רש"י על הש"ס/בבא מציעא/פרק א

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




מתני' שנים אוחזין בטלית - דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן זה ליטול בשבועה:

זה אומר כולה שלי - בגמרא מפרש למאי תנא תרתי:

זה ישבע - מפרש בגמרא (דף ג.) שבועה זו למה:

שאין לו בה פחות מחציה - בגמרא (דף ה:) מפרש אמאי תקון כי האי לישנא בהך שבועה:

וזה אומר חציה שלי - מודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה הלכך זה האומר כולה שלי ישבע כו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל אחד בו פחות מחציו ונוטל כל אחד חציו:

היו שנים רוכבין כו' - לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר:

בזמן שהן מודין - בגמרא (דף ח.) מפרש [דבהאי] אשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:

גמ' ראיתיה - קודם שהגבהת אותה:

בראיה קני - מדקתני יחלוקו:

תנא כולה שלי - בחזקה גמורה שהגבהתי תחילה ואתה תפסת מידי משזכיתי בה:

והאמר רבנאי - בבבא קמא בהגוזל ומאכיל:

ומצאתה דאתא לידיה משמע - ואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים ולא תימא כי מיעט רחמנא עובד כוכבים היכא דלא אתאי לידיה דישראל לא מיחייב למטרח עלה ולאהדורה אבל אתא לידיה מיחייב להחזירה דאבידתו אסורה:

תנא לישנא דעלמא נקט - אי לא הדר תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה דקתני תנא לשון בני אדם אחז במשנתנו ולא לשון מקרא והרבה בני אדם קורין לה מציאה משעת ראיה:

בעלמא דקתני מצאתיה - בכ"מ ששנינו שהמוצא מציאה קנאה הוה אמינא דמציאה קני לה משעת ראיה דלא אשמעינן שום תנא דלא קני לה אלא בהגבהה להכי אשמעינן הכא ממשנה יתירה:

והא זה וזה קתני - גבי מצאתיה תנא זה אומר וגבי כולה שלי קתני זה אומר ואי חדא הוא הכי אבעי ליה למתני זה אומר מצאתיה וכולה שלי:

במקח וממכר - קניתיה מיד פלוני ודוקא מקח וממכר הוא דאמרינן יחלוקו בשבועה דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו:


דמורה ואמר - מורה היתר לעצמו לאחוז בה בלא משפט:

לאו מידי חסר - אינו מפסיד כלום בחנם באה לו ואף בלא טורח:

אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי - ואף על גב שזה גם הוא נתן את המעות למוכר כדאוקמינן לקמן דנקט מתרוייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה וכשיחלוקו יטול זה חצי מעותיו וזה חצי מעותיו אפילו הכי חסרון הוא אצלו דאי לא הוה צריך לה לא הוה מהדר אבתרה למזבנה וזה שבא לחלוק וליתן חצי דמים שלא כדין מחסרו:

דמי קא יהיבנא - דמים אני רוצה ליתן:

אבל מציאה דליכא למימר - חברי ילך וימצא אחרת זה ודאי מחסרו ממון:

ולחזי זוזי ממאן נקט - נשאל את המוכר ממי קיבל דמיה דתניא בקדושין (דף עג:) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ואע"ג דמסיים בד"א שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן שלא נתן לב לדבר כל כך להיות זכור מאחר ששניהם חזרו אחריו בפיסוק דמיה הא אוקימנא התם בדנקט זוזי מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ דכיון דלא עליה רמיא לאסהודי לא דק כולי האי להיות נזהר משהלכו מלפניו הי מדעתיה והי בע"כ אבל היכא דלא קיבל דמים אלא מחד מידכר דכיר ליה:

לא צריכא דנקט זוזי מתרוייהו - ה"ג ולא ידעינן מהי מדעתיה ומהי בעל כורחיה ולא גרסי' ולא ידע דאפי' ידע בזו אין המוכר נאמן משהלכו כדמוקי התם:

מתניתין - דמשבע לתרוייהו וחד משתבע לשיקרא:

דלא כבן ננס - במסכת שבועות (דף מה.) גבי חנוני על פנקסו אלו ואלו באין לבית דין על מנת לישבע אחד מהם לשוא אמר בעל הבית לחנוני תן לבני חטים בדינר ועלי לשלם או לפועלים בסלע מעות שאני חייב בשכרם ועלי ליתן סלע הוא אומר נתתי והוא אומר לא נטלתי ושניהם תובעין את בעל הבית שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא שניהם נוטלין בלא שבועה:

אימור בהדי הדדי אגבהוה - למציאה וכל אחד ואחד סבור אני הגבהתיה תחילה וכולה שלי וכי משתבע על חציה קושטא משתבע ולענין מקח וממכר נמי שמא לשניהם נתרצה:

כסומכוס - בבבא קמא גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה (דף מו.):

עליו הראיה - בעדים ואי לא לא גבי מידי והכא חולקין [בשבועה]:

ה"ג אי אמרת בשלמא רבנן התם דלא תפסי תרוייהו אמור רבנן כו' הכא דתפסי תרוייהו פלגי בשבועה אלא אי אמרת סומכוס ומה התם דלא תפסי תרוייהו אמר סומכוס פלגי בלא שבועה. הכא דתפסי תרוייהו לא כל שכן':

תרוייהו תפסי - ואין כאן מוציא מחבירו:

בשבועה פלגי לה - כיון דמחסר גוביינא במה שחבירו תופס דהאי תפיס בכולה והאי תפיס [בכולה] לא קים להו לרבנן להוציא ממון מחזקתו בכדי כדאמרי' התם לרבנן דבעי ראיה הצריכום שבועה:

שמא ושמא - כי התם דקתני נמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא ילדה נגחה אם משילדה נגחה ולא מת הולד מחמת הנגיחה אלא מאליו וכיון דכל חד שמא טעין ליכא למרמי עלייהו שבועה:

דרבה בר רב הונא - בפרק השואל לקמן (דף ק.):

דררא דממונא - חסרון ממון שאם יפרע זה שלא כדין הוי חסרון ממון ואם נפטרנו שלא כדין נמצא זה חסר ולד פרתו:

ומה התם דאיכא דררא דממונא כו' - איזה מהן שמפסיד החצי שלא כדין אתה מחסרו ממון:


ואיכא למימר כוליה דמר - ועוד על כרחך או כוליה דמר או כוליה דמר אפילו הכי חולקין בלא שבועה:

הכא דליכא דררא דממונא - ועוד דאיכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה:

לא כ"ש - דחולקין בלא שבועה:

ותוקף - אוחז:

דר' יוסי - לקמן בהמפקיד (דף לז.): שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי וקאמר ת"ק נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אמר ר' יוסי א"כ מה הפסיד הרמאי ולמה יודה הרי קיבל את שלו אלא הכל יהא מונח ויפסיד הרמאי וה"נ יהא מונח:

הא נמי כשאר דמיא - דהתם על מנה השני הם דנין ואלו דנין על הטלית כולה:

דחד מינייהו הוא - ואין לומר יחלוקו:

הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא - ואין לחבירו חלק בה לא כ"ש דלית ליה יחלוקו:

מאי פסידא אית ליה - למי שאין לו חלק בה אם תהא מונחת:

דלודי - שאין לו חלק בה כשיודה מה יטול:

מקח וממכר מאי איכא למימר - הא אוקימנא דקיבל דמים מתרוייהו ואי הוה אמרינן יהא הטלית והדמים מונחים אית ליה פסידא לרמאי ויודה על האמת קודם שיפסיד:

התם היינו טעמא - דשניהם נשבעין ונוטלין דחנוני אומר לבעל הבית אנא שליחותא דידך עבדי ונתתי לפועלך ממון שצויתני:

מאי אית לי גבי שכיר - לערער:

לא מהימן לי - איני מאמינו בשבועה אני אומר שהוא רשע ואין לי להאמין אדם בשבועה על כרחי אלא אם כן האמנתיו מתחילה להפקיד אצלו או להתנות עמו:

את הימנתיה - ואתה הוא שקילקלת ואין לי להפסיד בקלקולך שיהיו מעותי מונחין עד שיבא אליהו:

וישבע על השאר - כדין מודה מקצת הטענה שאמרה תורה ישבע כדילפינן בשבועות (דף לט:) מכי הוא זה ואע"ג דזה לא הודה הרי יש עדים במקצת ולא תהא הודאת פיו גדולה לחייבו על השאר שבועה מהעדאת עדים:

מקל וחומר - לקמן מפרש מאי ק"ו:

ותנא תונא - ותנא דידן סייעתא לדידי:

זה אומר כו' - וקתני שניהם ישבעו:

אנן סהדי דמה דתפס האי - היינו פלגא:

דידיה הוא - שהרי מוחזק הוא בפנינו והרי הוא תובע את כולה וחבירו כופר את כולה שאומר כולה שלי ואף מה שאתה תפוס בידך ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת ומחייבים את חבירו שבועה על השאר דהיינו חצי שעיכב לעצמו:

מאי לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים - מהיכי תיתי לן למידק דתיסק אדעתין דתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דאיצטריך לתנא למילף מק"ו דלא תהא הודאת פיו גדולה:

מפני מה אמרה תורה כו' - ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו שלא כפר בכולו:


והאי בכוליה בעי דלודי כו' - וכי תימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא נרמי עליה שבועתא לא חשיד אממונא לפי שברצונו היה מודה בכולו אלא שאין בידו לפרוע וסבר עד דהוי לי [זוזי] ופרענא ליה:

דליכא למימר הכי - שהרי כפר בכולו ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא:

פיו שאינו מחייבו ממון - בהודאתו ולקמיה מפרש לה:

מחייבו שבועה - על השאר:

עדים שמחייבין [אותו] ממון - במה שהעידו:

אינו דין שיחייבוהו שבועה - על השאר:

הודאת בעל דין כמאה עדים - ברייתא היא בתוספתא דבבא מציעא בפרק ראשון:

פיו אינו מחייבו קנס - דילפינן (ב"ק דף עה.) מקראי דמודה בקנס פטור אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו:

פיו מחייבו קרבן - דכתיב והתודה אשר חטא והביא (ויקרא ה): עדים אין מחייבין אותו קרבן אם מכחישין אותו דכתיב (שם ד) או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים:

אמרו לו שנים אכלת חלב - שוגג:

והוא אומר לא [אכלתי] - פטור שהיה יכול לומר מזיד הייתי ויפטר מן הקרבן אף כשאמר לא אכלתי פטור דמה לו לשקר:

חומש ואשם - אם נשבע וכפר ממון והודה כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' (שם ה):

אינו בהכחשה ובהזמה - אם הודה לו במנה ובאו עדים והכחישוהו לומר אינך חייב לו כלום אינו נפטר בכך דהודאת בעל דין כמאה עדים:

שישנן בהכחשה ובהזמה - שאם באו שנים עדים והכחישום או הזימום אין זה משלם ממון על פיהם:

מחייבו שבועה - טענו חבירו מנה לי בידך והוא אומר אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שהוא חייב לו הרי זה נשבע להכחיש את העד דכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש וגו' לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל לשבועה קם (שבועות דף מ.):

מה לעד אחד - כלומר היכי ילפת שבועה דשנים משבועה דעד אחד מה לעד אחד שכן על מה שהעד מעיד הוא נשבע להכחישו:


תאמר - בשבועה דעדים שאינו נשבע על מה שהעידו אלא על מה שלא העידו ועל כפירתו הוא נשבע ולא אהעדאתן ומנין לך להחמיר כל כך:

מגלגול שבועה דעד אחד - אם נתחייב לו שבועה ע"י עד אחד כדאמרינן והיתה עליו טענה אחרת שלא היתה מוטלת עליו שבועה מגלגלין אותה עם שבועה זאת ונשבע על שניהן דגלגול שבועה דאורייתא היא דילפינן לה בקדושין (דף כז:) מואמרה האשה אמן אמן הרי שעל מה שלא העיד העד הוא משביעו:

שכן שבועה גוררת שבועה - עד לא חייבו שבועה אלא על מה שהעיד והשבועה גוררת שבועה תאמר בעדים הללו שהחמשים שהעידוהו הם מחייבין אותו לשלם ואין כאן שבועה לגרור על ידה שבועה על השאר:

פיו יוכיח - מודה מקצת הטענה שעל מה שכופר ופיו לא הודה הוא נשבע:

טענה וכפירה - זה טוען וזה כופר הן באין לדין:

לא הוחזק כפרן - על מה שכפר אינו מוחזק כפרן שמא לא כיחש שהעד אינו נאמן להכחישו ולהחזיקו כפרן:

תאמר בעדים - שמאחר שכפר הכל והם העידו על החמשים הוחזק כפרן ולא נאמר נאמינהו על השבועה:

הכופר במלוה - בין על כולה בין על מקצת ובאו עדים והעידוהו עד שלא נשבע:

כשר לעדות - ולא אמרינן גזלן הוא והתורה אמרה (שמות כג) אל תשת רשע עד דכיון דמלוה להוצאה נתנה דלמא צריך להוציאה וסבר עד דהוה לי [זוזי] ופרענא ליה ואי מודינא ליה השתא יתבעני מיד אבל הכופר בפקדון אפילו על מקצת ובאו עדים והעידוהו פסול לעדות דמאי הוה ליה גבי פקדון לאשתמוטי נפשיה ושמא תאמר אבד ממנו ואשתמיט ליה עד דמשכח ליה לקמן בפירקין (דף ה:) מוקמינן בדאתו סהדי ואמרי ההיא שעתא בידיה נקיט ליה:

בתורת הזמה - לשלם קנס דכאשר זמם דעד אחד שהוזם פטור ופיו גבי הודאה כל שכן דלא שייכא הזמה כלל:

תאמר בעדים - אם הוזמו בחמשים שהעידו משלמין ממון:

תורת הזמה לא פריך - אינה חשובה לו פירכא דכיון דעד אחד ישנו בהזמה ליבטל עדותו בעדות שני עדים אם הוה לן למימר בעדים משום דישנן בהזמה לא יחייבוהו שבועה הוה לן למימר נמי בעד אחד לא יחייבהו שבועה דהא ישנו בהזמה ליבטל עדותו ואי משום דאין משלם קנס אין בזו יפוי כח להאמין עדותו:

אלא דקאמר ותנא תונא - אלא אם יש לך להשיב על דברי רבי חייא כך יש לך להשיב דקאמר ותנא תונא והביא ראיה לדבריו ממשנתינו מי דמי:

התם - בדרבי חייא:

למלוה אית ליה סהדי - דמסיק ביה חמשים:

ללוה לית ליה סהדי - באינך חמשים שאינו חייב לו עליה:

אי הוה ליה כו' - כגון אילו העידו העדים חמשים חייב וחמשים פרע בכה"ג לא הוה אמר ר' חייא דצריך לישבע על השאר:

מתני' כי היכי דאנן סהדי להאי - דחציה שלו:

אנן סהדי להאי - דחציה שלו ולמה הצריכוהו חכמים שבועה ש"מ טעמא לאו משום מקצת הטענה הוא כר' חייא ואינה שבועה דאורייתא אלא תקנת חכמים שלא יהא כל אחד הולך כו':

והילך - לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם:

חייב - לישבע על השאר ולא אמרינן הני דקמודי ליה בגוייהו הואיל ואיתנהו בעינייהו כמאן דנקיט להו דמי אלא כשאר מודה במקצת הוא וחייב:

ותנא תונא כו' - קס"ד דלר' חייא טעמא דמתני' משום דאנן סהדי דמאי דתפיס דיליה הוא והוי כמנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים וכי אידך דרבי חייא דמחייב ליה שבועה דאורייתא:

והא הכא - דהך העדאת עדים אנן סהדי דמאי דתפיס האי הילך הוא שהרי בפנינו הוא:

וקתני - דמחייב שבועה אשארא וה"ה להודאה במקצת:

תקנת חכמים היא - ולא משום העדאת עדים וכדפרכינן לעיל כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי:

אי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב - כלומר גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאה במקצת:


סלעים דינרין - שטר שכתוב בו פלוני לוה מפלוני סלעין ולא פירש כמה וכן שטר שכתוב בו דינרין סתם:

אינו אלא כמשיב אבידה - מדהוה ליה למימר שתים והשטר מסייעו דכיון דלא פירש ניכרים הדברים ששנים היו לכך לא הוצרך לפרש דמיעוט סלעים ב' וכיון דאמר ג' משיב אבידה הוא וחכמים פטרו את משיב אבידה מן השבועה דתנן המוצא את המציאה לא ישבע וכו' (גיטין דף מח:):

טעמא דאמר שלש - קס"ד השתא דמייתי תיובתא מדנקט פלוגתייהו בשלש וחמש ולא נקט ולוה אמר שתים ש"מ בשתים לא מחייב ליה רשב"א וכדמפרש ואזיל דכיון דכל הודאתו בשטר כתובה דשטר נמי שתים משמע וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך אבל כי אמר שלש סלעים שלישי מלוה ע"פ הוא דלאו בשטר כתובה ואין הקרקעות משועבדים ולאו הילך הוא:

ה"ג ושטרא דקמודה הילך הוא - ול"ג כיון דקמודה ביה דבלאו הודאתו נמי כל שטרי הילך הוא וה"פ ומאי דקמודה ביה דכתוב בשטר הילך הוא:

לאפוקי מדר"ע כו' - דאי תנא שתים לא הוה פליג ר"ע:

א"ה - דבשתים נמי חייב אמאי תנא הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רשב"א אומר אף זה ישבע מבעיא ליה ושמעינן דלא משיב אבידה חשיב ליה ומדנקט הואיל משמע דחיובא משום דגרם לעצמו שהודה במקצת דהשתא הוא דהויא הודאה משום דסלע שלישי לאו הילך הוא אבל שתים לא הוי הודאה משום הילך:

אלא לעולם כו' - אלא אי אית לך לתרוצי תריץ הכי לעולם כדקאמרת הא שתים פטור וטעמא לאו משום הילך דהילך בעלמא חייב:

ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא - העדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים ולכך לא פירשו מניינן הלכך א"צ שבועה:

אי נמי - להכי לא הוו שתים הודאה לחייבו שבועה לפי שהשטר אומר כן ושטר הוי שעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על כפירת קרקעות כך הודאתן אינה מביאה לידי שבועה דקרקעות אמעוט מתורת שבועה במס' שבועות פרק שבועת הדיינין (מב ב:) אבל כי אמר מלוה חמש ולוה שלש איכא כפירה והודאה במה שאין כתוב בשטר:

הא שתים - דליכא משיב אבידה:

חייב - מדלא תנא פטור בשתים ונימא טעמא משום הילך:

מודה מקצת הוי - ואינו משיב אבידה דאיערומי קמערים דלחזקיה בנאמן:

קמ"ל - כיון דבשתים נמי פטור ליכא למימר איערומי מערים אלא משיב אבידה הוי:

הכי נמי מסתברא - דבשתים פטור:

ואלא קשיא לרבי חייא - דהא איכא למידק מינה דשתים פטור כדאמרינן דאי ס"ד כו':

שאני הכא - האי דקאמר שתים פטור טעמא לאו משום הילך אלא דקא מסייע ליה שטרא:

טענו - חבירו בבי"ד כלים וקרקעות:

פטור - דלא כפירתו ולא הודאתו מביאתו לידי שבועה:

חייב - אף על הקרקעות לישבע כדאמרינן לקמן שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הקרקעות לישבע עליהן משנתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין ומגלגלין עמהם שבועת קרקע:

דומיא דכלים וקרקעות - שכלים שהודה עליהם מונחים לפנינו וא"ל הילך:

זוקקין - המטלטלין זוקקין הקרקעות לישבע ע"י גלגול:

תנינא - בקדושין (כו.) הנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהם:

הכא עיקר - שמשנה זו שנויה במסכת שבועות (לח.):

התם - בקדושין:

אגב גררא נסבה - דאיירי התם נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואגב דאיירי דנקנין עמהם תנא בהדה זוקקין אותן לישבע עליהם:


למאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה - דילפינן לה מכלל ופרט בשבועות (דף מב:) ולקמן בפרק הזהב (דף נז:):

וחפר בה בורות שיחין ומערות - דלאו הילך הוא שהרי קלקלה:

אי נמי - להיכן דהודה בכלים דלאו הילך הוא ואשמועינן דאינו נשבע אכפירת (שעבוד) קרקעות:

ד' שומרין - שבועה האמורה בהן בשומר חנם שנגנבה הימנו ושומר שכר שנאנסה ובשואל שמתה מחמת מלאכה:

צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת - כפירה לא הויא אלא בכופר ממש או לא היו דברים מעולם או החזרתי לך הודאה לא הויא אא"כ הודה ממש שיש לו בידו שחייב להחזיר לו נמצא שאין חיוב שבועת השומרים באה אלא אם כן טען שלש פרות באחת כפר לו ובאחת הודה לו שישנה בידו והשלישית אומר לו נאנסה או אם שומר חנם הוא אומר לו בשלישית נגנבה דחייב עליה שבועה האמורה בפרשה (שמות כב) שלא שלח ידו במלאכת רעהו דאילו שבועה דכפירה אין זו שבועה האמורה בשומרים ובלאו כפירה נמי לא תחייביה שבועת שומרים דכתיב בשומר חנם כי הוא זה דמינה נפקא לן (שבועות לט:) שמודה במקצת וכפר במקצת ולאפוקי ממ"ד בבבא קמא בהגוזל [קמא] (דף קז.) עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה לאו אשומר חנם דכתיב גביה קאי אלא אאם כסף תלוה ואשמועינן האי תנא דבשומרים נמי בעינן כפירה והודאה והשבועה האמורה בפרשה על פרה שלישית:

היכי דמי - פרה של הודאה:

לאו - דקיימא קמן ואמר ליה קחנה בכל מקום שהיא דהיינו הילך:

אידך מתה לה באונס - ועליה הוא נשבע שבועת שומרין:

וחדא מתה לה בפשיעה - היא של הודאה ולאו הילך הוא:

תא שמע דתני אבוה דרבי אפטוריקי - ת"ש מינה תיובתא:

לרבי חייא קמייתא - כלומר ת"ש לדר' חייא קמייתא דאמר לעיל שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כו':

אשר יאמר וגו' - מודה לו במקצת מכלל דכופר במקצת וכתב בההוא לעיל מיניה ונקרב בעל הבית אל האלהים ודרשינן לקמן (דף מא:) ונקרב לשבועה:

ההוא - מיבעי ליה להודאת מקצת דמחייבא עליה שבועה ואתיא העדאת עדים מינה בקל וחומר כדלעיל דליכא קרא יתירא דתדרוש מינה מיעוטא:

וחד להעדאת עדים - למעוטה:

וחד להודאה ממין הטענה - דבעינן שתהא הודאה ממין טענת כפירה שאם טענו סאה של חטים והודה לו בשעורים פטור:

אם איתא לדר' חייא - אם הלכה כמותו:

אמר ליה אביי ואם איתא לדר' חייא משתבע האי - בתמיה:

והא גזלן הוא - וכי אמר ר' חייא במלוה אי נמי בפקדון שלא שלח בו יד ואבד ממנו דאיכא למימר אשתמוטי משתמיט:

לשכנגדו קאמינא - אם שבועה מוטלת עליו נשבע שכנגדו ונוטל כדאמרינן בשבועות (דף מד:) שהחשוד על השבועה תקנו חכמים שכנגדו נשבע:

השתא נמי - כי ליתא לדר' חייא ואין כאן הודאה במקצת:

נחייביה - שבועת היסת מדרב נחמן וישבע שכנגדו ויטול:

היסת - שבועה שהסיתו חכמים לכך להסיתו להודות וטעמא מפרש בשבועות (דף מ:): חזקה אין אדם טוען אא"כ יש לו בידו:

דר"נ תקנתא היא - דהא מדאורייתא לא רמי שבועה עליה:


ותקנתא - דכשכנגדו ישבע ויטול דהויא נמי תקנתא דמן התורה מי שעליו לשלם הוא ישבע ויפטר מן התשלומין ואין נשבע ונוטל מן התורה ואותן המנויין בשבועות (דף מד:). תקנת חכמים הן ולשבועה דאורייתא עבוד רבנן תקנתא אבל תקנתא לתקנתא לא עבדינן:

ותיפוק ליה דהוה ליה רועה - אדאביי קא מתמה דקשיא ליה והא גזלן הוא ותיפוק ליה דבלאו הך גזילה פסול לשבועה:

דאמר רב יהודה סתם רועה - אפילו לא הועד עליו שגזל:

פסול - לעדות דסתמיה גזלן הוא שמרעה בהמותיו בשדות של אחרים:

דידיה - רועה בהמות שלו פסול דבשביל הנאתו רועה אותן בשדות אחרות אבל רועה בהמות העיר בשכר בשביל הנאת אחרים אינו חוטא להרעות עד שיגיע למרעה המופקר לכל:

דאי לא תימא הכי - דלא אמרינן על רועה בהמות דעלמא שהוא גזלן אנן חיותא לרועה היכי מסרינן:

על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע הבא לישבע וליטול חציה צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה או לישבע שאין לו בה פחות מחציה שמא אין לו בה כלום וכי משתבע שאין לו בה פחות מחציה באמת הוא נשבע שהרי אין לו כלום דבשלמא אם היה לו בה שליש או רביע והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה נשבע בשקר שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה ואין לו בה חציה אבל כשאין לו בה כלום נשבע הוא באמת:

שבועה שיש לי בה - ואם תאמרו שמא שליש או רביע שבועה שאין לי חלק בה פחות מחציה:

מי יהבינן ליה כולה - הרי חבירו תופס בה ואם ישביעוהו על כולה הרי לעז לב"ד מאחר שכולה שלו והם אמרו יחלוקו:

מרע ליה לדיבוריה - דאמר ברישא כולה שלי והשתא אמר בהדיא חציה שלי:

דאמר כולה שלי - תירוצא הוא:

ולדבריכם - שאין אתם מאמינים לי בכולה שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה:

ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד כו' - אדרבי יוחנן פריך דאמר חשדוהו רבנן שמא ילך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא אם חשוד הוא בכך חשוד הוא נמי לישבע:

לא אמרינן כו' - דחמיר הוא לאינשי איסור שבועה מאיסור גזילה:

אשתמוטי משתמיט ליה - ולא חשיד אממונא:

כדרבה - דאמר לעיל מפני מה אמרה תורה כו':

תדע - דלאו בגזלן חשדינן ליה אלא באשתמוטי בעלמא:

דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה - שבאו עדים והחזיקוהו בכפרן שהעידוהו שהוא חייב לו:

כשר לעדות - אלמא לאו דעתיה למגזליה דנימא אל תשת עד חמס אלא לאשתמוטי עביד:

בפקדון פסול לעדות - דמאי אשתמוטי איכא הרי לא ניתן להוצאה ובעין הוא ואם אבד יטעון שאבד ויפטר:

ולימא מיגו דחשיד אממונא - דההוא דאמר לא היו דברים מעולם כופר בפקדון הוא וליכא למימר משתמיט:

חשיד נמי אשבועה דידה - דבשלמא אשבועת שומרין דההוא דקטעין נאנסה דחייביה רחמנא שבועה איכא למימר דלא חשיד אממונא אלא שמא פשע בשמירתה וחייב לשלם אונסיה וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה אלא ההיא דכפירה הא ודאי כופר בפקדון הוא ומשקר והיכי משבעינן ליה עלה:

התם נמי אשתמוטי משתמיט - שאבדה ממנו וסבר משכחנא לגנב כו':

אי הכי - בפקדון הוא ומשקר והיכי משבעינן ליה עלה התם נמי אשתמוטי משתמיט. שאבדה ממנו וסבר משכחנא לגנב כו':

אי הכי - בפקדון איכא למימר משתמיט:

דבחשנא - אחפש:

ה"ג דההיא שעתא הוה גביה - ולא גרס ההיא שעתא דאשתבע:

דאמר רב הונא - לקמן בהמפקיד גבי שילם ולא רצה לישבע אמר רב הונא אם בא לשלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה:

התם - לא חשיד אממונא דמורי היתירא למימר דמי בעינא למיתב:

הא קא עבר בלא תחמוד - מה לי חשוד על לא תחמוד מה לי חשוד על לא תגזול נימא מיגו דחשיד עליה חשיד אשבועתא:


משביעין אותו - לשאינו מודה במקצת:

נימא מיגו - דמעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי בעי וחשוד אשבועה:

שניהם נשבעים - גבי חנוני על פנקסו וקשה לי אמאי שבקה למתני' דשבועות ומייתי לה מברייתא:

נימא מיגו - כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא:

שלש שבועות משביעין אותו - לשומר חנם שטוען נגנבה:

שלא שלחתי בה יד - לעשות מלאכתו דאי שלח בה יד הוי גזלן עליה ומיחייב באונסיה ואפילו נאנסה ברשותיה היא קיימא ודידיה היא:

נימא - גבי שבועה שאינה ברשותי מיגו דחשיד אממונא שמא ברשותיה הוא וכופר בה חשיד נמי אשבועתא:

אביי אמר - טעמא דמתניתין לאו כדר' יוחנן דאי הוה חשיד לן אהולך ותוקף בטלית חבירו חנם הוה לן חשוד אשבועה אלא חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו על זה ומכיר בו ששכחה ויכפור בו והולך ותוקף בטליתו ונשבע שיש לו בה דמי חציה וטלית זו שלו דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שעביד ליה:

אי הכי - אמאי רמו עליה שבועה כיון דאי לא הוי עליה לא הוי תפיס בה:

נשקלה בלא שבועה - לגבות מלוה שלו:

ולא פרשי מספק ממונא - אבל מודאי דממונא פרשי ומאן דלא פריש חשיד נמי אשבועתא:

תקפה אחד - הוציאה מיד חבירו בחזקה והרי כולה בידו קודם שנשבעו:

יוצאה מתחת ידו של אחד מהם - יוצאה (לבדו) לפני בית דין מתחת יד האחד שהוא לבדו אחוז בה ולא חבירו:

הראיה - בעדים:

כדקתני - שזה לבדו אחוז בה ובא:

אלא לאו כו' - וכדאוקמינן דשתיק ולבסוף צווח:

אפילו לסומכוס כו' - כלומר ואליבא דסומכוס דמיקל בחלוקה ולא מצריך אפילו שבועה איצטריך לאשמועינן דבכה"ג מודי סומכוס דאפילו בשבועה לא שקיל דהא לאו ממון המוטל בספק הוא:

דסרכא לאו כלום היא - ואין שור שחוט לפניך ולא דמי לנמצא עוברה בצדה (ב"ק דף מו.):

ואת"ל - בשאילתנו לפשוט דמוציאין אותה מידו ויחלוקו:

הקדישה - בלא תקפה:

אינה מקודשת - דלא אלים הקדישה מתקפה:

הא לא תקפה - ואין יכול להקדישה:


מסותא - מרחץ:

פרשי מינה - מלרחוץ בה: ואמר ליה רב אושעיא לרבה גרסינן:

לכפרי - שם מקום:

כי אתא לסורא - כשהיה עובר דרך סורא לילך לכפרי:

ספק בכורות - כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר אם לא:

אחד בכור אדם - כגון שהפילה אמו לפניו ספק דבר הפוטר בבכורה ספק רוח הפילה והבא אחריו בכור:

בין טמאין - כגון פטר חמור:

המוציא מחבירו כו' - קס"ד אם ביד ישראל הן הוי כהן מוציא מחבירו עליו הראיה ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח הוי ישראל מוציא מחבירו:

אסורין בגיזה ועבודה - מספק שמא קדשים הם:

דקתני המוציא - משמע בין כהן בין ישראל:

וכי לא תקפו - חמור כח הקדש לאוסרן בגיזה ועבודה ש"מ דאת"ל תקפו אין מוציאין אותו מידו הקדישה מקודשת:

לעולם אימא לך - גבי בכור דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו מסתמא בחזקת ישראל הן ולעולם הכהן קרוי מוציא מחבירו וטעמא דגיזה ועבודה לאו משום דיהא לכהן שום כח בהן דתפשוט מינה להיכא דאי תקפו אין מוציאין מידו הקדישה הוי הקדש אלא הכא משום איסור ספק גיזת קדשים וקדושה הבא מאליה שאני שאם בכור הוא מאליו קדוש ואיכא לספוקי בהכי אבל גבי מסותא דאין קדושה באה אלא על פיו של זה אימא לך דאפי' אם תמצי לומר תקפה אין מוציאין הקדישה בלא תקפה לא הוי הקדש דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו:

דמסייע לך - דגבי ספק בכורות אם תקפה כהן מוציאין מידו:

הספיקות - לקמן מפרש בספק פדיון פטר חמור דמפריש עליו טלה לאפקועי איסורא והוא לעצמו שאין צריך ליתנו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה ופדיון פטר חמור בר עשורי הוא אם יש לכהן י' פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו הלכך ספק פדיון פטר חמור ביד ישראל נכנס לדיר עם שאר טלאים שלו להתעשר ואי נפקא בעשירי ליפוק:

ואי ס"ד - יש לכהן צד זכייה בו נמצא זה אם יצא בעשירי פוטר ממונו בממונו של כהן:

למר - רבה שהוא רבו:

אם בר חיובא הוא - אי האי גברא בר חיובא הוא לעשורי שפדיון זה לאו פדיון פטר חמור שלו הוא הרי יש לו י' טלאים וחייב לעשרן שפיר קמעשר:

אי לאו בר חיובא הוא - שפדיון זה של כהן לא פטר ליה מידי דתשעה לאו בני עשורי נינהו:

לאו מילתא היא דאמרי - דודאי סייעתא היא למר דאי הוה צד זכייה לכהן ביה מספק ואשתכח דכל הני טלאים ספק חייבים במעשר ספק אין חייבים מספיקא לא הוי צריך לעשורינהו כדקאמרת לעשורי ממה נפשך דכל ספק חייב ספק פטור לאו בני עשורי נינהו ואפילו היכא דאיכא למימר ממה נפשך:

קפץ אחד מן המנויין כו' - היה מעשר טלאים והתחיל למנות כשהיו יוצאים בפתח הדיר ועד שלא הגיע לעשרה קפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר ואינו מכירו:

כולם פטורין - בין אותן שיצאו בין אותן שבתוך הדיר ואפילו הן אלף שיצאו פטורין (שהם) מנין הראוי שכשמנאן היה המנין ראוי להשלים ולבא לכלל מעשר ואמרינן בבכורות והכי מייתינן לה מנין הראוי פוטר ואותן שבתוך הדיר פטורין משום זה המעורב דכל אשר יעבור תחת השבט אמר רחמנא ולא שעבר כבר וכל חד מינייהו ספק כבר עבר הוא:

ואי ס"ד ספיקא - דאיכא למימר ממה נפשך בעי לעשורי שמא יעשה כתורה וכמצוה נעשרינהו להנך דבתוך הדיר ממה נפשך כל י' שיוצאין אם מעשר שלהן בר חיוב וכראוי הוא כגון שלא יצא אותו הקופץ לתוכן שפיר קא מעשר:

ואי לאו בר חיובא - כגון אותן עשרה שיצא זה לתוכן ואין עשירי שלהן מעשר:

נפטרו - מן המעשר:

במנין הראוי - שכשמנה א' ב' ג' היו בדיר טלאים הרבה שהיו ראוין להשלים ופוטרין מניינו:

דאמר רבא - בבכורות (דף נט.):

מנין הראוי פוטר - היה לו עשרה טלאים ומנה חמש ומת אחד מן שאינו מנוין המנוין פטורין ושאינן מנוין מצטרפין לגורן אחר שיולדו לו טלאים עד שיגיע זמן הגורן ויצטרפם עם אלו אבל המנוין פטורין במנין הראוי ויליף לה מאשר יעבור ולא שכבר עבר דמשעבר תחת השבט ולא עלה בידו לעשר שוב אינו מעבירו פעם אחרת כשיולדו לו טלאים לצרף עמהם:


אלא מאי אית לך למימר - למה לא חייבוהו לעשר ממה נפשך:

עשירי ודאי - הצריך הכתוב לעשר ולא הצריך לעשר את הספק וכל עשירי שבכאן ספק הן שאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא תשיעי שהפטור אינו מן המנין:

מאי ספיקות - דאמרן לעיל הספיקות נכנסין לדיר להתעשר:

ספק פדיון פטר חמור - טלה שהופרש על ספק פטר חמור שאפילו הוא פטר חמור ודאי אין בטלה זה של פדיון משום קדושה:

עשרה שיין - לאפקועי איסורייהו למשרי להו בעבודה:

עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא - מעשה היה ובא לפני רב חסדא ורב חסדא הביאו לפני רב הונא:

שאינה יכול להוציאו כו' - והאי נמי דחזינן ליה דאין יכול להוציאו בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש:

הא יכול להוציאו כו' - בתמיה:

שאינו ברשותו - והא סתם גזילה יכולין להוציאו בדיינין הוא:

במסותא מטלטלין - כגון גיגית:

מקרקעי - דכל היכא דאיתיה ברשות מרי' קיימא דקרקע אינה נגזלת ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה עלה הקדישו הקדש:

בר מערבא - מארץ ישראל:

מחוי ליה - מראה באצבעותיו כלפי מעלה:

בכרכשתא - בגרדין שבשני ראשין שקורין ברניי"ש:

ש"מ - מדקתני עד מקום שידו מגעת קנוי לו:

האי סודרא - של קונה שקונין בו קנין:

כיון דתפיס ביה - מקנה שלש על שלש קרינא ביה ושלף איש נעלו ונתן לרעהו:

דכמאן דפסיק דמי - וקנייה מקנה והמכר נקנה בו ללוקח ודוקא נקט שלש על שלש דכלי בעינן דכתיב (רות ד) נעלו ובציר משלש אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן גבי טומאה:

גט בידה - שנתנו לה:

ומשיחה - שקשור בה בידו אם יש כח באותו חוט שיכול לנתקו לגט מידה ולהביאו אצלו:

אינה מגורשת - אלמא לאו נתינה היא:

כריתות - הבדלה שיהיו מובדלים זה מזה והרי אגודים הם בחוט זה:

אם היתה טלית מוזהבת - כלומר אפילו היא מוזהבת חולקים:

פלוג הכי - לרוחבה ויהא הזהב לאחד מהם:

קא משמע לן דא"ל כו' פלוג - לאורכה:

שנים אדוקים בשטר - המלוה והלוה:

שלך הוא ופרעתיו לך - והחזרת לי וממני נפל:

יתקיים השטר בחותמיו - קס"ד דהכי קאמר אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא הרי הוא בחזקתו:

נפל השטר ליד הדיין - משמע דהכי קאמר: אם מצאו דיין לא יוציאו אותו עולמית מיד דיין ולקמן פריך מאי שנא דיין מאינשי דעלמא וגבי ליה מלוה כוליה. בתמיה:

במקוים - שכתוב בו הנפק שיצא כבר בבית דין והעידו עדים על חתימת ידן וכותבין הדיינין בו שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי:

כולי עלמא לא פליגי דיחלוקו - דכי אמרינן דיתקיים השטר בחותמיו לא למגבי מלוה כולו קאמר אלא למגבי פלגיה ופלוגתייהו כשאינו מקוים רבי סבר אף על פי שהלוה מודה ליה שכתב שטר זה ולוה לו מעות צריך המלוה לקיימו בחותמיו ואפילו השטר בידו נאמן הלוה לומר פרעתיך דכל זמן שאינו מקוים מאן קמשוי ליה שטרא לוה שמודה לו שכתבו הא אמר דפריע אבל משהשטר מוחזק על פי עדיו אין הלוה נאמן לומר פרעתי הלכך זה ששניהם מוחזקים אי מקיים ליה מלוה בעדות ומשוי ליה שטר מעליא אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זה שאדוק בו והרי הוא כשאר מציאה ופליג:

ואי לא לא פליג - שאפילו כולו ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי:


מאי שנא ליד דיין - מאיש אחר:

הכי קאמר ואחר - שאינו לא לוה ולא מלוה:

שמצא שטר שנפל - כבר ליד הדיין ומאי ניהו הך נפילה דכתיב ביה הנפק:

לא יוציאוהו מידו - לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל:

לפירעון - שמא אמת טוען הלוה שפרעו:

ורבי יוסי לא חייש לפירעון - דמאן דמהדרי ליה שטר פרוע לאלתר זהיר ביה לקורעו ולא משהי ליה:

שהבעל מודה - שלא נתן לה כתובתה:

אין הבעל מודה - שאמר פרעתי ומידי נפל:

עודה תחת בעלה - שלא גרשה:

יחזיר לאשה - דלא עביד איניש ליתן כתובה קודם גירושין:

צררי אתפסה - מעות צרורות או כספים מסר לה ליחוד כתובתה כשנשאה או לאחר מכאן שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן:

לעולם איפוך קמייתא - ודקשיא לך דרבנן אדרבנן לא תיקשי דטעמייהו דרבנן בכתובה לאו משום דחיישינן לפירעון דמאן דפרע ואהדר ליה שטרא לאלתר קרע ליה אלא משום דחיישינן לשתי כתובות שמא חזר וכתב לה כתובה אחרת שניה לאחר שנפלה זאת מידה ואין הבעל מודה דקתני לאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזרו לה שיש בידה אחרת ותוציא על יורשי שטר אחר שטר:

מחלוקת - האי יחלוקו דקאמר ר"ש [ב"ג] דמשמע חולקין בשוה כך שמעתי משום ר' יצחק ב"ר מנחם ונראה בעיני:

ושניהם אדוקים בתורף - כלומר או שניהם אדוקין בתורף ותורף גילוי של שטר מקום הלוה והמלוה והמעות והזמן טופס שאר כל לשון השטר:

זה נוטל כו' - דמאי דתפיס דידיה הוא כדקתני לעיל זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' ולקמן מפרש למאי מיבעי ליה:

ואפילו אחד אדוק כו' - בתמיה:

והא תניא עד מקום שידו מגעת - שלו:

דקאי תורף בי מצעי - ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

לדמי - מעלין בדמים כמה תורף יפה מן הטופס:

שטרא דאית ביה זמן כמה שוה - דתורף עדיף מטופס דאית ביה מקום הזמן דאילו שם המלוה והלוה והמעות כתובין אף בטופס שצריך לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה והוא עיקר כדתנן (ב"ב דף קסה:) כתוב בו [מלמעלה מנה ומלמטה מאתים] מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אבל זמן לא מיהדר ואי משום חתימת עדים דהוא תחת הטופס הא אית ליה לרשב"ג מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והאי מודה שכתבו הוא:


דחזיא לבני מלכים - לבנים קטנים:

זאת אומרת - מתני' דקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה ויחלוקו וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה ש"מ המגביה מציאה כו' ולקמיה פריך: דיוקא דרמי בר חמא מהיכא מאיזו בבא ממשנתנו הוא למד כן:

ולא יקנה לא זה ולא זה - וכל הרוצה יחטפנה מידם:

לעולם אימא לך לא קנה חבירו - היכא דמגביה לא נתכוין לקנות בה כלום וטעמא אמר לקמן (דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום כו':

והכא - דקתני במתניתין שנים שהגביהו מציאה קנו מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

תדע - דאפילו אמר לא קנה חבירו היכא דהגביה כולה לדעת חבירו הכא דהגביה לעצמו ולחבירו קני משום מגו:

פטור - המשלח פטור מלשלם כפל דקי"ל אין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו אלא שליח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

ואילו שותפין שגנבו - והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרינן בבבא קמא (דף עח:) דחייבין:

השתא דאמרת מגו - דזכי לנפשיה כו' חרש ופקח שהגביהו מציאה קנאוה אע"פ שהגבהה של חרש אינה הגבהה לקנות אלא מפני דרכי שלום כדתנן (גיטין דף נט:): חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום אפילו הכי אמר מגו דזכי לנפשיה כו':

בשלמא חרש קני דקא מגבה לה בן דעת - לראשה השני לצורך שניהם וראשו של צד חרש לגבי חרש מיהא הויא הגבהה כדתקון ליה מפני דרכי שלום אלא פקח במאי קני לגבי פקח הוי ראשה שהגביה החרש כמונח על גבי קרקע דהגבהה דחרש לא קניא אלא מדרכי שלום בעלמא:

ומאי מגו - איכא למימר הכא דקאמר השתא דאמרת מגו אמרינן מגו וחרש אמאי קני הא לא זכי פקח לנפשיה דנימא דזכי נמי לחבריה ולא הויא הגבהה דפקח הגבהה:

אם תמצא לומר - כלומר אפילו אם תמצא לומר המגביה מציאה לחבירו כו':

הכא אדעתא דידיה קא מגבה ליה - האי פיקח:

דלא ליתי לאינצויי - עם החוטפים מהם:

מהיכא - מאיזו בבא ממשנתנו קא דייק לומר זאת אומרת:

הא קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה - והיאך נאמר לא יקנה לא זה ולא זה ויבא אחר ויטלנה והלא כל אחד טוען אני הגבהתיה ואין כאן מגביה מציאה לחבירו ומה יש לו להשיב בשלמא האי שכנגדו המוחזק בה כמוהו אמר לא הגבהת אתה כי אם אני אבל אחר מן השוק מה יטעון:

ממשנה יתירה - אמרינן דהמגביה מציאה כו' ומשום הכי אמרינן יחלוקו דאמרינן שניהם הגביהוה והוה ליה כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו וקני דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף כדאמרי' לעיל (דף ג.). הא שמענא ליה מרישא:

דאהוי כמשיב אבידה - מדהוה מצי למימר כולה שלי ואמר חציה שלי:

וליפטר - משבועה:

ממשנה יתירה כו' - כדפרישית:

דרכוב קני - ואע"ג דלא משיכה היא שאינה זזה ממקומה שאין מנהיגה ברגליו:

צריכא למימר - דהיכא דלקוחה בין שניהם שיחלקוה בלא שבועה:

אלא לאו במציאה - ואיצטריך לאשמועינן שאין אחר יכול לחוטפה דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:

ורבא אמר לך - בעלמא היכא דלא נתכוין המגביה לזכות בה לא קנה חבירו ומשנה יתירה דמתני' אשמועינן המגביה מציאה לו ולחבירו קנה אף חבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:


שמעית מיניה דמר שמואל תרתי - שמעתי ממנו שני דברים דין רכוב ודין מנהיג בחד אמר לי קני ובחד אמר לי לא קני ולא ידענא כו':

אי נימא רכוב לחודיה - שאין אחר מנהיג עמו ובא אחד מן השוק וחוטפו ממנו בפנינו ומושכה לקנותה וכן מנהיג ואין רכוב עמו ובא אחד וחוטפו ממנו בפנינו לקנותה וקאמר שמואל בחד מינייהו דלא קני ומאן דחטף שפיר חטף ומבעיא ליה לרב יהודה בהי מינייהו:

מנהיג לחודיה מי איכא למאן דאמר דלא קני - הא משיכה היא זו ובהמה נקנית במשיכה ומאי תיבעי ליה לרב יהודה אי ודאי אמר שמואל בחד מינייהו דלא קני ברכוב הוא דקאמר דקסבר משיכה בעינן שתעקור יד ורגל כדאמרינן בקדושין (דף כב:):

אלא רכוב במקום מנהיג - שניהם באים לפנינו זה רכוב וזה מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי אמר שמואל חד קני ומבעיא ליה לרב יהודה היכא דאיתנהו לתרוייהו הי עדיף רכוב עדיף דהא תפיס בה וכי אמרינן משיכה קני היכא דליכא רכוב אבל במקום רכוב. לא:

או דלמא מנהיג עדיף דקאזלא מחמתיה - והיא הגדולה בקנין:

למאן אי לר' מאיר כו' עד לרבנן - לא גרס:

נחזי אנן - אית לן למפשט משמעתא דמר שמואל בהי מינייהו אמר:

המנהיג - בשור וחמור:

פוטר - קסבר לאו מידי עביד:

ומדאפיך שמואל כו' - ש"מ סבירא לשמואל רכוב לאו מידי מעשה עביד ומשום דיחיד ורבים הלכה כרבים אפכה למתניתין לאוקמא פטורא כרבנן: הכי גרסינן שמע מינה ס"ל לשמואל רכוב לחודיה לא קני ולא גרס לרבנן:

והא זמנין סגיאין אמרת - להא שמעתין נחזי אנן:

ולא אמרת לן - אלא משמך למפשט ספיקו דרב יהודה:

אברא - אמת הוא אמר לי נחזי אנן וזכור אני שאמרתי לו היכי תפשוט מר רכוב מיושב בקרון:

מוסירה - קבישטר"א:

מוסירה אינה קונה - במציאה עד שיוליכנה ותעקור יד ורגל ואף על גב דבמכירה קני כדתנן (קדושין דף כה:) בהמה גסה נקנית במסירה לגבי מציאה לא קני כדאמרינן טעמא לקמן בשמעתין:

איכא דאמרי - רב יוסף משמיה דנפשיה קאמר נחזי אנן וא"ל אביי היכי תפשוט רכוב כו':

אידי - שם חכם:

מחבירו - מקח וממכר:

בנכסי הגר - שמת ואין לו יורשין וכל הקודם בנכסיו זכה בהן:

ומהו לשון מוסירה - שמוסרין אותו בו ללוקח:

אי נימא ר' מאיר - דאמר היושב בקרון סופג את הארבעים ומתניתין יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה:

השתא לר"מ יושב קני - דקאמר היושב בקרון סופג את הארבעים:

רכוב מיבעיא - ולמה לי לאשמועינן בתרתי:

אלא לאו רבנן - ואשמועינן דביושב הוא דפטור אבל רכוב לא ותיובתא לרב יהודה דפשט רוכב מיושב:

במנהיג ברגליו - דקנייה במשיכה שבועט בה ברגליו והולכת מחמתו כדרך רוכבי סוסים:

היינו מנהיג - והו"ל למיתני או שהיו שניהם מנהיגים:

תרי גווני מנהיג - דאי אשמועינן בשני מנהיגים דיחלוקו לא היינו יודעים להאי מהו דתימא כו': חמור דרכו בהנהגה וגמל דרכו במשיכה:


במדה זו - לקמיה מפרש למעוטי מאי:

אי הכי - דלתנא קמא איפכא קני אמאי קתני משיכה בגמל והנהגה בחמור ליערבינהו וכו' מושכין ומנהיגין:

איכא חד צד דלא קני - להכי לא מצי למתני בתרוייהו משיכה והנהגה ותנא הכי מושכין בגמל ומנהיגין בחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג באחד מהן אותו שדרכו בשניהם:

במדה הזאת - קס"ד במשיכה או בהנהגה בין בגמל בין בחמור:

אחד תפוס במוסירה - ואינו מנהיג:

ש"מ רכוב קני - שלא במקום מנהיג וכיון דשלא במקום מנהיג קני כוליה במקום מנהיג פלגי:

נקני נמי רכוב במוסירה - שבראש החמור שהוא תכשיט החמור וכחמור דמי:

בשלמא רכוב - מצית למימר דקנה בהגבהת חבירו שהגביה ראשו השני מן הקרקע דקא מגבה לה בן דעת:

אלא תפוס במוסירה במאי קני - פלגא והלא ראשה השני מונח במקומו והגבהת הפקר לא קניא עד דעקר לכוליה:

האי מאי - דקא אמרת הגבהת תופס במוסירה לא הויא הגבהה לדידיה והויא הגבהה לאחריני אפילו אם תימצי לומר כו':

ובית פגיה - קיבציי"ל בלע"ז מה שבראש החמור וכחמור דמי:

מה שתפוס בידו - דמה שבתוך ידו הוי מגביה לגמרי:

לא זה ולא זה - והבא לחוטפו יחטוף:

כדקתני - זה קנה חמור וזה קנה מוסירה אפילו בית פגיה של חמור:

הואיל ויכול - התפוס במוסירה למושכו בכח וינתק מראש החמור ויביאנו אצלו דהואיל וראש החמור גבוה נוח להביאה אצלו בנתיקה אחת:

ברותא היא - דאע"ג דיכול לנתק לאו הגבהה היא:

חציה על גב העמוד - דכיון דבמקום גבוה הוא האוחזה בראשה השני נוח לו לנתק ולהביאה אצלו דלא מחסר הגבהה:

הכי נמי דקמא קני - דמכי אגבהה קניא כולה משום דיכול לנתקה אם כן יש חילוק בשנים שהגביהו מציאה זה מכאן וזה מכאן בין מקום גבוה למקום נמוך דהיכא דשני ראשיה מונחים בקרקע אין הגבהת של ראשון קונה כולה שאין יכול לנתקו ולהביאו אצלו מתוך שהוא ארוך ומונח בקרקע כל מה שהוא נותקו ומושכו אחריו נגרר הוא על גבי קרקע והיכא דאחד מראשיה גבוה כגון בראש החמור או על גבי עמוד המגביה תחלה ראש שעל גבי קרקע קונה כולה ואנן לא אשכחן תנא דמפליג:

רכוב בשדה - בהמה של מציאה קונה אבל לא בעיר וטעמא מפרש לקמיה ומנהיג אף בעיר קנה וכ"ש בשדה ש"מ רכוב לחודיה קני כו':

אין דרכן - משום צניעותא:


ואי רשות הרבים הוא קני - בעיר דדרך לרכוב שם ולא להנהיג פן יפסקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו:

ואי אדם חשוב הוא - אין דרכו להנהיג בהמה ברגליו ודרך כבוד לרכוב עליה אף בסמטא שאין בני אדם שם וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תינתק הימנה:

ואי איניש זילא הוא קני - שדרכו לרכוב לפני כל אף בלא דוחק לפי שאינו צנוע אבל אדם בינוני כגון שאינו חשוב בעושר ואינו בוש להוליך בהמה ברגליו אין דרכו לרכוב בסמטא בעיר משום צניעות:

משוך בהמה זו על מנת לקנות כלים שעליה - במקח וממכר ומוכר לו את הכלים ולא את הבהמה:

לקנות מי קאמר ליה קני - לקנות משמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך:

מי קני כלים - במשיכה דבהמה עם הבהמה דמדקא מבעיא לך במוכר כלים בלא בהמה מכלל דבמוכר שניהם פשיטא לך דמקני בהמה קני כלים משום תורת חצר דקיימא לן חצרו של אדם קונה לו ובהמתו כחצרו והא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא שמעינן דתקני דכי אתרבאי (גיטין דף עז.) מאם המצא תמצא בידו גגו חצרו וקרפיפו אתרבאי דלא נייד והוי משתמר:

וכי תימא כשעמדה - לאחר שעקרה ידה ורגלה ונקנית לו הבהמה במשיכה עמדה ולא הלכה ונקנו כלים בעמידתה דקנה לו חצרו:

כל שאילו מהלך לא קנה כו' - כלומר כיון דראויה היא לילך לאו דומיא דחצר היא ואין קונה בתורת חצר:

והלכתא - האי דפשיטא ליה דכי אמר ליה קני בהמה וקני כלים קני:

בכפותה - היא דפשיטא ליה דדומיא דחצר הוא קני וכל היכא דאמרינן בגמרא והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קני כו' מהכא קאמרי ליה:

קלתה - סל שעל ראשה שנותנת בה כלי מלאכתה וטווי שלה:

ה"נ דלא הוי גיטא - והאנן תנן במסכת גיטין (דף עז.) זרק לה גיטה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת:

מתני' לא אמר כלום - דאפילו אמרי' המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כיון דיהבה ליה קנייה ממה נפשך אי קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבה ניהליה במתנה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות הויא ליה הפקר עד דמטא לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קנייה:

גמ' מי שליקט את הפאה - אדם בעלמא שאינו בעל שדה דאי בבעל שדה לא אמר ר' אליעזר זכה דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו כדאמר בשחיטת חולין (דף קלא:) לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו:

מעשיר לעני - שעשיר הוא שליקטה לצורך העני:

מגו דזכי לנפשיה - דאי בעי הוה זכי לנפשיה אם הגביה לעצמו:

חד מגו - מעני לעני:

ולימא מר דאפילו מעני לעני - אמרי רבנן דלא זכה לו:

דהא מציאה הכל עניים אצלה - כלומר הכל כשרים לזכות בה כעניים בפאה:

ותנן - המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ולא אמרינן מגו דאי הוה בעי הוה זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כי מגבה לה כולה לשם חבירו דתנן היה רוכב כו':

ואמר אני זכיתי בה - קס"ד אני רוצה לזכות בה עכשיו קאמר ומודה הוא שמתחילה הגביה לשם חבירו וקתני זכה בה אלמא לא קנה חבירו:

אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת - דאמרי רבנן לא אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלא היכא דהגביה לדעת שניהם כגון שנים שהגביהו מציאה דאמר בה לעיל (דף ח.) גבי בזמן שהם מודים חולקים בלא שבועה דטעמא משום מגו דזכי בהגבהה זו לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל מגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה זכי לחבריה לא אמרינן:


מתני' רבנן היא - ואשמועינן רישא דהיכא דזכי ביה איהו אמרינן מגו וסיפא אשמועינן דהיכא דלא זכי ביה איהו מגו דאי בעי זכי לא אמרי':

הא - מתני' דהכא מני:

דאמר תחילה - האי אני זכיתי בה דקאמר תחילה קאמר ליה מתחילה הגבהתיה לצורכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דומיא דמעני לעני:

הכי נמי מסתברא - דזכיתי תחילה משעת הגבהה קאמר מתני':

מדקתני סיפא כו' - ואי תחילה דסיפא לאו משעת הגבהה קאמר אלא אני זכיתי תחילה קודם שנתתיה לך נתכוונתי לזכות בה:

למה לי - למיתנא בה תחילה פשיטא דאפילו לא אמר תחילה בפירוש מסתמא תחילה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינה בידו:

אלא לאו הא קמ"ל - דרישא דמתני' דקתני זכה בה בדאמר תחילה ואשמועינן סיפא דאם משנתנה לו טען לו אותה טענה ואמר אני הגבהתיה מתחילה לצורכי לא אמר כלום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה דהאי אגבהה:

ואידך - רב נחמן אמר לך דתנא סיפא תחילה:

לגלויי רישא - למימר דוקא קתני מדסיפא תחילה קתני ורישא לא תנא דוקא הוא:

סיפא - דלא אפשר בלא תחילה אמר אני זכיתי תחילה קודם שנתתיה לך לא אמר כלום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה ורישא דלא אמר תחילה ואפ"ה זכה בה:

הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר ונמצא תופס זה חב בתפיסתו זאת את הנושים האחרים:

חב לאחרים - מפסיד את האחרים כמו אין חבין לאדם (כתובות דף יא.):

לא קנה - כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס:

נכש עמי היום - דלא נשכר עמו אלא לניכוש ועידור וכשהגביה המציאה אין זה ממלאכת בעל הבית וקנאה פועל והוא ינכה לו משכרו שכר פעולת ניכוש ועידור כל שעת הגבהה:

אמר לו עשה עמי מלאכה היום - כל מלאכה שהוא עושה מלאכת בעל הבית היא וקנה בעל הבית אלמא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:

כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא - הא דאמר דכי הדר ביה הרשות בידו לאו משום דעד השתא לאו כיד בעל הבית הוא אלא טעמא אחרינא הוא שאינו שלו כעבד שאם בא לעזוב לו שכרו מכאן ואילך ולחזור בו יחזור בו:

ואם תאמר משנתינו - דקתני אני זכיתי בה זכה בה ומשמע לן אני זוכה בה עכשיו זכה בה ואע"פ שהגביה לצורך חבירו היינו טעמא משום דקתני ואמר לחבירו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבהתך נמצא שלא עשאו שליח להקנות בהגבהתה עד שעת נתינה והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו:

קונות לו - אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו:

אמר אביי מותיב ר' חייא - עלה תיובתא ממתניתין דמסכת פיאה:

ואמר רבא מותיב ר' יעקב - עלה ממתניתין דסדר נזיקין:

נטל - אחד מן העניים:

מקצת פיאה - שליקט כבר:

וזרק (לה) על השאר - כדי לקנות:

ליקנו ליה - גבי נפל לו עליה ארבע אמות דתקון ליה רבנן:

בנפילה ניחא ליה דנקני - לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים כסבור שנפילתו יפה לו:


ה"ג כי תקון ליה רבנן בעלמא - כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם או ברה"ר או בצידי רשות הרבים והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכין לצאת מן הדחק:

לא תקון ליה רבנן - שהרי אין לאדם שם ד' אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו:

קטנה אין לה חצר - אם זרק לה בעלה גט תוך חצרה לא קנתה לה חצרה להתגרש בו וכן אם היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה גט בארבע אמותיה ואע"ג דגדולה מיגרשה כדתנן (גיטין דף עח.) הזורק גט לאשתו בתוך ביתה כו' היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת כו':

משום ידה אתרבאי - דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו:

כי היכי דאית לה יד - דמשיודעת לשמור את גיטה מגורשת דלא מיעט רחמנא אלא שוטה דמשלחה והיא חוזרת:

משום שליחות איתרבאי - מדרבי רחמנא שליחות לאדם כדתניא (קידושין דף מא.) ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה. מלמד שהאשה עושה שליח אתרבאי נמי חצרה דהויא לה כשלוחה:

וכי היכי דשליחות לית לה - דתנן שאין הקטן עושה שליח דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין:

ידו - אם המצא תמצא בידו:

גגו חצרו וקרפיפו מנין - שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב:

אם כן מצינו תורת שליחות לדבר עבירה - לומר שלוחו כמותו וחייב השולח במעשה השליח:

וקי"ל - בקידושין בפ"ב (דף מב:):

בר חיובא הוא - שאף הוא מוזהר על הדבר התם פטור השולח דאמרינן ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא היה לו לעשות:

דלאו בני חיובא נינהו - לשלם כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין (ב"ק פז.):

דאי בעי עביד - את השליחות:

וקדש לי אשה גרושה - ומשעת קידושין עובר משום לא יקחו: אשה אינה באזהרת לא תקיפו לפי שאינה בבל תשחית פאת זקנך כדאמר בקדושין (ד' לה:) והמקיף את הקטן חייב שהמקיף באזהרה כניקף דכתיב לא תקיפו אחד הניקף ואחד המקיף במשמע במסכת [נזיר] (דף נז:) וקטן דנקט משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי נפשיה:

תלמוד לומר ונתן מכל מקום - מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא (ושלח) [ושלחה] מלמד שהאשה עושה שליח בקדושין בפרק ב' (דף מא.):


ילפינן מציאה מגט - כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה:

ומר סבר לא ילפינן - ממונא מאיסורא וגבי ממונא חצר מאם המצא אתרבאי ואיכא למימר דשליחות הוא ומשום דאין שליח לדבר עבירה אצטריך למכתב התם:

והכא בקטן פליגי - דלא אשכחן דרבי ביה חצר:

מר אמר חדא כו' - ר"ש בן לקיש אמר לענין מציאה ורבי יוחנן לענין גט אי נמי מר אמר קטן ומר אמר קטנה:

מתני' אחר צבי שבור - דהוא דומיא דמציאה שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים:

גמ' אי עומד בצד שדהו אין - דעכשיו היא משתמרת על ידו:

עומר שיש לי בשדה - שהנחתיו שם מדעתי וסמכתי על הפועלים שיביאוהו ופועלים שכחוהו:

לא יהא שכחה - אם חזר ושכחו:

בשדה ושכחת - אם שכחתו בבואך מן השדה הוי שכחה ולא ששכחתו משנכנסת לעיר:

אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו כו' - בעוד האיש בשדה עומר השכוח מעיקרו ששכחו הוא תחילה לפועל הוי שכחה אבל זכור שהניחו שם מדעתו ולבסוף שכחו על ידי פועלים לא הוי שכחה:

אבל בעיר - משנכנס לעיר אפילו זכור ולבסוף שכח הוי שכחה דליתיה גביה כו' והכי קא נסיב ליה תנא לתלמודיה יכול לא יהא שכחה ת"ל בשדה ושכחת בעודך בשדה הוא דבעינן דשכחתיה אתה ולא בעיר לא בעינן ושכחת שאף שכחת פועלים עושה אותה שכחה:

וממאי - דקרא הכי מתרץ ומתניתין הכי אמרה:

דלמא גזירת הכתוב היא - דמשמע דבשדה יהא שכחה אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו ושכחת פועלים כלום והכי קאמר יכול יהא שכחה ת"ל כו':

שלפניו אין שכחה - בשכחת הקוצר קאי יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו הוי שכחה שלפניו לא הוי שכחה:

יהיה - לגר ליתום ולאלמנה יהיה:

עישור שאני עתיד למוד - נזכר שלא עישר מעשרותיו והוקשה לו ומיהר לעשרן באשר הוא שם:

נתון ליהושע - לרבי יהושע בר חנניא שהיה עמו בספינה והוא לוי ונוטל מעשר ראשון כדאמרי' בערכין (דף יב:) מעשה ברבי יהושע שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן המשוערים ומשורר ששיער במיתה:


ומקומו מושכר לו - וקבל ממנו שם שכר המקום דהכי קתני סיפא נתקבלו זה מזה שכר וכל כך למה כדי לקנות מעשר שתהא חצרו קונה לו לפי שהמטלטלין אין קונין אלא או במשיכה או חצרו תקנה לו:

נתון לעקיבא - גבאי היה ואותה שנה שנת מעשר עני היתה:

כי אתא - ר' אבא לסורא אמר להו כו':

מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם - ולאו משום דתקני להם מקומם בתורת חצר שאפילו הקנה להן חצר אחרת שאינן בתוכה קנוי נמי כדתנן (קדושין דף כו.): נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף משנתן הכסף בשביל הקרקע והמטלטלין או אפילו קרקע במכר ומטלטלין במתנה נקנין המטלטלין בקנין הקרקע בלא משיכה כדילפינן בקדושין (שם) מויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב עם ערים בצורות אשר ביהודה:

קבלה - להאי תירוצא:

וכי לא היה להן סודר כו' - למה לו לקבל מהן מעות אלא סודר מאי טעמא לא דטובת הנאה שהיתה לו לרבן גמליאל במעשרות הללו:

אינה חשובה ממון - דתהא נקנית בחליפין דליכא למימר כי קנה ליה ר"ג להאי סודר אקנייה חליפין דידיה בכל מקום שהן דכיון דאין לו בהן אלא טובת הנאה שבידו לתתו לכל מי שירצה אין זו חשובה ממון לחול על זו קנין חליפין:

הכא נמי - גבי קנין קרקע:

אינה ממון לקנות על גבי קרקע - בקנין שהקרקע נקנה בו אלא אפקורי בעלמא אפקר גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצרו בתורת חצר כשאר הפקר:

ולא היא - מהאי דכי לא היה להן סודר לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ועל גבי קרקע דשפיר איכא למימר מטלטלי אגב קרקעי הקנה להן ודקשיא לך לקנינהו בחליפין:

מתנות - של כהונה ולויה ומעשר עני:

נתינה כתיבא בהו - כדכתיב (דברים כו) ונתתה ללוי זה מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לפיכך אסור להקנותן בסודר דדרך מקח הוא שזה נותן לו כליו תחתיהן ונראה זה כמוכרן לו:

נתינה אלימתא היא - מותר להקנות מתנות כהונה על גבי קרקע:

רב פפא אמר - לעולם בתורת חצר קנאו ואפילו הכי לא תקשי לעולא דהא דלא בעינן הכא עומד בצד השדה משום דדעת אחרת מקנה אותן שרבן גמליאל הקנה להן מטלטלין שהיו לו בחצר שלהן ולא מהפקירא קנו ונוחה מתנה זו לקנות ואע"ג דאין עומד בצד השדה:

והוא שרץ אחריהן - הצבי מהלך והגוזלות מדדין ומתניתין דקתני זכתה לו שדהו כגון שהיה יכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו:

הכי גרסינן ובעי ר' ירמיה במתנה היאך - אם היו צבי וגוזלות של אדם אחד והם בתוך שדה חבירו ונותנן בעליהן לבעל שדה במתנה היאך הדין מי בעינן והוא שרץ אחריהן ומגיען ואי לא לא קני ומצי נותן למיהדר ביה או לא:

קבלה מיניה רבי אבא - להך בעיא מרבי ירמיה דשפיר דק שיש חילוק בין מתנה להפקר ובמתנה אע"פ כו':

ואמר עולא - במסכת גיטין (דף עז:) גבי הזורק גט לאשתו בתוך ביתה או בתוך חצרה:

שאני גט דאיתיה בעל כרחה - שהוא נותנו לה ולא ניחא לה למגרשה:

ולאו קל וחומר הוא - מן הטעם הזה יש לדון דכ"ש לקנין אחר:

מה גט - דכי איתה בצד חצרה ולא ניחא לה למקנייה אפילו הכי קנייה לה חצרה אמרינן דאי איתה אין אי לא לא:

מתנה - דליתה בע"כ דאי אמרה לא בעינא לא קניא:

לא כ"ש - דכי אמרה בעינא צריכא שתהא בצד חצרה:

אלא אמר רב אשי - לא תתלי טעמא משום דאיתה בעל כרחה אלא גבי מתנה היינו טעמא דלא בעינן עומד אצלה דכיון דמידה אתרבאי לא גרעה משלוחה להיטיב לה ואילו שלוחה שקיבל לה מתנה מי לא קני לה ואפילו אין עומדת בצדו חצרה נמי לא שנא הלכך גבי מתנה דזכות הוא לה אנן סהדי דניחא לה שתהא שלוחה וקנייא לה כשליח אבל גבי גט דחוב הוא לה לא ניחא לה שתהא שלוחה הלכך כי עומדת בצדה על כרחה ידה היא וידה קניא גבי גט על כרחה ואי לא לאו ידה הוא ולא שלוחה הוא טעמא דיש חילוק בין גט למתנה ואף על גב דתרוייהו דעת אחרת מקנה אותן משום דהך חצר אף על גב דאתרבאי משום יד כדאמרן לעיל (דף י:) לא גרעה משליחות דאי נמי לא אתרבאי מונתן בידה הוי נפקא לן חצר משליחות וכי אצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה דלתנהו בתורת שליחות אצטריך וכל היכא דאיתיה לשליחות איתיה לדין חצר הלכך גבי גט דחוב הוא לה אין חבין כו' כלומר אין אדם יכול לעשות שליח לחוב אדם שלא מדעתו וחצרו נמי לאו בתורת שליחות מצית לאתויי דתתגרש שלא מדעתה הלכך בגט לא תרבייה אלא משום יד ומה ידה דסמוכה לה אף חצירה בסמוכה לה:


גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לו לאדם שלא בפניו - ושלא מדעתו דאנן סהדי דניחא ליה שתהא שלוחו הלכך כי ליתיה בצד חצרו דליכא לדמויי לידה דאינה סמוכה לה תיפוק לה זכייתה משליחותה כי היכי דשלוחו זוכה לו שלא בפניו חצרו נמי זוכה לו שלא בפניו ומיהו גבי מציאה כי ליתיה גבה דלא נפקא זכייתה משום יד ליכא לרבויי משליחות דגבי שליחות איכא דעת השולח או דעת שליח אבל חצר ליכא לא דעת שולח ולא דעת שליח הלכך בעינן דעת אחרת מקנה אותו:

זרק ארנקי - והפקירו לכל הקודם:

שאין סופו לנוח - בתוך האויר:

כמונח דמי - וקנאו בעל הבית הראשון או לאו כמונח דמי להכי בעי אויר שאין סופו לנוח בתוך הבית כמונח דמי דאילו אויר שהיה סופו לנוח בתוך הבית פשיטא לן דאפילו קדם איש אחר וקלטה בתוך האויר לא קנה דמשנכנס לאויר קנאו בעל הבית דתנן במסכת גיטין (דף עט.) היתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא למעלה והיא למטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת:

ואינו מגיען - אלמא מתגלגלים ויוצאין הן ואין סופן לנוח וקאמר דקנה ליה שדהו:

מתני' מציאת בנו ובתו הקטנים כו' - בנו קטן בגמרא מפרש מ"ט בתו הקטנה בכתובות (דף מו:) ילפינן לה מקראי דקטנה ואף נערה כל שבח נעוריה לאביה:

מציאת עבדו ושפחתו הכנענים שלו - שהרי גופו קנוי לו עולמית כדכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם וכו':

מציאת אשתו - רבנן תקינו ליה משום איבה:

מציאת עבדו ושפחתו העברים - בגמ' פריך לא יהא אלא פועל דאמרינן לעיל (דף י.) מציאתו לבעל הבית:

גמ' מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו - בשלמא בתו ואשתו טעמא מפרש להו במקומן בכתובות אלא בנו טעמא מאי:

מריצה אצל אביו - הלכך כשמגביה לצורך אביו הגביהה:

ילקט בנו אחריו - מותר לבנו של פועל אם עני הוא ללקוט אחר אביו לקט הנושר אבל אם קבל הפועל את השדה למחצה לשליש ולרביע עשיר הוא והרי הוא כבעל הבית בשדה זה ולא ילקט בנו אחריו לפי שלקט בנו לאביו:

בין כך ובין כך כו' - דאם האב עשיר הבן עני וזוכה לעצמו:

טעמא דתנא דידן קאמר - מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו:

וליה לא ס"ל - דמציאת קטן לאביו:

מדבריהם - מפני דרכי שלום:

ונפקא מינה - מדר' יוסי הא אתא לאשמועינן דהחמירו חכמים בתקנתן כגזל גמור להוציאו בדיינין וכיון דמדאורייתא לית ליה זכייה נמצא אביו גוזל את העניים:

אלא אמר אביי - רבי יוסי נמי כתנא דידן ס"ל דקטן לית ליה זכייה וגבי לקט היינו טעם דכיון דיש לו לפועל זה בנים ואשה עניים עצמן מייאשי מלקט שלה לפיכך עשאוה כשדה שהלכו בו הנמושות דתנן (פיאה פ"ח מ"א) מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו בו הנמושות לקוטי בתר לקוטי דמההיא שעתא מסחו עניים דעתייהו מיניה והכא נמי מסחו דעתייהו כו':


עשו את שאינו זוכה כזוכה - אע"פ שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה:

מאי טעמא עניים גופייהו ניחא להו - בהאי תקנתא דכי אגרו להו לדידהו כו':

ופליגא - דשמואל דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכייה:

אדר' חייא בר אבא - דאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו:

לא יהא אלא פועל - לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבעל הבית בזמן שלא פירש לו לאיזו מלאכה שכרו ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו:

שאין רבו רוצה לשנותו - הלכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה דמציאה מעולה בדמיה משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא הלכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו:

עם מלאכתו - שלא ביטל כלום הלכך לעצמו:

רב פפא אמר - הא דתניא פועל מציאתו לבעל הבית:

ששכרו ללקט מציאות - הרבה:

והיכי דמי - דאתרמי:

דאקפי אגמא בכוורי - שצף הנהר חוץ לגדותיו וצפו הדגים שם וכשיבשו המים היוצאים נמצאו שם דגים הרבה. דאקפי תרגום של הציף כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו):

מאי בעיא גביה - הא תניא יוצאה בסימנין:

דאבוה הויא - מציאתה דהא קטנה היא:

ואי דליתיה לאב - מאי בעיא גבי האדון תיפוק מיניה במיתת האב:

מקל וחומר בפרק קמא דקדושין (דף טז.) מה סימנין שאין מוציאין מרשות האב מוציאין מרשות האדון כדילפינן ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות מיתת האב שמוציאה מרשות האב שאינו מוריש לבניו מה שזכתה לו תורה בבתו שיהא מעשה ידיה לאחין כדילפינן (כתובות דף מג.) והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אינו דין שמוציאה מרשות האדון: ולאו איתותב רבי שמעון בן לקיש - בקדושין (שם):

לאפוקי דרבה - לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי:

במגורשת ואינה מגורשת - כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר:

חייב במזונותיה - ומשום הכי אצטריך לאשמועינן דמציאתה שלה דטעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה כו':

מתני' אחריות נכסים - שעבוד קרקעות שיגבה מהן:

יחזיר ולא יחזיר - טעמא בגמ' מפרש:

גמ' כשחייב מודה - שהלוה מודה שהשטר אינו פרוע:

אמאי לא יחזיר - אם לטרוף לקוחות בא בדין הוא טורפן:

ממשעבדי - ממקרקעי שמכר אחר כן:

הני ריעי - הואיל ונפל אתרע דיש לומר אם היה כשר היה נזהר בו:


בשטרי הקנאה - שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום:

אי הכי - דבשטרי דלאו הקנאה לא עבידי דכתבי אלא אם כן ראו הלואת המעות מתני' דקתני כו':

כי ליכא מלוה בהדיה - ונותן מעות בפניהם לא כתבינן:

אביי אמר - הא דתנן כותבין שטר ללוה בלא מלוה אפילו בשטר דלאו הקנאה נמי ואי נמי אתי למיטרף מהאידנא והוא לא לוה עד תשרי לא שלא כדין הוא דעדיו בחתומיו זכין לו מיום שחתמוהו זכין לו השעבוד ואפילו לא הלוה המעות עד תשרי ולהכי מוקי ליה אביי בהאי טעמא משום דקשיא ליה כיון דאמרת כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה ולקמיה פריך אמאי לא יחזיר הרי זכו ליה עדיו בחתומיו ושפיר טריף:

דייתיקי - צואת שכיב מרע ולשון דייתיקי דא תיקו זאת תיקום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:

מתנה - מתנת בריא:

ושוברין - פרעון שטר:

הני מילי היכא דמטא שטר לידיה - ואפילו לאחר זמן זכו לו חותמיו לגבות מזמן הכתוב בו ואי קשיא הא דתנן (שביעית פ"י מ"ה) שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין במאי מוקי לה אביי תריץ במוקדמת כתיבתן לחתימתן ולהכי פסולין שבא לטרוף משעת כתיבה א"נ שכתבו וחתמוהו בתשרי והם כתבו בתוכו ניסן שהוא ראש השנה לשטרות:

בשלמא לרב אסי - דמוקי לההוא דכותבין בשטרי אקנייתא:

מוקי - מתניתין בדלאו אקנייתא ולהכי לא יחזיר כדקאמר איתרע ליה וחיישי' דלמא אקרי וכתב והוה ליה מוקדם ולכן הופקר להשליכו:

לפרעון ולקנוניא - שמא פרעו ומן הלוה נפל והא דקא מודה לא פרעתי עצה היא ביניהם של רמאות לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות ויחלקו ביניהם:

ולשמואל דאמר - לקמן:

לא חיישינן לפרעון - בשטר הנמצא ואפילו אין חייב מודה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה דאמר שמואל לקמן (דף טז:) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים וכ"ש כשחייב מודה מהאי טעמא גופיה דמיום פריעתו הוא קורעו הלכך ליכא למיחש לאחר זמן לקנוניא מתני' במאי מוקי לה:

הניחא כו' - ואי קשיא על כרחך לא ס"ל כאביי דאי כאביי סבירא ליה מאי איריא שטר הקנאה הא לאביי אין חילוק בין זה לזה דאפילו דלאו הקנאה נמי יחזיר הואיל ושמואל לא חייש לפרעון לאו פירכא הוא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה כדאמרן הלכך איכא למימר כתב ללות ולא לוה לגמרי ולא מטא לידיה מעולם:

שמואל מוקי לה כשאין חייב מודה - בכתיבת השטר שאומר לוה לא כתבתי ומזויף הוא וא"ת יתקיים בחותמיו כיון שנפל אתרע ליה ואמרינן מפני שפסול היה לא נזהר ומהמנינן ליה להאי:


אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מבני חורין - אם אין הלוה מודה דשטרא דלא שעבד בה נכסים לאו שטרא הוא והוה כמלוה על פה ושאין עליה עדים:

ורבנן סברי - להא מיהא הוי שטרא שתהא כמלוה על פה בעדים הלכך גבי מבני חרי ולהכי לא יחזיר דכיון דנפל אתרע ליה ואמרינן מזויף הוא כדקאמר לוה:

ממשעבדי נמי גבי - כדמפרש לקמן אחריות טעות סופר הוא וחיישינן לפרעון ולקנוניא:

אבל כשאין חייב מודה - ואפילו מודה שכתבו אלא שאמר פרעתיו:

דברי הכל לא יחזיר - דחיישינן לפרעון כדקאמר:

אף על פי ששניהם מודים כו' - חיישינן לקנוניא:

בזמן שהלוה מודה - שהוא חייב לו:

יחזיר למלוה - שאין כאן קנוניא דלא גבי ממשעבדי:

גובה מנכסים משועבדים - ולא יחזיר ואפי' שניהם מודים דחיישינן לקנוניא:

הני תרתי מילי הוי - ואת אמרת תיובתא דרבי אלעזר בחדא:


ומשני חדא הוא דחד טעמא הוא - טעם אחד הזקיקו לרבי אלעזר לומר את שתיהן דמשום דקאמר מחלוקת דמתניתין בשאין חייב מודה הוזקק לומר שאינו גובה אפילו מבני חורין וכיון דהוצרך לסיים אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר הוזקק לומר לא חיישינן לקנוניא:

שטר הקנאה - דליכא למימר כתב ללות ולא לוה דהא אפילו לא לוה שעביד נפשיה:

ולא חיישינן לפרעון - אפילו אין חייב מודה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה והכא קתני אע"פ ששניהם מודים כו':

וכ"ש בשאינו מודה - והא לא קשיא לר' אלעזר דהוא אמר בשאין חייב מודה לא יחזיר שום שטר הראוי לגבות דהאי דקאמר ר' מאיר יחזיר משום דלאו בר גבייה הוא:

מאי טעמייהו דרבנן - דאמרי כי אין בו אחריות נכסים גובה אף מן המשועבדים:

אחריות טעות סופר הוא - כשאינו כתוב בשטר סופר הוא שטעה אבל זה לא לוה לו מעותיו בלא אחריות נכסים דלא שדי אינש זוזי בכדי:

שבח שפר ושעבוד צריך לימלך - הסופר צריך לימלך במוכר שדה לחבירו לישאל הימנו אם יקבל עליו לכתוב בשטר המכירה שהוא שיעבד לו נכסיו למכירה זו שאם יבא בעל חובו ויטרפנה מן הלוקח שיגבה לוקח זה הקרן והשבח שהשביח בה לפני טירפא משפר עידית שבנכסים ואם לא נמלך בו לא יכתוב שיש מוכר שאין מקבל עליו אחריות ואף אם קבל על הקרן לא קבל על השבח ואף אם קבל על שניהם לא קבל להגבותו מן העידית אלא מן הבינונית אלמא לאו טעות סופר הוא דאיכא למימר אמליך ביה ולא קבל עליה:

לימא מאן דאמר הא - משמיה דשמואל:

לא אמר הא - ואמוראי נינהו אליבא דשמואל:

בשטרי הלואה - טעות סופר הוא כיון דלא אכיל פירות ולא מתהני מידי לא שדי זוזי בכדי לאוזפיה בלא אחריות וזה ימכור נכסיו וכשיבא לגבות לא ימצא כלום:

עביד אינש דזבין ארעא ליומא - לספק יום אחד שמא לא יטרפוה ממנו ואם יטרפוה שמא לזמן מרובה ואוכל בתוך כך פירות הרבה:

זיל לשלמא - אין כאן עוד דין שמחלת על הכל:

באחריות - אם יטרפוה ממנו ישלם לו:

לאשתעויי דינא בהדיה - דבע"ח ולסלקו מעל שמעון בכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך כך וכך או כך וכך יש לי עליך תביעה ואני מעכב חוב זה תחתיו:

ולא מצי - בע"ח למימר ליה לאו בעל דברים דידי את בדבר זה קרקע שמעון אני נוטל אם יש לך תביעה עלי העמידני בדין:

דמפקת מיניה עלי הדר - מה שאתה מוציא משמעון יחזור עלי:

עסיקין - עוררין כמו התעשקו עמו (בראשית כו):


יכול לחזור בו - ובשלא נתן מעות:

אינו יכול לחזור בו - ואפילו לא נתן מעות שהקרקע נקנית בחזקה והמעות על זה מלוה:

חייתא - שק מלא קשרים:

מכי דייש אמצרי - מתקן גבולי השדה ומגביהם:

איכא דאמרי אפי' באחריות נמי - אע"ג דסוף סוף עליה הדר אין יכול לחזור בו שהמוכר מעכב עליו ולא מצי אמר הוא הואיל וסופך לשלם לי מעותי השתא דבידי אעכבם:

דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך - כשיעמידוך ויזכו בדין ויכתוב לך הדיין שטר טורף עלי שבדין טרפוה ממך בשבילי בא ואשלם לך וכל כמה דלא עמדת בדין איני ירא מהם:

שאינה שלו - שלא היתה של מוכר שהיתה גזולה בידו והנגזל בא ומוציא מיד הלוקח:

יש לו - ללוקח מן המוכר מעות:

ויש לו שבח - אם זה השביח את הקרקע בזבל או בגדר קודם שהוציא נגזל מידו גובה לוקח מן המוכר שבח ואם תאמר הנגזל יתן השבח שהרי השיבו קרקע משובחת כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד הגזלן:

שבח אין לו - לקמן מפרש טעמא:

פירש לו את השבח - כשמכרה לו התנה אם יטרפוה מידך אשלם לך את השבח מהו:

כיון דלית ליה קרקע - הואיל ואין קרקע זו שלו נמצא שאין כאן שום מכר והמעות מלוה אצלו וכשמשלם יותר ממה שנטל מחזי כרבית:

אין ולאו - תחילה אמר אין וחזר ואמר לאו רפוי היה הדבר בידו שלא היה יודע טעמו של דבר יפה:

לאכילת פירות כו' - מפרש להו לקמן:

למזון האשה והבנות - תנאי כתובה שמקבל עליו את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי וכן הבנות בנן נוקבן דיהוו ליכי מינאי אינון יהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין אין מוציאין לאחד מכל אלו מנכסים משועבדים:

מפני תיקון העולם - שאם אתה אומר יטרפו לקוחות על כך אין לך אדם שלוקח שדה מחבירו דהא אין לך אדם שאין חוב זה מוטל עליו ודבר שאין לו קצבה היא ואכילת פירות ושבח קרקעות נמי דבר שאינו ידוע הוא ואין הלקוחות יודעין להזהר בכך:

מאי לאו בלוקח שדה מגזלן - והשביחה ובא נגזל וטרפה חוזר לוקח וגובה קרן מן המוכר אפילו מנכסים משועבדים שמכר זה אחר מכירה זו דשטרו של זה קודם שכתב בו אחריות והשבח מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים מפני תיקון העולם שהשבח לא היה קצוב בשעת מכירה כשקיבל עליו אחריות אלמא אית ליה ללוקח שבח מגזלן:

לא בבעל חוב - שטרפה בעל חוב ממנו בשביל חובו ולא גזולה היתה דההיא ודאי אית ליה שבחא דמכירה מעלייתא היא כל זמן שלא טרפה ממנו שאם פרע המוכר מעותיו לבע"ח הרי הוא מסולק מן הלקוחות הלכך כי משלם ליה יותר ממה שקיבל השתא הוא דהדר זבין מיניה קרקע המכורה לו ולא מחזי כשכר מעותיו:

לאכילת פירות - ס"ד הא מיירי בשדה שטרפוה מליאה פירות מיד הלוקח וחוזר לוקח לגבות מן המוכר ואי בשטרפה בעל חוב מי אית ליה לבעל חוב פירות גמורין המחוברין בקרקע ואינן צריכין לקרקע כלום שיכול לטורפן:

גובה את השבח - וכל הקרקע טורף מיד הלוקח כמו שהיא משובחת ע"י הלוקח:

בגוזל ונגזל - וכגון שגזלה עם פירותיה ומכרה אי נמי גזלה בלא פירות ומכרה לאחר ועשה בה פירות וטוען נגזל ארעאי אשבח ומיהו היציאה שהוציא הלוקח ישלם לו הנגזל שהרי מתוך כך הושבחה יותר ואם אין השבח יותר אלא היציאה יתירה נותן לו יציאה שיעור שבח ודיו:

הא כדאיתא כו' - רישא בנגזל וסיפא בבעל חוב ולקמיה מותיב לה מרישא:

והא לא תני הכי - בברייתא עלה דהך מתניתין דאין מוציאין דתוקמה בבעל חוב:

והרי היא יוצאה מתחת ידו - שבית דין מוציאין אותה מידו:

כשהוא גובה - לקמיה מפרש לה:

אילימא כדקתני - שלא מכרה גזלן ומידו היא יוצאה בדין:

גזלן ממאן גבי - ממאן יש לו לגבות וכי מה נתן בה:

והשביחה - והרי היא בדין יוצאה מתחת ידו של לוקח אלמא אית ליה שבחא ללוקח מגזלן:

שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביח - ונעשה פירות גמורין ונגזל לוקחה עם פירותיה ואינו נותן אלא יציאה דקאמר ארעאי אשבח וקתני דלוקח חוזר וגובה מגזלן מן המחוררין:

אמר רבא כו' - האי כשהוא גובה לאו בלוקח קאמר דבשלא מכרה עסקינן וגובה את הקרן דקאמר בנגזל וא"ת קרן אמאי גובה מנכסים משועבדים הרי קרקע לפניו כגון שחפר בה בורות דאפחתה משוייה:


שנטלוה מסיקין - אנסים עכו"ם נטלוה מן הגזלן ומחמתו ותנן בבבא קמא (דף קטז:) הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר והרי היא יוצאה מתחת ידו דקתני בנטילת מסיקין הוא:

בדינא משמע - הלכך בהוצאת נגזל קאמר וגובה את הקרן דקאמר כשחפר בו בורות:

בעינא משמע - כמו שהיתה ולא שחפר בה בורות:

ומכר את השדה - והרי היא יוצאה מתחת ידו של לוקח בדינא ובעינא:

בין לרבה בין לרבא - דמוקמי גביית קרן מן הגזלן בנגזל הא מלוה על פה הוא ולא טרפא ממשעבדי:

כשעמד בדין - קודם שמכר נכסיו וכיון דחייבוהו ב"ד אית ליה קלא והוה ליה כמלוה בשטר:

מאי פסקא - בתמיה פסקא תנא למלתיה דהעומד בדין אינו עומד על הפירות:

רב חיננא בר שילת - סופר היה:

אמליך - כשאתה כותב שטר המלך במוכר אם יקבל עליו להגבות ללוקח משפר נכסיו קרנא ושבחא ופרי אם יטרפוה ממנו:

כגון שיש לו קרקע - לגזלן זה שמגבהו ללוקח קרקע ולא מעות דהשתא לא מחזי כרבית:

אסור ללות סאה בסאה - שמא יוקרו חטין:

בהלואה - שייך רבית טפי ממכר:

שקנו מידו - על השבח דהוה ליה מחויב משעת המכר קודם שיש שכר המתנת מעות:

תדע - דגובה ולא מצי לוקח למימר אנא אשבחי:

שכך כותב לו מוכר ללוקח - באחריות שטר המכר:

ואשפי - אשקיט ודומה לו על הר נשפה דמתרגם על טורא שליוא (ישעיהו יג):

ואדכי - אטהר מכל ערעור:

אינון ועמליהון ושבחיהון - וכיון דעל מוכר הדר גבי שבחא בעל חוב מלוקח וחוזר הלוקח על המוכר:

מתנה דלא כתיב ביה הכי - שאין אדם מקבל עליו אחריות מה שהוא נותן:

ה"נ - דאם נותן נכסיו במתנה לא גבי בעל חוב שבחא הואיל ולא הדר על הנותן:

וכי יפה כח מתנה כו' - בתמיה:

יפה ויפה - בדבר זה דכיון דלא הדר גבי ליה לא מפסיד ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב דבשלמא גופה של קרקע א"ל אמאי (זבנתיה) מאין אגבה חובי אבל שבחא א"ל מאי אפסדתיך:

מסייע ליה למר שמואל - דבעל חוב גובה את השבח:

כשהוא גובה - כשלוקח חוזר וגובה מן המוכר:

במילי אחריני - בדבר אחר:

בלוקח מגזלן - דנגזל ודאי טריף שבחא דאמר ליה ארעאי אשבח אבל בעל חוב כל כמה דלא טרפה לה לאו דידיה הוא וברשותא דלוקח אשבח:

על הוצאה - שהוציא הלוקח בשבחה:

נוטל - הלוקח:

את השבח מבעל הקרקע - מה שעודף על היציאה דאמר ליה פרעתי את חובך:

אין לו - ללוקח אלא מן היציאה שהוציא בה פורע לו שיעור שבח והשאר מפסיד:

אי בלוקח מגזלן - האי בע"ח היינו נגזל:

קשיא רישא - דקתני נוטל את השבח מבעל הקרקע:

קשיא רישא וסיפא - דקתני בע"ח נותן את היציאה ולשמואל בעל חוב גובה השבח ואינו נותן כלום:


המגיע לכתפים - קרוב ליקצר אלא שעדיין צריכין לקרקע. הוי להו כפירות גמורין ואין בעל חוב גובה אותו בלא יציאה:

והא מעשים בכל יום - דיני טורפי מקח באין לפני שמואל ומגבי לבעל חוב כל השבח עם הקרקע ואפילו מגיע לכתפים כל זמן שצריכין לקרקע:

הא - דקתני נוטל יציאה מבעל חוב דלא מסיק ביה בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא הלכך יהיב בעל חוב ללוקח שבחיה ומסליק ליה והאי דנקט למלתיה בלשון יציאה ולא תנא נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבע"ח לאשמועינן היא גופא אתא דהיכא דיציאה יתירה על השבח אין לו אלא יציאה שיעור שבח:

הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא בכתובות (דף צא:):

אי אית ליה זוזי ללוקח - לפרוע החוב:

לא מצי מסלק ליה לבע"ח - מן ארעא דבע"ח קדים:

שפיר - דמצי למימר דהיכא דיש קרקע מותר על החוב עם השבח מסלק ליה ללוקח בזוזי על כרחו דלוקח ולא מצי אמר לוקח הב לי מן ארעא שיעור שבחי דאמר כוליה דידי ואת ירדת בה שלא ברשות:

דשוייא נהליה - לוה לבעל חוב אפותיקי להא ארעא והכל מודים בזו דאי הוה ליה זוזי ללוקח לא הוה מצי מסלק ליה:

הכא במאי עסקינן - האי ברייתא דלעיל:

הכיר בה - לוקח בקרקע זו:

שאינה שלו - של מוכר שגזולה היתה אצלו ולקחה:

מעות יש לו - מן המוכר לכשיוציאנה נגזל מידו:

שבח אין לו - שקרקע זה אינו קנוי לו:

לא מקבל - לשמור:

מעות חוזרין - הקדושין חוזרין לו:

בין לרב דאמר כו' - כלומר היכי מצינן לומר טעמא דרב משום דגמר ונתן לשום פקדון וטעמא דשמואל משום דגמר ונתן לשום מתנה ואי הוה דעתיה לחד מהנך היכי הוה נחית להאי ארעא לעובדה ולאכול פירותיה על כרחיה סבור היה שיהא המכר קיים ולא היה בקי בדין וטעמא דפלוגתא דרב ושמואל טעם אחרינא הוא:

דהוה עביד - הגזלן:

לרב דאמר פקדון פקדון - כלומר אליבא דרב מפרשינן דהאי מימר אמר זוזי נהוו פקדון ולשמואל מפרשינן דהאי אמר זוזי נהוו מתנה:

הלכתא - בפלוגתא קמייתא יש לו מעות ויש לו שבח:

ואע"פ דלא פירש - ולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך:

ואחריות טעות סופר הוא - ולית לן דשמואל דאמר שעבוד צריך לימלך:

חזר - גזלן ולקחה מבעלים הראשונים לאחר שמכר ללוקח:

מהו - להיות במקום בעלים כאילו לקחה אחר ויוציאה מיד הלוקח:

אמר ליה - לא מצי לאפוקה שכשמכר מכר לו כל זכות שתבא לידו וכשלקחה לא לקחה אלא כדי שתהא מקוים ביד הלוקח:

דלא ליקרייה גזלנא - שלא יחרפנו לוקח זה כשיוציאנה נגזל מידו ויקראנו גזלן לכך חוזר להעמיד ממכרו:

דמית לוקח - לאחר שלקחה גזלן מן הבעלים והגזלן בא להוציאה מבניו:

למ"ד - לא חזר להעמיד ממכרו אלא דלא ליקרייה לוקח גזלן:


הא מית - לוקח ומי יחרפנו עוד הלכך לא נתכוון לזה אלא להעמידה בידו בחייו ולא לאחר מותו מ"ד כו':

דמית גזלן - לאחר שלקחה והבנים באים להוציא מיד הלוקח:

הא מית ליה - ולא נתכוון להעמיד ממכרו אלא בימי חייו שלא יחרפוהו:

אע"ג דמית ניחא ליה - מעיקרא:

דליקו בהימנותיה - אפילו לאחר מיתה:

סוף סוף קרו לבניה בני גזלנא - נמצא שאף לאחר מיתה מחרפין אותו:

זבנה אורתה - אם קודם שלקח מן הבעלים חזר ומכרה לאיש אחר לבד מן הראשון או הורישה לאחד מבניו או יהבה במתנה ואחר כך לקחה האי ודאי איגלי דעתיה דלאו לאוקמי קמיה לוקח ראשון בעי ולא ניחא לי' דליקום בהימנותיה שהרי מכרה לשני:

נפלה ליה - לגזלן בירושה שמתחילה גזלה לאחד ממורישיו ומת הנגזל:

ירושה ממילא הויא - והא ליכא למימר ניחא ליה דליקו בהימנותיה דהא לא טרח אבתרה דנימא גלי דעתיה דניחא ליה דליקו הלכך הוי כיורש דעלמא וחוזר ותובעה ונותן מעות ללוקח:

גבייה בחובו - לאחר שגזלה ומכר לו ובא לו אצל נגזל ואמר לו הגבה לי בחובי קרקע שגזלתיך:

אי אית ליה ארעא אחריתי - לנגזל שיכול לגבות חובו ממנה ואמר ליה בזו שגזלתי אני חפץ הא טרח אבתרה ואמרינן: לאוקמה קמיה לוקח בעי:

יהביה ניהליה במתנה - נגזל לגזלן:

ועד אימת - יקחנה מבעלים הראשונים דאמרינן דמשום דניחא ליה דליקו בהימנותיה לקחה:

עד שעת העמדה בדין - עד שיטרפוה מן הלוקח ויעמידהו בדין אבל משעמד ברשעו עד שעת העמדה בדין גלי אדעתיה דלא מהימן הוא ואם לקחה אחרי כן לאו לאוקמיה קמיה לוקח בעי:

עד דמטא אדרכתא לידיה - עד שיחייבוהו ב"ד לפרוע ללוקח מעותיו ועמד.. במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח על נכסיו של גזלן שבכ"מ שימצאם יחזיק בהן והיינו תשעים יום לאחר שעמד בדין כדאמרינן בהגוזל [בתרא] (ב"ק דף קיב:):

עד דמתחלן יומא דאכרזתא - לאחר שמצא זה קרקע משל גזלן ובא לב"ד והן מכריזין שכל מי שרוצה לקנות קרקע יבא ויקחנה כדאמרינן בערכין (דף כא:) שום היתומין שלשים יום:

מתקיף לה רמי בר חמא - אהא מה מכר ראשון לשני כו':

תהא - הא דרב:

במאמינו - שאמר לו אני סומך עליך שתתננה בידי:

גמר ומקני - כשלקחה מבעלים הראשונים:

מצודתי - של חיות ועופות ושל דגים:

דבריו קיימין - לקמן פריך מאי שנא רישא כו':

הא גברא והא תיובתא - הרי אדם גדול וכמוהו תשובתו דקתני לא אמר כלום ולכשיירש לא קנה לוקח כיון דההיא שעתא לאו דידיה הוו נכסי אביו ולא אמרינן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו:

לא סמכא דעתיה - דלוקח דקאמר מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו:

שלחוה - להא תיובתא דרב ששת דאותיב אדרב:

אינה צריכה לפנים - אינה צריכה כדי לתרצה להכניסה לפני בני הישיבה שאין בהן יודע לפרקה ותשובת הגאונים פורשין לגנאי דליכא קושיא מעליא אל תעלוה לגיו:

הוה עובדא בפומבדיתא - שדנו דין כרב ואותבינן מהא מתניתין ואמר רב יוסף כו':

משום כבוד אביו - כשהיה אביו גוסס וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין מוזהר לכבוד אביו שלא לשהותו בבזיון:


משום כדי חייו - מה שתעלה מצודתי היום תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין שמא צריך הוא למזונות דבר מועט אבל מה שתעלה מצודתי כל חדש או כל שנה אין שם משום כדי חייו:

קנויה לך מעכשיו - שכשאקחנה לא אוכל לחזור בו:

קנה - אם יקחנה ואין יכול לחזור כשלקחה:

בשדה סתם - שדה שאני לוקח ולא אמר זו דסמכא דעתיה דמקבל מתנה לסמוך עליו שיקח שדה ויתננה לו שהרבה שדות מצויות ליקח אבל אמר לו שדה זו לא סמכא דעתיה דמקבל מתנה ולא האמינו דנימא ניחא ליה דליקו בהימנותיה ולא מסתבר כוותיה דרב בהא:

והאלהים - בשבועה רב אמרה אפילו בשדה זו דמכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"מ כו':

והא אשה כשדה זו דמיא - דיש באלו שאין בידו להביא עצמו לכלל קדושין כאשר אין ביד זה לכוף את בעל השדה למוכרה לו דעבד ושפחה אין בידם לשחרר עצמם ואין ביד אשה להמית את בעלה או אחותה ואמר רבי מאיר דלכשיבאו לכלל קדושין מקודשת היא למפרע:

שטר הקנאה - שקנו ממנו שאפילו לא ילוה המעות שיעבד עצמו לשלמם:

כל מעשה ב"ד - קס"ד שטר שכתב בו הנפק שנתקיים בב"ד אלמא כיון דליכא למיחש לשמא לא לוה שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין כדאמרי' בהגוזל (ב"ק דף קיב:) לפרעון לא חיישינן:

בשטרי חלטאתא - שטר שכתבו בי"ד למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שילם וירדו לנכסיו ושמו לבעל חוב אחד מהם ונתנו לו שטר שעל פי בי"ד באה לו:

אדרכתא - שלא מצאו לו עכשיו נכסים וכתבו לו שירדוף לחזור על נכסיו ואם ימצא יגבה. אדרכתא לשון רודף ומשיג כמו פרסה בחלא ולא אדרכיה (כתובות דף ס:) ולשון המקרא כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו (שופטים כ):

שומא - ששמו ב"ד לבעל חוב קרקע הלוה:

הדר - אם יפרע לו מעות עד שנה:

אפסיד אנפשיה - אם פרע ולא קרע השטר ואם דחהו לומר אבד היה לו לומר כתוב לי שטר מיד שאתה חוזר ומוכרה לי:

דמדינא ארעא לא בעי למיהדר - טעם נותן לדבריו שראוי לכתוב שטר מכירה עליה שקנויה לו לחלוטין ומדינא לא בעי למיהדר בפדיון אם לא מדעתו:

מרישא דקא זבין - כלומר אין זה פדיון אלא תחילת קניין כאילו שלו היתה לפיכך הכותב שטר מכירה עליה אינו טועה והיה לו לזה לתבוע שטר מכירה הואיל ודחהו מלהחזיר לו שטר של ב"ד:

אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה - שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו מעות ללוה בשעת הלואה והמלוה נותן לו שכר לכתיבת השטר וכשפרעו מעכב השטר בידו עד שיפרע השכר:

זייר - לשון עוצר כמו מעצרתא זיירא (ע"ז דף ס.) ובלשון המקרא ויזר את הגזה (שופטים ו):

כל מעשה ב"ד - והאי נמי מעשה ב"ד הוא: ירמיה ברי גרסינן:

שהוחזק - לוה זה כפרן פעם אחרת לפיכך אין נאמן לומר פרעתי ובההיא תנן יחזיר:

ותו לא פרע כלל - בתמיה ואי חיישינן לפרעון זה שלא נזהר לשמור שטרו יפסיד:

צא תן לו - שפסקו לו דינו בב"ד שציוו עליו לתת לו:


ואמר - לאחר זמן:

פרעתי - ע"פ ב"ד:

נאמן - ובשבועת היסת:

בא מלוה - לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו:

אינו נאמן - לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דתחילתו . הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור:

ואמר פרעתי - לאחר זמן ע"פ ב"ד:

והעדים מעידים אותו שלא פרע - בפנינו תבעו לפרוע לו ע"פ ב"ד ולא פרעו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד אינו נאמן שוב לומר פרעתיו שלא בעדים:

הוחזק כפרן לאותו ממון - שאין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים:

לא הוחזק כפרן - ונשבע שפרעו ואע"פ שלא פרעו מיד כשתבעו בפני עדים ואין זה מעיז ב"ד דכיון דלא פסקו לו פסק גמור נשמט ממנו סבר כו':

אצטלא - לבוש:

הוחזק כפרן לאותה אצטלא - עד שיפרע:

הוחזק כפרן לאותה שבועה - לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו:

כשנתחייב שבועה בב"ד - דכיון דתבעו בעדים לקיים דברי ב"ד ולא אבה אינו נאמן לומר עוד קיימתי אחרי כן:

אבל חייב עצמו שבועה - שאמר לו אשבע לך ותבעו בעדים ולא אבה ואחר כך אמר נשבעתי נאמן ואע"ג דקמי עדים דחייה:

עביד איניש דמקרי ואמר - לא אעשה מה שלא חייבוני ב"ד אלא אני בעצמי ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחייה בעלמא:

וכתוב בו זמנו בו ביום - שביום שנמצא נכתב:

שכבר נמחל שעבודו - משפרע מלוה ראשונה ועל האחרונה לא נכתב והויא לה מלוה על פה וטורף לקוחות שלא כדין דאין מלוה על פה גובה מן הלקוחות:

אימת - דפרעיה אימתי וחזר ולוה אימתי:

אי נימא למחר - ולא ביום שנכתב:

וליומא חרא - שתי תיבות הן וליום אחריו וקיצור סופרים הוא:

תיפוק ליה - דאפילו נכתב על מלוה זו אחרונה וכתוב בו יום מוקדם כזה הוה ליה השטר מוקדם:

דלא שכיחי [אינשי] דפרעי [ביומיה] קאמינא - הלכך לא חיישינן למידי דלא שכיח ואי אתרמי הוצרכו לומר דאין חוזר ולוה בו:

רב כהנא אמר - הא דא"ר יוחנן יחזיר לבעלים:

כשחייב מודה - שלא פרע:

שמעי בי רבנן - שנמחל שעבודו:

ומפסדי לי - למטרף לקוחות משום דשטרי חוב המוקדמין פסולין דכיון דהאי דאוקמא הכי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו אף זה מן המוקדמין:

מינח ניחא ליה - ברמאות ותלי נפשיה בספיקא ואמר דלמא לא שמעי ואיכא רווחא:

מאי איכא דטריף לקוחות - מה טרפא יש בזה שלא יהא בשטר שיחזור ויכתוב לו והלא שניהם ביום אחד הלכך בשטר שנמחל שעבודו לא שביק:

הטוען אחר מעשה ב"ד - דבר שהוא תנאי ב"ד כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום:


במקום שאין כותבין כתובה - אלא סומכין על תנאי ב"ד ותגבה לעולם עד שיוציא הבעל שובר דגט שמעיד שגירשה הוא מוכיח שחייב הוא לה כתובה:

אי לא - נקיט לה:

לא גביא - אי משום דחיישינן דלמא הדרא ומפקא כתובה וגביא זימנא אחריתי א"נ משום דאי בעי אמר פרעתיה:

לאו מלתא היא דאמרי - דבמקום שכותבין שטר כתובה יכול לטעון פרעתי דאם כן אלמנה מן האירוסין דאף במקום שכותבין אין כותבין מן האירוסין:

במאי גביא - כתובה על כרחך בעדי מיתת בעל:

לטעון - יורש ולומר פרעתי':

בתקנתן - שתקנו כתובה לארוסה והלא הכל יטענו פרעתי:

גובה את הכל - בין כתובה של תנאי ב"ד דהיינו מנה לאלמנה ומאתים לבתולה בין תוספת:

שלא כתב לה - את התוספת:

דיקא נמי - דבכתב לה מיירי:


מאי גובה את הכל - מאחר שלא התנה עמה כלום מהו התוספת:

לא אונן - אין אנינות חל עליו לאיסור אכילת קדשים:

ולא מטמא לה - אם כהן הוא דכתיב (ויקרא כא) כי אם לשארו והיינו אשתו והאי לאו שארו הוא דלא באו עדיין לידי קירוב בשר:

ולא מטמאה לו - לאו משום כהונה קאמר דאין כהנות מוזהרות על הטומאה דכתיב (שם) בני אהרן אלא אינה זקוקה לטמא לו לא כהנת ולא ישראלית שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה דכתיב לה יטמא ותניא לה יטמא מצוה ואם לא רצה מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן כו' בתורת כהנים:

מתה אינו יורשה - דירושת הבעל נפקא לן משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה וגו' בב"ב (דף קיא:) והא לאו שארו הוא:

אלא אביי - דאמר לעיל לאו מילתא היא דאמרי מגופא דמתני' דהוציאה גט משום דהיא גופא קשיא ליה הדר ביה:

דאי ס"ד - דטעמא לאו משום דאין טוענין אחר מעשה ב"ד הוא אלא משום דגט היינו כתובה:

אטו גט מנה מאתים כתיב ביה - דנימא הוא מוכיח על החוב:

כמו דכתיב ביה דמי - דהא פסיקא לן מילתא דכתובה מנה מאתים:

אטו כל דמגבי בבי דינא מגבי לה - וכי כל הפורע חוב בא לב"ד במקום שפרע לה לא היו ב"ד שיכתבו לו כן:

הא אמר תנו - עכשיו:

נותנין - ואפילו נמצא לזמן מרובה משנפל ולא חיישינן שמא גט אחר הוא ששמותיהן שוין ומאדם אחר נפל:

מצאו לאלתר - התם (גיטין כז:) מפרש כדי שתעבור שיירא ותשרה ובתוך כך ליכא למימר משיירא שעברה שם נפל שהרי לא שהה שיעור שתחנה:

ואפילו במקום כו' - לאו רבה קא מסיק אלא גמרא הוא דקאמר לן דכי אמר רבה במקום שהשיירות מצויות לא אמר אלא כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות:

דאי לא תימא הכי - דרבה תרתי בעי קשיא דרבה אדרבה:

בי דינא דרב הונא - במקום שהוא יושב ודן ומתוך שהכל רגילין אצלו לדון הוי ליה מקום שהשיירות מצויות שם:


חיישינן לשני שוירי - אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר ממני נפל ופלוני היה משלחו לאשתו ויודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין חיישינן שמא שוירי אחרת יש ויש בה יוסף בן שמעון אחר: ואמר ליה רב חסדא לרבה גרסינן:

כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר - כל מילתא דאתא לב"ד לקיים דליכא למיחש לנמלך עליהן שלא ליתנן הרי זה יחזיר וזה מקוים בב"ד היה ולכך הובא שם:

כשמעתיה - דבעינן תרתי והכא חדא הוא דהואי ואכשריה:

היכא דמזבני כיתנא - דשיירות מצויות שם לבא ולקנות ואהדריה משום דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה ולא חיישינן לומר יש עיר אחרת ששמה כזו:

ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא - במי המשרה שם נמצא הגט ומאי כשמעתיה שהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה עיר שנכתב בה ואכשריה דבמקום שנמצא בו לא היו שיירות מצויות:

בשלמא רבה - דאמר שינויא ארומיא דמתניתין דגיטין אמתני' דנזיקין:

לא אמר כר' זירא - דרמא מתני' אברייתא:

דמתניתין אלימא ליה לאקשויי - משום דהיא עיקר ויש תימה כשסותרות זו את זו וצריך לחזר שיתיישבו דאילו ברייתא יש לומר אינה עיקר רבי לא שנאה רבי חייא מניין לו:

ולעולם כדקיימא לן כשנמצא לאלתר - ואם לאו פסול שמא אינו של זה אבל ברייתא ליכא לשנויי הכי דכיון דתנא בהדיא יחזיר לאשה הוה ליה לפלוגי בין לאלתר בין לזמן מרובה דלא דמיא למתניתין דהתם לא יחזיר תנא ומדוקיא הוה דייק יחזיר היכא דאמר תנו וכיון דלא תנא יחזיר לא הוה ליה לפלוגי:

דאשתכח אבראי - שאין השיירות מצויות:

ר' ירמיה אמר - הא דקתני יחזיר כגון דאמרי עדים החתומין בו מעולם לא חתמנו כו':

ודוקא בצד אות פלונית - דהוה ליה סימן מובהק ואפילו אם תימצי לומר גבי חזרת אבידה בסימנין דאיבעיא לן לקמן (דף כז.) דאורייתא או דרבנן אפילו פשטת סימנין דרבנן יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא:

מספקא ליה לרב אשי סימנין - שמחזירין בהן אבידה אי דאורייתא היא ואפילו באיסור דאורייתא סמכינן אסימן כל דהו:

אי דרבנן - ודוקא באבידה שהפקר ב"ד הפקר אבל במידי דאיסורא לא סמכינן ואי קשיא נימא הכי קסבר סימנין דרבנן ונפשוט בעיין דלקמן לאו פירכא היא דמנלן דפשיטא ליה אי נמי מספקא ליה אית עליה למיסר מספיקא:


אירכס ליה גיטא - שהיה שליח להביא ואירכס ליה ואשכחוהו:

אמר אי סימנא - חשיבא לכו אית לי בגויה סימנא:

ואי טביעות עין - חשיבא לכו אית לי בגויה טביעות עינא מכירו אני בכתב ידי הסופר והעדים מדת ארכו ורחבו כאדם המכיר את חבירו בטביעת עין שטבע בו ואין בו סימן:

וקסברי - רבנן סימנין דאורייתא שלא אמרתי סימן מובהק והחזירוהו לי:

ודוקא לצורבא מדרבנן - דמוחזק לן ביה דלא משני בדיבוריה:

ולא נתן עד תשרי - וכל זמן שלא נתן היה לו לאכול ולמכור פירי נכסי מלוג שלה שתקנו חכמים לבעל לאכול פירות של נכסי מלוג אשתו שנפלו לה לירושה:

וזבין פירי - כמשפטו:

שפיר - יש לה לטרוף כל מה שמכר משעת כתיבה והא פלוגתא במסכת גיטין בפ' שני (דף יז:):

אימת מטא גיטא לידך - מיד בעליך:

אימת מטא שטרא לידך - מיד הלוה מתחלה:

אתי לוקח ותבע - אי אתיא למיטרף מסיק אדעתיה לתבוע אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך בזמנא קמא:

מקמי דידי - מקודם שמכר לי הלוה נכסיו מטא שטר מיד לוה למלוה בראשונה:

הניחא למ"ד כו' - פלוגתא בפ"ק דגיטין (דף יב:):

זכות הוא לעבד - טובה היא אצלו שמתירו בקהל וכיון דזכות הוא איכא לתרוצי דמשעה שנכתב זוכה בשחרור דלכי מטא שטר גט לידיה נעשה בן חורין למפרע משעת חתימה:

חוב הוא לעבד - חובתו הוא שיוצא מתחת רבו כלומר הפסד הוא לו שאם עבד כהן הוא פוסלו מן התרומה ואם של ישראל אוסרו בשפחה כנענית דזילא ליה ושכיחא ליה ופריצא ליה:

מאי איכא למימר - דהשתא ליכא למימר עדיו בחתומיו חבין לו דאין חבין לאדם שלא בפניו:

דא תהא למיקם - שטר זה יהיה לקום ולהיות בכל הכתוב בו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:

מתנה - מתנת בריא איזו היא כל שכתוב בו כו':

מהיום ולאחר מיתה - גוף הקרקע קנוי לו מן היום ואין לו עוד רשות למוכרה וליתנה ולהורישה והפירות אינו אוכל כל ימי חייו אלא לאחר מיתה:

ואי לא לא קני - בתמיה כל שכן דאם יהיב ליה גוף ופירות במעכשיו דקני טפי סתם מתנת שכיב מרע לא קניא לו אלא לאחר מיתה דמחמת מיתה הוא מצווה:

הא אמר תנו נותנין - אמתני' פריך דתלי טעמא בשאני אומר נמלך עליהם שלא לתנן:

אפותיקאות - שעשה לו שדה אפותיקי למלוה על פה שהיתה לו עליו מלוה ישנה:

לא יחזיר - שמא כתבה לזה ולא מסר לו ולא זכה בקרקע וחזר וכתב לאחר ומסר לו השטר וזכה בו ובא לחזור בו מן השני ורוצה לתת לראשון וחפץ שימסרו לו שטר זה שיוציאנה בבית דין ונמצא זמן שטר של זה קודם לשטרו של שני ויוציאנה מידו בדין:


הא בבריא - שהיה שטר מתנת בריא דלא כתיב ביה כדקציר ורמי בערסיה כדין שכותבין בשטרי מתנות שכיב מרע:

דבר מהדר הוא - שיכול לחזור במתנתו אם כתב שני שטרות השני זוכה שהרי חזר בו מראשון:

אי במתנת בריא יהבה ניהליה - לההוא בתרא:

לית ליה פסידא - בהאי שטרא דמהדרא ליה להאי:

בבריא - כגון שהיה השטר זה הנמצא מתנת בריא שהוא זכה לשטר המאוחר לו שאינו יכול לחזור במתנתו:

דאי יהבתיה לאיניש אחרינא לית ליה פסידא - בשטרא דכתבת השתא דמאן דקדים שטריה זכה:

ביה - שעדיין הוא קיים ואמר תנו לזה:

הא בבריה - שמת מחליו וזה בנו אומר החזירהו:

דבר מהדר הוא - ממתנה זו אם חזר בו לאחר שיצאו שני שטרות בב"ד יזכה האחרון:

א"נ יהבה - שוב לאיניש אחרינא במתנת בריא:

לית ליה פסידא - לההוא בתרא בהאי שטרא דמהדרינא ליה להאי:

כתבה איהו - הבן:

דהוא קדים - שיהא שטרו קודם דכיון דמת אביו מחליו זכה משנתנה לו:

ונפלוג בהדיה - אחלוק עמו בקנוניא זו:

קמא זכה - מאחר ששני השטרות יצאו משמך הקודם זכה שמתנת בריא הם והשתא דאוקימנא טעמא דלא יחזיר משום דלמא כתבה להאי ואמליך ולא יהבה ליה והדר כתבה לאיניש אחרינא ליכא למרמי אמתנות ולא תידוק מתני' גבי מתנות הא אמר תנו נותנין דכי נמי אמר תנו שייך למימר טעמא דלא יחזיר משום שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן והדר כתבה לאיניש אחרינא וגבי דייתקאות ע"כ אם אמר תנו נותנין אם הוא קיים דהא תלה תנא דידן טעמא משום שאני אומר נמלך עליהן שלא לתנן ואי נמי הכי הוה דנמלך השתא אם אמר תנו נותנין דליכא למיחש למידי וה"ק מצא דייתיקי או מתנה לא יחזיר שאני אומר כו' והיכא דאמר תנו שייך למימר לא יחזיר משום טעמא דשאני אומר כגון מתנת בריא או בשכיב מרע ומת ובריה קאמר תנו שמעי' ממתני' דלא יחזיר ולא דייקינן האמר תנו נותנין והיכא דלא שייך למימר שאני אומר כגון בשכיב מרע שלא מת מחליו דייקינן האמר תנו דבטל שאני אומר הלכך נותנין:

מצא שובר - שכתבה אשה לבעלה התקבלתי כתובתי ועודה תחתיו:

ולא נתנה עד תשרי - והוא לא פרע עד תשרי:

ואזלה - איהי בעודה תחתיו בין ניסן לתשרי:

וזבנתה לכתובה - לאחר:

בטובת הנאה - כלומר בזול לפי שנותן מעותיו בספק שאם תמות היא יירשנה בעלה ויפסיד מי שלקחה ואם ימות בעלה או יגרשנה יהיה לוקח במקומה ויגבה כתובתה ושוב לא היה לבעלה לפרוע לה הכתובה אלא ללוקח ושובר שנכתב בשמה אינו כלום:

ומפיק לשובר - שכתוב בניסן ויקדום לשטרו של לוקח ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין:


ש"מ - מדלא חיישינן להכי דאי נמי הוה הכי שפיר זכי בעל בשובר שנכתב לשמה:

איתא לדשמואל - דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר הזה ומחלו מחול הוא אצל הלוה הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר דהיינו שטר חוב וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי מחול ושפיר טריף בעל:

בששטר כתובה יוצא מתחת ידה - שמביאה לפנינו דליכא למיחש לשמא מכרה בטובת הנאה שאילו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח:

לשתי כתובות - שמא שני שטרי כתובה היו לה [ויש] לחוש שמא מסרה אחד ללוקח ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח אלא ודאי איתא לדשמואל ומתוך שבידה למחול שטר כתובה לבעלה עכשיו לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן כו':

ואביי אמר - מהכא לא תסייע לשמואל:

חדא דלשתי כתובות לא חיישינן - הלכך ליכא למיחש לדלמא זבנתה בטובת הנאה:

ועוד - אי נמי זבנתה בטובת הנאה לית לן למיחש לשמא כתבה לשובר בניסן ולא קבלה עד תשרי דאי נמי הכי הוה כי מטא שובר לידיה בתשרי זוכה למפרע בו מזמן חתימתו ולא הוה ממכרה שבנתיים כלום ושובר בזמן הכתוב בו טורף ואביי לטעמיה כו':

מתני' איגרות שום - ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו:

ואיגרות מזון - שקיבל עליו לזון את בת אשתו:

מיאונין - קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה ממנו במיאון ואינה צריכה גט אלא אומרת בפני שלשה אי אפשי בפלוני בעלי וכותבין לה ב"ד שטר שמיאנה בפניהם להיות לה עדות שמותרת לינשא:

שטרי ברורין - בגמרא מפרש:

הרי זה יחזיר - דליכא למיחש לשמא נמלך דהא ב"ד לא כתבום אלא בדבר מקויים ולפרעון נמי ליכא למיחש דבהני שטרות לא שייך בהו פרעון כדאמרינן לעיל (ד' טז:) ואפילו למ"ד שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה:

מצא בחפיסה או בדלוסקמא - שום שטר:

או שמצא תכריך של שטרות - בכרך או באגודה ובגמרא מפרש מאי חפיסה ודלוסקמא ותכריך ואגודה:

הרי זה יחזיר - דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמ' שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם וכן תכריך ואגודה הרי זה יחזיר דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמרא:

אחד הלוה משלשה - אם שלשה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלשה בני אדם:

יחזירם - מוצאם:

ללוה - דודאי פרעם והחזירם לו ומידו נפלו שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד:

ואם שלשה לוים הם - שלוו מאדם אחד:

יחזירם - המוצאם:

למלוה - שהדבר ידוע שממנו נפלו:

מצא שטר בין שטרותיו ואין יודע מה טיבו - אצלו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם ושכח:

יהא מונח - בידו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה:

ואם יש עמהן סמפון - מילי מילי קתני המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו:

יעשה מה שבסמפון - והשטר בחזקת פרוע ואע"פ שהיה לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה אמרינן האמינו הלוה ואומר מחר תנה לי ושכח:

גמ' זה בורר לו אחד - כשבוררין להן דיינין כותבין להן זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהן:

דאשתכח בי דינא - מקויים בהנפק והשליח המביאו אומר ממנו נפל:


חיישינן לשני שוירי - אף על פי שבשוירי הידוע לנו אין בה שני יוסף בן שמעון שמא יש שוירי אחרת שיש שם יוסף בן שמעון ושם נכתב ומשליח אחר נפל:

הרי זה יחזיר - דכיון דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת לעיר אחרת שאינה ידועה לנו לא חיישינן:

תרדא - משועמם:

פקע ארזא דבי רב - נשבר העמוד שבית המדרש נשען עליו:

מר אמר משום לתאי דידי פקע - בשביל מזלי שקינא על שגדפתני:

ומר אמר משום לתאי דידי פקע - שהשבת על דברי לביישני בבית המדרש:

חמת - של עור שנותנין בו יין:

טליקא דסבי - טסקא שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישן שלא יצטרכו לחפש אחריהם:

כרוכין זה בזה - וזהו סימן שהבעלים נותנים בהם זה יכריז מציאה שטרות מצאתי וזה יאמר שלי הם ושלשה הן כרוכין הן זה בזה:

ש"מ קשר סימן - שיש קשרים שאינן דומין זה לזה ויאמר כך וכך הוא עשוי דאי לא תימא הכי מאי סימנא איכא הכא ותפשוט מינה בעלמא דקשר סימן ובעיא בעלמא היא ומשני מהכא לא תפשוט דתני רבי חייא ג' כרוכין זה בזה הוא אגודה דכרך הוי סימן דכולי עלמא כרכי שטרא שטרא לעצמו וקושרין אותן יחד וזה כרך שלשתן יחד:

דרמו אהדדי - השכיבן זה על זה אורכו על אורכו של חבירו:

מאי מכריז - המוצא מאי מכריז:

מנין - ג' שטרות וזה בא ונותן סימן שכרוכין היו יחד:

אפי' תרי נמי - הואיל ואין צריך לבעלים לתת סימן אלא כריכתן:

כדאמר רבינא - באלו מציאות (דף כה.):

שטרי מכריז - שטרות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו הלכך דוקא תלתא אבל תרי מידע ידיע דמיעוט שטרות שתים ואין מנין סימן:

ודלמא לקיומינהו אזלי - אצל סופר הדיינין הכותב הנפק לכל השטרות:

דלווין היו - שפרעום והוחזרו להם:

למכתבנהו אזלי - ומן הסופר נפל ומעולם לא לוו:

סמפון - שובר המבטל שטר וכל דבר המבטל דבר קרי סמפון כדאמר גבי קדושי אשה ומכירת עבד שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח:

היוצא מתחת ידי מלוה - שהוא מונח בידו ולא ביד הלוה:

ספרא אתרמי ליה - וסבר אם יבא בעל חובי לפרעני ואני אין שטרי עכשיו בידי ואם לא יהא שובר מוכן לי לא יפרע כלום:

אפי' כתוב בכתב ידו - שיש לומר אם לא שנפרע למה ליה למהר ולכתוב לפני פרעון הואיל ויודע לכתוב:

ואם יש עמהן סמפון - והכא במלוה עסקינן דקתני מצא שטר בין שטרותיו כו':

כדאמר רב ספרא - לקמן בשמעתין:

שנמצא לו - השטר שהשובר יוצא עליו:

בין שטרותיו קרועים - והוא אינו קרוע לפיכך סומכין על השובר שמקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת שאם לא נפרע לא היה נותן השטר אצל השטרות קרועין כך שמעתי ולי נראה שנמצא השובר בין השטרות קרועין הלכך איכא למימר שנתקבל החוב והשובר הזה אין צריך למלוה הזה אלא ללוה והלוה שכח ביד זה לפיכך נתנו זה עם השטרות שאין צריכין לו דאי ס"ד מלוה כתבו להיות מוכן לו כשירצה לוה לפרעו לא נתנו עם שטרות שאין צריכין לו:

נמצא בין שטרותיו - מתני' היא בגט פשוט (ב"ב דף קעב.) שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ונמצא שובר לאדם אחד בין שטרותיו וכתוב בו שטרו של יוסף בן שמעון שבידי פרוע הוא והיה לו שני שטרות על שניהם:

שטרות שניהם פרועין - שכל אחד יכול לומר על שלי נכתב שובר ובבבא בתרא פרכינן בלא שובר נמי הא תנן אין אחד יכול להוציא שטר חוב עליהם ומוקמינן ליה במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר והא הכא דיוצא מתחת יד מלוה הוא:

שנמצא - השטר בין השטרות פרועין וכל אחד אמר זהו שטר שלי:

שבועה שלא פקדנו אבא - משנה היא בשבועות (דף מה.) יתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה ומהו שבועתן שבועה שלא פקדנו אבא בצואת מיתה ושלא אמר לנו קודם לכן ושלא מצינו שובר בין שטרותיו של אבא על שטר זה שיהא פרוע הא אם מצאו סמכינן עליה:

יתקיים בחותמיו - קא סלקא דעתך אם אמר מלוה לא נפרעתי ותדע שהרי לא מסרתי לידך יתקיים בחותמיו על פי חותמיו יתקיים אם החותמיו מעידין שחתמוהו אין המלוה נאמן אבל כל כמה דלא מקיים מהימן דמאן מפיק ליה מלוה ומלוה הא אמר פסול הוא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_א&oldid=2792230"