בבא מציעא לא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל הני תרתי דאיתא למרה בהדה אימא לא צריכא (במדבר לה, כא) מות יומת המכה אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל אמות יומת מ"מ (דברים יג, טז) הכה תכה אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן מנין שאם אי אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן שאתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול ת"ל הכה תכה מ"מ (דברים כד, יג) השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד משכנו שלא ברשות ב"ד מנין ת"ל בהשב תשיב מ"מ (שמות כב, כה) חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת"ל גחבל תחבול מ"מ והני תרי קראי למה לי חד לכסות יום וחד לכסות לילה (דברים טו, ח) פתח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת"ל דפתח תפתח מכל מקום (דברים טו, י) נתן תתן אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין הת"ל נתן תתן מ"מ (דברים טו, יד) הענק תעניק אין לי אלא שנתברך הבית בגללו מעניקים לא נתברך הבית בגללו מנין ות"ל הענק תעניק מ"מ ולר' אלעזר בן עזריה דאמר נתברך הבית בגללו מעניקין לו לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין תעניק למה לי דברה תורה כלשון בני אדם (דברים טו, ח) העבט תעביטנו אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס אמר רחמנא תן לו דרך הלואה יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין ת"ל תעביטנו מ"מ ולר"ש דאמר זיש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו תעביטנו למה לי דברה תורה כלשון בני אדם:
היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל (בטל):
(תנן)) נותן לו שכרו כפועל בטל מאי כפועל בטל אמר אביי חכפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה:
אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם:
איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי אתא לקמי' דרבה בר רב הונא א"ל טזיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי
רש"י
[עריכה]דאיתיה למרה - דכתיב עמו אימא יחזור אחר בני אדם וישכור:
שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו - והיינו סייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטובעו:
הכה תכה - בעיר הנדחת:
אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד - דצעק עליו בדין ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמרינן לקמן בפ' המקבל (דף קיג.) בשליח ב"ד הכתוב מדבר:
שלא ברשות ב"ד מנין - דצריך השבה: סתם חבלה ע"פ ב"ד היא דלא שכיח דחציף איניש ליכנס בבית וליטול מטלטלי שלא ברשות:
חד לכסות יום וחד לכסות לילה - בפ' המקבל (לקמן קיד:) מפרש לקרא הכי:
מתנה מועטת מנין - אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה:
אין לי אלא שנתברך הבית בגללו - דהכי כתיב קרא אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו: דרבי אלעזר בן עזריה בקדושין (דף יז:):
שאין לו - ממה שיתפרנס:
ואינו רוצה להתפרנס - משלך במתנה ואמר רחמנא העבט דרך הלואה:
יש לו ואינו רוצה להתפרנס - משלו אלא משלך מנין שאתה חייב להעביטו וליפרע ממנו אחר מיתה ת"ל תעביטנו והכי מפרש בכתובות פרק מציאת האשה (דף סז:):
מאי כפועל בטל - והלא אינו בטל שהרי טורח בהשבתה ומתניתין תני נותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול להתרפות ממלאכה ולישב בטל:
כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה - כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכ' שטורחה קל ושכרה רב או חילוף:
פלג - בסחורה ולא היו מעות אלא דבר הצריך שומא:
תוספות
[עריכה]אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו. ואע"ג דמרבינן לעיל אין בעלים עמו היינו שהוא זקן או חולה ונהי דאין יכול לעזור יכול לשכור פועלין ואימא לא קא משמע לן:
אין לי אלא משכנו. פרשתי בהמקבל (לקמן דף קיג.):
דברה תורה כלשון בני אדם. וא"ת וכי לית להו כל הני דרשות דלעיל ואליבא דר"ש משנינן נמי לעיל דלא מסיימי קראי ובר"ה (דף ח.) דריש נמי ר"ש עשר תעשר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה וי"ל דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך ובריש השואל (לקמן דף צד: ושם ד"ה אלא) דאמר אם גנב אין לי אלא גניבה אבידה מנין ת"ל יגנב ופריך למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר התם נמי איכא הוכחה דגניבה משמע דוקא גניבה ולא אבידה.:
אם יש שם ב"ד יתנה בפניהם. שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה ואם אין ב"ד לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל אבל אם אינו עושה מלאכה ישיב בחנם וא"ת לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היכי דמי אי ליכא ב"ד אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב ואי בפני ב"ד כי נמי אין מרובה אלא שוה לאבידה למה יתנו ב"ד ליתן לו כל שכרו א"כ מה ירויחו הבעלים וי"ל דנ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא וכה"ג משני בסוף השוכר את הפועלים (לקמן דף צג:) וא"ת דהכא משלם לכל הפחות השכירות כפועל בטל וכן משני לקמן בסוף השוכר את הפועלים (שם) גבי רועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות ש"ש בשכר וש"ח בחנם חייב וש"ש שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית ומסתמא ש"ח נמי שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעה"ב ואילו בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:) תנן שטף נהר את חמורו וחמור חבירו הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואין משלם לו דמי חמורו שטבע וי"ל דהתם מיירי כשהיה יכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר ליה מהפקירא קזכינא כדאיתא התם ועי"ל כיון שבעל החמור שם יכול לומר הייתי שוכר פועלים להצילו וא"ת הכא אמאי נוטל שכר וכן לקמן ש"ח שאין צריך לקדם בשכר אם קידם אמאי נוטלו מבעה"ב האמרי' פר' הכונס (שם דף נח. ושם ד"ה אי) דמבריח ארי מנכסי חבירו פטור וללישנא בתרא דהכונס דמבריח ארי פטור משום דלית ליה פסידא אתי שפיר דהכא אית ליה פסידא אבל ללישנא קמא דקאמר דמבריח ארי מדעתו משמע אפילו אית ליה פסידא פטור כיון דמדעתו הוא קשה ואור"י דמבריח ארי פטור היינו דוקא שמצילו מפחד הארי שירא שיבא וקידם ברועים והבריחו דלא ברי הזיקא דבלא הצלתו יכול להיות שלא היה בא אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר אבידה דברי הזיקא ובא זה והציל נוטל שכרו וא"ת דפורע חובו דשרי למודר הנאה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לג.) ופרק בתרא דכתובות (דף קח. ושם) מחשבין ליה מבריח ארי אע"ג דברי הזיקא ואית ליה פסידא וי"ל דהתם נמי אין מצילו מן ההפסד דמה שמלוה טורף ממנו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ולכך חשיב ליה כמבריח ארי א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי דנדרים הוינא מפייס ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפילו בב"ח דוחק מסיק בירושלמי והטעם נראה משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי דהיינו מעין אותם הטעמים והא דקרי ליה בפ' ח"ה (ב"ב דף נג.) מבריח ארי נתן צרור ונטל צרור דסכר מינה מיא ואפיק מינה מיא אע"פ שמצילו מן ההפסד שהיה נהר שוטפה התם לא נקט לשון מבריח לענין שיפטר משכר הברחה אלא כלומר אין זו חזקה כיון שאין מתקן השדה אלא מגין עליה בעלמא שלא תבא לידי קלקול ונראה שגם ר"ת סובר דלא חשיב מבריח ארי במקום שמצילו מן ההפסד שהיה מעמיד ההיא דפורע חובו דוקא במזונות אשתו כדמפרש בפ' בתרא דכתובות (דף קח. ושם) משום דאפשר שתהא עושה ואוכלת או תתפרנס מן הצדקה או מקרוביה שיתנו לה בחנם אבל שאר פריעת חוב אור"ת דאין זה מבריח ארי אלא מהנה גמור וירושלמי פליג אגמרא שלנו ולפ"ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה"ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבינו גרשום אבל רש"י פסק שיחזיר לו ביתו חנם בפ' הנזקין (גיטין דף נח:) ונראה דלא מבעיא אם קנאה בדמים שמציל הבעלים מן ההפסד שישלמו הבעלים אלא אפי' קנאן בשויו ולא דמי למבריח ארי דאם היה משתקע בידו לא היה הבית חוזר לו לעולם ואפי בשויו ודמי למקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרי' שנותן שכרו עד כדי דמיהם ונ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא ועוד נר' אפי' ידוע בודאי שאפילו לא מיהר לקנותו היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו בין קנאן בדמים מרובים בין קנאן בדמים מועטים לא דמי למבריח ארי כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא לידי נכרי וזה מוציאו מחזקת נכרי ומחזירו ליד ישראל נוטל מה שההנהו:
כפועל בטל. פירשנו באיזהו נשך (לקמן דף סח. ושם ד"ה ונותן):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קסד א מיי' פי"ד מהל' סנהדרין הלכה ח':
קסה ב ג מיי' פ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ה', סמג לאוין קפז, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף ט"ז:
קסו ד ה מיי' פ"ז מהל' מתנות עניים הלכה י"ג, סמג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ז סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ח סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' רנ"א סעיף ג':
קסז ו מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה י"ד, סמג עשין פד:
קסח ז מיי' פ"ז מהל' מתנות עניים הלכה ט', סמג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ג סעיף י':
קסט ח מיי' פי"ב מהל' גזילה ואבידה הלכה ד', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ה:
קע ט מיי' פ"ה מהל' שלוחין ושותפין הלכה ט', סמג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קע"ו סעיף י"ז:
ראשונים נוספים
וכן דין עזוב תעזוב וכן הקם תקים בין בעליו עמו בין אין בעליו עמו וכן דין השב תשיב את העבוט וכן דין חבל תחבול בין כסות יום בין כסות לילה וכן פתח תפתח את ידך וגומר לענייך ואפי' לעניי עיר אחרת וכן דין נתן תתן לו במתנה בין מרובה בין מועטת. וכן דין הענק תעניק לו ואפי' לא נתברך הבית בגללו וכן העבט תעביטנו אפי' יש לו ואינו רוצה להתפרנס:
היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל תנא כפועל בטל. ואקשי' והא לאו בטל הוא דהא מתעסק להחזיר האבידה.
ופירקה אביי כפועל בטל של אותה מלאכה פי' כגון שהיה חייט והניח מלאכתו והלך להשיב את האבידה ונשתהה בהשבתה כשיעור תפירת בגד ששכרו סלע לא יאמר לו כבר בטלתי ממלאכתי שיעור סלע תנה לי אלא משערין שכרו כעת שאין לו מה יתפור אלא יושב ובטל אם יבא אדם ויאמר לו הנך יושב ובטל תקח בתפירת בגד חצי סלע או תשאר בטל היום ובעת שהמלאכה מצויה כגון קרוב לרגל וכיוצא בו שכר תפירת הבגד סלע ומה שמתברר שנוטל בשעה שאין לו תפירה לחפור הוא שנוטל מבעל האבידה וכן אם יאמר לו אדם אתה חייט ואין תפירה מצויה אצלך תבוא ללבון עמי לבנים ותיקח שכירותך כך וכך וזה מפני שלא התנה בב"ד על שכרו. אבל התנה בב"ד נוטל לפי תנאו דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד.
איסור ורב ספרא הוו שותפי בעיסקא אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור קמי תרי וחייביה רבא לאיתויי תלתא אי נמי תרי מיגו תלתא אי נמי תרי סהדי דפלג קמיה תלתא.
ולר"ש דאמר וכו' דברה תורה כלשון בני אדם. כתב הראב"ד ז"ל, לפי דעתי לא אמר ר"ש דברה תור' כלשון בני אדם אלא בהא דמשמע ליה דאין נזקקי' לו אבל כל הנך דדרשי' לעיל אית ליה דהיכא דאיכא למידרש דרשי' ולא אמרי' דברה תורה כלשון כני אדם ומשמע כדבריו דהא אקשי' לעיל ולר"ש דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר ומאי קושיא הא ר"ש סבר דברה תורה כל' בני אדם ולית ליה הנך דרשי אלא ש"מ דכל היכ' דאיכ' למידר' דרשי' ובמס' ר"ה בפ"ק נמי דריש ר"ש עשר תעש' ורבנן נמי דפליגי עלה בהא משום דקסברי איכ' למדר' הוא ובהא פליגי מר סב' איכ' למדר' ומ"ם ליכ' למדר' ולפי זה כך יש לנו לומר' בפלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן בנתברך הבית דגללו דבהא נמי פציני והכי נמי איכא למימר בההיא דגרסי' בפרק ואלו הן הגולין גבי רוצח שיצא חוץ דפליגי איכא מ"ד א' שוגג וא' מזיד נהרג דדריש אם יצא יצא ואיכ' מ"ד במזיד נהרג בשוגג נולה דאמרי' דברה תורה כלשון בני אדם אלא דבהא פליגי מר סבר איכ' למדרש הוא ומר סבר בשוגג פטור שלא יהא סופו חמור עליו מתחילתו כדאיתמר התם בגמרא:
ומיהו קשיא לן הא דגרסי' בפרק השואל (צ"ד ע"ב) אין לי אלא גניבה אבדה מנין ת"ל אם גנב יגנב ואקשי' ולמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר ובמסכת נדרים פ"ק נמי אמרי' גבי לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ואקשי' הניחא למ"ד דברה תורה כלשון בגי אדם אלא למ"ד לא דברה תורה כלשון בני אדם ומנו דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי' אע"ג דאיכא למדרש הא ר"ש מודה דהיכא דאיכ' למידרש דרשי והתם ודאי איכ' למידרש הוא וכ"ש בגניבה ואבודה דהא מק"ו נמי מייתי ליה התם בהשואל ואפשר דתנא אחרינא הוא א"נ ר' אלעזר בן עזריה הוא ולא דריש אע"ג דאיכא למדרש ו"ן הא דגרסי' במסכת כריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה ר' אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוחך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתי' וכו' מדברי שגיהם נלמוד דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשי' ולפי דעתי ר"ש ור"א כ"ט אמרו דבר אחד ולעולם אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי' דהא דאמרי' לעיל ולר"ש דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר לאו מכפילי פרכי' אלא למה לי למכתב עיקר פריקה וטעינה פרכי' כדפרכי' אבדה וההיא דאיתמר בפ"ק דר"ה לר"א ור"ש עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר שיטה דרבי מאיר ור"א נקיט ור"ש כיון דצא דריש כפילי ולית לי' במעש' בהמה סמוך לגמרו עישורו ממילא ראש השנה תשרי ומיהו קשי' למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי' כלל מנא ליה כל הנך דדרשינן בשמעתי':
כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה: פירוש פעמים שהמלאכה מרובה והיא ביוקר, ופעמים שהמלאכה מועטת והפועלים בטלים, ובאותה שעה משתכרים בזול כדי שלא ישבו בטלים, ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהי מרויח סלע, לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה, אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת והוא יושב ובטל שהיה משתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל, כך פירש ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בתשובה. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
ויש מקשים, ולמה נותן לו כלום, והלא מבריח ארי מנכסיו הוא, ומבריח ארי מנכסי חברו הא פטור (ב"ק נח, א), ולא תימא דוקא בשלא הפסיד כלום מחמת שהבריחו, שהרי שנינו בנדרים פרק אין בין המודר (לג, א), המודר הנאה מחבירו זן אשתו ובניו ובנותיו כשהן קטנים ופורע לו את החוב, ופרישנא טעמא התם, משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. ויש לומר דהתם דמדעתא דנפשיה קא מברח ליה פטור הלה, ואף על גב דמטי ליה פסידא, אבל הכא דחייבתו התורה להחזיר, לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבדה לאחיך.
ורמב"ן ז"ל תירץ (ל, ב ד"ה היה), דשכר פעולה, ממונא דמטי לידיה דבעל אבדה [היא], ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו, דנותן לו מה שההנהו (ב"ק עו, א), אבל פורע חובו של חברו וכיוצא בו, דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקן ממנו, מבריח ארי מנכסי חברו הוא, ואף על גב דאית ליה פסידא פטור.
הכי גרסינן: אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין: ולא גרסינן מתנה עמו בפני בית דין, שאלו היה שם הבעלים, למה לו להתנות עמו בפני בית דין, אפילו התנה בינו לבינו שפיר דמי, וחייב ליתן לו אפילו התנה לתת לו יותר מה שהיה נוטל איניש אחרינא דעלמא, ומשום דאמר ליה אפסדתן, וכדאמרינן בפרק הגוזל (קטז, א), טול דינר והעבירני חייב, ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתן, והכא נמי הא אפסדיה.
הא דאמר אביי דהבלא דאגם קטלה: לאו למימרא דשומר לא מצי לאוקמה לבהמה באגם, ומשום הכי חשבינן ליה [עכשיו] לפשיעה, דאלו כן לרבא נמי [חייב], דתחלתו וסופו בפשיעה היא, כיון שלא היה לו רשות להוליכה שם, וגדולה מזו אמרו בפרק השוכר את האומנין לקמן (עח, א) להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו' ומתה חייב, דכל שהוליכה במקום שהבעלים מקפידים להוליכה שם, אע"פ שמן הסתם היה רשאי להוליכה שם, חייב, וכל שכן כאן שאינו רשאי מן הסתם, משום דסתמיה מזיק, ואביי נמי אפילו כי הדרא מאגם ומתה בבית שומר לא הוה פטר, דמכל מקום הבלא דאגם אזקה, ומחמת הבלא דאגם דעיילא לה באופיא מתה לה בבית שומר. ועוד, דהא אקשינן ליה לאביי מהעלה לראשי צוקין, אמאי לימא אוירא דהר קטלה, ובודאי רשאי הוא השומר לרעותה בין בהר בין בבקעה, ולא חשבינן ליה פושע. אלא דהכא הכי קאמר אי לא דפשע בה, השתא מיהא לא הוה קיימא באגם, ודילמא השתא הוא דאזקה הבלא דאגמא וקטלה, ומוכחא מילתא דאגמא קטלה, כיון דמתה לה באגם ממש, אבל כי הדרא לבי שומר, הזיקא דאגמא לא אבריר ופטור, כך נראה לי.
מאי טעמא, מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם: ושואל דחייב במתה כדרכה, משום דכיון שכל הנאה שלו, אוקמה רחמנא ברשותו לגמרי כאלו היא שלו, חוץ ממתה מחמת מלאכה, דאמר ליה לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה (לקמן צו, ב).
אמר ליה אביי לרבא לדידך דאמרת וכו' הא דאותיב ר' אבא בר ממל לר' אמי וכו' לימא ליה מלאך המות מה לי הכא מה לי התם: כלומר, דהא שומר שפשע בבהמה ויצאה לאגם, הרי הוא כשומר שפשע ומסר לשומר אחר, וכיון שפשע בה קמה ליה ברשותיה דשומר ואפילו לאונסין, דכל שתחלתו בפשיעה אע"פ שסופו באונס חייב, ואפילו הכי קא סברת דלאונסי מיתה לא קמה ליה ברשותיה, בשומר שמסר לשומר נמי, אע"ג דחשבינן ליה פושע למיקם ברשותיה אפילו לאונסין, באונסי מיתה מיהא הוה לן למימר דלא קמה ברשותיה, אלא מדלא שני ליה הכין ר' אמי, שמע מינה לא שניא ליה מיתה משאר אונסין. ופריק רבא, לדידכו דאמריתו דטעמא דשומר שמסר לשומר, היינו משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר איכא לאותובה. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל, לדידכו איכא לאותובה, בודאי ר' אבא בר ממל דאותבה ור' אמי דפרקה כותך סבירא להו, אבל לדידי ליכא לאותובה, ולא סבירא לי לא בתיובתיה ולא בפרוקיה.
ואינו מחוור בעיני, דאם כן למה ליה לרבא לאורוכי כולי האי, לימא ליה, אין ודאי כותך סבירא להו, ואנא לא סבירא לי כותייהו. ועוד, דאביי מדידהו קא מייתי ראיה, ואכתי ראיתו במקומה עומדת. ועל כן נראה לי, דרבא דחויי קא דחי ליה לאביי, דמהא לא תשמע דסבירא להו בהא כוותיה, אלא דלמאי דסבירא להו בטעמא דשומר שמסר לשומר, על כרחין אצטריכו לאקשויי ולפרוקי הכין, דלא דמי פשיעה דשומר שמסר לשומר כפשיעה זו, דאלו למאי דסבירא להו דטעמא דהתם משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, פושע גמור הוא, ומדאפקה מרשותיה ומסרה לשומר אחר הוה ליה כגזלן או כגנב, וקמה ליה בהמה ברשותיה לגמרי ואפילו לאונסי מיתה, ולמאן דאית ליה ההוא טעמא על כרחין ליכא לשנויי אלא כדשני ר' אמי כשנתנו לו בעלים רשות, הא לאו הכי בהמה דידיה קטל מלאך המות ולא בהמת מפקיד, וכדרך שחייבה תורה בשואל משום דאוקמה ברשותיה, ומשום הכי לא שני ליה הכין ר' אמי, אבל פשע בהוצאה לאגם פשיעה בשמירה היא, ולאו דידיה היא למיקם ברשותיה לכלהו אונסין, אלא לאונסין שבאו מחמת אותה פשיעה, אבל לא לאונסי מיתה, דמה לי הכא מה לי התם, ובהא אפשר דכותיה סבירא להו, ואלו בההיא הוה סבירא להו כטעמא דידי דאמינא את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה לא הוו מותבי מינה כלל, ור' אמי נמי אפשר דאפילו בההיא כרבא סבירא ליה אלא דבעי לפרוקה אליבא דמקשה דהוה סבירא ליה משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.
הכא במאי עסקינן שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה: הקשה הראב"ד ז"ל למה לי תקפתו ועלתה, והא אוקימנא שיש שם מרעה שמן וטוב. ותירץ דהכי קאמר שאם תקפתו ועלתה, אע"פ שנפלה ולא תקפתו, הרי זה אונס, דכיון שתקפתו ועלתה וראה שהיא חזקה ממנו, מסתכן היה אם תקפה בירידתה, אלא הרי היא כאלו תקפתו גם כן וירדה. ולכאורה היה נראה דלא מתוקמא מתניתין בתקפתו אלא דוקא לאביי, אבל לרבא דקיימא לן כותיה כלה מתניתין כפשטה מתוקמא, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
והרי"ף ז"ל כתב במקומה בפרק השוכר (דף נד, א), דמתניתין דוקא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה כדאוקימנא לה הכא, והראב"ד ז"ל תפס עליו שם. ומסתברא לי כדברי הרי"ף ז"ל, דלכולי עלמא אין השומר פטור אלא בשתקפתו, דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלנטר נטירותא מעליתא, וכדאמר התם בפרק השוכר (לקמן צג, ב) בעובדא דאבא [דבר אדא] סבולא, ובעובדא דההוא רעיא דהוה מעבר חיותא אגודא דנהר פפא (שם ע, א), והכא נמי כל שלא תקפתו פושע הוא. והכא הכי פירושא, אי הכי אימא רישא, כלומר, אי אמרת בשלמא כשאין שם מרעה שמן וטוב, וכשהניחה לעלות הויא פשיעה, ואפילו הכי כשמתה הרי זה אונס ופטור, דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם, כולה מתניתין מתוקמא שפיר בחד גוונא, והכי קאמר עלתה לראשי צוקין, כלומר, שעלתה על כרחו, וכגון שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה הרי זה אונס, אבל העלה, כלומר שהניחה לעלות דהוי ליה כהעלה הוא, דכיון שאין שם מרעה, לא היה לו להניחה לעלות והיה לו לתוקפה אין זה אונס, אלא לדידך דאמרת שיש שם מרעה שמן וטוב, אם כן העלה דקתני שהעלה הוא ממש מרצונו לרעות שם, ועלתה לראשי צוקין היינו שהניחה לעלות, וא"כ אמאי פטור דהיה לו לתוקפה. ופריק, לדידיה נמי רישא כשתקפתו מתוקמא, ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא לא מתוקמא מתניתין אלא כשתקפתו כדברי הרב ז"ל.
ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף ז"ל כרבא, משום דהלכה, כרבא לגבי דאביי חוץ מיע"ל קג"ם (לעיל כב, ב), ואע"ג דקיימא לן כמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב (לקמן מב, א) שאני הכי דלא בא האונס הזה מחמת הפשיעה כלל כההיא דצריפא דאורבני (שם), דאין תחבולה לינצל מאונס זה ואפילו לא פשע בה כלל. וקשיא ליה לרב ז"ל הא דאמר בפרק הפועלים (צג, ב) מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי, לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, ואקשי ליה אביי אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס היא, אלמא אע"פ שאין האונס בא מחמת הפשיעה, דאפילו לא על לא הוה יכול להציל, אפילו הכי חייב, ופריק ז"ל, דההיא סוגיא אביי גופיה קאמר לה, ולא עדיפא מיהא דאמר הכא וליתא.
וה"ר יצחק אלברגלוני ז"ל הקשה על זה, דמכל מקום אביי לרבה אמרה וקבלה מיניה. והכא אביי ורבא משמיה דרבה אמרוה, אלמא שמעינן מההיא דרבה כסהדותיה דאביי אמרה. וי"ל, דההיא סוגיא אביי הוא דאמרה, הכי אמר לי רבה והכי אהדרי ליה, ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם, דלא עדיפא מהא דאסהיד אביי משמיה דרבה, ואמר ליה רבא דלאו הכי אמרה אלא אפכא. והראב"ד ז"ל כתב בפירוק קושיא זו, דהתם כיון דעל בעדנא דלא עיילי אנשי הוה ליה לעיולינהו בהדיא, והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום ההיא פשיעה אירע בהן אונס, ואין מחייבין אותו משום דעל, אלא משום דכיון דעל הוה ליה לעיולינהו בהדיה, ואלו עיולינהו לא מטי ליה פסידא כלל, הלכך חייב.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
היה בטל מן הסלע לא יאמר תן לו סלע אלא נותן לו שכרו כפועל פי' הכי משמע פשטא דמתני' אם השיב אבדתו ונתבטל ממלאכתו שוה סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בעוד שטרחת להשיב אבידתך אלא נותן לו שכרו כפועל בעלמא שהיה משכיר לחזור אבדתו ואם היה מוציא פועל שהיה מחזיר אחרי' במעה אין לו לזה לתובעו אלא אותה המעה ולא כל הסלע שהפסיד בעבורו ואע"פ שעבודתו שוה הרבה אינו נותן לו אלא מעה אחת שהיה נותן לפועל בעלמא ודמי למאי דתנן בהגוזל ומאכיל זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש. נסדק' חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו אלמא שהפסיד את יינו בעבור הצלת דבשו ששוה יותר מיינו אינו נותן לו אלא שכר טרחו והשאלת כליו כפי מה שהיה נותן לאינש דעלמא וככלי ריקם:
אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד פי' אם אינו רוצה להפסיד הסלע של ביטול מלאכתו יתפוש שלשה ויתנה בפניהם שעל מנת כן אני מניח מלאכתי ומחזר אחר אבדתו כדי שיתן לי הסלע של ביטול מלאכתי ואם עשה כך תנאו קיים שכך הם שווים שלשה שהם ב"ד כאלו אמר בפני בעל האבדה ותנן התם גבי יין ודבש ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו:
אם אין שם בפני מי יתנה שלו קודם פי' שהרי לא יתן לו אלא שכר פועל בעלמא שהיה לוקח מעה לחזר אחר אבדתו ומפסיד סלע בביטול מלאכתו לפיכך שלו קודם שלא חייבתו תורה להפסיד ממונו בעבו' הצלת ממון חבירו ומאי דאמרי' בגמרא תנא כפועל בטל לאו אפועל דמתני' קאי דפועל דמתני' הוי אינש דעלמא שהיה לוקח מעה וטרח אחר אבדתו כדפרישית אבל אמתנה בפני ב"ד קאי וה"ק כשמתנים לו ב"ד שיתן לו הפסדו אל ישומו לו כמה הי' מרויח במלאכתו שאם הי' מרויח סלע במלאכתו לא יתן לו סלע במלאכתו הי' טורח ועכשיו בטל ולא עשה מלאכתו הילכך שמין לו כפועל בטל שפועל המשתכר סלע במלאכתו היה נוטל שלשה דינרים לעמוד בטל ולא שיעשה מלאכה וירויח ארבעה דינרים. ומקשה והא לאו בטל הוא פי' שהרי טורח לחזר אחר האבדה ולהשיבה ומהדר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה פי' לא כפועל בטל ממש שהרי אינו בטל אלא אם מלאכתו כבדה יותר מהשבת אבדה שמין לו כמה היה לוקח להתבטל מכבדות מלאכתו ולעשות מלאכה קלה להשיב האבדה ושמא כי היה לוקח ג' דינרים וחצי בעבור שאינו טורח במלאכתו הכל כפי מה שרואין שיש בין מלאכה למלאכה כך הן שמין:
אזל רב ספרא פליג בלא דעתי' דאיסור פי' המורה פליג סחורה ולא הוי מעות אלא הדבר צריך שומא ונ"ל דאף במעות נמי מצינא לאוקומי שאם שמו שניהם מעות ונעשו בהם שותפים והתעסק ולהרויח בהם אין א' מהם יכול לחלוק זוזיו ולומר כל מה מתעסק מהיום בזוזי לעצמי אני עושה ולא משום שותפות עד שיודיע לחבירו או לשלשה שהם בית דין שכך מועילים שלשה שהם ב"ד כמו הבעלים אבל אם חלק שלא מדעת הבעלים ושלא מדעת ב"ד אלא בפני ב' אין חלוקתו חלוקה ואם נשתכר במעותיו כל השכר לאמצע ואינו יכול לומר לעצמי הרוחתי עד שיודיע לשותפו או לשלשה ובפ' המקבל אמרי' שאפי' הודיע לשותפו אינו יכול לחלוק אם אין שותפו רוצה דהכי אמרי' התם אמר רבא הני בי תרי דעבדו עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד לחבירו תא ניפלוג וא"ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב עלוי' כו' וההיא מפרש המורה ששניהם קבלי עיסקא מאחר עד זמן פלו' ובתוך הזמן רצה לחלוק בעבור זה יכול לעכב עלויה אבל מעשה זה דאיסור ורב ספרא יש לומר ששניהם נשתתפו במעותיהם. ולא שמו זמן שבכל שעה יכולים לחלק זה מזה אבל מיהו צריך להודיע לחבירו שמהיום כל מה שאני משתכר במעותי לעצמי אני משתכר. ואי איפשי יותר בשותפות ואם לא הודיעו או לו או לג' שלא בפניו וחלק מעותיו ונשתכר בחלקו כל מה שנשתכר הוא לאמצע ומאי דאמרי' לקמן באיזהו נשך הני תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל חד מנייהו פלג בלא דעתי' דחברי' אתא לקמי' דר"פ א"ל מה נפקא לך מינה הכי אמר ר"נ זוזי כמאן דפליגי דמי ההיא מיירי שכבר השלימו שותפותם שהלכו לסחור עד מקום פלו' וחזרו והם עתידים לחלוק כל מה שהרויחו אם יש להם לחלוק זוזים אמרי' זוזי כמאן דפליגי ובלא דעת חבירו יכול ליקח חלקו ולקנות בהם מה שירצה אבל אם יש להם לחלוק סחורה שהיא צריכה שומא אינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו כדאמרי' התם לשנה זבני חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחברי' אומר ליה ר"פ מאן פליג לך דבהא ודאי צריך לאודועי' כיון דבעי שומא:
אבל הני תרתי דאיתיה למריה בהדייהו אימא לא וכו': ואם תאמר והא פרישנא שהוא זקן או חולה שאינו יכול לסייעה ואם כן מאי יכולין לעשות. יש לומר דמכל מקום כיון שהבעלים היו שם היה לו לטרוח ולשכור פועלים לסייע לו. ואם תאמר לכתוב רחמנא הכפילות בפריקה לחוד ואנא ידענא טעינה מפריקה ואבידה דמאי פרכת מה לאבידה דליתיה למריה בהדה פריקה יוכיח. מה לפריקה שכן יש בהם צער בעלי חיים אבידה תוכיח. ויש לומר דמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן חסרון כיס.
אבל קשיא לכתוב רחמנא הכפילות בטעינה לחוד ואנא ידענא בפריקה מטעינה ואבידה דמאי פרכת מה לאבדה דליתא למריה בהדה טעינה תוכיח. מה לטעינה שכן בשכרו אבדה תוכיח. יש לומר אם כן ליכא למילף בפריקה דבחנם כלל דמאבידה ליכא למילף דמה לאבידה דליתא למריה בהדה. וגם מטעינה ליכא למילף פריקה בחנם דמה לטעינה שכן בשכר. ולא דמי לבעלמא דאמרינן דכי איכא פירכא בחדא דעבדי יוכיח מאידך. דהיינו דוקא כשהדין שאנו באין ללמוד שוה בשני המלמדין אז אמרינן דכי איכא פירכא בחד מינייהו דלא שייכא כלל בדין שאנו באים ללמוד דעבדינן מאידך יוכיח. אבל היכא דהדין שאנו באים למילף דהיינו בחנם אינו שוה בשני המלמדין דטעינה בשכר ואבידה בחנם אז ודאי לא עבדינן יוכיח ואם כן לא מצינו למילף פריקה בחנם דפרכינן מה לטעינה שכן בשכר וליכא למימר אבידה תוכיח דמא אין המלמדין שוין כדפירשתי. כן נראה למורי הר"פ. והריטב"א כתב דמילתא דאתיא מבינייהו טרח וכתב לה קרא. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ומן הצד השוה אין ללמוד דמאבידה וטעינה לא אתיא פריקה בחנם דדיה בטעינה שהיא בשכר. ומאבידה ופריקה לא אתיא טעינה ואין בה חסרון כיס. ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דאיכא מריה בהדה ואהא אתינן למילף ולא נכתבו כלל פריקה וטעינה אלא בדאיכא מריה בהדה דבליכא מריה בהדה לא אצטריך דמאבידה שמעינן לה. ועיקר דלמאי דפריך בתירוץ ראשון לא אתי שפיר למאי דהוה בעי רבא למימר דטעינה נמי אית בה חסרון כיס. עד כאן.
וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דנילף מאבידה וחד מהנך. ותירץ דמטעינה ומאבידה ליכא למילף פריקה דהוה אמינא דיה בטעינה וכו' וטיים בגליון ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דליכא מריה בהדה. פירוש דהוה אמינא דייה כאבידה אף על גב דבפריקה חייב אפילו מריה בהדה היינו משום דאיכא צער בעלי חיים. ועוד סיים בגליון תוספות דלתירוצא קמא קשה לרבא דבעי למימר דטעינה אית בה חסרון כיס וכו'.
ואין לתרץ דאפילו לרבא הא מודה דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס וההיא לא אתי במה הצד והוה אמינא דפטור כמו שהקשו תוספות לקמן ותירוץ שתירצו תוספות לקמן לא שייך כאן דאימא דפטור לגמרי באין בה חסרון כיס ויש לומר כעין שפירשו תוספות לקמן דהכא לא קאי על הגוף של הפסוק רק על הייתורים כדפירשתי לכך מקשינן דלא לכתוב הייתור דטעינה אליבא דרבא וממילא כיון דבטעינה דאית בה חסרון כיס חייב בחולה וזקן דאתיא מבינייהו ומעמו ממעטינן רק הלך וישב לו וכיון דעל טעינה דלית בה חסרון כיס. גליון.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: הקשה ה"ר שלמה מדרויש אם כן לשתוק קרא מן הכפילות דהא כי ליתיה למריה בהדה שמעינן מאבידה. בשלמא לרבנן אצטריך אין בעליו עמו בטעינה לאשמועינן דטעינה בשכר אלא לרבי שמעון למה לי. וכן פריקה לרבנן למה לי תיתי מאבידה. ותירץ ר"מ דכיון דאצטריך למכתב בטעינה ופריקה בעליו עמו לדרשא דלקמן אם כן לא סגי נמי דלא לכתוב אין בעליו עמו דאי לא כתיב לא אתי מאבידה דממעטינן ליה מעמו דנימא עמו מיעוטא הוא למעוטי דלא ילפינן מאבידה. עד כאן.
משכנו שלא ברשות בית דין מנין: השתא משמע דפשטיה דקרא משתעי במשכנו ברשות בית דין. ומכל מקום חשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין לאו הניתק לעשה כיון דמרבינן ליה מהשב תשיב. ויש תימה דבפרק קמא דתמורה אמר גבי הא דקאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פריך הרי משכון דרחמנא אמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה והמחרישה ביום מאי קושיא דילמא מתניתין בשמשכן בהיתר ברשות בית דין כפשטיה דקרא והך דרשא דהשב תשיבם לא ידע לה דהיינו הא דמשני התם שאני התם דאמר קרא. ואין לומר דמשמע ליה דמשכנו באיסור משום דכתיב אם חבול תחבול דסתם חבלה דקרא במשכן בביתו דקאמר שמואל בפרק המקבל ואפילו בשליח בית דין אסור למשכן בביתו של לוה. אם מכח מלתיה דשמואל פריך אם כן מאי קשיא ליה לרבא היינו כמו גלי קרא כיון דלא מיתוקם אלא במשכנו באיסור.
ויש לומר דקים ליה לתלמודא דמתניתין מיירי אף במשכנו באיסור דקים ליה דאף התם יש דין השבת העבוט ולהכי דייק דאלמא מהני מדאינו זקוק להחזירו לגמרי. ומשני רבא שאני הכא דרבי קרא תשיב בבא השמש אלמא יש כאן תורת השבה ואין מחזירו לגמרי. ולאביי אי לאו דאמר קרא תשיב הוה אמינא דאיבעי ולא ליהדר כלל קמשמע לן. וצריך עיון בההיא דתמורה דהתם קאמר אביי דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולקמן בסוף המקבל אמרינן דההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדר ליה משום דברים שעושין בהם אוכל נפש ותא קום בי דינא עילויה. תוספות שאנץ.
אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין וכו': אין לי אלא שמשכנו על ידי שליח בית דין דאז חייב להשיב לו משכון והוא הדין למשכנו בשעת הלואתה ואף על גב דפשטיה דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו נקט קרא אפילו בהא שלא מדעת הבעלים ישיב להם משכון. משכנו שלא ברשות. כלומר שמשכנו שלא ברשות בית דין אלא שנכנס מעצמו לביתו ומשכנו מניין שהוא חייב בהשבת משכון תלמוד לומר השב תשיב מכל מקום. והאי יתורא אצטריך בין למאן דאמר במסכת תמורה דכל היכא דאמר קרא לא תעביד אי עביד מהני בין למאן דאמר אי עביד לא מהני דאי למאן דאמר מהני הוה אמינא דמהני לגמרי ושלא יהא חייב בהשבת משכון ואלו למאן דאמר לא מהני הוה אמינא שיוציאו בית דין קמשמע לן השב תשיב שלא יוציאו ממנה רק שיהא חייב בהשבת משכון כאלו משכנו ברשות. הריטב"א.
ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: למאן דאמר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יש לומר דהכי פירושו משכנו שלא ברשות מנין שישיבנו לו דוקא לפי הצורך וחוזר וגובה אבל לא יחזירנו לעולם. עד כאן.
וה"ר יהונתן כתב וזה לשונו: שלא ברשות בית דין מנין. כלומר אלא שנכנס לביתו למשכנו מנין שחייב להחזיר או ביום או בלילה. ואם תאמר אטו מגרע גרע היכן מצינו חוטא נשכר שזה נשכר. יש לומר הייתי אומר דין הוא כשמשכנוהו בית דין שחייב להשיב יום או לילה לפי שהוא מתפחד מלעכבו אצלו מפני שאימת בית דין עליו אבל היכא שנכנס למשכנו שלא ברשות הוה אמינא דלא מחייב להשיב שאם ישיבנה לו שמא יעכבנה אצלו ויבא לידי קטטה קמשמע לן דמחייב. עד כאן.
ובגליון כתוב וזה לשונו: שלא ברשות בית דין מנין. פירוש משום דלא שכיח. עד כאן.
חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות: ואם תאמר לשמואל דאמר בפרק המקבל דאם חבל משמע באיסור משום דסתם חבלה דקרא במשכנו בביתו ואפילו שליח בית דין אסור לו למשכן את הלוה בביתה תחבול למה לי. ויש לומר דדרשינן לדידיה איפכא. אין לי אלא משכנו שלא ברשות ברשות מנין תלמוד לומר תחבול. גליון תוספות.
אין לי אלא מתנה מרובה: פירש הקונטרס דכתיב אל ירע בעיניך וכו' אלמא במתנה מרובה איירי קרא מתנה מועטת מנין פירוש אם אין יכול ליתן מתנה מרובה דסלקא דעתך דלא יתן כלל כיון שאינו יכול ליתן מתנה מרובה תלמוד לומר נתן תתן מכל מקום. ודוחק הוא דבלאו קרא יש לו ליתן כפי השגת ידו. אלא הכי פירושו אין לי אלא מתנה מרובה פירוש כשהמקבל צריך למתנה מרובה דבזה כתיב אל ירע לבבך בתתך לה והיא מתנה מרובה מתנה מועטת שאין צריך אלא לדבר מועט ואינו מצטער כל כך מנין תלמוד לומר נתן תתן לו. תוספות תיצוניות. וכן פירש הרא"ש ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אין לי אלא מתנה מרובה. פירש רש"י דהוה אמינא שלא יחייב הכתוב אלא למי שיכול ליתן מתנה מרובה ולא נתן כדכתיב ולא ירע לבבך בתתך לו דאלמא במתנה מרובה מיירי בה קרא דשייך בה רעת הלב. מתנה מווטת מנין אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת מנין סלקא דעתך אמינא שלא הטריחו הכתוב לתת כדי שלא יעני ויצטרך לבריות תלמוד לומר תתן מכל מקום. ויש שפירשו פירוש אחר אין לי אלא שצריך הלה מתנה מרובה אבל אם אינו צריך אלא מתנה מועטת מנין. ולא נהירא דאדרבה איפכא מסתבר שיחזיקו יד מי שאינו צריך אלא מתנה מועטת דאפשר לנותנים לרחם עליו. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: אין לי אלא מתנה מרובה. כלומר שאם יהיה עשיר ויכול לתת מתנה מרובה אבל אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת הוה אמינא דלא מחייב קמשמע לן דמיחייב כדאמרינן בענין פאה להזהיר עני על שלו. עד כאן.
דברה תורה כלשון בני אדם: כתבו בתוספות דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך וכו' ורבנן דרשי אשר ברכך למעוטי כספים בפרק קמא דקידושין ודי מחסורו היינו כיון דאינו רוצה להתפרנס הרי הוא חסר. הרא"ש ז"ל.
כתב הרב אב בית דין ז"ל לפי דעתי לא אמר רבי שמעון דברה תורה כלשון בני אדם אלא בהא דמשמע ליה דאין נזקקין לו אבל כל הנך דדרשינן לעיל אית ליה דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ומשמע כדבריו דהא אקשינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר ומאי קושיא הא רבי שמעון סבר דברה תורה כלשון בני אדם ולית ליה הנך דרשי אלא שמע מינה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן.
ובמסכת ראש השנה בפרק קמא נמי דריש רבי שמעון עשר תעשר ורבנן נמי דפליגי עלה בהא משום דקסברי איכא למדרש הוא ובהא פליגי מר סבר איכא למדרש ומר סבר ליכא למדרש. ולפי זה כך יש לנו לומר בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבנן בנתברך הבית בגללו דבהא נמי פליגי. והכי נמי איכא למימר בההיא דגרסינן בפרק ואלו הן הגולין גבי רוצח שיצא חוץ למקלטו דפליגי איכא מאן דאמר אחד שוגג ואחד מזיד נהרג דדריש אם יצא יצא ואיכא מאן דאמר במזיד נהרג בשוגג גולה דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא דבהא פליגי מר סבר איכא למדרש הוא ומר סבר בשוגג פטור שלא יהא סופו חמור עליו מתחלתו כדאיתמר התם בגמרא.
ומיהו קשיא לן הא דגרסינן בפרק השואל אין לי אלא גנבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב. ואקשי ולמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. ובמסכת נדרים פרק קמא נמי אמרינן גבי לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ואקשינן הניחא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכו'. ומנו דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן אף על גב דאיכא למדרש הא רבי שמעון מודה דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והתם ודאי איכא למדרש הוא וכל שכן בגנבה ואבדה דהא מקל וחומר נמי מייתי ליה התם בהשואל. ואפשר דתנא אחרינא הוא. אי נמי רבי אלעזר בן עזריה הוא ולא דריש אף על גב דאיכא למדרש. וכן הא דגרסינן במסכת כריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרה רבי אלעזר בן עזריה לרבי ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתיב וכו' מדברי שניהם נלמוד דאף על גב דאיכא למדרש לא דרשינן.
ולפי דעתי רבי שמעון ורבי אלעזר בן עזריה אמרו דבר אחד ולעולם אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן. דהא דאמרינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר לאו מכפילא פרכינן אלא למה לי למכתב עיקר פריקה וטעינה פרכינן כדפרכינן אבידה. וההיא דאיתמר בפרק קמא דראש השנה לרבי אלעזר ורבי שמעון עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר שיטה דרבי מאיר ורבי אלעזר נקיט ורבי שמעון כית דלא דריש כפילא ולית ליה במעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו ממילא ראש השנה תשרי. ומיהו קשיא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כלל מנא ליה כל הנך דדרשינן בשמעתין.
ואם תאמר והא פריך בפרק השוחט והמעלה לרבי יוסי מדהאי איש איש דברה תורה כלשון בני אדם. פירוש דגבי העלאה ההוא איש איש נמי דברה תורה כלשון בני אדם פירוש דגבי שחיטה ואלא השוחט להדיוט מנא לן דחייב מאי קושיא גבי מעלה ודאי לא דרשינן ליה לחייב להדיוט דאתא לה' ואפקיה אבל גבי שוחט דמוקמינן לה' לשעיר המשתלח מתרבי שפיר שוחט להדיוט מאיש איש ואי הוה אמרינן דמאן דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם בחד דוכתא אית ליה נמי הכי בכל דוכתא ולא דריש בכל מקום הכפלות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן כדפרישית. ויש לומר דקשיא ליה התם משום דמאי חזית דדרשת הכי אימא איפכא ונוקי לה' דהעלאה לשעיר המשתלח ומהי מינייהו שנדרוש שעיר המשתלח מפטר בין בשחיטה בין בהעלאה דהתם מיגמר גמירי מהדדי כדאמרינן התם בריש פרקין לערוב פרשיות בר מהנך תרי חומרי דתנן התם דמפרשי קראי בין לחיובא בין לפטורא. תוספות שאנץ והרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל. ולרבי אלעזר דאמר דברים ככתבם וכו' ולרבי שמעון דאמר אין נזקקים לו למה לי דברה תורה כלשון בני אדם. פירשו בתוספות שלא אמרו רבי אלעזר ורבי שמעון אלא בהני דליכא למדרש כפילא כדדרשי רבנן דהא בהענקה אמר רחמנא אשר ברכך שנתברך הבית בשבילו. ובדאידך אמר די מחסרה והרי אין זה חסר כיון שיש לה הלכך אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. אבל כל היכא דאיכא למדרש דליכא אלא מיעוטא בקרא דרשינן ולא אמרינן דברה תורה דאי לא לרבי אלעזר ולרבי שמעון מנא תיתי להו כל דרשי דדרשינן מכפילי דלעיל ותדע דהא פרכינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם למה לי למכתב כפילא ולא פרקינן לדידיה דברה תורה.
ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק השואל אין לי אלא גנבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב מכל מקום. ופרכינן ולמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר דאלמא אפילו היכא דאיכא למדרש כי התם סבירא ליה דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כפילא. ויש לומר דהתם כיון דבלשון גנבה אפקיה רחמנא ושנה עליו הכתוב הוה ליה כמאן דאמר דגנבה מעכבת וליכא למדרש הוא.
תו קשיא לי הא דאמרינן ביבמות לרבי אלעזר בן עזריה בעלמא אימא לך דברה תורה ושאני הכא מדכתיב והפדה לא נפדתה למה לי דכתב או חפשה לא נתן לה דאלמא אי לאו דכתב רחמנא או חופשה לא הוה דרשינן כפילא ואף על גב דאיכא למדרש. ויש לומר דהתם לרווחא דמילתא קאמר דאפילו תימא דבעלמא דברה תורה כלשון בני אדם ואפילו היכא דאיכא למדרש שאני הכא דכתיב או חפשה. כן נראה לי.
ושם פירשתי פירוש א' ויש מוכיחים משם דלרבי אלעזר בן עזריה לעולם אמרינן דברה תורה ואפילו היכא דאיכא למדרש. ושלש דעות בדברי רבנן ורבי שמעון ורבי אלעזר. ולפי זה צריך תובינא מנא ליה לרבי אלעזר בן עזריה כלהו דרשי דלעיל. ואם תאמר בשלמא לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בהענקה מוקמי קרא דאשר ברכך למעוטי כספים שאין בהם הענקה אלא לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון הא כתיב די מחסורו. ויש לומר דרבנן סברי דכיון דיש לו ואינו רוצה להתפרנס אין לך חסר גדול מזה וגריע טפי מחסרון ממון. תוספות. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל.
נותן לו שכרו כפועל בטל: סלקא דעתיה דהאי בטל דקאמר היינו בטל לגמרי דאמדינן כמה אדם רוצה ליטול ולא יעשה שום מלאכה וכך יטול ולהכי פריך והא לאו בטל הוא שהרי עסוק בהשבת אבידה. ומשני כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה. פירש הקונטרס דאומדין כמה אדם רוצה ליטול וכו'.
ואם תאמר ואמאי לא יטול כל דמי בטלו ממש הא אמרינן ברועה שקדם ברועים ובמקלות בשכר דאמרינן דחוזר ונוטל דמיהן מבעל הבית ומפרש החם עד כדי דמיהן. ויש לומר התם שאני משום דהוי ברי הזיקא ואי לא שקדם ברועה אכלום הזאבים אבל הכא לא הויא ברי הזיקא דשמא בלא איהו נמי היתה הבהמה חוזרת לבית בעלים. עוד יש לומר דלא דמי להתם דהתם להכי נוטל שכרו משלם שהרי מסר מעותיו לקדם ברועים ובמקלות אבל הכא לא מסר מעות להשיב אבידה אלא שבטל ממלאכתו כדי להשיבה ואמרינן דהך הוא רוצה שפיר ליטול פחות וליבטל ממלאכתו שהוא עסוק בה ולעשות מלאכה קלה דהשבת אבידה. והאי כפועל בטל דהכא לא הוה כפועל בטל דמסכת בכורות דתנן דמי שבטל ממלאכתו לדון נוטל שכרו כפועל בטל דרצה לומר כפועל בטל לגמרי. ואף על פי שהלשון שוה מכל מקום יש כמה ענינים שהלשון שוה והפירוש חלוק.
ואם תאמר מאי שנא הכא דשקיל כפועל בטל של אותה מלאכה והתם לא שקיל אלא כפועל בטל לגמרי. יש לומר דשאני הכא משום דמחייב בכל ענין ואפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ה' מה אני בחנם וכו' שאין לו ליטול שכר טרחו כלל משום הכי לא שקיל אלא כבטל לגמרי אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אבון הילכך שרי ליקח שכר בטלו דאותה מלאכה דבטל מינה כדפירשתי.
ויש מפרשים דפועל בטל היינו בטל לגמרי והא דפריך והא לא בטל הוא ויש לומר דהוה סלקא דעתיה מעיקרא דכפועל בטל רצה לומר דשיימינן כמה אדם רוצה להשכיר עצמו להשיב אבידה וכך יטול והיינו דבר מועט שהרי ספק הוא לו אם ימצא מלאכה אם לאו ולהכי פריך והא לאו בטל הוא דקתני מתניתין היה בטל מסלע אלמא דהיה לו כבר מלאכה לעשות ואם כן לא יקח דבר מועט כאותו שאינו יודע אם ימצא מלאכה לעשות. ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה פירוש דאמדינן אדם זה עושה מלאכה ומרויח בה סלע כמה יטול פחות להיות בטל לגמרי מלעשות מלאכה והשתא הוי כפועל בטל דהכא כמו ההוא דבכורות. ודוחק הוא דכיון שהוא בטל ממלאכתו ואז שרי ליה ליקח שכר דאי בעי לא ישיב אבידה כדפירשתי דכתיב אפס כי לא יהיה וכו' אם כן ודאי שרי ליקח טורח השבת אבידה ואפילו בדאומד כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. לכך נראה כדפירשתי. תלמיד הר"ף.
ורבינו חננאל פירש בענין אחר כמו שכתוב בנמוקי יוסף. עיין תוספות בכורות (דף כט ע"ב). והרא"ש דחה פירושו ואמר דאין לשון הספר משמע כפירושו וגם אין כאן שום סברא ליטול לפני הרגל כשאר ימות השנה והוי כהלכתא בלא טעמא. ועוד תניא בריש האומנין אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה וכו'. וקאמר התם תני תנא קמיה דרב נותן להם שכרם משלם אמר ליה חביבי אמר אי הואי התם הוה יהיבנא להו כפועל בטל אלמא קרי לה פועל בטל כל אדם המתבטל ממלאכתו כבדה ועושה מלאכה קלה כגון אלו שהיה להם לבא טעונין ובאו רקנין ואומדין כמה פועל רוצה לפחות בזה. עד כאן לשונו.
וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: הנכון כפירוש רש"י דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה היינו שאומדין טורח מלאכתו הראשונה כבדה שהיה עושה במלאכה קלה זו הכל לפי שכר העבודה ורבוי השכר יש מלאכה שטרחה קלה ושכרה רב ויש חילוף עד כאן לשונו ונראה שאין אומדן זה להחמיר על בעל אבידה אלא להקל שאלו היתה מלאכתו הראשונה קלה ושכרה מרובה ואלו היתה טורח מלאכת האבידה כבדה ושכרה מועט אין לו אלא שכר שהיה נוטל פועל במלאכה זו דהא לא אקני ליה אלא מלאכת פועל בלבד וכן דעת רבינו בשם רבו הרמב"ן.
ויש אומרים דאמרינן גבי הבטל ממלאכתו לדון שנוטל שכרו כפועל בטל ממש דיינינן ליה דכיון דשורת הדין יש לנו ללמוד ולדון בחנם משום מה אני בחנם די לו שנתן לו כפועל בטל ממש וכשומר קישואין מה שאין כן בזו שהרי פטור לגמרי משום אפס כי לא יהיה בך אביון וכן כתבו במקצת התוספות והראשון יותר נכון בעיני.
וכן נראה בפרק שני דייני גזלות בההוא דהוה דלי דוולא דשכר בטלתו לגמרי יהבינן ליה כפועל בטל דהכא. ויש שפירשו שמועתנו בענין אחר דכי קתני כפועל בטל קסלקא דעתין שאומדין אותו בשעת היוקר כשעת הבטלה והזול ופרכינן והא לאו בטל הוא כי זה מלאכה מרובה היתה לו שהיה נוטל עליה סלע ופרקינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וגם זה נכון. אבל רש"י פירש כלשון ראשון. ע"כ.
ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אלף ושי"ג וזה לשונו: נראה לי דהכי פירושא דפועל בטל שצריך שתי אומדנות אומדן הפועל ואומדן המלאכה כיצד הרי שהיה זריז במלאכתו וגבור וחזק אין נותנים לו כל מה שהיה יכול להרויח שהוא הרבה וגם אין נותנים לו כפי שיעור הפועל העצל שהוא דבר מועט אלא אם הפועל חזק וזריז אומדין כמה היה מניח משכרו מלהתעסק במלאכתו ולהתעסק במלאכה קלה ונותנין לו ונמצא שאין פותחין לו אלא דבר מועט כיון שהוא חזק ובריא וזריז לא איכפת ליה כולי האי בטורח מרובה. ואם הפועל הוא חלש ועצל אומדין אותו כמה היה מניח משכרו להתעסק במלאכה קלה ולא כבדה ונותנין לו ונמצא שפוחתין לו הרבה דכיון שהוא חלש ועצל טובא איכפת ליה להתעסק במלאכה קלה ולא כבדה שאין חפץ לטרוח הרבה.
ועוד צריך אומדנא לפי ערך המלאכה עצמה שהוא רגיל להתעסק בה והוא בטל ממנה עתה להשיב אבידה או לדון את הדין או להורות אם היתה מלאכתו מלאכה כבדה כגון חרשי עצים או שואבי מים אם הפועל הוא חזק ובריא וגבור פוחתין לו מעט כמו שכתבנו ואם הוא עצל וחלש פוחתין לו הרבה כאשר כתבתי למעלה. ואם המלאכה היא קלה כגון השולחני וכיוצא בו אם יהיה ההפרש בין הזריז והחלש דבר מועט כיון שמלאכת שניהם קלה כי המשל הזריז ירויח שני דינרין וחצי ביום והחלש ירויח שני דינרין בכל יום לזריז שהוא חזק לא נפחות לו אלא דבר מועט מפני שנתבטל ממלאכה קלה לקלה ממנה והוא אינו מקפיד בזה ולחלש דאית ליה קפידא אפילו מקלה לקלה פוחתין לו יותר ולזריז יתנו לו שני דינרין ורביע לחלש יתנו לו שני דינרין ועתה יתקיים מה שאמרו כפועל בטל ונתקיים מה שאמרו מאותה מלאכה דבטיל מינה דוק ותשכח כי זה הפירוש הוא פשרה בין פירושו של רש"י ובין פירושו של הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות פרק עד כמה.
אבל מה שכתבו בשם רבינו חננאל אין לשון הגמרא מתיישב לפי פירושו. ותו דהוי כהלכתא בלא טעמא. ולזו תירצו דכיון דאית ליה שכר מצות השבת אבידה או לדון או להורות הטילו בה חכמים פשרה זו שרוצה אדם לקיים המצוה אף על פי שיפסיד קצת משכרו אבל הקושיא הראשונה לא תירצו. ולפיכך אני אומר שגם רבינו חננאל ז"ל יודה שצריך לשער המלאכה שבטל ממנה שדי לנו להחמיר על הפועל שלא יקח אלא כשער הזול. אבל מכל מקום אין נותנין כפועל עצל דתרתי לא עבדינן ביה אלא אם הוא חזק או שמלאכתו קלה נותנין לו כפי שיעור המלאכה דבטיל מינה ולפי דרך זה נמצאו כל הפירושים למה שכתבתי ואין חילוק ביניהם אלא אי שמין לו כשער הזול או כשער היוקר. והנכון דשמין לו כפי הזמן אשר נתבטל ולפי האומדנות שכתבנו למעלה. עד כאן.
הקשו בתוספות למה נותן לו כלום והלא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא. יש לומר דהתם דמדעתיה דנפשיה קא מברח ליה פטור הלה ואף על גב דמטי ליה פסידא אבל הכא דחייבתו תורה להחזיר לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבידה לאידך. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: היה בטל מן הסלע נותן לו שכרו וכו'. ודוקא שהיה בטל ממלאכתו הא לאו הכי יש לו להחזיר לו בחנם דסתם מצוה המוטלת עליו לעשות בחנם היא עד דגלי קרא בהדיא כדגלי עלה בגמרא שנותן לו כפועל בטל. וקשיא ליה מאי שנא דהכא יהביה ליה שכרו כפועל בטל ואלו בבבא קמא אמרינן זה בא בחביתו של יין וכו'. ועוד מאי שנא ממבריח ארי מנכסי חברו. תו קשיא ליה מאי שנא דבכל הני אין לו שכרו משלם ואלו לקמן ברועה שקדם ברועים בדמים שהוא חוזר ונוטל מבעל הבית כל מה שהוציא עד כדי דמיהן.
ותירצו בתוספות דכללא דמילתא כל שהוא מחוייב לעשות יותר ממה שעשה מפני מצות השבה או מידי אחרינא הוא משתלם יותר הילכך התם גבי כד של דבש לא היה הוא מחוייב לשפוך יינו בידים כדי להציל ממון חברו וכיון דגזים ועבד הכי והיו שם בעלים דאבידה הוה ליה להתנות וכיון שלא התנה אין לנו להתנות בשבילו ולפיכך אין לו אלא שכר טרחו כפועל דעלמא אבל הכא שאינו אלא ביטול מלאכה וריוח שהיה לו לעשות אף על פי שהיה פטור מליטפל באבידה משום תופס כי לא יהיה בך אביון שלא חייבו הכתוב אלא כשהוא יושב ובטל מכל מקום לא ויתר אלא שכר מלאכה שהיה לו להרויח וכיון שהבעלים לא היו שם ולא היה יכול להתנות עמהן ליכא למימר דמחל לגמרי ומיהו כיון דפטור היה יש לו להפסיד קצת ונימא דמצוה בעי למעבד לפנים משורת הדין ומחל קצת שכרו הילכך נוטל שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה וההיא דרועים ומקלות אינו דומה לאלו דהתם לא עשה מדין השבת אבידה ולא כעושה ברצון נפשו משום השבת אבידה אלא מפני שמירה שקבל עליו שיעשה שלוחו של בעל הבית וכדין שליח הוא עושה שיש לו להשתלם כל מה שהוציא. וההיא דפורע חובו של חברו לא היה שליח כלל וגם לא היה עליו שום חיוב מצות השבת אבידה וכיון שכן הרי חבירו פטור ממנו לגמרי ואפילו שכר טרחו בעלמא לא יהיב ליה וזו היא שיטה נכונה. וכבר כתבתי בזה שיטות אחרות בבבא קמא וגם בכאן בחידושים הארוכים שלי ואין צורך. עד כאן.
אם יש שם בית דין יתנה וכו': הקשו בתוספות לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היכי דמי אי ליכא בית דין וכו' לעולם בבית דין ונפקא מינה לכושרא דחיותא הילכך אי שוין נינהו ודחבריה אית ליה כושרא ודידיה לא ליתני עלה וליהדרה אבל שלו מרובה לא דהא לא שקיל מיניה אלא עד כדי דמיה. ואכתי איכא למיבעי לשלו מרובה משל חברו אמאי איצטריך קרא פשיטא וכי מגרע גרע. ואפשר דסלקא דעתך אמינא הואיל וכי מהדר ליה איכא מצוה ומקיים עשה ולא תעשה של חברו תקדום קא משמע לן. ועוד דהא אוקימנא בפני בית דין ואינו מפסיד אלא מה שדמי אבידתו יתר על של חברו והפסד חברו מרובה הרמב"ן.
והר"ן תירץ דשלא בפני בית דין נמי משכחת לה דכי אמרינן שלו קודם הני מילי כל היכא דלא מצי למשקל מחבריה כגון בטל מסלע שאם היה מחזיר בלא תנאי לא היה נוטל מן הבעלים אלא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה דטפי מהכי לא הוה מקרי שלו דשמא הוא עצמו נוח לו בכך וכמו שפירשתי למעלה לפרש פירוש רש"י ואי נמי היכא וכו'. כמו שכתוב בנמוקי יוסף.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: הכי גרסינן יש שם בית דין מתנה בפני בית דין וכו'. ולא גרסינן יש שם בית דין מתנה עמו וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואם התנה עמהן ואפילו ביותר מכדי שכרו והפסדו תנאו קיים ובלבד שלא הוסיף על שכרו הרבה כדרך שאין שום אדם עושה דקיצותא כי ההיא לאו קיצותא היא כדאמרינן בפרק הגוזל גבי היה בורח מן האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר ליה טול דינר והעבירני וכו'.
נמצאו שלשה דינים בהשבת אבידה: שאם היו שם הבעלים מתנה עמהן ונוטל כמו שהתנה אם לא גיזם בשכרו. אין שם בעלים ויש שם בית דין והתנה עמהן עד כדי דמי האבידה תנאו קיים. אין שם בית דין או שהיה שם בית דין ולא התנה אין לו אלא שכרו כפועל בטל. ומכל מקום אם לא רצה לטרוח הרי הרשות בידו וכדתנן אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. ונראה דהכא אף על פי שהיה שם בעלים והציל בלא תנאי יש לו שכר כפועל בטל דהכא לא גזים ומחיל כדאמרינן גבי שפך כדו של דבש בבבא קמא וכן דעת התוספות. עד כאן.
איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי: פירוש שהיו שותפין. אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור קמי תרי. פירוש לפי שלא היה איסור בעיר והגיע זמן שקבעו לשותפותם דאי לאו הכי אפילו היה בעיר לא היה לו לחלוק עד זמנו. והשותפות לא היה במעות אלא דבר הצריך שומא וכדפירש רש"י דאי לא הא קיימא לן דזוזי כמאן דפליגי דמו אתו לקמיה דרבא אמר ליה זיל אייתי וכו'. כלומר שאם היתה חלוקתו בפני שלשה בתורת בית דין הרי היא קיימת ואם לאו בטלה חלוקתו וכל מה שהרויח בחלקו הריוח לאמצע. והני שלשה היינו שלשה מן השוק בקיאין בשומא ואף על גב דלא גמירי כלל דהכא אין הטעם שצריך בית דין אלא משום דבעי שומא והכי מוכח ממאי דמדמינן לה לאלמנה המוכרת בבית דין הדיוטות דהיינו בית דין הבקיאין בשומא כדבעינן למימר בסמוך בסייעתא דשמיא.
אמר ליה מנא לך הא: כלומר דבעינן בית דין ולא סגי בעדים. אמר ליה דתנן יש שם בית דין מתנה בפני בית דין אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. פירש רש"י ז"ל דסתם בית דין היינו שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון של זה אצל זה בפחות משלשה. עד כאן.
וקשה דהא אשכחן בית דין של שנים גבי ביטול הגט וגבי פרוזבול וכדאיתא בפרק השולח ויש לומר דשאני התם דלא צריך שומא ולא שום משא ומתן אלא מסירת דברים בעלמא אבל כל מה שיש בו הפקעת ממון אחרים וצריך שומא סתם בית דין שלשה. כן נראה לי. ועוד יש לומר דכיון דקתני אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם ולא קתני שיתנה בפני שנים ודאי קפידא הוא דבית דין שלם קאמר של שלשה כרוב בית דין דעלמא. הריטב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה