מי שנשאה על ידי גט זה:

מחללין אותו - גבי מעשר שני של דמאי קתני לה:

נחושת על הפירות - ואפי' חוץ לירושלים:

ויחזור ויפדה את הפירות - ויעלה הכסף לירושלים דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף:

וחכ"א יעלו פירות ויאכלו בירושלים - ולא הזקיקוהו לכך לחזור ולחללן ואם רוצה מעלה הפירות עצמן דהקילו בו:

ומי מחללינן כו' - מסקנא דתיובתא דאותיב רב ששת היא והכי קאמר שמענו לר"מ דמיקל בפדיון דמאי לחללו כסף על כסף כסף על נחושת ובמעשר ודאי מי מחללינן כי האי גוונא אפילו כסף על נחושת דדמי לפדיון והתנן כו':

שנתערבו - ורוצה ליהנות בשל חולין:

מביא בסלע מעות - נחושת מביא בדמי סלע ואומר כל מקום כו' נמצאו שתיהן חולין והמעות מעשר:

ובורר את היפה שבהן - ומחלל עליה המעות הללו ותהא היא מעשר והמעות והסלע השני חולין כבראשונה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נו א (עריכה)

מפני שאמרו - כלומר לפיכך הזקיקוהו לכל אלה לחללו תחילה במעות וחוזר ומחלל המעות ולא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי של מעשר מחוללת על זו מפני שאמרו: מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפי' מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחושת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות:

קתני מיהת - גבי מעשר ודאי מדוחק אין שלא מדוחק לא וכיון דאמר כסף על נחושת מדוחק אין שלא מדוחק לא וגבי דמאי תנא מחללין אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק:

מחמיר הוא באכילתו - של מעשר שני של דמאי ומתניתין באכילה קאי:

לא התירו למכור דמאי - לא התירו לחבר הלוקח דמאי שימכרנו לאחרים עד שיעשר:

אלא לסיטון בלבד - סיטון חבר לא הצריכוהו לעשר אלא מוכרו כשהוא דמאי והלוקחו ממנו יפריש מעשרותיו שהכל יודעין שהסיטון מכמה עמי הארץ לוקח שהסיטון מן המשפיעין למכור במדה גסה הוא דרכו לקנות פירות מרובין ומוכרן לחנוונים:

ובעל הבית - הלוקח מעם הארץ:

בין כך ובין כך - בין שבא לחזור ולמכור במדה גסה לחנוונים כסיטון בין שבא לחזור ולמכור במדה דקה כחנוונים בחנות פרוטה פרוטה צריך לעשר קודם שימכור לפי שהלוקח ממנו סבור שהן מפירות ארצו וכיון שהוא חבר מחזיקין אותו בחזקת שעישר ואין מפרישין:

וחכמים אומרים אחד סיטון ואחד בעל הבית - שבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעין וכדרך הסיטונות מוכר ושולח לחבירו שחזקה כל המוכרים ונותנין במדה גסה בחזקת שלא עישרו דמאי הם והלוקח מהם מעשר ואוכל ובמסכת דמאי (פ"ב מ"ה) מפרש איזו מדה גסה ביבש שלשה קבין בלח. שוה דינר:

מן הנחתום - עם הארץ:

מעשר דמאי מן החמה כו' - ואפילו מן דפוסין הרבה אין הככרות דומות זו לזו וי"ל שנחתום הזה לקח ככרות של דפוס זה מאיש אחד וככרות של דפוס זה מאיש אחר ועמי הארץ יש מהם שמעשרין ויש מהן שאין מעשרין ושמא זה לא עישר וזה עישר והמפריש מזה על זה מפריש מן החיוב על הפטור ואין שם מעשר חל עליו ונתן טבל לכהן או מן הפטור על החיוב ואין שם מעשר חל עליו ונמצא שאין שכנגדו מתוקן לא חיישינן בדמאי להכי ותלינן למימר מחד גברא זבין ואי עשו חיזוק כשל תורה בשלמא מן הצוננת על החמה אע"פ שהחמה יפה מן הצוננת לא חיישינן כדרבי אילעאי: אלא מן דפוסים הרבה ניחוש דלמא מפריש מן הפטור כו': קשיא לא גרסינן דאביי תרוצי קא מתרץ:

אמר אביי ר' אלעזר דקשיא ליה - וכי עשו חיזוק כו' שפיר קשיא ליה:

ושמואל דשני - הא מני ר' מאיר היא ואייתי ראיה מן המביא גט:

לא שפיר שני ליה - כדמפרש ואזיל:

דקשיא ליה לרבי אלעזר - וכי עשו חיזוק בתרומת מעשר של דמאי שהיא קלה שאפילו תרומה ודאית אינה אלא במיתה בידי שמים זר האוכלה:

ומשני ליה שמואל - שעשו חיזוק לדבריהם באשת איש שאיסור תורה שבה מיתה בידי אדם והיא חמורה:

ורב ששת - דאותביה לשמואל מחילול שלא עשו בו חיזוק בחילול של דמאי:

לאו שפיר אותביה - דהא חילול כי לא עביד ליה שפיר. לאו בעלמא הוא דלא תוכל לאכול וגו':

ולמאי דאותיב רב ששת רב יוסף שפיר שני ליה - דאע"פ שמיקל ר"מ בפדיונו כו':

פלטר - הוא לענין ככרות כסיטון לענין תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכר לחנוונים ולנחתומים:

מעשר מכל דפוס ודפוס - אלמא חייש דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור:

אלא מאי אית לך למימר - מאי שנא דחייש על הפלטר משום דמתרי תלתא זבין:

נחתום נמי - דלא חייש ליה ר"מ לא תקשי לך דקסבר נחתום מתוך שאינו לוקח הרבה ביחד. תלינן למימר מחד גברא זבין ויש אדם אחד עושה ככרות בדפוסין חלוקין:

מתני' אלו דברים שאין להם אונאה - בגמרא מפרש טעמא:

השטרות - המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכו ויטלנו לעצמו:

וההקדשות - גזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שנפל בו מום:

ולא תשלומי ארבעה וחמשה - אם טבח או מכר ומשום הקדשות אצטריך למיתנייה דאילו עבדים ושטרות וקרקעות לא שייך למימר דאילו תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד:

אינו נשבע - שלא פשע שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהן:

אינו משלם - אם נגנבו ממנו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נו ב (עריכה)

קדשים שחייב באחריותן - אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה:

יש להן אונאה - דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה:

ושאינו חייב באחריותן - כגון דאמר הרי זו:

אף המוכר ספר תורה כו' - מפרש טעמא בגמרא בברייתא:

גמ' דבר הנקנה מיד ליד - הזהיר עליו בבל תונו:

שהוקשו לקרקעות - [דכתיב] והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה) הוקשו לאחוזה:

מכאן אמרו - מדלא אמעוט שטרות אלא משום דאין גופן קנוי ומכור:

המוכר שטרותיו לבשם - לצור בהם אבקת סממנין נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא:

יש להן אונאה - דגופן קנוי ומכור:

פשיטא - מאי שנא מכל מטלטלי דעלמא:

לפרוטות - סתם מוכר שטרות לבשם אין שם המקח של איסר ביחד אלא של פרוטות:

ידו ממש הוא - דקדייקת לעיל מיד עמיתך מטלטלים דוקא הנקחין מיד אל יד:

הכא נמי מרשות - עמיתך קאמר ואפילו קרקעות נמי במשמע:

אין לי - שיתחייב כפל:

אלא - בזמן שלקחה בידו:

גגו חצירו [קרפיפו] מנין - שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שקנתה לו חצירו ומתחייב כפל:

ת"ל ונתן מ"מ - מדלא כתיב ובידה יתננו:

ושאני התם - ויקח את כל ארצו:

יש להם אונאה - אם מכרן:

בטלינהו אגב ארעא - ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי:

שדאי - זרעתי בה שש סאין:

חוזר - דמקח טעות הוא דהא בהדיא פי' בחזקת כן ואינו כן וכיון שהמקח טעות הוא אפי' בטיל להו אגב ארעא חוזר דנהי דאימעיט קרקעות מדין אונאה מדין מקח טעות לא אימעיט שהרי אין זה מכר דאדעתא דהכי לא זבן:

כדבעי לה - כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה:

נשבעין עליהן - אם הודה במקצת כגון טענו פסקת עמי לזרוע ו' שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה:

עומר מתירן - קס"ד אגידולין דידהו קמיבעיא ליה ולהכי קמהדר אי דאשרוש קודם לעומר:

תנינא - דעומר מתיר את גידוליהן במסכת מנחות (דף עא.) והתם מפרש טעמא:

ואי דלא אשרוש - בשעת הבאת עומר:

תנינא - דאין עומר מתירן:

דחצדינהו - מן החדש והיו צריכין שיתירם עומר לאכילה:

וזרעינהו קודם לעומר - וחלף ליה עומר עלייהו בדלא אשרוש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נז א (עריכה)

מהו למינקט מינייהו ומיכל - כלומר אגידולין דידהו לא מבעיא לן שהרי אפי' התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם העומר ולא השרישו הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא כי קא מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר:

ושרינהו עומר - שהעומר מתיר את התלושין חדשים של שנה זו ואת גידולין המחוברין שהשרישו:

או דלמא בטלינהו אגב ארעא - וכקרקע בעלמא דמו ולא שייך עומר גבייהו למשרינהו:

בעי ר' אמי אונאה - הא תנן לה במתניתין דאין להו לכל הנך דמתני':

ביטול מקח - יותר משתות:

יש להן או אין להם - מי אמרינן מאל תונו (ויקרא כה) הוא דאימעוט והא לאו בכלל אונאה הוא אלא מקח טעות הוא או דלמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא:

ר' יונה ור' ירמיה - מילתא באפי נפשייהו אמרי ולאו אדרבי אמי קיימי אלא ר' [ירמיה] אקרקעות ורבי [יונה] אהקדשות אמרי משמיה דר' יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש להן:

מ"ד אהקדשות - אמרה ר' יוחנן:

כ"ש - דאקרקעות נמי אמר דכיון דאשמועינן דביטול מקח לאו בכלל אונאה הוא מהיכא אימעיט אי דהקדשות קחשיב ליה מקח טעות אע"ג דליכא טעות כלפי שמיא ואפ"ה אמרינן ביטול מקח כל שכן דלגבי חבריה דאיכא למימר טעה ואדעתא דהכי לא אקנייה כל שכן דהדר:

מ"ד אקרקעות - אמרה:

אבל אהקדשות לא - דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא אקני אבל אהקדש ליכא למימר הכי וכיון דליתנהו בדין אונאה טעות נמי לא אמרינן בהו כדשמואל:

מחולל - כדאמרן דאימעוט מאונאה וטעות נמי ליכא בהו דמאן טעה:

תנן התם - במסכת תמורה (דף כו:):

אם היה קודש בעל מום - רישא דמתני' הכי האומר הרי זו תחת זו זו תמורת זו זו חלופי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו לא אמר כלום שאין קרבן תמים מתחלל ואם היה קודש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים אם אין זו של חולין יפה כשל הקדש מוסיף עליה מעותיו עד כדי דמי הקדש:

יצא לחולין דבר תורה - ואפי' אין זו יפה כמותה כדאמר דאמעיט באונאה:

אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה - דגבי הקדשות ערכך כתיבא בכולהו וקסבר ערכך שוויו משמע ור' יוחנן סבר ערכך כל דמים שיערכוהו משמע ליה אם זול אם יוקר:

והא"ר יונה אהקדשות כו' - לר' יונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן:

ואיפוך - אליבא דר' יונה אבל אליבא דרבי ירמיה לא תיפוך דהא לר' ירמיה אליבא דרבי יוחנן הקדשות אין להם בטול מקח דמ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל וה"נ איתא בתמורה לרבי יונה איפוך וקמיפלגי ר"ל ור' יוחנן מ"ד אין להן ביטול מקח אית ליה דשמואל דכיון דאימעיט מאונאה לא שנא שתות לא שנא יתר משתות דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה אבל בהקדש ליכא למימר טעות:

ומר לית ליה דשמואל - קסבר כיון דאיכא יתר משתות לאו דרך מקח הוא וכיון דלגבי מקח לאו מידי הוא גבי חילול נמי לאו מידי עבד:

שחיללו אין - דהא אימעיט מאונאה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה:

לכתחילה לא - ודבר תורה דערכך שוויו משמע:

ומר סבר אפי' לכתחילה - ערכך כל דהו משמע הלכך לאפקועי איסוריה ואפילו מדרבנן שרי ומיהו לאחר זמן ישלם:

לעולם בכדי אונאה - וקאמר דבר תורה ואפילו בכדי אונאה צריך לעשות דמים דבר תורה:

ולא תיפוך - דאי מפכת לה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאילו לדידיה לא מצי לתרוצי אין להן אונאה דמתני' כרב חסדא דפחות מכדי אונאה חוזר מדא"ר יוחנן: אונאה אין להן ביטול מקח יש להן מכלל דאונאה אין להן דקאמר אין מחזירין להן אונאה הוא אבל ר"ל כי מותבת ליה ממתניתא מוקי לה כרב חסדא:

מאי אין להן אונאה - דגבי הקדשות '


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נז ב (עריכה)

דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר:

ואין רבית ואונאה להקדש - אין איסור אונאה ואיסור רבית נוהג בהקדש ולקמיה מפרש היכי דמי רבית דהקדש:

דין אונאה להדיוט - שתות:

ואין דין אונאה להקדש - דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר:

היינו דקתני כו' - בתמיה והא חומרא דהקדש הוא: ומשני כי קתני חומר דהדיוט ארבית קאי:

אאונאה - ומשום אונאה ליתני נמי זה חומש בהקדש:

אלא הקדש זה חומר ותו לא - בתמיה:

דאוזיף - שהלוה להדיוט:

והלא מעל - שהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום ושוגג הוא אצלו כסבור שמותר משום שכר הקדש:

והוו ליה דהדיוט - של גזבר שהרי עליו לשלם להקדש קרן וחומש:

הכא במאי עסקינן - האי דקתני אין רבית להקדש לאו בהלואה קאי אלא בהדיוט שקיבל מעות מן הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור ארבע סאין בסלע והוקרו ועמדו משלש סאין בסלע דאילו הדיוט אסור לפסוק על פירות עד שיצא השער וכאן אפילו לא יצא השער עדיין לארבע פוסקין:

רב פפא אמר - לעולם בהלואה דאוזיף מאה במאה ועשרין ודקשיא לך הלא מעל:

באבני בנין - עסקינן שהלוה הגזבר מהן להדיוט דאין בהן מעילה ואין על הגזבר לשלם אלא שליח בעלמא הוא:

דאמר שמואל בונין בחול - כשהן בונין בניני הקדש לא היו קונין האבנים והטיט ממעות הקדש כדי שלא יבואו האומנין והעם לידי מעילה אם ישבו עליהם או אם יהנו מהם אלא לוקחין בהקפה והרי הן חול עד שיבנו בחומה ומשהן בנויות בחומה נותנין מעות הקדש ולוקחין אותן והוא הקדשן או אם התנדב אדם אבנים נותנן לבנאי ואינו קורא שם הקדש עליהן עד שיתננו בבנין הלכך לא מעל הגזבר:

על כל דבר פשע - סיפיה דקרא משתעי בטוען טענת גנב או בגנב עצמו:

ולא תשלומי שלשה וארבעה - שלשה לשה וארבעה לשור דכיון דאימעיט מכפל בצר להו חדא שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ד' וה':

וכי יתן וגו' - לקמן בהשואל (דף צד:) אמרינן פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר וכתוב בפרשה ראשונה ונקרב בעל הבית וגו' ואוקימנא לשבועה בהמפקיד (לעיל דף מא:):

שקליהן - שקלים של אדר לקרבנות צבור:

ונגנבו - מן השלוחין:

אם משנתרמה התרומה - אם כשבאו לדין כבר נתרמה התרומה שהיו תורמין הלשכה בג' קופות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נח א (עריכה)

נשבעין לגזברים - שלא פשעו בהן שהן בעלי הדין דמכיון שתרמו את הלשכה אין אחריות אבידה על הבעלים אלא על ההקדש כדאמרינן לקמן תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד ואינו יודע עכשיו שאבד:

ואם לאו - שנודע להם מקודם לכן שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים תחתיהם לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים:

נמצאו - קאי אאבדו:

שהחזירום - קאי אנגנבו:

אלו ואלו שקלים הם - דכיון דקדוש קדוש:

הכא בנושא שכר עסקינן - כלומר שבועה זו לא ליפטר מתשלומין היא דלאו שומר חנם נשבע על הפשיעה ולא נושא שכר משלם גניבה ואבידה כי מתני' ושבועה זו. כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן וגובין שכרן מן בני העיר ולקמיה פריך והא כיון דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר לא השלים עבודתו אין לו ליטול שכר:

נשבעים לגזברים - בתמיה והלא אין שכרן אלא על בני העיר:

נשבעים לבני העיר - ליטול שכרן ובמעמד הגזברים מפני שההפסד על ההקדש:

והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי - דאימעיט הקדשות מתשלומי שומרים:

אגרייהו מיהא לפסיד - שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה ועל מנת כן היו נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן:

בלסטים מזוין - דאונס הוי ולשמירה זו לא קבלו עליהם:

הא מני ר"ש היא - במסכת שבועות (דף מב:):

יש להן אונאה - בכדי גרס לה ומאן דגריס לה. לא ידע שאמר ר"ש בהדיא לגבי שבועה והוצרך ללמדה ממשנתנו:

שחייב באחריות - שהמפקיד חייב באחריות הלכך כדידיה דמי לר"ש והכא נמי חייבין כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן:

תורמין על האבוד - כשהיו ממלאים שלש קופות מכסף הלשכה והיא תרומה ליקח מכסף הקופות כל קרבנות צבור ותורמין אותן ע"מ שיהו שלש קופות ראש ותרומה לשיריים שיהו אותן שהביאו שקלים הנשארים בלשכה זוכים בתרומת הקופה להיות הקרבנות גם עליהם ותורמין אותן אע"פ ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו:

ועל הגבוי - ועודנו בדרך:

ועל העתיד לגבות - מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר היה משלחו כל השנה כולה ונותנין בשופר שכתוב עליו תקלין חדתין והלשכה היתה נתרמה ג' פעמים בשנה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג וכשמגיע זמן לתרום נותנין מעות השופר בלשכה ותורמין וכשתורמין תרומה ראשונה מתנין אף על העתיד לגבות וגם בשניה ובשלישית והמביא אחר שנתרמה השלישית נותנו לשופר ששמו תיקלין עתיקין ונופל לשירי הלשכה ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה:

אלא אר"א - לעולם שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא ובשומר חנם ודקשיא לך מתני' דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן:

השוכר את הפועלים - גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש:

לשמור את הפרה - אדומה שלקחוה ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול או במום:

לשמור את התינוקות - שלא יטמאו שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות בסלעים ותחתיהן חלל כדאמרינן בסוכה בהישן תחת המטה (דף כא.) לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה כדאמרינן בסדר יומא (דף ח:) והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם ממלאים מים למקדשין ומזין עליו כל שבעה:

ולשמור הזרעים - שדה המבכרת וזרועה לעומר קודם לפסח שבעים יום כדאמרינן במנחות (דף פה.) אי נמי בשביעית ספיחים לעומר ושתי הלחם:

אין נותנין לו שכר שבת - אם שכיר יום הוא:

לפיכך אין אחריות שבת עליו - אם אירע בהן קלקול בשבת אין חייב לשלם:

שכיר שבת - שבוע:

שכיר שבוע - שמיטה שלימה:

נותנין לו שכר שבת - שנבלע בשכר שאר הימים ואינו מפורש לשבת:

בשקנו מידו - שאם יקלקל שמירתו ישלם הא ודאי שלם שהרי הוריד עצמו לכך ושיעבד נכסיו:

תני תנא - לענין שבועת הפקדון אשם גזילות:

קדשים שהבעלים חייבין באחריותן - כגון דאמר הרי עלי והפרישן והפקידן לזה וכפר ונשבע והודה חייב קרבן שבועה:

שאני קורא בהן בה' וכחש - קס"ד טעם דחיובא משום דהן של גבוה קרינן בהו ומעלה מעל בה' וכחש:

ושאינן חייבין הבעלים באחריותן פטור - הנשבע שאני קורא בהן בעמיתו וכחש מפני שהם קרוין של עמיתו ודעמיתו פטור דבעינן בה':

כלפי לייא - כלפי היכן הדבר נוטה. לייא היכא כגון (ברכות דף נח.): חצבי לנהרא כגני לייא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נח ב (עריכה)

איפכא מסתברא - כל הדברים נראין הפך דשאינו חייב באחריותן דה' נינהו טפי משחייב באחריותן ואם באת לחייבו בשל גבוה ולפוטרו בשל הדיוט. כן היה לו לומר קדשים שחייב באחריותן פטור שאני קורא בהן בעמיתו וכחש שאינו חייב באחריותן חייב שאני קורא בהן בה' וכחש ועוד דהדיוט הוה ליה לחיובי טפי דהא שומרי הקדשות פטורין מן השבועה ומכל הבא על ידה:

איסמייה - אסיר משנה זו מגירסתי:

הכי קאמר כו' - האי שאני קורא בהן בה' וכחש לא משמע בה' וכחש ולא בעמיתו ולחיוביה משום שהן של הקדש אלא הכי קאמר קדשים שחייב באחריותן חייב קרבן שבועה לפי שהן של עמיתו ואם באת לפוטרו לפי שהן של הקדש להכי אתא בה' וכחש לרבויינהו אף אם יש בהן צד גבוה:

ושאין חייב באחריותן פטור - לפי שאני קורא בהן למעטן בעמיתו וכחש והכא ליכא עמיתו ואימעט מבעמיתו וכחש:

לזווגן - מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול שהמצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית נאה (עם חבירתה) למלאות עם חבירתה בזהב מן היחידית:

חשיבי ליה - וחביב לו זיווגן:

ועד כמה - לא הוי אונאה:

כדי דמיהם - כפליים:

חטיטום - מגן:

במלחמה - בתוך המלחמה:

שהרי דבר המסור ללב - ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך האי שהרי ליתן טעם למה נאמר בו יראה נקט ליה והכי קאמר שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של עושה הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לך תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות מקח זה:

וכל דבר המסור ללב - של אדם נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:

הכל ס"ד - וכי הכל יורדין: ה"ג כל היורדין לגיהנם עולין:

דדש ביה - כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נט א (עריכה)

ובצלעי - בשביל אשתי זו שמתחילה חטאתי בה כמו (בראשית ב) ויבן את הצלע: שמחו ונאספו:

קרעו ולא דמו - אם קרעוני לא מצאו דם:

כדדרש רבא - דטובה מעשה של דוד ובת שבע משלהם וספק אשת איש היא שהיוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו על מנת שאם ימות שתהא מגורשת מעכשיו ולא תיזקק ליבם וכל אותן הימים היא ספק מגורשת אם מת מגורשת מתחילה ואם לא מת לא נתגרשה:

היא מוצאת והיא שלחה - אע"פ שהיו מוציאין אותה לשריפה לא אמרה להם ליהודה נבעלתי אלא שלחה לו למי שאלה לו אנכי הרה ואם יודה הוא מעצמו יודה:

עמיתו - עם אתו:

באונאת אשתו - באונאת דברים לצערה:

אונאתה קרובה - לבא פורענות אונאתה ממהר לבא:

שמעה תפלתי - אין לשנותו מלשון בקשה שמבקש מאת הקב"ה שישמע תפלתו אבל אל תחרש יש לשנותו מלשון בקשה ולומר בזו אני בוטח שאין דרכך לשתוק ולא להחריש אל תחרש אל תעשה אל תתן משמשין לשון בקשה ומשמשין לשון עתיד כגון (תהלים קכא) אל יתן למוט הרי לשון בקשה ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה (בראשית ל) הוא לשון עתיד: רק לא היה כאחאב סיפיה דקרא אשר הסתה אותו איזבל אשתו:

[אתתך גוצא - אשתך קטנה כפוף עצמך ושמע דבריה]:

כל השערים - של תפלה ננעלו:

חוץ משערי אונאה - הצועק על אונאת דברים אין השער ננעל בפניו:

הכל ע"י שליח - נפרעים על כל עבירות ע"י שליח:

ובידו - לא מסרה לשליח. פרגוד. מחיצה שבין שכינה לצבא מרום:

אינו ננעל - להפסיד ראייתן מן המקום אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע:

ובידו אנך - משמע שהיא תמיד אצלו ומשמש בה:

על פני - לפני ואין מחיצה בינו לבין העבירה:

אימתי גבולך שלום - כשחלב חטים ישביעך הקב"ה:

מכדא - כד שנותנים בו שעורים:

נקיש ואתי תגרא - התגר מקשקש ובא ואני שמעתי הכד מקשקש כדרך כלי ריקם שנשמע בו קול הברה כשמקשקשין עליו:

וידל ישראל - לעיל מיניה כתיב ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ:

אוקירו נשייכו - כבדו נשותיכם:

מחוזא - עיר שהיה רבא דר בתוכה כך שמה:

חתכו חוליות - תנור העשוי חוליות מצרפו בכבשן כדרך כלי חרס ואח"כ צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא:

ר"א מטהר - שאין זה כלי חרס אלא בנין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה:

וחכמים מטמאין - דאזלי בתר חוליות שאר תנורים שלהם היו עשוים כעין קדירות גדולות ופיו למעלה וצורף בכבשן כשאר קדירות ומטלטלים אלא שהיה מושיבו על הארץ או על הדף ומדביק את טפילות הטיט סביב על כולו לעשותו עב שיקלוט ויחזיק את חומו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא נט ב (עריכה)

עכנאי - נחש דרכו לעשות בעגולה להכניס זנבו אצל פיו:

כל טהרות שטיהר ר"א - על ידי מעשה שאירע נשאלה הלכה זו בבית המדרש שנפלה טומאה לאויר תנור זה וחזרו ועשאו על גביו טהרות וטיהרם ר"א והביאום ושרפום לפניו:

לבש שחורים - ענין צער ואבל:

אף הוא קרע בגדיו - שהמנודה חייב בקריעה:

וחלץ מנעליו - שהמנודה אסור בנעילת הסנדל במו"ק (דף טו:):

ונשמט - מן הכסא:

טפח - נתקלקל:

אך גדול - מכה גדולה:

ר"ג - נשיא היה ועל פיו נעשה:

שלא ירבו מחלוקות - שלא ירגיל היחיד לחלוק על המרובין:

אימא שלום - כך שמה:

בין מלא לחסר - סבורה היתה שיהא החדש חסר וקבוע ביום ל' ולא יפול ביום החדש על פניו והיה מלא ולא נקבע עד יום שלשים ואחד ולא נזהרה בו ביום ל' ונפל על פניו:

מבית אבי אבא - מבית אבי המשפחה שבת נשיאים היתה והם מבית דוד:

חוץ משערי אונאה - לפי שצער הלב היא וקרוב להוריד דמעות:

המאנה את הגר - אונאת דברים:

הלוחצו - דוחקו:

לא תהיה לו כנושה - לחץ הוא שדוחקו לתבוע חובו: ה"ג מאי שנא מאנה דכתיב ביה תלתא וגר לא תונה ולא תונו אותו ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמיתו הוא:

לוחצו נמי תלתא כתיב ביה - וגר לא תלחץ ולא תלחצנו ולא תהיה לו כנושה:

מום שבך אל תאמר לחברך - כיון דגרים הייתם גנאי הוא לכם להזכיר שם גירות:

מאן דאית ליה זקיפ' בדיותקיה לא נימא לחבריה זקיף ביניתא - מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או לבן ביתו תלה לי דג זה שכל שם תלייה גנאי הוא לו:

מתני' אין מערבין פירות בפירות - בעל הבית שאומר פירות שדה פלוני אני מוכר לך כך וכך סאין לא יערבנו בפירות שדה אחרת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא מציעא ס א (עריכה)

ואין צ"ל חדשים בישנים - פסק למכור לו ישנים לא יערב בהן חדשים שהישנים יבישים ועושין קמח יותר מן החדשים:

מפני שמשביחו - קשה משביח את הרך לפיכך פסק עמו רך מערב בו קשה ודוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך וכן אין צריך לומר חדשים בישנים דוקא אבל ישנים בחדשים שפיר דמי:

אין מערבין שמרי יין ביין - בגמרא מפרש לה:

ימכרנו בחנות - פרוטה פרוטה:

אלא א"כ הודיעו - לכל אחד ואחד מהן שמים מעורבין בו:

ולא לתגר - ימכרנו ביחד ואף על פי שמודיעו:

לפי שאינו לוקחו אלא לרמות - ולמכרו בחנות:

מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו - דכיון שנהגו אין כאן טעות שכל היינות בחזקת כן:

התגר נוטל מחמש גרנות וכו' - שהכל יודעין בו שלא גדלו בשדותיו ומבני אדם הרבה לוקח ובחזקת כן לוקחין:

מגורה - אוצר שאוצרין בו תבואה גורן הוא שדשין וזורין בו את התבואה ודרך התגר לקנות מבעלי בתים בשעת הגורן ולהכניס למגורה שלו:

שלא יתכוין לערב - ולהוציא קול לקנות הרוב ממקום משובח לערב בו ממקום אחר ושכיניו סבורין שכל הפירות מאותו מקום:

גמ' ת"ר אין צריך לומר חדשות מארבע - סאין בסלע:

וישנות משלש - סאין בסלע:

דאין מערבין - חדשות בישנות דהואיל ובחזקת ישנות מוכרן נמצא מאנהו ומוכר לו זולות בתורת יקרות:

אלא אפי' חדשות משלש וישנות מארבע אין מערבין - ואע"פ שהחדשות יקרות מהן:

מפני שאדם רוצה לישנן - מפני שעילוי דמיהן של חדשות אינן מפני שהן טובות כישנות אלא שאדם רוצה לישנן וזה שפסק עמו על הישנות אינו רוצה לישנן לפיכך אסור לערב בהו חדשות ואפי' מעולות בדמים:

עדא אמרה - זאת אומרת כל עדא כמו הדא:

באמת הלכ' - מדיהב טעם למילתי' מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר ונקט בה למתניתין באמת ש"מ כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסם ולגמגם בדבר:

ובין הגיתות שנו - דמשביחו שתוססין זה עם זה ונעשים טעם אחד אבל לאחר הגיתות שכבר קלט כל אחד ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו:

דידעי - הכל יודעים שהוחזקו לערב:

בדבר הנטעם - שאדם טועם קודם שלקחו ויכול להבחין שנתערב בו:

והא מדקתני סיפא - ומפליג בין הודיעו ללא הודיעו מכלל דרישא דקתני אבל נותן לו את שמריו אע"ג דלא אודעיה:

של אמש - מיין ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין אותו ביין ששפה היום ששמרי יין זה מקלקלין יין אחר:

אבל נותן הוא לו את שמריו - של יין עצמו ויום ואמש לאו דוקא והוא הדין ליום ויום משתי חביות אלא אורחא דמילתא נקט דסתם יום ואמש משתי חביות:

השופה יין - כל דבר הצלול הנזרק בנחת מכלי אל כלי שלא יתערבו בו שמרים קרו לה שפייה:

מזגיה - נתן בו מים שכן דרכו:

בסים - מבוסם וטוב:

והא אנן תנן ולא לתגר שאינו אלא לרמות כו' - וחנווני היינו תגר ויחזור חנווני זה וימכרנו בחזקת יין בחנות והרי המים מעורבין בו ואתה מכרת לו ואיכא לפני עור (ויקרא יט):

מזיגא דידי מידע ידיע - שאני נותן בו מים הרבה:

וכי תימא מייתי חמרא חייא ומערב ביה - עד שלא יהא ניכר טעם המים:

א"כ - דלכולי האי חיישינן:

אין לדבר סוף - שאף המים לבדם אסור למכור לחנווני שמא יערבם ביין ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמות שהוא עכשיו:

למחצה לשליש ולרביע - הכל כמנהג המדינה יטיל מים אם מחצה מחצה אם שליש שליש:

מתני' ולא יפחות את השער - למכור בזול מפני שמרגיל לבא אצלו ומקפח מזונות חבירו:

זכור לטוב - שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול:

גריסין - פולין גרוסות בריחים אחת לשתים:

לא יבור את הפסולת - לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה על דמיהם הרבה מדמי הפסולת שנטל מהם:

וחכמים מתירין - טעמא מפרש בגמרא:

ומודים שלא יבור מעל פי המגורה - למעלה להראות יפות ואת הפסולת שבתוכו לא בירר:

לפי שאינו אלא כגונב את העין - בברירה זו:

ואין מפרכסין - מפ' בגמרא:

לא את האדם - עבד כנעני העומד לימכר:

גמ' שיסקי - פרונ"ש:

מאי טעמא - נקט זכור לטוב לשון ברכה: